רקע
יצחק ליבוש פרץ
ל"ג בעומר
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: דביר; תשכ"א

יום-חג לילדים!

מה זה לאמיתו של דבר, ל“ג בעומר, קונם עלי אם אני יודע! בחדר, זוכר אני, היה הרבי מסַפּר על מגיפה בין עשׂרים וארבעת אלפי התלמידים של רבי עקיבא… וכן היה מסַפּר על ה”הילולא דר' שמעון בר יוחאי" ועל נסיכת שמן על קברו! אך אני שמעתי רק מעט מזער מזה; משהו אחר היה מעסיק את מוחי: כבר עברו ימי הספירה העצובים, ל"ג בעומר מתחילים לרחוץ, והנהר רוצה בקרבן אדם, וצריך להונותו ולהקריב לו חתוּל!

נער הייתי וגם זקנתי, ועכשיו נראה לי הכול פשוט כל-כך, טבעי כל-כך! מגיפות לא היו חסרות גם בדורות הקודמים, היו רק קמיעות אחרים, רפואות אחרות ורופאים אחרים! שהיתה מגיפה, ושפסקה בל“ג בעומר – אף זה נכון, כל מגיפה מן ההכרח שתפּסק פעם… אנטיסמיטיז”ם, פאַנאַטיז“ם, ספּיריטיז”ם – אף הם מגיפות שסופן להפּסק פעם… ואותה מגיפה לא יכלה לדעת, שאותו יום ל"ג בעומר הוא, שתפּסק, השם יודע להכעיס למי, יום אחד קודם לכן או יום אחד לאחר מכן! ור' עקיבא, אם היו לו חדרים צרים, חסרי-אויר ומרופשים, כאותם שיש לילדינו כהיום הזה, נבין על נקלה, מפני מה אחזה המגיפה בתלמידים שלו ולא במהרה הרפתה מהם!

הילולא דר' שמעון בר יוחאי אף היא מתקבלת על הדעת. “הילולא” לאמיתו של דבר פירושה חתונה, וכאן מתכוונים דוקא ליום-זכרון, אך אין בכך כלום. ספיר אומר, משום מה יש לה לחופה ארבעה כלונסאות? משום שעל פי רוב היא מטת-מתים כפולה! ומרדכי חב“ד אומר, מפני מה מכסין את הכלה בהינומא? שלא תראה היאך שוחטין אותה. ומה שאותם שאינם רוצים באילוּמינאַצי”אַ לכבוד נצחונם של החשמונאים על היוָנים, אלא דוקא נרות-חנוכה קדושים לזכר הנס, שמנה אחת של שמן נמדדה ונתחלקה לשמונה, אף-על-פי שכהיום הזה עושׂה כן כל חנוָנית שהיא; שאותם הבריות, האוהבים נסים וחיים מנסים במידה ובמשקל, יוצקים שמן דוקא על קברו של ר' שמעון בר-יוחאי, אף זה אינו חוץ לדרך הטבע; הם מאמינים באמונה שלימה, שר' שמעון בר-יוחאי עשׂה את הזוהר, הזוהר – את הקבלה, הקבלה – את החסידים, והחסידים שלנו (ודבר זה אמנם אמת הוא) תיקנו תקוּן לח ואף-על-פי-כן בוער ומבעיר, שהוא מלחלח את הגרגרת, ממתיק את החיים ומבהיר את המוח… ממש כלשון הזוהר!

ואין אני מתפלא אפילו כהיום הזה, שהנהר מניח להונות עצמו ומקבל קרבן-חתול במקום קרבן-אדם! וכי אנחנו לא כך אנו נוהגים? צאו אל בית-הקברות, פתחו שם את הקברים, אם לא תמצאו תשעים למאה חתולים! פתחו דף היסטורי"אַ והתבוננו היטב, ותראו, שמדברים לכאורה בבני-אדם, ומבין השורות מציצות עיני-חתולים כחלחלות ומלאות יראת-שמים, מחיה נפשות! יארע שם, שדוּבּים הם המושלים בכפּה, עצמות מתפצפצות בין שיניהם, דם מזרזף מן הפה הטורפני ומטפטף מסביב לכפּות… ויארע שם, ששועלים תופסים את המושכות בידיהם ומושכים ומגיעים ישר אל דיר-התרנגולות, ונוצות פורחות עד לב השמים, אך על-פי-הרוב – כורך לנו את החבל מסביב לצוָאר חתול פשוט, שחור או לבן, אבל – זכרונו לברכה – חתול!…

הייתי מאריך בדרוש על החתולים המתים, אילמלי יראתי מפני החיים עדֶנה… הוי, הם סורטים, ורע מזה – הם מוסרים מסירות!

אבל איך שלא יהיה, יהיה מקורו של ל“ג בעומר מה שיהיה, יהא מן החתול, ובלבד לחיים! ובלבד שילדינו העלובים יוצאים לפחות פעם אחת בשנה מבית-הסוהר, מן החדר החשוך. ה”משגיח" עצמו – המלמד הזועף, פותח הוא עצמו את הפתח ומוליך אותם אל החוּרשה! הוֹ, אַל נא יהא קל בעיניכם יום אחד בחוּרשה הנאה, הרעננה!

