רקע
הנס כריסטיאן אנדרסן
הָרוּחַ מַעְתִּיק צִיֻּנִים מִפִּתְחֵי הַבָּתִּים

בימים מקדם, בהיות עוד אֲבִי אָבִי נער קטון מאד גם הוא, והוא לבוש מכנסים אדֻמים ומעיל אדום וחגוֹרה במתניו ונוֹצה במצנפתו, כי כן ילבשו הנערים הקטנים אשר היו בימיו, אז נראו מראות על פני חוּץ השונים מאד מן המראות אשר כיום הזה, והתּכוּנה אשר בחוץ היתה גדולה ורבּה מאד, והכּבוּדה אשר ברחובות העיר היתה עצוּמה וגדולה מאד, והתפארת אשר בשוָקים ואשר לאדם לא היתה לה קֵצֶה, ועינינו לא תראינה עוד כמוהן, כי השמדנוּ אותן מקרב הארץ ואמרנו עליהן: קדמוניות הן אשר נוציא מפני החדשות – ואולם לא תמָלא אֹזן משמוע בסַפר הזקן את דברי כל הנפלאות האלה אשר היו מקדם.

אכן גדולה היתה התכונה והכבודה והתפארת וכל המראה אשר נראה על פני חוץ ברחוב העיר ביוֹם הִקָּבֵץ חברת הרצענים כלם יחד לעשות חג ולהעביר את הַצּיוּן אשר להם מן הבית הישן אשר היה להם לבית-מועד ולהביאו אל הבית החדש אשר בנו להיות להם לבית-מועד חדש. אז נשאו את דגלם העשוי משי, והוא מתנוסס אנה ואנה בין השמים ובין הארץ, ותמונת האות אשר להם מרֻקמת על פני הדגל, תמונת סנדל היא גדול במדתו ועליו מרחף הנשר אשר לו שני ראשים; ועוזריהם הקטנים נושאים את הגביעים אשר מהם ישתו בבואם אל הבית החדש, וגם את הארון ישָׂאו; וְקִשּוּרִים אדֻמים ולבנים יורדים מזרועות כָּתְנוֹתיהם ומתנוֹססים על כנפי הרוח; והגדולים עוברים חלוצים לפני המסע וחרבותיהם שלופות בידיהם, ופרי תפוח תקוע בראש כל חרב. והמנגנים והמזמרים הולכים גם הם בתפים ובמצלתים, והנבחר מכּלי-השיר אשר להם הוא “הצפור”, כי כן יקרא אֲבי אָבי לבּד העשוי עץ, והוא גבוה מאד וראשו עשוי גֻלַּת כותרת עגֻלה, ושם תלוים כל כלי-שיר ופעמונים ומצלתים וצלצלי שמע, והיה כאשר ירימו וכאשר יניפו את הבּד, ונשמע קול הפעמונים וקול המצלתים וקול הצלצלים וקול המנענעים, עד אשר תחרשנה האזנים משמוע, וגם העינים תֻּכֶּינָה בסנורים מרב הזהב והכסף והנחֹשת הנוצצים באור פני השמש.

ולפני המחנה ירוץ הַלֵּץ, והוא לבוש בגדים אשר תּפר לו מכל סמרטוּט ומכל מטלית אשר שלל צבעים להם, ופניו משוחים בפיח ועל ראשו פעמונים וצלצלים, והיה כראש הסוס הרתום לעגלת חרף. והלץ מכּה בשוט אשר בידו, והשוט לא ימחץ ולא יכאיב, ורק ישמיע קול רעש והמֻלה; והעם אשר ברחוב העיר רב מאד, והוא הולך הלוך ורב עוד; ונערים קטנים ונערות קטנות רצים הנה והלום, והם נדחפים ונכשלים ונופלים אל תוך הבִּיבים אשר לפני הבתים; ונשים זקנות נִגָּשׁוֹת בכתף, והן סרות וזועפות מאד; ואנשים הולכים ויש אשר ישחקו בקול גדול, ויש אשר ישיחו איש באחיו; ועל המעלות אשר לפני הבּתים וגם בחלונות הבתים ועל הגגות יֵרָאֶה עם רב אשר התאסף לראות בנסוע המחנה; והשמש שולח אור גדול, ואחרי כן יבוא הגשם, וגם הוא יהיה לטובה, כי עליו ישמח האִכּר, ותחת הבגדים הרטובים ממים תעלה הברכה והיתה למחיה לכל יושב הארץ.

