רקע
אוריאל אופק
הַשַּׁרְשֶׁרֶת שֶׁל צְבִיקָה
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: ש' פרידמן; תשל"ח 1978

עַל מַחְלֶקֶת־הָהָר שׁוּם צִ’יזְבָּט לֹא אַפְרִיחָה;

כְּבָר יָדוּעַ לַכֹּל: הִיא רוֹכֶבֶת בַּגּוּשׁ.

הִיא הוֹלֶכֶת לְג’וֹבִּים. הִיא אֵשׁ כְּבָר הֵרִיחָה.

הִיא סַלַּמְתּוּ חַבּוּבָּה… בָּזֹאת אֵין חִדּוּשׁ.

אַךְ חַבּוּבּ מִכֻּלָּם – וְעַל זֶה אֵין וִכּוּחַ –

הוּא צְבִיקָה הֲרָרִי, הַלֵּץ הַצָּנוּם.

תָּמִיד הוּא רִאשׁוֹן, תָּמִיד עַלִּיז־רוּחַ,

כְּבָר כִּמְעַט שֶׁנִּפְצָע – וְאֶצְלוֹ זֶה עוֹד כּלוּם.

כִּי עַל צַוָּארוֹ שֶׁל הַנַּעַר (הוּא צְבִיקָה)

נוֹצֶצֶת שַׁרְשֶׁרֶת־זָהָב, וּבָהּ “לֵב”.

– הֵי, צְבִיקָה, מִמִּי זֶה?

– רַק אַל נָא תַּסְמִיקָה!

– סַפֵּר, בְּלִי חָכְמוֹת! – הַצִּבּוּר מִתְלַהֵב.

אֵין בְּרֵרָה. הוּא מַסְמִיק וּמַשְׁמִיעַ בְּשֶׁקֶט:

– זֶה מִמֶּנָּה, מֵרוּתִי. הִנֵּה הַצִּלּוּם.

הוּא מֵסִיר אֶת הַ“לֵּב” וְהוֹפְכוֹ, וּמִנֶּגֶד –

נַעֲרָה מְחַיֶּכֶת שָׁם – “מֹתֶק עָצוּם!”…

הִיא נָתְנָה לְמַזְכֶּרֶת אֶת זוֹ הַשַּׁרְשֶׁרֶת

וְעָנְדָה לוֹ אוֹתָהּ מִסָּבִיב לַצַּוָּאר.

גַם הוֹסִיפָה בַּקְשִׁישׁ – נְשִׁיקָה מְסַחְרֶרֶת…

וּצְבִיקָה יָצָא אֶל מַחְלֶקֶת־הָהָר.

וּמֵאָז הוּא קוֹפֵץ אֱלֵי ג’וֹבּ בְּכָל רֶגַע;

הוּא הָיָה הָרִאשׁוֹן בְּכָל קְרָב שֶׁעָבַר.

וְתָמִיד הוּא יוֹצֵא בְּשָׁלוֹם וּבְלִי פֶגַע –

רַק הוֹדוֹת לַשַּׁרְשֶׁרֶת שֶׁעַל הַצַּוָּאר. מוֹקְשִׁים בַּסִּבּוּב,

יְרִיּוֹת עַל הַמֶּשֶׁק,

צְלִיפָה בְּהַרְטוּב,

אוֹ פַּטְרוֹל לְלֹא נֶשֶׁק;

מַאֲרָב מוּל הַיַּעַר,

פִּצּוּץ שְׁנֵי בָּתִּים,

הַפְגָּזָה עַל הַיַּעַד

אוֹ תְּפִיסַת מִשְׁלָטִים;

הֲדִיפַת הַתְקָפָה בְּתוֹךְ שַׁעַר־הַגַּיְא –––

צְבִיקָה פֹּה, צְבִיקָה שָׁם, צְבִיקָה כַּאן… צְבִיקָה – דַי!

הוּא יוֹצֵא בְּשָׁלוֹם מִכָּל קְרָב שֶׁעָבַר

רַק הוֹדוֹת לַשַּׁרְשֶׁרֶת שֶׁעַל הַצַּוָּאר.

