תשרי תרעו (“דער אידישער קאנגרעס” 8)

ועידת־הפועלים¹ החליטה להציג בסדר־היום של הקונגרס העברי את שאלת חופש העליה וההתישבות של היהודים בארץ־ישראל, ויש לברר אם ניתנה שאלה זו להיות מוצגת בועידת־השלום הבאה כבעיה בין־לאומית, זאת אומרת כבעיה הנוגעת לא רק לעם היהודי אלא גם למעצמות הגדולות.

 

א    🔗

הגבלת זכויות היהודים בא“י שונה מכל שאר ההגבלות שעליהן דנה ועידת הפועלים (תחום המושב ומכסת האחוזים ברוסיה, הגבלות בשימוש לשון העם בגליציה, אי־הכרת אזרחותם של יהודי רומניה), כי ההגבלות בא”י פוגעות לא ביהודי המקום אלא ביהודי חו“ל, בעם היהודי שבכל הארצות. תחום־המושב הן הגבלות מקומיות הפוגעות ביהודים היושבים באותה ארץ. בעקיפין נוגע הדבר לכל העם היהודי, אולם ההגבלות שבכל ארץ מכוונות באופן ישר רק נגד היהודים שבאותה ארץ. לא כן הדבר בארץ־ישראל: כאן מקופחות במכוון הזכויות של העם היהודי כולו. איסור העליה ואיסור רכישת קרקע בא”י מכוונים במיוחד נגד יהודי כל הארצות שמחוץ לא“י. היהודים שבחו”ל הם המקופחים, זכותם היא שנשללה כאן.

היהודים בא"י, והיהודים בתורכיה, הם שווי זכויות בכל לנתינים העותומניים האחרים.

תורכיה היא בעצם המדינה היחידה אשר לא הפלתה אף פעם לרעה את אזרחיה היהודים. כל זמן שבתורכיה היה שליט המשפט המוסלימי הדתי היו כל הנתינים העותומנים הבלתי מוסלימים, כיהודים כנוצרים (ה“רעיא”) בלתי שווים בזכויותיהם למוסלימים. עליהם הוטל מס מיוחד (“כרנא”), הם לא היו רשאים לרכוש נכסי דלא ניידי, לא הורשו לשרת בכהונות ממלכתיות שונות וכדומה. אבל זו לא היתה הגבלה מיוחדת ליהודים. האיסלם, ששימש בתורכיה לא רק דת שלטת אלא גם נימוס מדיני־משפטי, ראה בכל מי שאינו מוסלימי אויב שנוצח, שיש לסבול אותו אבל אין להעמידו במדרגה אחת את המנצחים והכובשים.

במאה התשע־עשרה הונהגו בתורכיה תיקונים חילוניים הידועים בשם “תנזימאת”, על פי דוגמת המשטר המשפטי במערב־אירופה, וה“רעיא” הושוו לאט לאט בזכויותיהם למוסלימים. במנשרים המפורסמים בשם “חַטי־שריף” של גיול־חאנה (1839) ו“חַטי־הומַיון” (1856) ביטל השולטן עבד־אלמג’יד את ההגבלות העיקריות של ה“רעיא”, והחוקה התורכית משנת 1293 (1876) להגירה השוותה לגמרי את זכויותיהם של כל הנתינים העותומנים ללא הבדל דת. הכינוי המעליב “רעיא” נמחק מספר־החוקים העותומני. מאז נהנים גם היהודים התורכים משיווי־זכויות אזרחיות, פוליטיות ולאומיות מלאות.

גם בא“י, השייכת לתורכיה משנת 1517 ואילך, לא הונהגו שום הגבלות מיוחדות נגד היהודים. ליהודים בארץ היתה הזכות המלאה להתיישב, לסחור, ולרכוש קרקעות וכו’– כמו בכל שאר המחוזות התורכים. זמן קצר לאחר כיבוש א”י ע“י התורכים, בשנות השישים של המאה השש־עשרה, ניתן ליהודים גם מעין צ’רטר על חלק קטן של הארץ. דון יוסף הנשיא שנתמנה אחר כך לדוכס בנכסוס, קיבל מהשולטן סוליימן קאנוני פירמן (רשיון־המלך) לסדר התיישבות יהודית במחוז טבריה. שערי א”י היו מאז פתוחים לכל היהודים, בין מתורכיה ובין מארצות אחרות.

