על יד הקיר, סיפור מאת א. ראובני
“האחדות”, שנת תרע"ד. גליונות 1–12.
גבורה ענוותנית, שתקנית ויסודית, שמקורה בתכונה עמוקה וסימפאטית בעצם, נושׁבת מִוֶלְוֶלֶה־שַׁחַל, גיבור הסיפור המצויין הזה (הפעם “גיבור” ו“סיפור” בלי מרכאות כפולות!). כאשר יבוא הלילה ותגיע השעה “לצאת” (וולוולה שומר הוא באחת ממושבות־הגליל), הרי הוא עומד ו“מתלבש במתינות”. הוא “מהדק על גבו את החגורה עם החצים, מעביר יד על ראשי־הנחושת שלהם, בכדי להיווכח אם כולם במקומם, ושׂם על צוארו את פתיל־האקדוח – ה”נַגַן" שׁלו. הוא מוציא את האקדוח הטעון מתיק־העור, פותחו, שופך מתוכו את הכדורים, ושוב מחזירם למקומם (הכדורים מחליקים בקלות ובאופן חפשי בנקבי ה“תוף” המשוחים בשמן)". אחר זה הוא לובש את המעיל, ממשש את החליל בכיס, תולה פגיונו בחגורה. ברובה אין צורך לפי שעה. יתחילו ימי־הסכנה – אז יקחהו. עתה – ימי שקט. ומשא נוסף הרי הוא משא. בשנה האחרונה הוא, וולוולה, מרגיש רפיון בגופו. השמירה אוכלת את הבריאות.
ועמידתו על המשמר – סמל הרצינות, הזהירות והמסירות, שנהיו לאינסטינקטים! עבודת חרש־ברזל וכהונה־במקדש גם יחד! אותם הדברים מתיאור־הלילה עד סוף פרק א' ראויים שיקראום גם אלה שאינם קוראים כבר את הבלטריסטיקה שלנו “בפרינציפּ”. –
גם קין, חברו של וולוולה “על יד הקיר”, בעל המבט הכבד, האירוני והאכזרי, הוא בעל נפש סימפאטית ואופי חשוב, אם כי הפרופסיה של שומר הניחה עליו חותם של “יחף” יותר מאשר על הגיבור הראשי. ביחוסיהם ההדדיים של שני אלה יש קווים הנוגעים עד הנפש. נעים משום מה לשמוע, כיצד הם רבים:
קין. שמע, שַחלון, איני יכול ללכת לשמירה בלי פוזמקאות… הסנדלים הנאלחים מגרדים את עקבותי העדינות… תן לי זוג פוזמקאות!
וולוולה. מה? אני אתן לך פוזמקאות?!
קין. מובן, אתה לי ולא להפך… שאני לך אֶתֵּנה – חשבה רק הזקֵנה… ואתה טיפש ארוך ממצרים ועד הנה… הבינות?
וולוולה. ברח על נפשך!… אין לי פוזמקאות… מלבד אלה אשר ברגלי.
קין. יפה! יפה! ובכן יש לך שנים, ולי אף לא אחד… והצדק היכן?
וולוולה. קבוֹל עלי לפני הרבנית… לֵך… שומע אתה? אתה הוא אשר השלכת את נעלי החוצה? כשאומרים “קין”… ידים בטלות!… בגינך אאחר לצאת על המשמר…
ואולם לא רק נעימות, כי אם גם רגש של כבוד גמור אתה מתמלא בשמעך, כיצד הם מדברים ברצינות על העיקר. קולם אחר אז לגמרי!
וולוולה וקין חברו עובדים לאלוה אחד, וכשליחי דת אחת בראשית לידתה הם אוהבים נאמנה איש את אחיו.
לעומתם ניצבים כמו חיים בסיפור גם בעלי הצד השני של המטבע, אלה שעבודתם היא להם אוואנטוּרה, כבן־ימיני, והם מעלים סחי ומאוס בכל אשר יפנו, ואלה שעבודתם היא להם “אידיאה”, וכוח למלאותה אין, כגון שיק, והם עלובים ונלעגים עד לכאב. ביניהם יש גם אחרים, כגון תוֹדוֹרסקא, שיש לו נימוּקיו שלו… אף כאן נגע א. ראובני בפרובלימת ה“כוחות” מסוגים שונים והתגלמותם בסביבה ידועה!
כי לא כבעלי ה“ציורים”, שנראו גם אצלנו זעיר־שם בשנים האחרונות, א. ראובני. בשעה שאצלם הכל רגשנות מופשטה ופסיכולוגיה פורחת באוויר והתכּוונות ל“שטימונג” ודברים בטלים, הנה אצלו, אצל א. ראובני, הכל מעורה במצב העומד על קרקע ידוע ונזון מסביבה חיה. בסיפור זה אין להג של סיפור ואין אבסטראקציות, כי אם תמונות מן החיים. האנשים נתונים בסביבה שלהם. הנך רואה לא רק את השומרים, כי אם גם את מעון־השומרים עם העזובה ורוח־הקסרקטין שיש בו במקצת, עם השמועות המתהלכות בו והדיבורים הנשמעים שם, עם מקום־השמירה על יד הקיר, אימת הגנבים ותכונת־הגנבים, עם בתי־האיכרים הנשמרים ויחוסי־האכרים האלה אל השומרים, עם הפועלים הבאים לבקש עבודה במושבה ובינתים הם נכנסים אל השומרים להינפש. והנה ההתנפלויות וההגנה, אסיפת־האיכרים והתפקיד שמילא בה האיכר המשׂכיל מצד אחד ובֶריל ראשׁ־השׁומרים מצד שׁני… אין מחסור דבר!