ומה הפליא הזקן לספר ומה השכיל לשפוך קסם וכשפים על פני כל הדברים האלה! והוא עודו נער קטון מאד בראותו את כל התפארת הזאת. אז יביאו את הציוּן עד הבית החדש אשר בנו, ותִלוּ אותו בראש הכּן אשר עשו, ואחד מזקני הפועלים אשר לרצענים עולה על הבמה והוא נושא משא באזני העם, והמשא כתוב לפניו בחרוזים ובשירים, כי כתב אותו אחד המשוררים החוזים חזון ומשא. ושלשת אנשים מן הרצענים באו וישימו לפני העם את מִבחַר המעשה אשר עשו בסנדלים כי בזאת יקרא לאיש ואיש מהם שם הכבוד “מוֹרֵנוּ”, והם שתו בראשונה את הנֶסך אשר נסכו, כּי רק בזאת הצליחו ויעלו למעלה. והעם הריע תרועה גדולה ויקרא “הידד!” בּכלוֹת המשא מפי המטיף, ואולם שבעתים שמחו על הלץ בעלותו גם הוא על הבמה, ויעש גם הוא ככל המעשה אשר ראה את המטיף עושה וידבר גם הוא ככל הדבר אשר שמע את המטיף מדבּר. והלץ השכיל מאד לְהָלִיץ, ויהי המשֻׁגע למשגע כיד אלהים הטובה עליו, וישת שׁכר בבקבוקים גדולים, ואחרי כן השליך את הבקבוקים הריקים אל תוך העם, והעם נחפזים ותופסים את הבקבוקים בידים אמונות בטרם יפלו ובטרם יִשָּׁבָרוּ; ויהי בקבוק כזה גם לאֲבי אָבי עד היום הזה, כי נְתָנוֹ לו אחד מרעיו בּתפשוֹ אותו; והשמחה היתה גדולה מאד, והציוּן תלוי לפני פתח בית המועד החדש אשר לחברת הרצענים ופרחים ושושנים עוטרים אותו מסביב.

ואם שנים הרבּה יחיה האדם לא ישכח שמחה אשר כזאת – אמר אֲבי אָבי כפעם בפעם; והוא גם הוא לא שכח אותה כל הימים, וגם בהרבותו שנים והוּא ראה תפארת הרבּה ותכונה גדולה וכבוּדה רבּה גם בכל המקומות אשר עבר בהם, וגם אותם ספר לנו יום יום, ואולם נחמד מכלם היה ספוּרוֹ אשר יספר תמיד בדבר הציוּן אשר הסיעו הרצענים בעיר הגדולה מבּית המועד הישן להביא אותו אל בית המועד החדש אשר הקימו להם.