 

ב    🔗

ראשית ההגבלות ליהודים בארץ קשורה קשר אמיץ בתנועה הלאומית החדשה להקים מולדת לעם היהודי בארצו. שאלת הגבלת עלית היהודית נתעוררה ראשונה בשנת 1882, כשבעקב הפרעות והגזירות ברוסיה קמה תנועה חזקה ליישוב א“י. בקושטא נמצאו אז שתדלנים שונים, אשר באו בדברים עם הממשלה התורכית על התישבות יהודים בארץ. בין אלה היה גם אוליפנט הידוע, אנגלי נוצרי, שפרסם בשנת 1879 בספרו “ארץ הגלעד” תכנית על יצירת ישוב יהודי אבטונומי בעבר־הירדן. הוא דיבר על לב הממשלה התורכית למסור את א”י ליהודים. התורכים חשדו בו שהוא סוכן הממשלה האנגלית המשמש אינטרסים בריטיים. באותו זמן הודיעו הקונסולים התורכים ברוסיה לממשלתם שהמוני יהודים עומדים להגר לא“י. השער העליון חשש שהיהודים רוצים ליסד מדינה יהודית בא”י– וניתנה פקודה לקונסולים ברוסיה להודיע ליהודים העומדים להגר לתורכיה, שהם יכולים להתיישב בקבוצות מפוזרות, ללא התרכזות, בכל חלקי תורכיה– מחוץ־לארץ ישראל.

על אף פקודה זו עלו היהודים לארץ בצורת צליינים. הממשלה התורכית הוציאה אז פקודה שכל יהודי הנכנס לארץ חייב להפקיד 50 לירות תורכיות בתור ערבון שלא ישהה בארץ למעלה מחודש אחד. בשנת 1888 האריכו את הזמן לשלושה חדשים.

אולם פקודות אלו נשארו רק על הנייר. היהודים שבאו לארץ ישראל נשארו בה כל כמה שרצו. קרה פעם מקרה (בשנת 1885) שגורשו מצפת שני יהודים, האחים לוברובסקי, נתיני אמריקה– והממשלה האמריקנית מחאה בתוקף נגד גירוש זה. גם שאר המדינות לא הכירו בזכות תורכיה לשלול מנתיניהן את הזכות להתיישב בארץ. תורכיה נאלצה להתנצל. באיגרת מ־13 לפברואר 1888 כותבת הממשלה התורכית לצירי חו"ל:

“כל העולם יודע, שהיהודים המגורשים מארצות ידועות באירופה מצאו מקלט בטוח בתורכיה. מחוץ לא”י יש חופש גמור ליהודים להתיישב בארצנו ללא כל הפרעה. ואם הממשלה העותומנית ראתה צורך להוציא מן הכלל את א“י– הרי אין זאת אלא מפני נימוקים כלכליים וממלכתיים, המחייבים אותה לעכב עליה המונית, ביחוד של יהודי רוסיה ורומניה”.

משראתה הממשלה התורכית שלמרות האיסור מוסיפים היהודים לבוא לארץ ולהתיישב בה– הוציאה בשנת 1890 פקודה, שכל יהודי הבא לארץ ימסור לפקידי המכס את תעודת־מסעו ויקבל תמורתה פתקה אדומה, המקנה זכות ישיבה לשלושה חדשים. אחרי שלושה חדשים חייב בעל הפתקה לעזוב את הארץ, אם לא– יגורש בכוח. הממשלה הודיעה על תקנה זו לצירי חוץ– אולם הממשלות עמדו על דעתן שאין לתורכיה הזכות לשלול מנתיניהן אח חופש הכניסה לארץ־ישראל. הפתקה האדומה נשארה מאז, אם כי למעשה לא היה לה תוקף. איש לא גורש מהארץ לאחר שלושה חדשים. אולם בעצם קיום הפתקה היה משום עלבון ופגיעה ביהודים.

לאחר המהפכה של התורכים הצעירים בשנת 1908 וחידוש הקונסטיטוציה התורכית– דרשו באי־כוח היהודים בקושטא מהממשלה החדשה לבטל את הפתקה האדומה ואת איסור העליה הקשור בה. לאחר מאמצים רבים הצליח הדבר למחצה.

