אפשר שהיה כליזמר, שהתאהב בנערה בחתונה מן החתונות. הוא ניגן ביותר-ביותר יפה ועצוב, משום שהבחין בכך, שהיא שומעת, מרגישה ומבינה לו.
באותה חתונה, שהיא היתה בה, היה מנגן תמיד נגוּנים בכייניים, קורעי לבבות; בלי הרף היה כאֵבו משתפך ומשתפך.
וה“עולם” לא הבין מה טיבו של הדבר הזה, ולקול הנגוּנים האלה היו מרקדין “רקוּדי מצוָה”; רק היא האחת והיחידה הבינה, ועיניה, או אגלי הטל שבהן, השיבו לנגינתו.
אבל אם היא לא היתה בחתונה, היה מתחיל מכנר בדומה לכל שאר האחרים ומכריז ואומר:
– שבּת, שבּת!
והיתה הנגינה מהדהדת, צורמת, צובטת, חותכת במעים ומהפכתם…
וה“עולם” היה אומר:
– היום הוא מנגן כראוי! הוא מנתק מיתר אחרי מיתר!
אחר-כך ניגן בחתונתה שלה עצמה.
היא היתה יתומה, וב“אל מלא רחמים” בכה הכנור בכיה מרה כל-כך, נאנח וצבט את הלב עד כדי כך, שהגברים בכו כנשים, והנשים התעלפו.
– השֵד נעוץ בכנורו, – אמרו.
ורק משהתחילה הכלה מתעלפת, ונשים פרצו בצחוק של עוית, תפסו והוציאו לו את הכנור מתוך ידו.
ואותה שעה רק ראו, שעיניו כעיני המת…
אחר-כך לא ניגן במשך זמן ארוך.
הוא נעלם במקום מן המקומות… אפשר שהיה חולה שם… לאחר זמן ראוהו שוב בקאַפּעֶלי“אַ, אבל – בקושי הכירוהו… חיור, עור ועצמות, עם עינים כבויות; כלל לא האדם הזה, וכלל לא הנגינה הזאת. לא עוד ניגן שטייגעֶ”ר, ולא עוד ניגן כנור ראשון. כנור ראשון ניגן אחר במקומו, והוא היה מלווה, בישיבה, שלא בזריזות…
פעם אחת ראה אותה בשעת וועֶרטשעֶר"עֶ1. הוא קפץ ממקומו, חטף את הכנור מידי הכנר הראשון והתחיל מנַגן. והיה מנַגן כלפנים: העין לוהטת, הלב צובט, הכנור בוכה –
אך אין שומע… אף היא אינה שומעת! היא נתערבבה שוב בין הנשים, אינו רואה אותה, מבטה אינו משיב לו –
אִי, כליזמר! – צוֹוח מחותן – נגן משהו עליז אל הוועֶטשעֶר"עֶ!
נוטל הוא לכנור, חובטו בקרקע ובורח.
– בבחור הזה נעוץ השד! – אמרו.
מאותו יום פסק מלנגן בחתונות. עול הפרנסה נפל כולו על האשה. הוא ישב בבית, אִלם, תמיד עייף ובלא כוח.
האשה אמרה: דבּוּק, עשׂתה לעצמה דוכן בשוק ומכרה אפונים מבושלים.
היא מודה ומשבחת להבורא, שענש אותה ברחמים, ששלח לה דבּוּק טוב ושקט. אחר במקומו מכה וחובל ומשבּר את השמשות. דבּוּק זה לפחות טוב הוא, שקט הוא. אילו היה לה כסף, היתה נוסעת אל יהודי טוב.
– הוא טוב עד כדי כך, – מתפארת האשה, – שאינו מקלל אפילו. לשעבר היה קל יותר לפלוט קללה מן הפה; כהיום הזה הוא שקט כאותה יונה. אינו רוצה אפילו לאכול… מגישים לו, הריהו טועם, ולא – לא!
אך לפעמים, בחצי הלילה, על-פי רוב בליל-ירח – הוא מתרומם מעל משכבו, מוריד את הכנור מעל הקיר, מתיישב ליד החלון ומנגן.
הוא מנגן לפעמים נגינה שיש בה בכיה, ולפעמים נגינה שיש בה שׂחוק; פעמים הוא מתחנן, פעמים הוא מתרעם, פעמים הוא מורט את המיתרים, פעמים הוא לוטף אותם בעדינות כל-כך, ברכּוּת כל-כך, בלבביוּת כל-כך, שהקולות נספגים ומשתפכים בכל האברים…
וה“עולם” אומר:
– הוא מנגן בשביל השד!
-
נשף, חגיגה הקודמת לחתונה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.