ואבי אָבי בעודו נער קטן, ויקחו אותו אבותיו עמם בצאתם לדרך. בימים ההם והזקן טרם ראה וטרם ידע עוד את העיר הגדולה מכל ערי ארצו, ולכן לקחו אותו אבותיו עמם. ויהי בבואו אל העיר הגדולה והחדשה, וישתאה מאד וישתומם עליה ועיניו לא שׂבעו מֵרְאוֹת. אז ראה המון אדם רב על פני חוץ, אשר לא ראה עוד עם רב כזה על פני מקום אחד, ויאמן ויחשוב כי רק ציוּן הם אומרים להעביר מן הבית האחד אל הבית השני. והציֻנים גם הם מה רבּו בעיר הזאת ומה עצמו מספוֹר אותם! והיה איש כי יבוא ואסף את כל הציּנים האלה אל מקום אחד, ומצא לו למלא בהם מאה בתּים, להיות תלוים שם איש על יד אחיו על ארבעת הקירות, תחת תְּלוֹתָם על החומות החיצוניות אשר בחוצות העיר; כי אין בית אשר אין עליו ציוּן ממעל לפתח או ממעל לשער או על יד החלונות בחוץ או בקיר החומה. והיה הבית אשר החַיָט יושב בו, ונראָה ציוּן מחוץ לבית הזה על פני השער ממעל למשקוף, תבנית לוח הוא עשוי, ועליו מְצֻיָּר ציוּרי בגדים ושמלות ומעילים ואֵפוֹדים, להודיע את כל עובר כי חיט יושב בבית הזה; והבית אשר שם חנוּת לממכּר טבּק, ונראָה ציוּן עשוי לוּח רִקּוּעַ פח, ועליו ציורי נערים קטנים ונחמדים אשר צִיגַרוֹת בוערות באש בפיהם. ויש אשר נראוּ ציוּנים ממעל לחניוֹת אשר למוכרי חמאה או למוכרי דגים מלוחים או למוכרי ארונות למתים או לעושי מצנפות ומגבעוֹת וחריטים ובגדי כהֻנה; מלבד המוֹדעוֹת וכתבי הפֵּרְסוּמִים וכל דברי הבּשוֹרוֹת אשר על כל עבר ואצל כל פנה. והיה כּי יעבור איש כל היום ברחובות, וראה את הציֻּנים אשר על הבּתּים ועינו לא תשבע מראוֹת, כי בהתבוננו אל הציֻּנים והבין וידע גם את משפט האנשים היושבים בתוך הבּתּים; וגם טוב ונכון מאד – אמר אֲבי אָבי תמיד – לדעת את האנשים היושבים בתוך הבּתּים בערים הגדולות ולהבין את משפטם ואת כל אשר אִתּם.

אבל גדולות ונפלאות נעשוּ עם הציֻּנים ביום ההוא בּבֹא אֲבי אָבי אל העיר הגדולה, והוא במו פיו ספר את כל הגדולות והנפלאות ההן, ולא התֻלים היו עמו בסַפּרו – כאשר ענתה בו אִמי – כי בתמים וברוח אמונים דבּר אלי את הדברים, ויהי כאיש המדבּר לתֻמּוֹ, ולא יאמין לבי כי הֵתַל בי.

בלילה ההוא אחרי בואו אל העיר, ורוח סערה גדולה וחזקה עברה פתאם על פני הארץ, אשר לפנים לא היתה כמוה מיום זְכוֹר איש ואשר אָבות לבנים יספּרו כמוה להיות לזכּרון לדור אחרון. לְבֵנִים הסיעה הרוח מעל פני ראשי הגגוֹת ועצים עקרה משֹׁרש; קירות בּתּים הפילה וגדרוֹת קרשים הרסה לארץ; ועגלת יד אשר לאחד מנושאי סַבָּל נסעה לבדה באין מַסִּיעַ אותה ותּרץ ותעבור את הרחוב בחפזון ובמרוצה, כי נמלטה על נפשה. וקול שאון וקול שריקה וקול רעש עולה השמימה, כי תקע הרוח תקיעה גדולה, ותּהי לחרדת אלהים. והמים אשר בתוך התּעלות עלו ויגאו ויפרצו החוצה, והם טרם ידעו מקום אשר ינוסו שמה; והסערה עברה על העיר, ותּנַהג עמה את מגדלי ארֻבּוֹת העשן ואת ראשי המגדלים אשר לארמונות ולבתּי מקדש, ואת ראשי הפסגות הַגֵאוֹת וְהַנִּשָּׂאוֹת הֵשַּׁחָה לעפר, ולא יספוּ עוד להרים ראש עד עולם.