ב־7 לספטמבר 1913 שלח הוויזיר הראשי “תזכרה” לווזרת הפנים על ביטול הפתקה האדומה– ועל קיום האיסור. וזוהי לשון התזכרה:

"לוזרת הפנים הנעלה–

מכתבכם הנעלה מיום 4 באבגוסט שנת 1329 (1913) במספר 1066 נקרא במועצת המיניסטרים. כפי שנתבאר שם לא הביאה פתקת־הישיבה בעלת הצבע האדום הניתנת לסיירים בני דת משה הבאים לארץ פלשתינה– את התוצאה והתועלת הרצויה: להגביל ולמנוע את זכות ישיבתם, ולהיפך, זו גרמה להרבה מעשים פליליים. ולפיכך נמנו וגמרו לבטל מכאן ואילך פתקה זו. אולם בכדי שהיהודים הבאים לאותם המקומות לשם סיור, בין משאר המחוזות העותומנים ובין מהארצות הזרות, בין ביחידות ובין ברבים, לא ימשיכו את ישיבתם למרות האיסור, ובכדי שמחשבתם ויזמתם של המתעסקים בסידור ההגירה לא תעלם מעיני הממשלה המקומית– ינתנו הוראות למותצרף (מושל) הירושלמי לאחוז באמצעים נמרצים, מתאימים לצרכי המקום והסביבה, במטרה להגביל את ישיבתם ולא לתת מקום בשום אופן להגירתם".

7 אלול 1329 (ספטמבר 1913)

אחרי החלטה זו בטלה הפתקה– אולם איסור העליה נשאר קיים כמו קודם, כמובן, רק על הנייר.

 

ג    🔗

איסור זה הקיים למעלה משלושים שנה לא נתגשם אף פעם למעשה. הממשלה התורכית לא ניסתה כלל להגשים את החוק ברצינות. היא לא יכלה לעשות זאת– אילו גם רצתה. תורכיה היתה כפותה במשטר־הקפיטולציות.

תורכיה היא מדינה עצמאית– אבל לא במלואה. העיקרון של שלטון טריטוריאלי גמור, שלפיו כל מדינה שוררת בביתה וחוקיה מחייבים את כל מי שנמצא בתוך תחום־שלטונה, בין נתינים ובין זרים, ואין לשום ממשלה זרה הרשות להתערב בענינים הפנימיים של המדינה. עיקרון זה נקוט לגבי כל מדינות אירופה ואמריקה. אולם בתורכיה (וכמו כן בסין ובפרס, ולפנים גם ביפן) נהוג עדיין משטר־הקפיטולציות של ימי־הבינים, שעל פיו אין הנתינים הזרים החיים בתורכיה כפופים לחוק התורכי, למשפט התורכי ולאדמיניסטרציה התורכית, אלא נשמעים לחוקי ארצם ונשפטים ע"י הקונסול או בבית־דין מעורב. הנתינים הזרים בתורכיה נהנים עוד גם היום מהעיקרון של ימי הבינים בדבר אכס־טריטוריאליות אישית, אשר על פיו נושא כל איש אתו את חוקי מולדתו נם אם הוא מתיישב בארץ אחרת.

היסוד למשטר הקפיטולציות הונח בתורכיה דווקא בימי גדולתה וחסנה של האימפריה העותומנית. סוליימן קאניני, שבימיו הגיעה תורכיה לשיא תקפה, ונעשתה למדינה האדירה ביותר בעולם– כרת (1535) חוזה מסחרי וצבאי עם פרנסוא הראשון, מלך צרפת, ובו העניק לסוחרים הצרפתים אשר יבואו ויתיישבו בתורכיה פריווילגיות כספיות ואדמיניסטרטיביות שונות. זכויות אלו ניתנו אחר כך גם לנתיני ארצות אחרות. הנחות מיוחדות אלה ניתנו תחילה, כשיד תורכיה היתה רוממה, ברצון ובנדיבות־לב. כשנחלשה תורכיה החזיקו המדינות הזרות בהנחות אלו והרחיבו אותן ביד חזקה– עד שנעשו לאפוטרופסים גמורים על כל חייה הפנימיים של תורכיה. הזרים בתורכיה נעשו לבעלי זכויות יתרות. הממשלה התורכית לא יכלה עוד לחוק שום חוק שיחול על זרים בלי הסכמתן של הממשלות המעונינות. בכל שאלות המסחר, התנועה והמסים של נתינים זרים היתה תורכיה כפופה לחוזים הישנים (“עוהוד־ עתיקה”) של הקפיטולציות.

