האשה המזדקנת הסירה את שעונה מעל ידה. שרשרת הזהב בצידה הפנימי היתה חלקה. זרועה חיממה [אותה], חום עצמה חום זרועה שלה – ובכל זאת נעים היה לה חום זה למישוש – אין חום אחר, חשבה, רק את המרכז לעצמך, וממך באות הקרניים ואלייך הן שבות – אין איש – אין איש, אין שום “אתה” – המקום ריק, שם במקום שהיה ה“אתה” ריק ושרוף וריח אפר עולה ממנו –

האפר הזה – מה רוצה [היא] לנער מעליה, נדמה שריחו הולך ודבק בה יותר ויותר – מעין שיכבה דקה הולכת ומכסה את עיניה, את בגדיה, את עור פניה – יום-יום היא רואה זאת בקומה, לבגדיה אין אותה רעננות שהיתה להם, אם כי מהדרת היא בהם, הפנים מתכסים במעין צעיף בלתי-ניראה, אברי הפנים נמתחים למטה אל האדמה, הכל הולך לאדמה, חשבה, הכל נמשך אל מרכז האדמה, אל העפר – “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” – האמנם עפר היו תפוחי לחייה המבריקות ומלאות הדם? – אין להסכים לזה – בשום פנים – לא, אין להסכים –

עפר, עפר – והרי היתה עשוייה דם – ואור שחקים. ושפע [ויער] שערותיה בורק ברקים.

לא, אין להסכים – להילחם, להילחם עד הנשימה האחרונה – למות יפה, רעננה, ויהיו אומרים – חבל להניח זאת באדמה, חבל ונהדר וכואב. עד לשיגעון –

האם לא תקל על הצורה הזאת, המתטשטשת, ולו תהא הנפש היפה ביותר שכונה בה – ואולם המעטה, המעטה הן כל-כך חשוב, צלם, צלם אלוהים הולך ושוקע הולך ונמחק – והאין זה כאב אדיר מכל – מעין שקיעת שמש ללא זריחה ביום המוחרת – היתואר דבר כזה – מה העצב שהיה משרה דבר כזה עלינו.

האשה פשטה לאט-לאט את בגדיה ושכבה – ריח הסדינים היה צח ומרגיע – והיהיה הריח הזה גם שם, מעבר לחיים – הריחות, הריחות – הן בשבילם בלבד כדאי עוד [לחיות], יש ריחות ממשיים ואולי יש גם מופשטים, שרק הנפש בלבד תופשתם, ואין אלה ריחות אלא צורות ערטילאיות שיש להן מעין ריח פנימי, כמו פרחים שעולים בזיכרון מלפני הרבה זמן – מלפני זמן שהיה ואולי לא היה –

כל ריח ממשי יש לו שלשלת של מראות וצללים, הנה ריח היסמין, אם רוצה הרי יכולה היא להעלותו בקלות רבה בזכרונה – מיד מתחיל אור ירח זולף כחלב מעל שמי קטיפה עמוקים, ולקול ואלס של שופן, זוגות חלומיים מהלכים מרחפים נוגעים-ולא-נוגעים באדמה, מרחפים [נוחתים] בין צמרות ברושים כהים, כששובלי [אורה] נמשכים אחריהם כצעיפים –

או ריח טוברוזות מעלה בתי-תפילה שרויים בצל ומלאי נרות מסתוריים –

*

נכתב: 1946 לערך. הכתב בעט נובע, והנייר הדק – דומים לאלה של הסיפורים “בצאתנו העירה” ו“אביגיל וחנה” משנת 1946, אף כי מצד תוכנו ניראה הסיפור שייך אולי לתקופה מאוחרת יותר.