ושם הפָּקיד אשר לחברת מכבּי אֵש, הוא הפָּקיד אשר בהיות בְּעֵרָה בעיר בלילה לא ייקץ ולא יקום משנתו בלתי אחרי אשר כִּבּוּ את האש, והוא איש מכֻבּד על פני כל העם ועל יד שער ביתו מֻצָּב בית-מצפה קטן להיות לו לאות כבוד ותפארת, והיה בהיות הסערה הגדולה, וַתַּסַּע הסערה את בית-המצפה הקטן עם המפתּן ועם המזזוֹת אשר לו ותשליכנו משם והלאה, ובית-המצפה הקטן נוסע בחפזון וברעש גדול דרך רחובות העיר ולא יחדל ולא יעמוד, ופתאם והנה פלא! עמד בית-המצפה הקטן ויתעודד ויתיצב, ויעמוד לפני פתח הבית אשר שם יושב חרשׁ עץ, הוא חרש העץ הדל והסכל אשר בהיות השרפה האחרונה ויקם הוא וישלך את נפשו מנגד ויצל שלש נפשות אדם מן האש; ואולם בית-המצפה הקטן לא עשה את הדבר הזה בחשבון ודעת, ורק מקרה הוא!

ובפתח בית הַגַּלָב תלוי ציוּן, קערת נחשׁת קלל הוא, כי הוא הציוּן אשר ישימו כל הגלָבים בפתחי בתּיהם, ובהיות הסערה, ותֵּעָקֵר גם הקערה הזאת, והרוח נשא אותה וישליכנה אל תוך החלון אשר בחלונות נשיא השופטים; וכל השכנים אמרו: בזדון עשה הרוח בפעם הזאת, כי אשה לנשיא השופטים ולה תקראנה גם רעוֹתיה הטובות והנאמנות שם “התּער המלֻטש” או “תּער הגלבים”; כי האשה אשה חכמה מאד, אשר תדע את הנעשה בבית כל איש שכם אחד על האנשים יושבי הבתּים ההם בנפשם, ובדבּרה בהם, והיה לשונה כתער מלטש אשר לגלבים.

ולפני פתח בית איש עושה שקים תלוי הציוּן, ותמונת נֵס לציוּן הזה אשר יתנוסס אנה ואנה, פעם בכה ופעם בכה, ותבוא הסערה ותגזול את הנס ותעבירהו משם וַתִּתְקָעֵהוּ בפתח בית איש רֵידַקְטוֹר למכתּב-עתּי, ואולם מקרה הוא, ולא בזדון עשה הרוח את התועבה הזאת, כי יודע גם הרוח אשר לא ינָקה כל מְהַתֵּל אשר יזיד להתל באיש רידקטוֹר; כי מלך הרידקטור על כל מכתב העתּי אשר לו ומלך הוא גם על כל מחשבותיו ומשפטיו ואין עוד מלבדו.

וציורי מטבּעות כסף וזהב ושטרות אשר היו לציוּן לפתח בית איש חַלְפָן התנשאו גם גם ויתעופפו בסערה וידבקו אל פתח איש דל אשר אין לו לאכול ואין לו לשתות – וידע כל העם כי בא הרוח להיות לועג לרש, וכן לא יעָשה.

וְהֶחָבִית אשר לאיש עושה חביוֹת התנשאה מן המקום אשר היא שם ותבוא עד לפני חנוּת אשר “תכשיטי נשים” ימכרו בה, וַתִּוָּתֵר שם – וידעו האנשים כי בזדון עשה הרוח להזכיר את דבר הנשים אשר תלבשנה שמלה רחבה להיות כּחבית מסביב להן.

