תרפה, (״קונטרס")

א    🔗

המשבר הקשה והחד העובד על עבודתנו בארץ– הולך ונמשך. כל אותן האפשרויות המרובות של עבודה בערים, בנין בתים וסלילת דרכים, המסוגלות לקלוט מאות ואלפי עובדים ומחכות זה חדשים לביצוען, עוד טרם יצאו לפועל, למרות מציאותם של הכספים המינימליים הדרושים לכך. עיכובים ומעצורים בלי סוף צצים ועולים מיום ליום. פה לא נעשו עדיין כל הצעדים הפורמליים ברכישת המגרשים, ושם לא נגמרה התווית הדרכים, הכא לא נחתם המו"מ את הבעלים והתם לא נסתיימה בחינת ההצעות השונות, ועל כולם– אין סוף ואין קץ לקביעת התכניות הטכניות, שמעשה שטן נתרכזו כולן בידי מהנדס אחד המקבל על עצמו לדאוג לתיכון כל ערי ארץ־ישראל בבת אחת ואינו מוציא מתחת ידו אף עבודה אחת. וצבת בצבת עשויה. חוסר התכנית דוחה את עצם מלאכת הבנין ומעכב גם את עבודות ההכנה וההכשרה. – בלי דעת מקום הבנינים וחלוקת המגרשים אי אפשר לגשת לישור החולות ואיזון הרחובות והכנת החמרים, שהיו לפי שעה מספיקים להעסיק מספר הגון של פועלים.

ובינתים הולך וגדל הסבל, הולך ורב מספר מחוסרי העבודה, הולכת וכלה הפרוטה האחרונה מן הכיס של אותם המועטים שזכו לצאת מעבודתם הקודמת בכביש בחסכון קטן, ומחנה נטולי־העבודה והאמצעים הנמצאים בארץ מתעצם בעולים החדשים, שעברו כל מדור הגיהינום עד שהצליחו להמלט מתוך גיא־ההרגה ועמק העכור של אוקראינה ופולין ועלו אחרי גלגולים ונסיונות קשים ומרים בלי סוף לארץ, צמאי־עבודה ורעבי חיי־כבוד– והנה עליהם שוב גם פה להתענות עינויי־בטלה ולהיות סמוכים אל שולחן הציבור שבועות וחדשים…

בשום ארץ שבעולם– מלבד במקום שהפועלים הגיעו לשלטון במדינה– אין אחריות רבה וכבדה רובצת על שכם המעמד העובד כזו המוטלת על הסתדרות העובדים בארצנו. אין הסתדרות זו יכולה להסתפק אך ורק בדאגה לחבריה וטיפול בצרכיהם יום יום. ההשגחה ההיסטורית הטילה על מעמד העובדים בארץ־ישראל את האחריות על גורל העליה ובנין הארץ– וזהו הדבר המקשה ביחוד את המצב. אין ההסתדרות רשאית לחשוב אף לרגע על עיכוב העליה או הפסקתה או אפילו על הקטנתה לפי שעה. העליה המתמדת, הבלתי פוסקת ליום, והעליה המתרחבת ומתנכרת– זוהי תמצית חיותנו והוייתנו. בלעדיה אין תקוה ואין תקומה ואין יסוד ואין משען לקיומנו בארץ, לעתיד ישובנו, לפעילתנו ולהשפעתנו בעם. העליה זהו מקור יניקתנו וגידולנו לא רק בארץ אלא גם בחוץ־לארץ, וכל עיכוב והפרעה בעליה זהו סם־מוות לכל תנועתנו בעולם. ועליה בכל התנאים ובכל הזמנים ולמרות כל המפגעים והמכשולים, על אף כל הקושי והמשבר – זוהי גזרת־חיינו.

