רקע
יצחק ליבוש פרץ
הפרוּש והדוב
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: דביר; תשכ"א

פעם אחת היה יהודי, שלא היה יכול לסבול עוולות. והלך ומסר לאשתו את החנות הקטנה שהיתה לו, ונעשׂה יושב-בית, וישב סגור בתוך ביתו על התורה ועל העבודה, הן בנגלה והן בנסתר…

אך נראה שבבית, בין בני-הבית שלו, ראה גם-כן עוולות, ונמלך בדעתו ונעשׂה פרוּש – עזב את הבית וישב ללמוד בקלוֹי“ז. והריהו יושב בקלוֹי”ז.

אבל העוולות רודפות אחריו ובאות ומגיעות אליו לתוך הקלוֹי“ז. אפילו בלילה בא נכנס להתחמם שומר-לילה, אורח נוטה ללון, או כך סתם – יהודי אינו יכול לישון והוא הולך ונתעה ונכנס אל הקלוֹי”ז, ומתיישבים בסמוך לתנור ומסיחים… ובמה שלא יהיו מסיחים, הפרוּש עדיין הוא שומע רק עוולות ועוולות.

ושוב הוא מתיישב בדעתו, ועוזב את העיר ויוצא אל העולם, לבקש ולמצוא עיר בלא עוולות; ואיננו מוצא: סדנא דארעא חד הוא.

והוא הולך ועוזב את ישוּבו של עולם. והולך ומהלך, יוצא יער ונכנס יער, עולה הרים ויורד גבעות, עד שהוא בא ומגיע אל נהר אחד. מה שמו של הנהר אמנם לא היה יודע, אך על-יד הנהר עמדה חורבה של ארמון עתיק, הרחק מערים וכפרים, והתיישב שם והתחיל עוסק בקבלה.

אבל מעוולות אין יכולין לברוח… מזמן לזמן משתפך הנהר, מהפך סירות, קורע מעל היבשה חתיכות אֲפָר עם דשא-עשׂב, חלקות-שׂדה זרועות… ובין הדגים – מלחמה עולמית, דג את רעהו חיים יבלעו! והדבר הזה אינו נותן לו מנוח, אינו מניח לו לישון, ולברוח שוב אין לו להיכן…

והריהו שוכב כך ומהרהר, ומהרהר: הוא רוצה לידע ולהוָדע, מהיכן זה באות ומגיעות בכלל העוולות!

ועולה בדעתו, שהעוולות באות ומגיעות מכך, שנשמתו של העולם נרדמה… ואין הרעיון הזה רחוק כפי שנראה בראִיה ראשונה.

למשל: העולם-קטן – האדם. כל זמן שהנשמה עֵרה, הוא עושׂה מה שהוא מבקש לעשׂות, על-פי תכנית, על-פי שׂכל, כל האברים נשמעים לנשמה. אך כיוָן שהאדם נרדם, והנשמה, שהיא המושלת על הגוף, מתנמנמת, מתחיל הגוף מתחבט ומתלבט בלא סדר, בלא מטרה, וכל אבר בפני עצמו, יד אחת לשם, יד אחת לכאן, הראש לחוד, הגוף לחוד – בלא שׂכל… ואפשר שיהא אדם ניזוק…

עוולות בלא שׂכל הן… העולם מלבט, מפרפר בלא סדר; ונשמתו של העולם מיושנת, וכל חלק מן העולם עושׂה את שלו ובפני עצמו, לא לטובת הכלל…

מבינים אתם? הן צודק או לאו צודק, רעיון כזה עלה במוחו.

והוא מגיע לכלל דעה, שיש אך דרך אחת: את נשמתו של העולם להעיר, לעורר. אם תתעורר – יהיה סדר, תחדל ההתלבטות, ההתכתשות, המלחמה בין האברים של העולם…

אבל כיצד מעוררין את נשמתו של העולם?

לכך ישנן עצות בספרים הקדושים…

צריך לעשׂות מה שצריך, לומַר מה שצריך.

אך לשם כך צריכין כוָנה, חייבין להתמסר בלב שלם, במסירות-נפש, שאם לא כן מתפרחות להן המלים בחלל-האויר ולא-כלום…

צריך שיבּרא משהו כזה, שיש לו כנפים לעוּף, וגם – נשמה שיודעת להיכן לעוּף ומה לבקש בשם, כידוע ליודעים…

מילא, ביום אי-אפשר. הוא משתקע עמוק-עמוק באותה מחשבה – פתאום עורב משמיע קרקוּרו, צפור – זמוּרו, אֵי-משם מרחוק נשמעת קללתו של אִכּר החורש באדמה הקשה, שהיא פוגמת לו את ברזל מחרשתו – אך בלילה, והטוב ביותר כחצות…

וכך הוא עושׂה…

והוא מרגיש, שהדבר מצליח! עוד לילה, עוד לילה, עוד לילה…

אבל הדבר נודע להשׂר הזועם של הנהר. אומר הוא: לא! לא יהיה שקט! וכיוָן שהפרוּש מתעמק במעמקי הכוָנות, מיד שׂר-הנהר מזדעזע ומתרומם, מתחיל הנהר רועש וגועש ומכה גלים ותולש הררי-הררים משני העברים, ומתהממת מהומה והפרוּש נפרש ונופל מתוך מחשבותיו, בדומה לאותו דייג הנופל מתוך דוּגיתו למַטה…

רואה הפרוּש שאין לפניו עצה, אלא להרחיק את הנהר עם השׂר הזועם… מפני שלקום בעצמו וללכת מכאן למקום אחר, ולבקש חורבה שלא בסמוך לנהר – אין לו חשק, מי יודע כמה זמן יצטרך לחפשׂ, ואם ימצא, ובינתים העוולות מתרבות יותר ויותר ומחריבות את העולם…

מילא, להזיז את הנהר ממקומו, דבר זה דבר מועט הוא אצלו, יש לו שם לשם כך… והוא מתענה במיוחד לשם כך תענית ועוד תענית, ופתאום הוא מתכוון לאותו שם והנהר זז ממקומו ונסוג.

