רקע
אסתר ראב
אנקורים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

בימי מלחמת העולם השנייה גרתי באחת ממושבות השרון [כפר-סבא]. היה זה בית ישן עם קירות עבים וגג רעפים אדום יורד לו נמוך על מצחו, ככובע שנשמט קדימה על פניו. ז’קרנדות ענקיות הקיפוהו, ובזמן פריחתן היו יוצקות ענן של כחול וסגול מסביב לבית הישן, וגם את האדמה היו צובעות בפריחה זו, שנשרה על שטח גדול מסביב –

אנקורים רבים קיננו בעצים ובגדר החושחש הגבוהה והפרועה שעל ידם – אבל המקומות הכי טובים והכי מוגנים היו במרזבי-המים ובתוך החלל שבין מסגרת-העץ לרעפים שמסביב לגג הבית – לפי החשבון היו הקרשים צריכים להתהדק היטב אל קיר הבית, מבלי להשאיר חלל כלשהו, ואולם תמיד נמצא איזה חור או פגם בטיח – והאנקורים מרחיבים אותו במקוריהם ונכנסים למקום החם, המוגן מרוח וגשם, ומתגוררים בתוכו –

האנקורים, מראיהם אינו נאה. אפורים, מלוכלכים תמיד, ניצים ומתכתשים זה עם זה ברעש גדול, ממש ככלבים, גם בשעות החום הגדול, כשאדם מבקש קצת מנוחה לנפשו – ונדמה לפעמים שאין בהם כלום מיופיו של בעל-כנף התר ועף במרומים, דומים הם לרוב לעכברים, מחטטים בכלי-אשפה אשר ימצאו לפניהם –

ואולם בבוקר ובערב הופכים הם ל“בעלי כנף רננים”. אפרורית של שחר מתחילה להצטייר בחלון – חושב אתה להתהפך לצידך השני ולהמשיך לישון – והנה ציוץ, ציוץ רך, מיסתורי. לאט-לאט מקבלת האפרורית משמעות – עוד ציוץ נושר, כאילו בשאלה – האומנם יום? – כולו מנומנם כמוך ואולם מבשר משהו חדש, בלתי-ידוע. עוד ציוץ של אנקור שני. כעת הם מצייצים זה לקראת זה, ובעידוד כלשהו. אכן, יום מתקרב. שלישי מצטרף בחדווה ובביטחה, כעת עונה האחר ללא היסוס, והשלישייה תוקעת במרץ, מעירה אחרים במרחק מהם – לאחר רגעים נכנסת חבורה מרוחקת יותר לתוך הזמרה, וכן מעץ לעץ, גן לגן, כעין פוגות הצומחות אחת מתוך השנייה –


*

נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1944 לערך, בכפר-סבא.

המלצות קוראים
תגיות