“מה שהננו, הננו”…
אבל לָמֵה נמשלנו?
“נמשלו ישׂראל לכוכבים, נמשלו ישׂראל לחול”…
אנחנו, אומרים, מאירים לעולם ככוכבים, ואנחנו מפוזרים ומפורדים ככוכבים; אין כוכב אחד נפגש עם חברו; יחידים מאירים הם… כל כמה שלא יהיה מספרם גדול…
ואנו דומים גם לחול, לחול שעל שׂפת־הים; יבשים, לחוּצים זה אל זה, לא־פּוֹריים וגם – דרוסים ודרוכים בכל רגל…
נמשלנו גם לזיתים! מה זית מוציא שמנו על־ידי כתיתה, אף ישׂראל כל כמה שכותתין אותם יותר, יותר שמן הם מוציאים…
ועוד גמרא עתיקה אחת: נמשלו ישׂראל לדגים… שמקום כינוסם הוא מקום שחיטתם! לא לחינם מרעידים בכל מקום ה“יאַהוּדים” האזרחים, שכבר התרגלו אליהם, מפני זרם חדש של אחים־מהגרים; יודעים הם: הקיבה הגוֹיית אין בכוחה לעכּל יותר מדי…
“פן ירבה” – זה הוא פחדם של כל הפרעוֹנים, של כל מצרים…
ולא לחינם נמשלנו גם למלח הארץ. אנחנו נותנים לה את הטעם… בלעדינו אין לטעום טעם בכל העמים שנילוֹשו מעפר האדמה; אבל להיות נמלח למעלה מן המידה אין שום עם רוצה…
לא לחינם נמשלנו גם לשׂאור שבעיסה…
מוטלים להם עמים במנוחה, כל אחד בעריבה שלו, ואנו נוספים אליהם מעט־מעט, שיהו תופחים, שיהו גדלים ועולים. אבל יותר מדי אין רוצים; שלא תהא העיסה גולשת ועוברת על שׂפת העריבה!
ונמשלנו, אם נפנה למשל מודרני, גם ואולי יותר מכול – לנשמות ערטילאיות: מחשבות מופשטות, רעיונות אויר, רוחניוּת בלבד – אידיאַלים!
והידים, הידים העובדות, המגשימות את הרעיונות, המלבישות את האידיאוֹת בשׂר ועור, המממשוֹת את האידיאלים – ידי עשׂו! לנו אין מניחים לגשת אל שולחן־העבודה!
ואנחנו מסתובבים תמיד בין תרבויות זרות – מסתובבים אנו נכרים, שכוחים, ערטילאיים וערומים, ופושטים יד לבקש – תרבות!
מצרים יש לה זכרון רופף. יוֹסף נשכח עד מהרה, וערי־המסכנות שבנה ומילא בר לשנות הרעב, נסגרים בפנינו. וגם פיתום ורעמסס, – חֵמר מצרי עם זיעת־אפינו ודם־לבּנו, הם – תרבות מצרית!
ולעולם אין לנו שום דבר משלנו. ואנו קונים מעבדיו של אבימלך מים מן הבארות שחפר יצחק, ואני חוזר וקונה מידי גרוֹמילוֹ את כותוֹנתי שלי לעורי, ששדד ממני בשעת פרעות, ועוד אני משול לעלוקה, החיה על חשבון אחרים, המוצצת את דמיהם של אחרים… ואם ה“פן ירבה” מתחיל מפחיד יותר, נעשׂים אנחנו בפיו של הטוב בבניה של פולין: עכברושים… ואנו נמשלים גם לתולעים… ורצוי לו יותר שיהיו עמים אחרים – חיות רעות – דורסים את עמו וטורפים את בשׂרו, משנהיה אנחנו התולעים מכרסמים בו…
ולפעמים נדמה:
בורא העולם הסתכל פעם וראה: אדם אינו בנמצא כאן, רק עמים, והם הולכים ומתעצים, העמים, ומתחפרים יותר ויותר באדמה ומתגדרים, והם קופאים ומתאבנים, ואין יכול להיולד האדם, זה האדם החפשי, שהוא עתיד למלא את כל הארץ, לכבוש אותה ולמשול בה לבנותה בנין אנושי… ויקם, בכעסו הצודק, ויעקור את הקשה שבעצים, את ארז הלבנון, ויסדקו ויעשׂהו יתידות־יתידות, ובכל עם מעוּצה, בכל סדן קפוּא תקע אחת מן היתידות…
אנחנו הננו היתידות התקועות בסדנים הזרים. בתוכנו – געגועים וכמיהת־לב לשוב אל הלבנון, וצלעוֹתיו של הסדן הזר מעיקות: צא! צא! והקוּרנס הגדול מלמעלה מכה: למטה! הכּנס! עמוק יותר! וסדוֹק!
ובמשל סאלוני:
אנו משולים למנענעים…
היה לו לבורא פסנתר משלו – עמו ישׂראל, שלכל מגע ידו היה משמיע לפניו תושבחות ותהילות!
ואירע, שהפסנתר זייף פעם צליל מן הצלילים…
והרי אל קנא הוא – ורוצץ את הפסנתר ברעמו; התיבה – מפוצצת, המנענעים – מפוזרים ומפורדים… ומוטלים הם בכל מקום באבק־הגלות, באשפת־הגלות, נאלמים ונקפאים, בלא צליל…
ואף־על־פי־כן, אם נלחץ מנענע ביד זרה, מיד הוא מתעורר ומוציא את צלילו, את האיכה שלו, את קינתו, את קריאת־כאבו וזעקת־געגועיו שלו…
ונס מתרחש: כנעוֹרים על ידי קסם, מתעוררים ברעדה כל המנענעים המפוזרים והמפורדים, ומשמיעים את צלילי־קינותיהם וקולות־נאקתם, ונשמעת הבכיה ומתפשטת על־פני כל ארץ מצרים…
כי לא יד הבורא נוגעת במנענע, אלא יד אדם גסה לוחצת עליו…
והידים – הידים הנוגעות בו – ידי עשׂו…
עשׂו מנגן!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.