השׂר נעשׂה אש-להבה – אך את הנעשׂה אין להשיב, השם כבר נאמר ופוֹרש, אבל להנקם רוצה הוא, והריהו מרתיח את הנהר הרתחה יתירה, והוא מכה גלים גדולים, והריהו חוטף לו לגל אחד ומגלגלו על-פני היבשה, אל צד החורבה, הופך הגל על-פני היבשה ונעשׂה לדוב, דוב שחור מדובלל, והוא מתרוצץ בעינים של אש מסביב לחורבה, וכל שעה שהפרוּש רוצה לכוון כוָנה, מתחיל הוא נוהם ומנַהם ומתלבט, עד כדי כן שהפרוּש שוב מחשבתו מתבלבלת…

מה יש לו עוד, לפרוּש, לעשׂות?

הרי הוא לא יהרוג את הדוב! להתחיל את תקוּן העולם בעוולה? ולאמיתו של דבר, מה הדוב אשם? הוא חי, יהא חי!

ועולה על דעתו של הפרוּש, להרגיע את הדוב, ללמדו מנוחה. לקרבו אל הדרך הישר! שיהא הוא לפחות, הדוב, ידוע מה טיבו של הענין. הוא ירים את הדוב למדרגה הראויה, יתקן ויגביה את נשמתו – –

נושׂא הפרוּש את רגליו ועולה פעם אחת בבוקר אל ראש-הפסגה של החורבה, מתייצב ועומד ומסתכל בדוב.

רואה אותו הדוב מלמטה, מיד הוא מתמלא חימה ומתחיל בוטש ותולש ברגליו הקדמיות את האדמה, ונוהם ומנַהם, וקופץ כלפי מעלה בפה מעלה-קצף ובעינים לוהטות מדם.

בחמת-זעם מביט הדוב אל הפרוּש כלפי-מעלה, אך ברחמים ובאהבה משקיף הפרוּש כלפי-מטה אל הדוב, ומתקשרת מלחמה בין שני זוּגות העינים, בין העינים של אהבה ורחמים והעינים של שׂנאה וחמת-זעם.

אבל עיניו של הפרוּש חזקות יותר, ומתחילות להתגבר על עיניו של הדוב.

שעה ארוכה-ארוכה נמשכה המלחמה, בין שני זוגות עינים, בין שני לבבות ושתי נשמות…

אבל כשנתרוממה החמה בצד מזרח, כבר שככה המלחמה. הדוב – כשהגיעה החמה לאמצעו של הרקיע, כבר היה שכוב לפני החורבה על כל ארבעתיו, משל לכלב נכנע, וכשהחמה שקעה – קם הדוב בשקט מרבצו, שלח אל הפרוּש מבט מלא בקשה ותחנונים, וניגש אל השער ודפק בקלות, ויבּב כמו כלב, שיפתחו לו…

הפרוּש גבר, הכּנע נכנע הדוב הטורף המדובלל, ויבּוּבו כיבּוּב הכלב פירושו: תן לי לבוא אליך, כמו כלב אעבוד אותך, לרגליך אשכב, את כפות ידיך אלקק, במסירות אציץ אל עיניך ואנחש מה רצונך, ובשעה שתשקע בהרהורים אהיה שוכב בשקט ולא אניע אבר, אפילו זבוב לא אתפוס –

והפרוּש פתח לו, והדוב עלה אל הפרוּש ושכב בשקט לרגליו, ועיני הדוב דובבו:

– אתה אֵלי שלי… אתה מחסי ותקוָתי, אתה אמונתי… מחשבותיך מחשבות קדושות, בכוָנוֹתיך שלך תחדש את פני העולם…

והפרוּש מלטף באהבה את הדוב, את הדוב שלו שנעשׂה בן-תרבות, את הדוב שהוא מאמין בו, – והוא מתהרהר ורוצה להשתקע במחשבותיו שלו, לכוון את הכוָנות שצריך לכוון, בשביל לעורר את נשמתו של העולם…

אבל כבר לא היה לו מה להרהר…

הוא עצמו כבר לא היתה לו כל נשמתו הקודמת כולה…

במידה שהדוב נתעלָה אליו, בה במידה ירד הוא אל הדוב…

והוא מרגיש עיפות בכל האברים, האשמורות יורדות ונופלות אצלו על העינים והוא קם ממקומו והולך בברכים כושלות אל משכבו –

הדוב הולך אחריו, שוכב סמוך וקרוב למשכבו של הפרוּש –

ולא תחדל עוולה מקרב הארץ. הדוב נעשׂה מעט אדם, והאדם – מעט דוב – –

והפרוּש שכבר הוא ישן יחד עם הדוב, את נשמתו של העולם לא יעורר.

המלצות קוראים
תגיות