תמוז תרצא, (“דבר” 1864)

(פתיחת־הוויכוח בקונגרס הי"ז בבזל)

 

א. שליחי חזית    🔗

קונגרס חשוב! לא באנו הנה כצירי מפלגה, אלא כשליחי חזית. אילו היינו רק מפלגה, היינו יכולים אחרי הבחירות לקונגרס זה לבוא הנה בסיפוק רב. למרות האסונות אשר באו עלינו בשנתים אלה ואשר בעיקר ניתכו על ראשינו, פועלי א“י, למרות האכזבות הקשות והמרות, למרות המצור החיצוני והפנימי אשר בו אנו נתונים ולמרות השיסויים הבלתי פוסקים נגדנו במשך השנתים, למרות כל אלה יצאנו מבחירות הללו כאשר לא יצאנו אף פעם. בארצות ההמונים הגדולים, בפולין, בליטה בגרמניה ועוד, הופיעה רשימתנו בראש שאר הרשימות. ואחרון אחרון יקר – בא”י הציונית הלכו אתנו שני שלישים של היישוב. ובפעם הראשונה בתולדות הציונות מופיעה סיעת הפועלים כסיעה הראשונה בקונגרס הציוני.

אבל אין אנו שמחי נצחון־בחירות, כי באנו הנה מחזית־האש של הציונות המתגשמת. נשלחנו הנה ע“י צבא ההגשמה, אשר קשר את גורלו לחיים ולמות עם הגשמת הציונות ואשר במשך יותר מ־25 שנה, – בהיותו קומץ קטן בן עשרות ובהיותו אח”כ בן מאות ובן אלפים ולאחרונה בן רבבות – הוא עמד באמונה ובלתי רָתוי, על משמר ההגשמה, על משמר ההגנה, על משמר העבודה ועל משמר הכיבושים הישוביים, התרבותיים והפוליטיים שלנו בארץ. כשליחי החזית הזאת באנו הנה עמוסי אחריות וחרדה גדולה למצב אשר בו נמצא המפעל שלנו ולמצב שבו נמצאת תנועתנו הציונית.

מתוך טעמים מובנים ומוצדקים, מתוך צורך נפשי ופוליטי, מסר הד“ר וייצמן הפעם דו”ח לא על עבודת שנתים, כי אם על עבודת 13 שנה. מתוך הכרה צמצם בפרק אחד, אשר אנחנו, אנשי החזית, מוכרחים לעמוד עליו ביחוד – בפרק של השנתים האחרונות.

 

ב. שנתים של מבחן    🔗

השנתים האלה היו שנות־מבחן קשה מאד גם למפעל הארצי־ישראלי וגם לתנועה הציונית. הועמדנו לפני התקפת דמים. הועמדנו – ועדיין לא פסק הדבר – בפני הסתה מאורגנת, בפני שיטנה וקיטרוג בלתי־פוסק מצד האפנדים שבארץ, מצד שליחי הקומינטרן ומצד הפקידות הממשלתית הבריטית: הועמדנו בפני התנקשויות יסודיות בזכות קיומנו בארץ – לא על ידי פקיד זה או אחר, אלא על ידי ממשלת המנדט עצמה וע“י ממשלת המנדט שהיא נמצאת עכשיו דוקא בידי מפלגת הפועלים. הועמדנו בפני התעללות מתמדת בזכויותינו האזרחיות – לא רק הפוליטיות – בארץ. ולא הייתי אומר את כל האמת, אילו הייתי מצטמצם רק באסונות החיצוניים ולא הייתי מוסיף: הועמדנו לפני התכחשות והקשחת הלב – אינני רוצה להשתמש במלה “בגידה” השגורה עכשיו – בפני התנכרות של חלק חשוב בישוב. גם לאחר מאורעות אב אלו, לאחר הבלוקדה הזאת, אשר הושמה על העליה החלוצית, לאחר קיפוח זכותנו בעבודות הממשלה, לאחר מצב של חוסר עבודה בארץ, יש לנו משקים יהודיים, לא יחידים וגם לא רק לעשרות, שהפועל היהודי מוחרם בהם. ביותר ממאה משקים בפתח־תקוה, בעשרות משקים בחדרה, ברחובות ובנס־ציונה אין דריסת רגל לפועל העברי. ואלפי חלוצי ההגשמה הציונית בארץ בטלים בשעה זו מאונס ורעבים ללחם. מתבוססים בצרותיהם, לא משום שאין עבודה בא”י, אלא משום שבמושבה העברית שלנו סגורה בפנינו הדרך – ולא ממשלת המנדט ולא שונאינו מבחוץ סגרוה, כי אם אלה אשר דגל תחית האומה הביא אותם לארץ ובזכות האומה העברית וגם על חשבונה רכשו להם חלקים מהאדמה היקרה הזאת הנקראת א"י.