ירושלים, כז טבת תרפב [קונטרס קו]

ב    🔗

הפרעות ועיכובי העליה מתרבים מחודש לחודש והעליה הולכת ומתמעטת. להגבלות הישנות נוספים פירושים חדשים. וכל פירוש אומר חומרה חדשה וגזרה חדשה. על הקושי הרב בהשגת הוויזה הארצישראלית בארץ היציאה, הקושי הכרוך באלפי מניעות וסייגים ודקדוקים, נוספה בזמן האחרון גזרה חדשה, גזרה זידונה, מחפירה ואכזרית שאין דוגמתה בשום ארץ שבעולם – גזרת בחינה ובדיקה בשעת הכניסה לארץ, לאחר שהעולה קיבל כבר את הוויזה הארציישראלית ובזבז על יסוד זה את כל הונו ורכושו על הוצאות הדרך. ואנשים שלא חטאו ולא הרעו לאיש נענשים בלי משפט ובלי רחמים בעונש של הרס ודלדול ועינויי־נדודים אם רק לא עמדו יפה בבחינה, והרי הם נשלחים חזרה לארץ שמשם באו, בין שיש להם האמצעים והיכולת לשוב ובין שאין להם כל אלה.

והמעטת העליה, מלבד הסכנה הכרוכה בה לעתידנו בארץ, הריהי מולידה ומגבירה את חוסר־העבודה בארץ. בחורף הקשה שעבד עלינו ללא עבודה למאות עובדים התנחמנו בתקוות המרובות שנשקפו מעבודת־הבנין הרחבה באביב ובקיץ. בכל ערי הארץ, בחיפה, בטבריה, בירושלים, וביחוד ביפו התכוננו לקראת שנה של בניה רבה ואינטנסיבית.

בא האביב וכבר הגיע גם הקיץ– והתקוות הרחבות לא נתקיימו.

תכניות– בנין רבות וגדולות לא יצאו לפועל, והסיבה היא לא רק חוסר־כסף.

המעטת־העליה פגעה קשה בתעשיה הקשורה קשר אמיץ בכניסת אוכלוסין חדשים מן החוץ– בתעשית הבנין. העליה, היא הכוח הדוחף והמניע של הרחבת הבניה, וצמצום העליה גורם בהכרח לצימצום הבניה; ומכאן חוסר העבודה.

העובדה שמצֵרי העליה מתאַנים לחוסר העבודה ומצדיקים בו את סגירת השערים אינה צריכה להפחיד אותנו. כל המתבונן למציאות־החיים בעין בהירה ובלב ישר רואה ומכיר שריבוי אפשרויות העבודה בארץ יבוא רק עם הגברת העליה. ושתי שנות העליה יוכיחו: לאחר שנכנסו לארץ יותר מעשרים אלף איש נתחדשו ונתרחבו כמה וכמה מקצועות עבודה במלאכה וחרושת שקלטו כמעט את כל העולים והביאו ברכה גם לישוב הקיים. ואף פעם לא הגיע מספר מחוסרי העבודה אף לעשרה אחוזים ממספר העולים. לא ההגיון הכלכלי אלא הזדון המדיני רואה בחוסר־העבודה נימוק לעיכוב העליה. סגירת השערים בתור סגולה לחוסר־העבודה הריהי מעין ריפוי כאב ראש ע"י כריתת הראש. הגוזר על העליה גוזר על פריחתה הכללית של הארץ ודן אותה לקפאון ונוון חמרי ואפס עבודה. האחריות על חוסר העבודה ההווה בארץ מוטל בחלקו למצער על ראש אלה שהגבילו וצימצמו את העליה בזמן האחרון באמתלה של חוסר־עבודה.

תל־אביב, כ סיוון תרפב [קונטרס קטו]

ג    🔗

(בפתיחת ועידת אחדות־העבודה, בעין חרוד)

השנה האחרונה היתה שנת יציאה ובריחה מן הארץ. בכל כשלונותינו במשך עשרים השנים האחרונות לא היה ככשלון הזה, וכקלון הזה ובבריחה מן המערכה בשנה הזאת. אין אנו יכולים גם להתנחם בעליה החדשה. גם בכמותה וגם באיכותה באה ירידה. נתמעטה ונגרעה עלית העובדים. אף בשעה שכל כך ציפינו לה, אף בשעת רצון בלתי מצויה כזו– לא נענינו. הנדרשים לא באו. נראה כאילו נסתם מקור העליה, כאילו דלל מעין ההתנדבות החלוצית של טובי צעירינו והָעמדנו לפני כשלון ודלדול בעליה. אבל למרות האסון אשר בזה עלינו להביט בעינים פקוחות ואל נפַחד לראות את האמת הקשה.