 

ד    🔗

כאשר ראינו– לא הסכימו הממשלות הזרות להגבלת זכויות היהודים הזרים בא"י. כשהודיע השער העליון לממשלות־חוץ בשנת 1888 שיהודי זר יכול לשהות בארץ לא יותר משלושה חדשים– מחאו נגד פקודה זו אנגליה, צרפת ואמריקה. אך מכיוון שתורכיה לא הגשימה פקודה זו למעשה– לא היתה, זו אלא שאלה אקדמית, מבלי כל ערך ממשי ומעשי. אולם עם ביטול הקפיטולציות בתורכיה צפה שוב שאלה זו על סדר היום.

לאחר פרוץ המלחמה, עוד לפני הצטרפות תורכיה לאחד הצדדים, נתפרסמה אירדה (פקודה) מטעם השולטן לבטל מיום 18 אלול 1380 (ספטמבר 1914) ואילך כל ההנחות הכספיות, הכלכליות, האדמיניסטרטיביות והמשפטיות שניתנו לזרים ב“עוהוד־עתיקה”, ולהנהיג במקומן את עיקרוני המשפט הבינלאומי, הנקוטים בכל המדינות העצמאיות. הזרים היושבים בתורכיה נעשו כפופים אך ורק לחוק העותומני וסמכות משפטי תורכיה.

הותרו ידי הממשלה התורכית לעשות בארצה כטוב בעיניה.

עם מתן תוקף לחוקי תורכיה ביחס זרים– נתעוררה סכנה שכל יהודי־חוץ היושבים בארץ למעלה משלושה חדשים שלא כחוק– יגורשו. בחוג הממשלה בקושטא נידונה שאלה זו. בינתים נצטרפה תורכיה ללוחמים בצדה של גרמניה– ורוב יהודי־חוץ (נתיני רוסיה, צרפת ואנגליה) נעשו פתאום לנתיני־ האויב. הממשלה לא נגעה בנתיני הממלכות בעלות־הברית ובנתינים נייטרליים, אולם ביחס ליהודים נתיני הארצות האויבות– הוצאו פקודות מיוחדות. הפקודות האלו לא חלו על כל הנתינים של הארצות האויבות– אלא אך ורק על היהודים. לא־יהודים העמדו, כנתינים אויבים בכל שאר הארצות הלוחמות תחת השגחת המשטרה או הושמו במחנות־הסגר כשבויי־מלחמה. ביחס ליהודים הוצא חוק שעליהם לעזוב את הארץ– או לקבל את הנתינות העותומנית.

בחוק זה גילתה הממשלה התורכית שהיא מתיחסת ליהודים לא כמו לנתינים אנגלים, צרפתים, רוסים וכו’– אלא כמו ליהודים. אילו היתה. הממשלה רואה ביהודים רק נתיני ארצות האויב לא היתה מרשה מצד אחד לבני גיל־הצבא לצאת מהארץ ומצד שני לא היתה נותנת שמהגרים אויבים שרק עכשיו באו לארץ– ישארו וירכשו בה זכות אזרח. ברור שתורכיה רצתה בהזדמנות זו לחסל את שאלת־ההתישבות של היהודים הזרים אשר נשתקעו “שלא כחוק” בארץ.

בפקודת מועצת המיניסטרים מיום 13 בכאנון־אוול 1330 (דצמבר 1914 ) נאמר, כי “היהודים אשר אינם מתעתמנים ומגורשים לרגל זה מהארץ אינם רשאים לשוב לתורכיה לעולם”. גירוש של נתיני אויבים נעשה רק לשעת המלחמה– עם כריתת השלום מותר למגורשים לשוב. ביחס ליהודים נהגה הממשלה התורכית אחרת– כי היא רצתה הפעם לקיים את פקודותיה הישנות. חלק מהיהודים הזרים– בערך 9000 איש, עזבו את הארץ, וחלק יותר גדול, מחמשה־עשר עד עשרים אלף התעתמנו. וכך נפתרה באופן זמני שאלת היהודים הזרים שישבו בארץ שלא כדין. מכאן ולהבא נשאר בתקפו האיסור על כניסת יהודי חוץ־לארץ.

היש לראות איפוא את שאלת חופש העליה היהודית לארץ כענין תורכי פנימי?

ביטול הקפיטולציות, שהכריזה עליו הממשלה התורכית, אינו סופי ולא אושר במשפט העמים. כל הדבר תלוי ועומד עד ועידת־השלום הבאה.