לא נהיה לגמרי צודקים למצב הפוליטי, אם נתחיל את הפרק האיום של השנתיים הללו רק במאורעות אב. למאורעות אב קדם דבר־מה, אשר מטעמים רבים ומובנים לכם, לא אוכל להגיד עליו את כל האמת אשר בלבי, – קדם מאורע הכותל. אני מאמין, שיבוא יום וההיסטוריה העברית תשפוט, מי היה נאמן לציונות, למי היתה עין פקוחה ומי היה חרד למצבנו בימי הנסיון הקשים ההם, אם אלה אשר הזהירו את הישוב לבל יגרר אחרי הפרובוקציה של מלחמת דתות, או אלה אשר בדבריהם הוסיפו שמן על המדורה.

אתם יודעים את פרשת החקירות, התעללות זו לאחר המאורעות כשהושבנו פתאום על כסא נאשמים ע“י ועדת שאו: את גזירת העליה במאי, את ההודעה הראשונה של ממשלת המנדט לועדת המנדטים, את החקירה “האובייקטיבית”, את “האכספרטיזה המדעית” של הופסימפסון, ואחרון אחרון את “הספר הלבן” של פאספילד. אני רק אוסיף שגם אחרי אגרת מקדונלד, אשר בכוונותיה הרצויות אין אנו מטילים ספק ואשר בערכה הפוליטי והמוסרי אין אנחנו כופרים, גם אגרת זו נשארה עד עכשיו רק אות מתה בארץ. אגרת זו היתה חשובה, לא רק בזאת ש”הוציאה את העז", כפי שאומרים אצלנו, שגם בזה אין לזלזל במצבנו הטרגי, אלא היה דבר מה חיובי יותר במכתבו של מקדונלד, – הכרת הזכות שלנו על עבודה במשק הממשלה בארץ. בפעם הראשונה קבלנו תעודה מוסמכת הקובעת בלי פקפוקים את זכותנו לעבודה במשק המדינה, וגם קובעת קנה־מידה פחות או יותר צודק לחלקנו בעבודה הזאת. אולם גם הדבר הזה נשאר עד עכשיו אות מתה. למרות האגרת הולכת הממשלה בעקבות חלק של נותני העבודה היהודים במושבות היהודיות. ומלבד מספר נלעג של פועלים יהודים העסוקים בנמל, אנחנו מוחרמים בעבודות הממשלה, אפילו בעבודות הנעשות עכשיו בתוך אזורים יהודיים טהורים, כמו בעפולה ובקרבת המושבות. הנה נוסף עכשיו אקט חדש, אקט של חוק האריסים אשר ברעיון היסודי שלו – הגנה על האריס הערבי בפני ניצול ובפני התנקשות בלתי ישרה ובלתי צודקת – אנחנו דגלנו זה כמה שנים והיינו מקדמים בבטחון ובשמחה את הצעד הזה, אילו היה מכוון לשמור על הגנת האריס המנוצל והמשועבד מידי עושקיו. לצערנו, תחת מסוה הגנה על האריסים מוסר החוק הזה את כל האפשרויות של רכישת קרקע בארץ לשרירות לבו הגמורה של הנציב העליון, ואנחנו טעמנו בשנתיים אלה טעם שרירות זו: והוא דן את הקרקעות השוממים והבלתי מעובדים בארץ לשממת עולם, באשר הוא משעבד אותן לזכות המרעה של בידואי המדבר.

 