כי מי שמכיר את הגולה ואת הנוער החדש אשר קם לנו בה, מי שיודע את הקשב הרב והאלם של אלפי ורבבות נעורינו לכל המתרחש בארץ, את הרטט של אלפי חברינו לקראת כל ידיעה המתקבלת מן הארץ, טובה או רעה– יודע, כי עוד כוחות רבים ועצומים גנוזים לנו, אשר יש לאל ידם להמשיך את הכיבוש העומד לפני הפועל בארץ.

הכוח הזה בא לידי שיתוק אחרי ההפרעות הפליליות של הממשלה, אשר ביד רשע ובזרוע קשה וע“י כל מיני גזירות החניקה את רצון העליה ואת זרמה ולאט לאט הביאה לידי שיתוק את המרץ הרב של הנוער שלנו. עלינו להלחם לא רק נגד הרשע של הממשלה, נגד הגזירות וההגבלות, כי אם עלינו להלחם נגד הפסיביות והרפיון שהגזירות הסבו בתוך נעורינו. את המלחמה הזאת לא ננהל בדברים כי אם במעשים. יש לנו להגיד דבר גדול לחברינו בחו”ל, לכל אותם הכוחות הרעננים בעם, אבל זה נגיד לא בדברים– כי לא דבר שפתים הוא חזוננו, הוא ניתן להאמר אך במפעל החי של היצירה, בסבל, בכיבוש, בהתאבקות. רק בשפת המפעל נוכל לאמץ ולזרז את הכוחות הנרדמים בתוכם. אבל את דבר המפעל הזה נוכל לעשות ולשלוח החוצה, אם כוחנו יהיה אתנו, אם אותו הכלי שיצרנו למעמד העובדים בארץ יהיה שלם בלי כל בקיע, אם הֵדו יהיה בלתי מזויף. אנחנו נוכל לעורר את כל הכוחות האלה רק אם נהיה פה לכוח מאוחד, ואז ישמע דבר עבודתנו, דבר מפעלנו בחו"ל. ולכן אמיץ כל כך הקשר בין הפועל ופעולתו בארץ ובין הגברת העליה. כי לא נהיה כוח בארץ אם לא תהיה עליה בלתי פוסקת אשר תרענן ותגביר כוחותינו. והעליה לא תתגבר אם כוח קליטתנו ומשיכתנו אנו, פה בארץ, לא יגדל ולא יעצם.

עין־חרוד, ח אייר, תרפד [קונטרס קעב].

ד    🔗

(למועצת ההסתדרות)

בפעם הראשונה בחיי ההסתדרות תתאסף המועצה הכללית מבלי שהדאגה הממארת לחוסר־עבודה תעיק עליה. אם כי פה ושם יש שעשרות פועלים בטלים מעבודה, אין מקרים אלה אלא יוצאים מן הכלל. חוסר־עבודה כתופעה ציבורית פסק זה חדשים. להיפך, במקצועות שונים מורגש לפרקים מחסור בעובדים. גם העבודה בסירוגין, יום, יומים, שלושה ימים בשבוע, שהיתה חזיון מתמיד בעבודת הבנין, כמעט שחלפה. בדרך כלל עובדים ששה ימים בשבוע ובקביעות. מספר הפועלים העסוקים בחקלאות ובנין הולך ורב מחודש לחודש. ושני מקצועות אלה סופגים לתוכם כמעט את כל העליה העובדת החדשה, ועוד כוח־קליטתם טרם דלל.

שעת־כושר זו מטילה אחריות מיוחדה על מוסדות ההסתדרות ומנהלתם העליונה– המועצה הכללית. אין איש יודע כמה תמשך שעת־רצון זו. כמה שבועות וחדשים עוד נהיה פטורים מדאגה מציקה זו, שבמשך שנים גזלה את מנוחתנו ומיטב כוחותינו, ועלינו להשתמש ברגע זו לתקן בדקי ההסתדרות, לסתום פרציה, ולשקוד על הרחבתה והתבצרותה.

*

ועל הכל עלינו עכשיו להפנות את כל תשומת לבנו ודאגתנו הנאמנה למעין־חיותה של התנועה ושל ההסתדרות– לעליה.

