רקע
אסתר ראב
עוצר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

“היי, היי!” – בדיוק כקולו של הג’וקיי המטומטם שבקרקס במונמארטר: מנצח הוא על הקאדרילה של סוסיו השחורים – “היי, היי!” – קולו יוצא מן הגרון ומן האף כאחד, קול בו מזרזים סוסים או כלבים.

עפעפיי כבדות-תנומה. אני מתאמצת לפותחן והן נסגרות שוב. אך מנגד, מול החלון הפתוח – מרפסת; ענודת מחרוזת גיגיות גדולות עם קטנות ונזר מטאטאים ומברשות תקוע לה בצידה; יוני-הבר הוגות במתיקות תוך הגרַבילאות הרמות שבחצר, ובמרחק רוטן הים כחתול מנומנם. לא, אין זו פריס ולא מונמארטר.

קולו של הג’וקיי הולך ונישנה, הולך ונכפל על-ידי קולות דומים לשלו: “היי, היי!” – הקולות היחידים השולטים בדממת הבוקר המוזרה הריקה – “עוצר” – עצור בנשימתך, עצור בזעמך, עצור… שמא –

“יריות הפחדה”. על המרפסת עומד מוטלה: שפתיו מלוכלכות בריבה שחורה וביניהן משרבב הוא את לשונו הקטנה מול החייל היורה; מוטלה מזמזם לעצמו איזה זמר, מין המייה תינוקית המובנת רק לו. על ידו חנית’לה, מפשיטה ומלבישה את בובתה: “פוייה שכזאת היא: אנחנו הולכים להתרחץ בים.”

ראשים מציצים מאשנבים-בחלונות. גופות עומדות זו ליד זו צפופות מאוחדות כקיר אטום ושותק. על מרפסת אחת עומד זקן; שעות על שעות הוא עומד כזקיף; לבוש הוא פיז’אמה שחצייה העליון תכלת וחצייה התחתון ורוד; מתנוסס הוא במעלה הרחוב כדגל, השמש מכה על מצחו הגבוה, והוא עומד. החייל גוער בו – “אינסייד!” אך הוא אינו זז – והחייל מסתלק.

הבתים הומים ככוורות. מכבסים לבנים, משפשפים כלים, ועקרת-בית אחת רתמה את בן-זוגה לעגלת ה“משק”, אפוד הוא סינר אדום, עומד ולוטש את זגוגיות החלונות – ומזמזמם.

על מרפסת בקומה תחתונה עומדת אשה, לפניה שתי גיגיות מלאות כבסים; אשה עגולה ותפוחה, לחייה כשני פלחי אבטיח; השמש אוחזת בשערה הזהוב, ומדליקה אותו פעם מכאן ופעם מכאן לפי תנועת הראש.

ברחוב ליד מרפסת עומד חייל גוץ – תחמושתו תלוייה עליו וכופפת את קומתו העלובה; רגליו פשוקות, פיו פעור והוא מביט אל האשה הגדולה והנוצצת בשמש. האשה אינה מרגישה בו, פלח הסבון הגדול מחליק מדי פעם מתוך אצבעותיה הקצרות והשמנות והיא צדה אותו שוב ומסתערת שוב על גל הלבנים שלפניה.

על גג אחד יושב פקיד מבוטל, שעורו החיוור מצל קירות מתבשל לאיטו בשמש הצהריים והופך אדום. הסטאקאטו של הג’וקיי מטריד כזבוב: “אינסייד, אינסייד…”

מתוך חלון אחד פתוח משתפך קול חזק של אשה בארייה מסובכת ורבת-מרחב, הפסנתר מפטפט ודולג אחרי הקול, וקולו של הג’וקיי מתכסה כמו באשד וטובע בו לחלוטין.

הדלתות נפתחות, אנשים פורצים, “יריות-הפחדה”, אנשים נרתעים – ופורצים לבסוף, המדרכות מתכסות אנשים כנמלים, שהוחרדו על ידי מזג-אוויר בלתי-רגיל.

אוטו כבד מתגלגל מקצה הרחוב. הולך הוא וקרב כסל לחם כביר על פני שולחן הרחוב. מלא הוא ככרות זהובים ושחומים – הריח הטרי מעורר את תיאבון החיים, שנירדם מעוצמת-הרעב, תור ארוך… ונשים נושפות כצרעות מרוגזות מוכנות לעקוץ כל הנקלע בדרכן; ונשים יוצאות – כרחלות לאות וחיוורות מצום. שערן דבוק לרקתן, תינוק בזרוען האחת וכיכר לחם בזרוען השנייה – ילד וכיכר לחם, ילד וכיכר לחם.

והשמש השוקעת שוזרת הילה למערב המאדים לאיטו. השמיים גבוהים מאוד מעל העיר, אשר נטלו כנפיה היום. לילה יורד, פסנתר הולם בתוך חביון עצים וגגות – מזיל מנגינה רחוקה.

מן החצר בא ריח גינה מושקה, ריח יסמין וחול רווה-מים כיד אם – ריח מרגיע, מנחם ומרדים…


*

נכתב: 1946 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1946 לערך. הסיפור נדפס לראשונה: “הארץ”, 23.8.1946. שב ונדפס: “מאזניים”, אפריל-מאי 1984. לא נכלל בקובץ “גן שחרב”.

המלצות קוראים
תגיות