ארסין לנערו –

תרישה – הרואה אתה מכאן את שדות הישראלים, מה חרושים הם יפה, חחחה – חרשו וזרעו – ואנו נקצור, שור מה יפה אדמה זו, אדמה אדומה כדם לוהטת קוראת לבעלה – הה היהודים החיוורים האלה – עם אלוהיהם שבשמיים – את דגון נשתול כאן בתוך [חמרה] חמר שמן זה – הוי חיים יהיו אלה תרישה –

תרישה: הנעלה – האוכל גם אני לבוא איתך ולהביא את קשובה עימי?

ארסין: תוכל ותוכל – מכיר אני אותה, צמותיה הזהובות הארוכות והמשיות – תיף כאן שבעתיים על רקע אדמה זו ושמיים כחולים אלה, הו נשים דשנות ויפות לנו – לא כעבריות צמוקות ושחורות אלה –

ארסין: על הר זה, המשקיף אל העמק, יבנו אדריכלינו מקדש לדגון – את העמק הזה נעבד וניבנה בו דרכים שיובילו לים, [שם] מול עמק זה מפרץ עגול סגור ומימיו רגועים בין הרים ירוקים – יפה ארץ העברים, במפרץ תעגונה אוניותינו, הה איך נשלח בהן מטוב העמק הזה אל איי הים הגדול ממנו באנו – טוב יהיה לנו כאן, תרישה, נירבה ונשרוץ ונהיה כאן לשבט גדול, ועל-ידי ספינותינו נתחבר לגת לאשדוד לאשקלון –

ניבנה כאן ממלכה, ברזל ופלדה נחשל –

הה העברים האלה, עם מקלות הרועים על שכמם – מה מצחיקים הם עם אלוהיהם שבשמיים –

*

נכתב: 1961 לערך. באותה תקופה נהגה אסתר לשהות מדי פעם אצל רבקה גובר בבית דבורה בארון שבנהורה, חבל לכיש. לכיש היא העיר הפלישתית שאינה מוזכרת במחזה, ודומה שהמבט הוא מכיוון לכיש מערבה, לים. המחזה אינו נמשך מעבר לדף הראשון, ואינו אופייני לכתיבתה בפרוזה, הן בנוף הדרומי והן בהזדהות עם הפלישתים נגד העברים. אולי מדובר בתרגום.