רקע
יצחק ליבוש פרץ
הדבר האחרון למתבוללים בוארשה
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: דביר; תשכ"א

בימי הבינים היו נערכים בינינו ובין אחרים – וכוחים. בשם האחרים היה טוען הכומר; בשמנו היה משיב הרב. בא הרב וסתם את פיו של הכומר; קם הכומר והעלה את הרב על המוקד.

ועל־כן שתקנו זמן רב.

והיו הם טוענים במשך שנים רבות, ואנחנו – שותקים במשך שנים רבות, ונשארו הם הצודקים אפילו בעיני אנשים משלנו, שהלכו, לפי הרצפּט שלכם, ללמוד “תורה” בסביבה הזרה…

צריך לשנות את הטכסיסים; אסור לשתוק.

כללו של דבר, להשיב חייבים; אבל לא לכם!

אליכם קשה להתייחס בכובד־ראש!

אתם שרים לפני כל כובש ומדכּא את ה“מה־יפית” הישן, בשעה שאנחנו מציעים לעולם הפוליטי את ההצעה המרחיקה־לכת ביותר: להשווֹת את זכויותיהם של ה“רב” וה“מעט”, של ה“אזרח” וה“גר” – ואתם עודכם בעיניכם המתקדמים ואותנו אתם רואים כראות נסוגים ושמרנים!

אתם צפים על־פני גל־החיים, בדומה לקצף קליל. ואתם רועדים, כמראות־דמיון; העין נלאית מראות, והיד אין לה במה להאחז! בלא ממשות! אם מתקינים לכם גראמוֹפון – נשמעים קולות זרים. מה יש לכם משל עצמכם? מה אתם עצמכם אומרים?

וכמה ארעיים אתם, כמה משתנים!

בוַארשה “סירעֶנאַ” הוא הסמל, ומיצקעֶוויטש – הנביא קוראת לכם הבּוּרסה לבּרלין, נעשׂה “די ואַכט אַם רהיין” השיר הנלבב – ו“דוֹיטשלאַנד איבּעֶר אַללעֶס!”; הבּוּלואַר, הזוֹנה ושאַנטעֶקלער נעשׂים כול־וכול בפּאַריס. בפראָג אוֹחז בכם בולמוס של “זלוֹטאַ פּראַהאַ”, ובבּוּדאַפּשט – התרבות הלאומית הטהורה ביותר הם היין והטשאַרדאַש! וכשאתם מתגלגלים לזמן ממושך לוינא, אתם מקימים לו לד“ר לוּעֶגעֶר מצבת־זכרון! אך בכל מקום אתם הנציגים שלנו, ומנהליה של הקרן הבינלאומית – והדימוקראטית! – של יק”א!

בשום פנים אין להתייחס אליכם בכובד־ראש. הריני נפרד מכם לשלום! אין אני סבור, שבקרוב ובמהרה יתקפני שוב היצר־הרע להכּנס בפולמוס עם זיקיות, המחליפות צבעיהן!

אך בשעה פרידה חייב אני לומר לכם עוד את הדבר האחרון, ליתּן את העצמה האחרונה:

איך שלא תדברו עם העם, יהודית־פולנית או פולנית־יהודית – בדרך־ארץ דבּרו!

דרך ארץ בפני העם העתיק, העתיק ביותר, שלכבוש ארץ ולהגן עליה מפני חילות־העולם האדירים עד טפת־הדם האחרונה ידע בדומה לכל שאר העמים! והרבה יותר טוב ויותר יפה מכל שאר העמים! ואחר־כך – שלשלת ארוכּה־ארוכּה של דורות לוחמים, שנלחמו עד לטפת־הדם האחרונה על אמונתם ודעותיהם!

דרך־ארץ בפני עם, שתולדותיו הן טרגדיה עולמית אחת של גבורה: תקופה של מסירת־נפש, קדוּש־השם ויסורים על־אנושיים למען האידיאה.

אין זה פלא, שאתם, אנשי עולם־הזה קלי־עולם, קמתם והלכתם לכם: אתם ברחתם מאותם המלמדים תורת־חיים והם אנוסים לסבול, אל אותם המלמדים תורת־סבל והם חיים חיי תענוגות! טובים מכם, מקצתם גם מנושׂאי־הדגל, נתעייפו והם מבקשים להם מקלט הרחק ממקום המלחמה והעמל והסבל. לא אחד מאלה ש“נתפקחו” רוצה לוַתּר על הירושה, ובלבד שלא יהא חייב לפרוע את החובות; משׂא הוא על הגב!

ואתם התרחקתם והלכתם לחלוטין! אשריכם!…

ועוד אתם באים, כאותם עורבים שחורים, ומקרקרים לנו: אבדון!

אין זה מפחיד אותנו.

כבר שמענו כדברים האלה מפיהם של כיוצאים בכם במצרים, בפרס, באשור, בבבל, ביון וברומי – כבר אנו רגילים בכך – –

לא מפיכם אנו חיים, לא מפיכם עולמות נחרבים ועולמות נבראים!

הטיפו למה שתטיפו, הרוח ישׂא את דבריכם!

אך בדרך־ארץ!

אם אין אתם רוצים לסבול עם העם יחד, קומו וצאו לכם! אם אינכם יכולים לאהוב אותו עוד, יסתפּק בלא אהבתכם! אך בכבודו חייבים אתם!

הרכינו את ראשיכם הקלים לפני הלוחם הנצחי, לפני העם הנצחי!

אַפּים אַרצה!

המלצות קוראים
תגיות