הממשלה התורכית ניסתה לא פעם להשתחרר מהאפוטרופסות האירופית שנתגלמה במשטר־הקפיטולציות. אולם אירופה סרבה לוותר על ההנחות והזכיונות אשר קיבלה מתורכיה ברצון ובאונס. עוד בקונגרס הפריסאי בשנת 1856 דרש עלי־פשה, ב"כ תורכיה בקונגרס, שיתנהגו עם תורכיה לפי עיקרוני העמים ויבטלו את הקפיטולציות. הקונגרס לא מילא דרישה זו. אחרי המהפכה של התורכים הצעירים ניסתה הממשלה הקונסטיטוציונית עוד פעם להשיג מארצות אירופה וויתור על זכויות הקפיטולציות, אולם אירופה דחתה נסיון זה באמתלה, שעדיין לא נעשו בתורכיה התיקונים המשפטיים והאדמיניסטרטיביים המאפשרים ביטול משטר הקפיטולציות.

עם פרוץ מלחמת־העולם מצאו אנשי המדינה התורכית שעת־כושר לפרק את עול הממשלות הזרות, ומבלי לשאול את הצד השני ביטלו את “האמנות הישנות” ע"י פקודת השולטן. אירופה המטופלת במלחמת־עולם לא יכלה כמובן לעשות כלום נגד הפרה חד־צדדית של אמָנוֹת בין־לאומיות בנות מאות שנים, והדבר יבוא לפני ועידת־השלום הבאה. בוועידה זו תעמוד גם שאלת העליה היהודית לארץ.

ה    🔗

כאיסור העליה היהודית כן גם איסור רכישת קרקעות ע"י היהודים בארץ– מתנגד לאמנות בין־לאומיות שנכרתו בין תורכיה ובין שאר המדינות. ההבדל הוא רק בזה, שההגבלה השניה אינה נוגעת במשטר

הקפיטולציות. הקפיטולציות לא העניקו לזרים את הזכות לרכוש קרקעות בתורכיה. התחוקה הקרקעית בתורכיה הושפעה יותר מענפי המשפט האחרים מהחוק המוסלימי והאיסלם אינו מרשה “לנכרים”, לא מוסלימים (כל מוסלימי, אפילו כשהוא נתין זר, נחשב לאזרח בכל ארץ מוסלימית) לרכוש נכסי, דלא ניידי בארץ הכפופה לשלטון האיסלם. מפני כך לא נתנה תורכיה במשך זמן רב לנתינים זרים, למרות כל ההנחות והזכיונות אשר העניקה להם בשטחים אחרים, לרכוש קרקעות בארצה.

לאחר מלחמת קרים, שקירבה את תורכיה לממלכות אירופה, הבטיחה הממשלה התורכית להנהיג תיקונים שונים, ובתוכם גם תיקון אגררי לטובת הזרים. ב“חטי־הומיון” (המנשר העליון) של 1856 ציווה השולטן “להרשות לזרים לרכוש נכסי דלא נידי כמו לאזרחים, על יסוד הזכויות והחובות של חוקי הארץ ותקנותיה”; אולם הוצג תנאי, שתיקון זה יצא לפועל “רק לאחר שיושג הסכם בין ממשלתי ובין המעצמות האחרות”. תורכיה פחדה מהגדלת השפעת הזרים, והיא דרשה שתמורת ההנחה ברכישת קרקעות יוותרו הממשלות על הקפיטולציות. אולם אירופה לא הסכימה לכך, ושאלת רכישת קרקעות נשארה תלויה ועומדת. בשנת 1862 נתחדש המו"מ בענין זה והושג הסכם. הקפיטולציות בדרך כלל נשארו, אולם תקפן לא חל על כל שטח הענינים הנוגע במקנה קרקע, (רכישה, מכירה, ירושה וכו') וכל שאלה קרקעית היתה נידונה רק לפי החוק העותומני. ב־6 ביוני 1868 נחתם בענין זה פרוטוקול בין תורכיה וצרפת, ואחר כך באו גם מדינות אחרות על החתום (אנגליה– 28 ליולי 1868; פרוסיה והקונפדרציה הגרמנית– 7 ליוני 1869; רוסיה ואיטליה– 23 למרס 1873; אמריקה– 11 לאבגוסט 1874), לפי הסכם זה קיבלו נתיני חוץ (מלבד נתיני רומניה, שוויצריה ומונטונגריה) את הזכות ליהנות מהחוק אשר הותקן ב־13 לסָפֶר 1284 (15 ליוני 1867). לפי חוק זה “ניהנים נתיני חוץ כמו אזרחים עותומנים, בלי כל תנאים שהם, מזכות הקנין הקרקעי בכפר ובעיר בכל רחבי האימפריה העותומנית מחוץ למחוז חג’ז”²

בתוקף חוק זה קיבלו, כמובן מאליו, גם יהודי חוץ, בתור נתיני הממלכות אשר חתמו על ההסכם, את הזכות לרכוש קרקעות בכל חלקי תורכיה (מחוץ לחג’ז)– ובתוכם גם בארץ־ישראל.