הילד אינו מבהיר לעצמו דבר זה, אך הוא מרגיש אף-על-פי-כן, שהחדר בכל זאת אינו כשורה! הרקיע כאן אינו קטן כל כך, אינו משול למטלית קטנה, כמו בין חלונו של הרבי ובין שׂפת-גגו של השכן! האורן מזדקר ישר למעלה אל השמים, לא מעוקם, לא מכופף, זקוף, בלא חכמות ובלא פלפולים, בלא עקלקלות ובלא קלקלות!

הילד חושב בלבו: כאן דר אלהים, ושם – הרבי… אויר זך, נשימה לרוָחה, שירת צפרים, רשרוש עלים, ציצים סַסגוניים, פרפרי זהב וכסף – אלה של אלהים הם, והבוץ, הלכלוך, הצפיפות והפלפולים המעוקלים, המעוקמים, המסובכים – הללו של הרבי הם!

אין מניחים לי לכתוב, רעש גדול כל-כך נתעורר ברחוב! אני רץ אל החלון!

הנאַלעֶבקי רועשים כים, הפראַנצישקאַני מזמזם ומנהם, ומתוך מבול האנשים צף ויוצא מדי פעם בפעם אוֹמניבּוּס נוסף, מלא וגדוש ילדים! אך אוי לי ממראֵה הילדים הללו!

פרצופונים חיורים, ירוקים וצהובים… כמה נדירות לחי בריאה, פנים רעננות! אך כולם הם זריזים ומלאים תנועה וקוצר-רוח, וכל העינים דולקות ומאירות ככוכבים!

סעו, ילדים, סעו. אני מאַחל לכם…

אך לא, לא לכולכם מאַחל אני! אמרו לי ילדים, תחילה, מה תהיו אתם ומה יהיו מעשׂיכם לכשתגדלו, ואומַר לכם מה אני מאַחל לכם! הראו נא לי, מי מכם יסחור בסחורתו של ועֶרמוֹנט, או סתם-כך – בזיעתו ובדמו של הזולת; מי יבנה את ביתו על חורבנו של אחר; מי יעלה ויצמח כענף מתוך מצבתו של אחר – הו! אמרו לי מי, אתפסנו ואוציאנו בלא רחמים מתוך הקרון ואשליכנו אל מתחת לגלגלים!

אך אִמרו לי גם, מי מכם יגדל ויהיה פועל ישר, ויהא חי מיגיע כפיו, בזיעתו ובדמו יביא לחמו; אמרו לי, מי מכם יחיה על חשבון עצמו, לא יהיה כינה על ראשו של אחר, לא ינעץ כתולעת את מצצנו בקיבתו של הזולת – אמרו לי מי, ולזה אתן לקריאה כמה ספרים טובים ונעימים, שיהיו לו בוַדאי לתועלת!

אִמרו לי גם, מי מכם יעשׂה לו את התורה לסחורה, וימכור אותה באַמה ובקב, ובמשׂורה ובכוסית, כמו יי"ש בבית-המזיגה… מי מכם יעשׂה מוֹנוֹפּוֹלין על יין כשר, יעשׂה מסחר בהכשרים על קמח, ינעץ את כל היהדות אל תוך נעל-החליצה, או יוסיף עוד מדיליה את החוּמרא הקטנה שבקטנות, יטיל עוד אבק-אִסוּר הקטן שבקטנים אל מריצת-הגלות – אִמרו לי מי הוא, ואמשכנו בלי רחמים מתוך הקרון ואשליכנו אל מתחת לרגלי הסוּסים, מפני שפרסות-סוסים בלבד יש בכוחם להוציא ניצוץ מתוך מוחות-חושך כאלה!

אך אִמרו לי גם – מי מכם יגדל ויהיה לאיש שמצחו גלוי וגאֶה, עיניו מביטות נכחן, מוחו צלול, ורחב ופתוח לבו… הו, אִמרו לי, מי מכּם ירחיק לראות יותר ממרחק רגע אחד, שבו שוקעים ומשתקעים חיי עם-הארצות; מבטו של מי יחדור לראות מעֵבר לדל"ת האמות, שחג הפרוּש בגיר בשביל התרנגול-הודו השוטה, שלא יעבור גבולו – הוֹ, אמרו לי מי, ואוציאנו מתוך הקרון ואשקנו בכל אֵבר ואֵבר ואקחנו עמי אל היער…

שם ביער הירוק הרענן, נשב לנו בצלו של עץ עתיק וחכם, שענפיו פרושׂים למרחב, ורבבי-רבבות עליו ירוקים ורעננים, ומבטיחים רבבי-רבבות ציצים, רעננים וחדשים-חדשים… שם נשב, שם… במקום השליו ההוא, שבו אין שומעים את עמי-הארצות בצווחתם, את השוָרים בגעיתם ואת הכלבים בנביחתם… שם אסביר לו, האביב מה פירושו, חיים רעננים מה פירוּשם; סַפּר אסַפּר לו, מה סוד מסתודדים העלים, מה רשרוש מרשרשים המים במרוצתם, ומה לחש מלחשת אל האוזן הרוח הקלילה…

הוֹ! ואוֹסיף ואסַפּר לו עוד כמה ספּוּרי-מעשׂיות יפים, ואתן לו במתנה – הרי ל"ג בעומר היום – חץ וקשת אמיתיים.


המלצות קוראים
תגיות