ג. “הציונות הקלה”    🔗

מהו פשר המאורעות של השנתיים הללו? מה לימדה אותנו שלשלת היסורים והאסונות המתחילה בפרובוקציה של הכותל המערבי וגומרת בחוק האריסות – מה הם מלמדים אותנו? ישנו פשר “קל” לכל מה שהיה בארץ. הפשר הקל הזה קשור עם הציונות “הקלה” שישנה בתוכנו. והפשר הוא פשוט בתכלית הפשטות וכל נער יהודי בכל התפוצות הגולה בפולין שינן לו את התורה הזאת: באו עלינו פרעות, הידעתם מי אשם בכך? ועדת שאו העלילה עלינו, הידעתם מי גרם לכך? גזרו על העליה, התנקשו בזכויות ההיסטוריות של העליה, במי תלוי הקולר? אשם המנהיג! אתם רוצים שחיינו בארץ יהיו בטוחים, אתם רוצים שערבים בארץ לא יפגעו בנו, אתם רוצים שהקרקעות בא“י ימסרו לנו גם בלי תשלומים, אתם רוצים שתיבנה מדינה עברית משני עברי הירדן, אין קל מזה. רק בחרו במנהיג החדש! ביום הבחירות לקונגרס בא”י מתפרסם מניפסט חתום ע“י שני הוזירים הגדולים של מפלגת הציונות הקלה, האדונים ז’בוטינסקי וגרוסמן: אם תתנו לנו רוב לקונגרס, ננחיל לכם רוב עברי בארץ. אינני יודע אם לאחר התשובה שא”י הציונית נתנה, עדיין אנשי המניפסט מאמינים ברוב עברי בא“י, אולם המוני נערים תמימים יודעים את התורה הזאת בכל רחבי פולין, ואולי גם בארצות אחרות: די רק להוריד את המנהיג והכל על מקומו יבוא בשלום. לא אתווכח עם תפיסה מעמיקה זו, אציין רק כי פרעות אב 1929 אינן הראשונות בא”י. לא אתחיל את ההיסטוריה מהזמן שיש להתחיל אותה. מלפני חמשים שנה – ראשית ההתיישבות החדשה. אתחיל את ההיסטוריה רק מאחרי המלחמה. היו פרעות בשנת 1920, בהיות צבא אנגלי רב בארץ ובהיות בארץ לגיונים יהודים, אשר היה לי הכבוד להיות חבר בהם. אותו המנהיג עמד אז בראש התנועה. הפרטנדנט הזה למנהיגות, המבטיח לנו היום רוב בארץ תמורת רוב בקונגרס, היה בימי המאורעות ההם בארץ. ואחרי הפרעות ההן לא יצא לקרוא תגר על המנהיג שחטא והביא לפרעות, אלא נכנס לאכסקוטיבה הציונית בנשיאותו של ויצמן. ובשנת 1921 נתחדשו הפרעות כשהפרטנדנט הזה היה כבר חבר ההנהלה. ופרעות עלו בנוראותיהם על פרעות 1920. בא“י היה אז נציב עברי ושמו הרברט סמואל. ואחרי הפרעות נשלחה טלגרמה לכל ההסתדרויות הציוניות בתפוצות הגולה: התאספו וקיבלו החלטות אימון בנציב אשר בא”י, טלגרמה זו לא נשלחה ע“י הד”ר וייצמן, אלא ע"י ולדימיר ז’בוטינסקי. הוא גם חתם יחד עם וייצמן על הספר הלבן של 1922.

אני רוצה להגיד רק מלים אחדות, מה אנחנו, – אנשי החזית, אנשי ההגנה והעבודה בארץ – מה אנחנו ראינו ומה אנחנו רואים במאורעות אלה. ראינו קודם כל מה שלא היה בשבילנו הפתעה, שלמרות הכיבוש הפוליטי הגדול של 1917, הכיבוש של הצהרת בלפור, ולמרות הכיבוש הפוליטי השני בשנת 1922 של קביעת מנדט עם סעיפי הבית הלאומי בתוכו – עוד לא היינו לבעלי הבית הלאומי ועוד לא הבטחנו בפועל את זכותנו להקימו. גם לאחר שנות הנסיון האיומות הללו, אין אנו מזלזלים בערך הכיבושים הפוליטיים הללו, אם כי אף פעם לא ייחסנו להם אותו הערך אשר ייחסו להם בעלי הציונות הקלה. ההיסטוריה הציונית שלנו איננה מתחילה מהצהרת בלפור, אבל ידענו תמיד שההצהרות הללו עם כל חשיבותן, אינן אלא אותיות פורחות באויר ללא אחיזה ממשית מספיקה בקרקע המציאות. מיד לאחר מתן ההצהרה, עוד לפני המנדט ולפני בוא הנציב הראשון, עוד בימי האילוזיות והאמונות הגדולות, תבענו תביעה לוהטת אחת: מהרו ומלאו את המסגרת הריקה הזאת תוכן חי. ומתוך שהמסגרת הזאת לא נתמלאה עדיין תוכן חי במידה מספיקה, אין תוקף מספיק לכיבושים הפוליטיים ההם.

ואלה אשר ריפו את ידי העם העברי, אשר הטעו אותו בדמיונות שוא, כי לא מתוך מאמצים עצמיים שלנו, מאמצים בלתי פוסקים, בכל התנאים ובכל האמצעים נגביר את עמדתנו בארץ, כי אם ע“י תנופה דיפלומטית, ע”י הרמת הקול, ע"י נפנוף האגרוף ודוקא ביד הרמה של האימפריה הבריטית – ניוושע: כל אלה אשר ריפו את הידים, להם יש חלק רב באחריות למצב אשר הגיענו בארץ.