ולפני פתח בית המזון תלויה רשימת המאכלים בתוך מסגרת גדולה וכבדה, ויבוא הרוח ויַסע אותה משם וידביקנה אל פתח שער בית-הכנסת לעדת המשכילים, אשר איש לא יבוא שמה כל ימי השבוע. והרשימה רשימה טובה מאד, לאמר: “בּרבֻּרים צלוים ובני-אוזים מְמֻלָּאִים וּמרק ירק”, ועתה הנה באו אנשים אל בית-הכנסת כחול אשר על שפת הים.

ואַדרת שַעֲרַת שועל תלויה לפני פתח בית איש עוֹשה אַדרות שער, להיות לו לציוּן על משלח ידו, ותבוא הסערה וַתַּעֲבֵר את אדרת השועלים משם וַתִּתְּלֶה אותה על כפות המנעוּל אשר לאיש צעיר לימים המתקדש והמִטַּהֵר יום יום, והוא מתענה וצם ויושב לפני אלהים כל היום ומאריך להתפלל והולך שחוח וכפוף כאגמון; ודודתו אומרת עליו כי הוא צדיק תמים.

והציוּן אשר כתוב עליו: “בית ספר לגדולים” התעופף מן המקום אשר הוא שם ויתָּלה על היתד אשר לפני בית משתה לשותי שכר ולמצחקים בקלפים.

ובית הספר לגדולים קבּל מיד הרוח ציוּן אחר אשר הביא לו, ועליו כתוב: “פה נכונים בקבוקים להיניק את הילדים”.

והדברים האלה לא בחכמה נעשו ולא בלצון, כי אם לשים דפי ולהשליך שקוּצים, ואולם הרוח עשה אותם, ולפניו אין חקים אשר על פיהם יעשה את מלאכתו.

והליל היה ליל נורא מאין כמוהו, ובבקר והנה בלָהה! אין ציוּן אשר לא העתיק אותו הרוח ממקומו ואשר לא שׂם לו מקום אחר, ויש אשר החליף הרוח את הציֻנים בזדון גדול אשר אין כמוהו, עד כי לא ערב גם אֲבי-אָבי את לבו לספר לנו את הדברים אשר היו, ורק בקרבו צחק – ואני ראיתי את הצחוק הזה היטב – ומי יודע אם לא אמת הדבר, ואבי אָבי הזקן רק הָתֵל הֵתַל, כאשר חשבתי בראשונה.

והאנשים הדלים אשר בעיר הגדולה וכל הגרים אשר באו מערים אחרות, שגוּ כל היום שגיאות על פני שגיאות ולא ידעו למצוא נכונה, והם לא אשמים בדבר הזה, כי רק אל הצינים שָּעוּ, ולכן שגוּ בכל אשר באו. ויהי בהם אנשים אשר עלו לבוא אל בית האספה אשר לזקני העיר, להוָּעץ ולהמתיק סוד על כל דבר הנוגע אל הקהל, והנה אסון! באו אל בית ספר לילדים קטנים, והילדים מכרכרים ומפזזים, באין המלַמד בבית, והם מרקדים על הספסלים ועל השלחנות.

ואף היו אנשים אשר שגו מאד מאד ממחרת הלילה אחרי הסערה, ויחליפו את בית-הכנסת בבית- הַתֵּיאַטְרָא, והדבר הזה הלא נורא הוא מאין כמוהו!

ובימינו ובדורותינו לא היתה סערה כזאת, ולכן נודה אֵל, ורק אבי אָבי ראה אותה, וגם הוא רק בימי ילדותו ראה את הסערה הגדולה והנוראה ההיא. אכן לא תהיה עוד סערה כזאת בימינו ובדורותינו, ואולי רק נכדינו אחרינו יראו אותה. ולכן נקוה נא לאלהים ואליו נתפלל, אשר בהיות סערה גדולה ונוראה כזאת בימים הבאים אחרינו, להפוך את הציֻנים ולהעתיק אותם ממקום למקום, אז ישבו נא נכדינו כלם בחדרי ביתם ואיש מהם לא יצא החוצה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52820 יצירות מאת 3070 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21975 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!