מה שנוגע לפסיכולוגיה, הנה עיקר־הדרמה שבנפשו של הגיבור הראשי הוא, מה שמילוי תפקידו קשה לו מנשוא, גדול, פשוט, מכוחותיו הגופניים. העיקר אצל וולוולה הוא ה“קיר”, כלומר, גילוי עצמותו החשובה ואומץ־לבו הרב בשמירה מעוּלה, שתביא תועלת; ואחרי הזעזועים הרבים שבאו עליו בצורת התנפלויות, קדחת, רגש נכזב בנוגע לנחמה, מות־נבלים של ימיני, גדלה בו ההכרה, שבעיקר־חייו זה אין הכל כשורה וכי, בכל אופן, אין לו רשות לסמוך יותר על עצמו. הוא עוזב את השמירה, מתחיל לעבוד, אבל כעבור זמן־מה הוא שוב נשמע לפקודת ראש־השומרים ושב אל הקיר. אין מנוס ומפלט לאדם מגורלו, מחובתו, מהמשמעת המוטלת עליו. כי נפשות כאלו של וולוולה־שחל יודעות מה זו משמעת! האינדיבידואליות האַנַרכית של בני־ישראל מתנדפת לאט־לאט מטובי־בנינו אלה, מיחידי־הסגולה שלנו!
וולוולה הוא גיבור לעמוד על משמרתו גם בשעת־קדחת, גם בשׁעת זמזום־חצים, אבל גיבור־אהבים ומשׂחק ברומאנים איננו. יחסו אל “בת־האוז הקטנה”, אל נחמה, בתו ה“חדשה” של טלרמן הזקן, הוא כיחס כל צעיר בלתי־מקולקל לעלמה ה“ראשונה”, כלומר, לעלמה שקראה ראשונה בחזקה לגבר שבו. ומפני שנחמה אין כאן עיקר, אלא יחוסו של וולוולה אליה, ומפני שגם אצל וולוולה אין היחס הזה עיקר, אלא ה“קיר” עיקר, לכן אין צער־הקורא גדול ביותר על שנחמה – האשה היחידית בסיפור – יצאה מתחת ידו של המספר לא פרצוף הקובע ברכה לעצמו, אלא בחורה סתם, שצעקנותה, סקרנותה, קוקֶטיותה וכו' – הכל הוצק בדפוסים הישׁנים שׁל תיאוּר בחורות אַן גרוֹ.
בכלל, הסצינה שבין וולוולה ונחמה בפרק ד' הוא אחד המקומות שלא עלו לו למספר (“היא חושבת אותו לכסיל”, חושב וולוולה ואחר־כך הוא מדבר אליה לא כפי תכונתו: “והיא סברה, שאני טוב מיתר השומרים? מה המריץ אותה לחשוב, שאני טוב מהם?” וכיוצא). גם סיפורו לנחמה באותה שעה ממה שעבר על נפשו בתור שומר הוא מלאכותי (“הזדקפתי… חושבני, שעיני באותו רגע הבריקו בחושך כעיני מטורף”… וכיוצא) ונותן מקום לחשוד, שאמנותו של ראובני היא לפעמים במחשׁבה תחילה, בכוונת מכַוון, ואין בה אותה הברכה המיוחדה, השוררת דוקא בסמוי מן העין. ואולם, אם גם הרבה נעשה אצלו בתבונה וביודעים, הנה תחת זאת תבונתו לא מעטה, מחשבתו־תחילה צלולה וחריפה, כוונותיו, לרוב, הגונות, וה“ביודעים” שלו הוא של בעל דעת עצמית ושל איש מנוסה, שהחיים חרשו בו חרישה מפותלה, חדשה…
בסיפור זה, כבאלה שקדמו לו (“בבית־המרפא”, “משחק”, “כוחות” ועוד) מראה א. ראובני – במה שנוגע ל“תורת־הספרות” – עד כמה אופן־הסיפור הריאלי עוד לא נתיישן כלל וכלל, כאשר ידמו רבים, ועד כמה עוד כוחה של צורה סיפורית זו לעשות רושם. שרטוט ריאלי כ“נאקת־השריקה המרוסקה” שהוציאה חתיכת־הפח תחת רגלי השומר המתהלך באישון־לילה (פרק א') יגיד לקורא על הקושי והפחד שבמלאכת השמירה יותר מאלפי פסוקים של השתפכות־הנפש. א. ראובני מוסר את רשמי־הסתכלותו במשפטים ברורים, מדוייקים, סגנונו גובל עם סגנונם של ספרי־מדע מעולים – ומטרתו מושגה לרוב על צד היותר מוצלח. ביחוד גדול כוחו בכאראקטרולוגיה, בהארת אופי הנפשות הפועלות בסיפוריו (הכאראקטריסטיקה של וולוולה וקין בפרק א‘, של תודורסקא בפרק ב’ וכו' וכו'). הארה זו, אמנם, אינה שמשית, אינה רבת־נגוהות, ואף תוגת־הזוהר הפיוטית שבאור־הלבנה אין בה. כאן לפנינו פנס מתוקן, שעמו יבוא אלינו כפעם בפעם המספר ראובני ויאיר איזו נקודה ממרחב העולם החשוך.
[“הפועל הצעיר”, טבת תרע"ה; החתימה: ב. –י.]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.