הגזירות המחפירות והמעליבות נגד העליה שנתחדשו מתוך בהלה ופניקה בשעת־חירום ופורעניות¹, ושניסו אחד כך להצדיקן בנימוקים כלכליים ומדיניים כביכול– מוסיפות להתקיים גם לאחר שהבהלה עברה ונשכחה מלב והתנאים הכלכליים והמדיניים בארץ נשתנו תכלית שינוי. חוקי־סדום של השלישי ליוני עודם בתקפם, והממשלה עודנה משננת גם כיום הזה לעצמה ולאחרים את הרעיון הנבוב שאת מידת־העליה יש להתאים לכשרון הקליטה של הארץ, כאילו אפשר היה להתאים את מידת הקירות של איזה בית לגודל החלל הריק שבתוך הבית. יודעת הממשלה היטב מה שיודע עכשיו כל ילד בארץ שהגברת העליה מגדילה את כשרון קליטתה של הארץ– כי העליה בונה את הארץ. יודעת הממשלה כי השיטנה נגד העליה אינה מוצאת עוד אונים קשובות אפילו בקרב התושבים, ושהנרננים עשו את הקטרוג קרדום לחפור בו, ואף על פי כן היא עומדת במרדה ומוסיפה לקפל במידת־סדום של גזירותיה הנושנות את העליה המתפרצת עכשיו בכוח־איתנים בכל תפוצות הגולה.

הרֶשע של הפוליטיקה האימיגרציונית של הממשלה לא היה אף פעם כה בולט וגלוי ומנקר את העינים כברגע זה. כי גם האמתלא האחרונה שבה ניסתה הממשלה לחפות על זדונה– חוסר העבודה בארץ– אף היא נשמטה. המחסור המודגש עכשיו בארץ הוא לא בעבודה אלא בעובדים, ואף על פי כן קשה כקריעת ים־סוף הכניסה לאיש שאינו בעל מום ותשוש כוח, עול ימים או זקן מופלג הסמוך לשולחן אחרים– שרק להם מתיר החוק את הכניסה החפשית– אלא איש בריא ותמים שאונו במתניו ורוצה לחיות בארץ מיגיע כפיו.

אולם לא נצא את ידי חובתנו הפעם אם נסתפק רק במחאות ובטרוניות נגד הממשלה המתעללת בזכותנו הלאומית ומקפחת את תקוות־חייהם של אלפי ורבבות אחינו בכל קצוי־תבל. המצב בארץ ובגולה מחייב אותנו הפעם לפעולה נמרצה ולמאמצים מחודשים ובלתי פוסקים לשם הגברה מהירה ומתרחבת של העליה החלוצית והעובדת.

כי הנה למרות כל הגזירות והתעלולים המכוונים להצר את העליה העברית– הולכת העליה וגדֵלה, כי גם החוק הכי אכזר לא יוכל לעמוד בפני ההסתערות וההתקפה של צרכי החיים של עם שלם, ולחץ ההמונים היהודים הגדולים הדופקים על שערי הארץ מפלס לאט לאט נתיב גם דרך המשוכות והסכרים שהציבה הממשלה לחסום בפנינו את הכניסה לארץ. אולם כל כובד ההפרעות וההגבלות נופל דווקא בחלקה של העליה העובדת. ואנו עדים למחזה המדאיג, מסוכן־התוצאות, שעם גידול העליה בחדשים האחרונים הוקטן האחוז של העליה החלוצית.

ולא מפני שאפסו הכוחות החלוציים בגולה. להיפך, אף פעם לא היו לנו מחנות חלוצים רבי־עם כבימים אלה. לא יחידים ועשרות– למאות ולאלפים נוהרים עכשיו טובי צעירינו וצעירותינו לדגל החלוץ. ברוסיה ובפולין, ברומניה ובגליציה, בצ’כוסלובקיה ובגרמניה מכה תנועת החלוץ גלים אדירים ופורצת מיום ליום.

ואלפי חלוצים וחלוצות מצפים ומייחלים בעינים כלות לעלות לארץ. ועל הסתדרות העובדים בארץ הוטלה עכשיו התעודה הקשה ורבת־האחריות: לפתוח אח הארץ לעליתם.

על המועצה להקים ולסדר מוסד מרכזי חדש רב־פעלים וכביר־רצון, אשר ימלא בעליה את התפקיד שממלא המרכז החקלאי בהתישבות וסולל־בונה בבנין: פַתח, הַרחב והַגבר את העליה החלוצית העובדת ברשות ההסתדרות הכללית.

תל־אביב, כ טבת, תרפה [קונטרס רב]