עַד שֶׁפַּעַם, עִם עֶרֶב, אֵרְעָה קַטַסְטְרוֹפָה

נֶעֶלְמָה הַשַּׁרְשֶּרֶת; עָשְׂתָה “וַיִּבְרַח”.

וּמֵאָז צְבִיקָה – פַּחַד! – יָרַד מִן הַגֹּבַהּ;

לֹא תַּכִּירוּ אוֹתוֹ; הוּא כֻּלּוֹ מְצֻבְרָח.

זֶה קָרָה בַּמַּשְׁלָט שֶׁעַל הַר־הָרַקֶטָה,

הַקְּרָב הַגָּדוֹל בּוֹ נִפְצַע אֶבְיָתָר.

רַק חָזַרְנוּ – וּצְבִיקָה נִזְעַק לוֹ לְפֶתַע:

– הַשַּׁרְשֶׁרֶת! הִיא אֵינֶנָה לִי עַל הַצַּוָּאר!

לֹא הוֹעִילוּ מִילְיוֹן עוֹלָמוֹת שֶׁהָפַכְנוּ.

לֹא הוֹעִילוּ אַלְפֵי הַטְרָחוֹת שֶׁטָּרַחְנוּ.

לֹא עָזְרוּ מוֹדָעוֹת בַּחֲדַר־הַתַּרְבּוּת –

הַשַּׁרְשֶׁרֶת אֵינֶנָּה. הָלְכָה לְאִבּוּד.

וּצְבִיקָה הָלַךְ וְיָרַד בְּפִיגוּרָה.

לֹא אוֹכֵל, לֹא יָשֵׁן, בְּחַדְרוֹ לֹא יָגוּרָה.

מִתְרוֹצֵץ כְּמוֹ הֶדְיוֹט – רַחְמָנוּת לַחֲזוֹת.

וְהַחֶבְרֶה נָבוֹכוּ:

– נוּ, מַה לַּעֲשׂוֹת?


* * *

כָּךְ עָבַר עוֹד שָׁבוּעַ. יֵשׁ קְצָת מַצַּב־רוּחַ.

וּפֶתַע עָבְרָה הָרִנָּה עַל הַגּוּשׁ:

הַלַּיְלָה עוֹלִים עַל הַקַּסְטֶל… בָּטוּחַ!

נִתְקֹף אֶת הַכְּפָר; הַסִּיסְמָה הִיא: כִּבּוּשׁ!

אָז פָּרְצָה צָהֳלָה וְהִפְגִּיזָה בְּקֶצֶב:

עַל מַחְלֶקֶת־הָהָר יִשְׁמַע כָּל הָעוֹלָם!

וַאֲפִילוּ הוּא, צְבִיקָה, שָׁכַח אֶת הָעֶצֶב

וְנִסְחַף בְּנַחְשׁוֹל הַשִׂמְחָה שֶׁל כֻּלָּם…

בַּחֲצוֹת כְּבָר הֻקַּף בְּהֶסְתֵּר הַר הַקַּסְטֶל.

כָּל אֶחָד מִתְפַּלֵּל שֶׁהַזְּמַן יַעֲבוֹר.

הַדְּמָמָה מַפְחִידָה… וְלוֹחֵשׁ קוֹל הַ’מַּיְסְטֶר':

– הִגַּענוּ, עֲבוֹר!

– הַתְקִיפוּ! עֲבוֹר…

הִסְתָּעֵר!!!

וְהַקְּרָב אָז הִתְחִיל לְהָרִיעַ,

וְהָיָה שָׁם כֹּה חָם, שֶׁהָהָר כְּבָר הִזִּיעַ…

פֹּה שִׁלְּחוּ רוֹבָאִים

כַּדּוּרִים נִרְגָּזִים.

שָׁם עָבְדוּ רַגָּמִים

וְהִרְבִּיצוּ פְּגָזִים.

כָּאן שׁוֹכֵב מִקְלָעָן

וּמְשַׁלֵּחַ צְרוֹרוֹת;

שָׁם זוֹחֵל הַחַבְּלָן

מִבֵּינוֹת לַגְּדֵרוֹת…


זוֹ מַחְלֶקֶת הָהָר הַתּוֹקֶפֶת בְּלִי חַת

וְקוֹשֶׁרֶת צְלִילִים לְסִימְפוֹנְיָה אַחַת.