 

ו    🔗

האיסור ליהודים לרכוש קרקע בארץ– כאיסור העליה היהודית– קשור קשר אמיץ עם ההתישבות החדשה שהחלה עם חיבת־ציון. בענין זה לא הוצא חוק מיוחד– אלא ניתנה פקודה אדמיניסטרטיבית למנוע יהודים זרים מרכישת קרקעות בא“י. רוב אדמות א”י הן “אראצי מיריה” כלומר קרקע הנחשב להלכה לקנין המדינה, ולבעליו הפרטיים יש רק זכות שימוש (תצרוף), וקרקע זה אינו יכל לעבור מרשות אחת לשניה בלי הסכמת המדינה– כלומר הבעלים העיקרים.

הממשלה התורכית הודיעה גם על איסור זה לממלכות חוץ. באיגרת מיום 21 נובמבר 1900 נאמר בין השאר: “ואשר לאיסור רכישת קרקע ע”י יהודים בארץ– הרי הוא נשאר בתקפו כאשר היה".

אמנם, גם איסור זה לא נשתמר תמיד למעשה. קרקעות רבים נרכשו ע"י יהודים ונרשמו על שמות נתיני חוץ. ואפילו בימי המלחמה לא פגעה הממשלה בקרקעות הרשומים על שמות יהודים נתיני צרפת (ריינק, נרסיס לוון ועוד). אולם האיסור העומד בסתירה לחוזים הבין־לאומיים שכרתה תורכיה עם מדינות אירופה ואמריקה, הכביד על רכישת הקרקע, וכל קנייה היתה כרוכה בקושיים רבים ובהוצאות יתרות, והכול היה תלוי בשרירות־לבם של פקידי המקום וביחס המשתנה של הרשות המרכזית.

*

שתי ההגבלות– איסור העליה ורכישת קרקע– מקפחות לא את יהודי א"י– אלא את כל העם היהודי. היהדות בעולם, ולא בארץ, היא הנפגעת. אולם לא רק העם היהודי הוא הנוגע בדבר, אלא כל המדינות בעלות ישוב יהודי; הגבלות אלו מתנגדות לחוזים אשר נכרתו בין תורכיה ובין שאר המדינות, ומבחינה משפטית מהווה דבר זה בעיה בין־לאומית. המעצמות הן צד מעונין בשאלה זו, כי הדבר נוגע בזכויותיהן הן, ולא רק בזכויות היהודים המקופחים.

ואם גם מתוך טעמים פורמליים לא ינתן להציג את שאלת יהודי רוסיה וגליציה בוועידת השלום בגמר המלחמה– כי המדינות הנוגעות בדבר יראו בשאלה זו ענין פנימי שאין רשות לממשלות זרות להתערב בו– הרי שאלת חופש העליה וההתיישבות היהודית בארץ יש לה גם מבחינה משפטית בין־לאומית מקום בדיון וועידת השלום הבאה. היהודים שבכל ארץ יש להם הזכות לדרוש מממשלתם להציג שאלה זו. יהודי אמריקה זכאים לדרוש מהממשלה בוושינגטון שתגן ותבטיח את זכותם, שהיא גם זכות ארצות הברית, לעלות לארץ ולהתנחל בתוכה.

אמריקה כבר הוכיחה פעם שיש בכוחה לעמוד כראוי למעצמה כזו על זכויות אזרחיה– בשאלת הפספורטים ברוסיה. אמנם בענין זה לא יכלה אמריקא להכריח את רוסיה– כי מבחינת משפט העמים אין זה אלא ענין פנימי של רוסיה, ולאמריקא אין הזכות “להתערב” בו. אולם בנידון א"י יש לאמריקה ולמדינות האחרות גם היסוד המשפטי לדרוש ביטול ההגבלות, ובוועידת השלום צריך חופש העליה וההתישבות של היהודים בא"י להיות מובטח בערובות בין לאומיות.

ניו־יורק. 22 ספטמבר 1915 [“דעי אידישער קאנגרעס”, 8]