רקע
איתמר בן-אב"י
הרועה ונסיכתו (אגדה)
mנחלת הכלל [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: (האור); תרע"ד 1914.

 

א.

היה היתה לפנים, בארצה רחוקה,

בארצה כלה אור וחַמה מתוקה,

היה היתה לפנים נסיכה קטנה

נסיכה אהֵבוה כל אישי המדינה.

ויפה היתה היא, הנסיכה היפה,

לבנה, ותמורה, ועיניה כים.

עורה מְשויה, לַבת־אש השפה

וגלי־שערות אין ערוך ליָפים.

ויהי כי גדלה ובקשה כבר חיים,

ויהי כי היה זה־לבבה כבר מוכן,

ויעבר על פניה, בישבה אל חלון

הרועה הצעיר של עדרי הצאן.

 

ב.

לא מזהירים היו בגדי הרועה,

אל מתנו כל חרב לא היתה חגורה,

כל ספיר, כל שוהם לא ענדו כבעו

רק מקל־הרועים לידו סגורה.

אך משתי רואותיו נתזו ברקים

זהורים ותכופים כברקי־השחקים,

כל זרוע מזרועיו ערומת־עצָלים,

כל רגל מרגליו חפשיַת־נעָלים.

ללחן חלילו, כי החל לחלל

התקבצו וקפצו עשרות הכבשים,

ומימי הנהר ממרחק מוצאם

זרמו וזִמרו, אף ספרו מעשים.

 

ג.

עבר הרועה על פני החלון,

רתת אז עמד וישען אל אלון:

ותעור הנסיכה ממתוק־חלומה

ובראותה הרועה – השתגְעה!

מיד אל אביה, המלך אביה

ואל אמה המלכה הלכה:

" – אבי ואמי, זה עתה פגשתי

את לוכד־לבבי, שאהבתי".

חשב אז המלך, בגדול־בטחונו,

חשבה המלכה בהסכם לרצונו,

כי נסיך מנסיכי המדינות השכנות

המדינתה זה בא אהבה לו לקנות.

 

ד.

"הגידי, בתנו, הגידינו מיד,

מה מראה לאהוב־לבבך?

הרוכב הוא סוס כגבור וציד,

המבריק זהבו מזהבך?"

אז תשא הנסיכה את עיניה בצחוק

אל האב והאם המקוים.

כל חשש בלבה, ובמבט למרחוק

פתחה ואמרה בנעורים:

– "לא זהב, לא פנינים ללוכד־לבבי,

לא המון משרתים, לא סוס בסוסים

ובמקום החרב השנואה לי כל־כך

מקל־הרועים, וחליל וכבשים".

 

ה.

ויהי כי שמעו האבות הגדולים,

האבות הטובים את זאת,

ויוציאו צו להַגלות מהעיר

את הרועה שהעיז כה לחיות.

ותחזר הנסיכה לחלונה שנית,

וראשה רכונה מיגון.

דמעות לריסים, ללחיה חורון

ומותה כבר רחף וישחית.

אך פתאם ממרחק קול־כה־מתוק

קול חליל שהמה ובכה,

ותעור הנסיכה, ותקשיב למרחוק

לַשירה הנוגה, הברוכה.

 

ו.

הוא חלל הרועה הרועה הגולה,

כי הולך הוא לבלי־שוב עוד ועוד.

כי אהבת־היאוש־והדם הוא חולה –

לנסיכתו, זו יפת הוד־כל־הוד.

הוא בקש לבל תשכח את המית זה לבו,

בזהב ארמונה האדיר.

הוא הבטיח לשמור את זכרונה בקרבו

ולחשוב בה תמיד ותדיר.

הוא נשבע לה ממרחק גבוהי־ההרים

כי היא ורק היא שלתו.

כי ימים יעברו, ולילות סוערים

עד יקם נקמתה – במותו…

 

ז.

והיות שהמים, בין גדות הנהר,

התמידו שקשוקם הנצחי.

היות שהשמש, על אמיר גדול־ההר

הבטיחה נפלאות השקיעה.

היות, ובאויר אחרונות צפרים

שוררו את שירת הגבורה,

ומורד אל ורד שרידי הדבורים

יעצו מנוחה ורדימה –

ותקפץ הנסיכה ממַסגר חלונה

אל עמקי הנהר הסואן,

וכפרפר בן־יומו, בכנפי שלמתה,

צללה מול רגלי אלונה.

 

ח.

ויעבר המלך, ואתו המלכה

אל גדות הנהר האכזר,

שמשך בשאונו לתוך זדוניו

את הבת היחידה, הרכה.

ויצו למשותה, ובידו רועדה

חפר את קברה במרעה:

ושני חיילים, בפקודת אדונם

קברו על ידה גם רועה.

כי הבין אז המלך ואתו המלכה,

שאסור הוי! לאסר ולגרש אהבה:

שנסיכה בחיים ורועה בחיקה,

טוב מאדיר הנסיכים באין נסיכה.


המלצות קוראים
תגיות