וּכְשֶׁבֹּקֶר הִתְחִיל לְחַיֵּךְ אֶל כֻּלָּנוּ

נִשְׁלְחָה הַבְּשׂוֹרָה שֶׁ –

“הַקַּסְטֶל שֶׁלָּנוּ!”


* * *

הַקַּסְטֶל נִכְבַּשׁ וְטֹהַר עַל יָדֵינוּ.

נִתְפְּסוּ עֲמָדוֹת. נֶעֱרַךְ הִמִּפְקָד:

מִי נִפְצַע? מִי נָפַל? מִי חָסֵר בְּתוֹכֵנוּ?

לְבַסוֹף הִתְבָּרֵר: דַּוְקָא צְבִיקָה נִפְקָד.

אָז פָּתְחוּ בְּחִפּוּשׂ: אוּלַי הוּא פָּצוּעַ?

אוּלַי הוּא שׁוֹכֵב תַּחַת כֹּתֶל רָעוּעַ?

חִפְּשׂוּ בְּכָל בַּיִת,

מִתַּחַת כָּל זַיִת;

יָרְדוּ לְכָל בּוֹר,

בָּדְקוּ בְּכָל חוֹר;

פָּרְצוּ לְכָל רֶפֶת;

הִסְתַּכְּלוּ בְּמִשְׁקֶפֶת.

סָרְקוּ כָּל חָצֵר,

כָּל מַרְתֵּף, כָּל גָּדֵר.

צָעֲקוּ אֶת הַשֵּׁם

(אוּלַי הוּא יָשֵׁן?);

וְהַכֹּל אַךְ לָשַׁוְא:

הוּא לֹא בָּא. הוּא לֹא שָׁב…

מַה יָּכוֹל כָּאן לִקְרוֹת? מַה יָּכוֹל פֹּה לִהְיוֹת?

הִתְאַמְּצוּ הַמֹּחוֹת – אַךְ שָׁתְקוּ הַפִּיּוֹת…


… שָׁתְקוּ הַפִּיּוֹת, וּפִתְאֹם גָּד מוֹדִיעַ:

– יֵשׁ תְּנוּעָה חֲשׁוּדָה בִּסְבִיבוֹת הַכִּבְשָׁן!


אָז הֵרִים הַמֵ“ם־מֵ”ם מִשְׁקַפְתוֹ – וְהֵרִיעַ:

– תִּקְרְאוּ לִי ‘יַנְשׁוּף’ אִם לֹא צְבִיקָה הוּא שָׁם!

אָז קָפַץ כָּל בָּחוּר

וְזִמֵּר: כֵּן, בָּרוּר!

– נָכוֹן, זֶהוּ צְבִיקָה!

זֶה הוּא, בִּחְיָאת דִינִי!

– מַה קָרָה לַבַּרְנַשׁ, שֶׁסוֹף־סוֹף הוּא חוֹזֵר?

– הוּא שָׁוֶה שְׁנֵי צְרוֹרוֹת מֵהַ’טּוֹמִי' הַפִינִי

בִּגְלָל כָּל הַצָּרוֹת שֶׁגָּרַם, הַמַּמְזֵר…


… הִנֵּה הוּא דּוֹהֵר בִּתְרוּעָה מְאֻשֶּׁרֶת;

הִנֵּה הוּא שׁוֹאֵג מֵרָחוֹק!

– חֶבְרֶה, יֵשׁ!!!

חֶבְרַיָּה, הַבִּיטוּ – הִנֵּה הַשַּׁרְשֶׁרֶת!

וְכֻלּוֹ לֶהָבָה, וְעֵינָיו יוֹרוֹת אֵשׁ. –––

וּלְאַחַר שֶׁנִּרְגַּע וְיָשַׁב לוֹ בְּשֶׁקֶט,

הִסְכִּים לְסַפֵּר מַה קָּרָה לוֹ וְלָהּ:

אֵיךְ שָׁמַע בַּלֵּילוֹת – הַשַּׁרְשֶׁרֶת צוֹעֶקֶת,

מִתְחַנֶּנֶת לָשׁוּב אֶל צַוַּאר בַּעֲלָהּ.