 

ד. שנאת עולם לעם עולם    🔗

אבל בשנים הללו גם ראינו כי למרות ההודאה החשובה מקודם, של בריטניה הגדולה, ואחר כך של המדינות האחרות, למרות הודאתם בקיום אומה יהודית ובזכות האומה היהודית על מולדתה בא"י, אנחנו – עם עולם – עודנו מוקפים שנאת־עולם, מוקפים אטמוספירה של איבה ושל חשדים ושל אי־הבנה, ועדיין לא השלימה דעת הקהל הגויית בעולם, באירופה כולה וגם באנגליה, את ההופעה ההיסטורית המשונה הזאת, ששמה אומה יהודית, ועדיין לא הבינה למאויי האומה האומללה הזאת, עדיין לא ספגה לתוך הכרתה את הזכות היסודית והטבעית שיש לאומה זו לחדש את חייה העצמיים במולדתה: אותו הדבר אשר התרחש בתוך מצב עולמי יוצא מן הכלל, בתוך מלחמת עולם, בשעה שכל מוסדות תבל התערערו, בשעה שאומות גדולות נלחמו על נפשן וכל עזרה מהחוץ נראתה להן חשובה, אפילו עזרה של האומה הקטנה שלנו, שאותה הזכות אשר רכשנו לנו בימים ההם, איננה עדיין נכסי צאן ברזל בהכרת דעת הקהל העולמית ובהכרת דעת הקהל הבריטית. זוהי עובדה לא נעימה. אבל אנחנו נהיה עיורים, וננהל פוליטיקה של בת יענה, אם לא נראה את מצבנו האמיתי, מצב האומה היהודית בקרב אומות העולם. ועדיין לאחר הצהרת בלפור ולאחר המנדט ולאחר 50 שנה של עבודה ויצירה בארץ שבה חידשנו וביצרנו את זכותנו ההיסטורית, גם לאחר המפעל הגדול שלנו בארץ, אשר היה נותן כבוד גם לאומות גדולות, לאחר כל אלה עדיין שומה עלינו לעמוד לפני אומות העולם ולהסביר להם את זכותנו ואת מעשנו ולהראות להם שאין אנו באים לעשוק ולנצל, שאנו באים רק לבנות את חיינו, ויש לנו הזכות לכך, עדיין אנחנו עומדים בפני ההכרח המר הזה. ורק מי שמשלה עצמו יאמר, כי מכיון שיש לנו פיסת נייר חשובה, חתומה בגושפנקה של בריטניה וחבר הלאומים, הרי מדינת היהודים משני עברי הירדן מונחת כבר בקופסה, ואתם צריכים רק לבחור בי למנהיג והענינים יבואו בשלום על מקומם.

 

ה. הסבך הערבי    🔗

ועוד דבר גילו לנו המאורעות הללו, ואף בו לא היה בשבילנו משום אפתעה. לא בפעם הראשונה מיום בואנו לארץ נתקלנו בסבך הערבי, בסכנה האורבת לנו לעבודתנו ולקיומנו בארץ מפינה זו.

ובהבנת אותו המצע, אותו הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי העומד מאחורי המאורעות של השנתים האלו. בהבנת מהותם של המאורעות והמוצא הנכון והנאמן מהמצר שנוצר לרגל מאורעות אלו, – כאן יש הקו המפריד בינינו, בעלי הציונות הקשה והחמורה ובין בעלי הציונות הקלה. נדמה לי, שאחת ההכרעות העיקריות, החותכות, אשר הקונגרס הזה מיועד להכריע בהן, היא ההכרעה הזו בין הציונות החמורה וקשה שלנו ובין הציונות הקלה של יריבנו. כבר אמרתי לכם, שאנחנו מחשיבים מאוד את הכיבושים הפוליטיים, אבל אנחנו מחשיבים אותם רק בתנאי אחד: אם נמלא אותם תוכן חי. ואלה אשר ידברו אחרי בוויכוח אם ירצו לעשות חשבון צודק של השנים הללו, יעשו חשבון צודק גם למה שנעשה לארץ ע“י האמצעים אשר ניתנו לעבודה הזאת ומהתוצאות אשר הושגו, וגם כאן אנחנו בוחרים לנו את הדרך הבלתי פופולרית, אני שמעתי איך בעלי הציונות הקלה באים לעם היהודי ולהמונים היהודים ואומרים להם: אתם הגדלתם לעשות בארץ, מי כמוכם עשה בא”י כל מה שאפשר היה לעשות, את הכל נתתם לא"י, אבל

א) הכוח שבחוץ, ממשלת המנדט לא מילאה את תפקידה

ב) המנהיגות, התעתה אתכם והביאה אתכם עד הלום.