"אָז יָדַעְתִּי מִיָּד: הַשַּׁרְשֶׁרֶת בַּשֶּׁבִי,

הִיא נָפְלָה לְיָדָיו שֶׁל בֶּן־דּוֹד עַל הָהָר;

וְיָדַעְתִּי גַּם: רוּתִי שֶׁלִי לֹא תִּרְצֶה בִי

כָּל עוֹד הַשַּׁרְשֶׁרֶת נִמְצֵאת בִּידֵי זָר…

וְהַיּוֹם, כְּשֶׁיָצָאנוּ לָהָר, שׁוּב הִרְגַּשְׁתִּי:

הַשַּׁרְשֶׁרֶת קוֹרֵאת לִי. הִיא כַּאן, חֵי נַפְשִׁי!

מִתּוֹךְ הַיְרִיּוֹת הִיא קָרְאָה… אָז נִגַּשְׁתִּי

לִמְצֹא אוֹתָהּ… כֵּן –

לְחַלְצָהּ לַחָפְשִׁי!"

וּבְתוֹךְ הַיְרִיּוֹת, הַקְּלִיעִים, הֶעָשָׁן,

בֵּין צְלָלִים שֶׁל אוֹיֵב הַנִּמְלָט בֶּהָמוֹן –

הוּא מַבְחִין: יֵשׁ תְּנוּעָה חֲשׁוּדָה בַּכִּבְשָׁן.

הוּא זוֹחֵל לַחַלּוֹן וּמַשְׁחִיל בּוֹ רִמּוֹן.


… עוֹד רִמוֹן – וּדְמָמָה…

וְעַכְשָׁו, תַּת־מִקְלָע –

שְׁלַח נָא צְרוֹר אֵשׁ קַלָּה בְּתוֹסֶפֶת קְלָלָה…

הַכִּבְשָׁן נָח כְּמוֹ מֵת. הוּא נִכְנָס אֵלָיו פְּנִימָה.

גּוּף קָפוּא וְדוֹמֵם מִתְגַּלֶּה לְעֵינָיו.

הוּא נוֹשֵׁךְ אֶת שְׂפָתָיו וְאוֹמֵר:

– נוּ, קָדִימָה!

הוּא נִגָּשׁ, מִתְכּוֹפֵף וְהוֹפְכוֹ עַל פָּנָיו…

וּצְבִיקָה סִיֵּם:

– בְּקִצּוּר, הִיא הָיְתָה שָׁם,

תְּלוּיָה שָׁם אֶצְלוֹ מִסָּבִיב לַצַוָּאר.

זֶה הָיָה מְפַקֵּד, כָּכָה יֵשׁ לִי הָרֹשֶׁם…

וְעַכְשָׁו שׁוּב אֶצְלִי הִיא, וְזֶה הָעִקָּר.


… וְשֵׁנִית הוּא קוֹפֵץ אֱלֵי ג’וֹבּ בְּכָל רֶגַע,

וְשׁוּב הוּא רִאשׁוֹן בְּמַחְלֶקֶת־הָהָר.

מִכָּל קְרָב הוּא יוֹצֵא בְּשָׁלוֹם וּבְלִי פֶּגַע,

וְאִתּוֹ – הַשַּׁרְשֶׁרֶת שֶׁעַל הַצַּוָּאר.

מוֹקְשִׁים בַּסִּבּוּב,

יְרִיוֹת עַל הַמֶּשֶׁק;

הַפְגָּזָה בְּהַרְטוּב,

פַּטְרוֹל לְלֹא נֶשֶׁק.

מַאֲרָב מוּל הַיַּעַר,

אוֹ פִּנּוּי יְלָדִים;

הַתְקָפָה עַל הַיַּעַד

וּתְפִיסַת מִשְׁלָטִים.

אַבְטָחַת שַׁיָּרָה בְּתוֹךְ שַׁעַר־הַגַּיְא –

צְבִיקָה פֹּה, צְבִיקָה שָׁם, צְבִיקָה כָּאן… צְבִיקָה – דַי!

וְתָמִיד הוּא חוֹזֵר מִכָּל קְרָב שֶׁעָבַר

רַק הוֹדוֹת לַשַּׁרְשֶׁרֶת שֶׁעַל הַצַּוָּאר!


ניסן תש"ח

המלצות קוראים
תגיות