אנחנו, אנשי החזית, רואים חובה לעצמנו להגיד לעם היהודי, דברים לא נעימים: רק מעטים מכם, אלה אשר באו ארצה, חלוצי העבודה, וחלוצי ההון, אלו אשר באו ועשו את המעשה אשר נעשה בארץ ואשר בלעדיו אינני בטוח אם מאורעות השנים האחרונות לא היו הורסים אותנו עד היסוד, גם את המפעל וגם את התנועה הציונית, מלבד אלה המעטים, אתם התנועה הציונית בגולה, אתם עשרות האלפים הציונים, אתם רבבות המוני עם ישראל לא מלאתם את חובתכם ההיסטורית ועל כן באנו עד הלום! הלא קהלה אחת בברלין המונה רק 200 אלף יהודים מוציאה לצרכי קהלה מקומיים יותר מאשר נתן העם היהודי כולו בשביל גאולתו ההיסטורית לחידוש מולדתו בא"י.

בכל כוחנו נילחם נגד המוליכים שולל את העם היהודי, אולי בכוונות רצויות, האומרים לו: אתה עשית הכל, אלא מי שהוא אחר אשם. בלי פעולה מתמדת, בלי אימוץ כל הכוחות של האומה, לא יועילו לנו האותיות הפורחות של הצהרת בלפור ושל המנדט. יותר מזה: הן גם תהיינה לנו לרועץ, כי הן רק משמשות חומר מגרה ומקומם את אלה, היושבים כבר בארץ ומפחדים מאתנו ומדברינו.

 

ו. מעטים בין מרובים    🔗

וכאן אני מגיע לגורם השני, אשר ערכו ומקומו הטרגי במאורעות האלה התגלה עכשיו לפני דעת הקהל הציוני הרחבה – הגורם הערבי.

אם נישאר בא“י כמו שהננו בכל הארצות – מעטים בין מרובים, אם בא”י נישען רק על הרוח שלנו, אשר יעשה גדולות ונפלאות מבלי שיהיה לרוח הזה משען בחומר העכור, בעבודה ובמשק ובחיים עצמיים, אם אתם סומכים על כך, שאוירה של א“י, שזכרונותיה ההיסטוריים של הארץ יצילו אותה מגורל הגולה, הרי אתם טועים טעות מרה. אם נהיה מיעוט בא”י, מנותק ממקורות היצירה והעבודה, תלוש מן הקרקע ומשולל חיים עממיים רחבים היונקים מתוכם, בקיצור, אם לא נעמוד ברשות עצמנו במובן המשקי, התרבותי והפוליטי, אם לא נהיה כוח עממי גדול העומד ברשות עצמו, – גורל הגולה, גודל הטמיעה וההתנוונות התרבותית והגופנית ידביק אותנו גם בא“י, אם יש טעם לעבודתנו, ואם יש עתיד לעבודתנו, הרי רק בתנאי אחד: אם יש לנו הרצון, ואם יש לנו האמונה והיכולת לשנות בארץ את יסודות חיינו ולהקים בא”י אומה עברית גדולה העומדת ברשות עצמה, הבנויה על משקה ועל תרבותה ועל הנהלתה העצמית. אחרת ניצור רק גלות חדשה בא“י. אחד העם חלם פעם חלום שבארץ ייברא טיפוס יהודי חדש אשר יהיה למופת לתיירים, אשר יבואו לארץ ויהנו מזיוה של הבריאה היהודית החדשה ויספרו לגולה את הנפלאות אשר נעשו בארץ. עלי להגיד לכם שמבלי היותנו לעם עובד גדול יתבדה החלום היפה הזה. בבוא אחד העם לפני כעשרים שנה לא”י כתב “סך הכל” ממה שראה והגיע לידי מסקנה, שניצור שכבה עליונה של בעלי בתים יהודים גאים אשר יעבידו פועלים ערבים. אחד העם לא האמין אז שהמוני העובדים בכפרים אשר יעשו את העבודה הגסה והפשוטה יהיו יהודים. המציאות בארץ הוכיחה שאחד העם טעה טעות כפולה: בעל־בית יהודי בלי פועלים יהודים לא היה למופת – אלא לדראון. במושבה עברית שרבו בתוכה הפועלים הערבים נתאשר הדבר הנורא והאיום הזה, של מציאות דגנרט יהודי המצווה לפועליו הערבים לקשור פועל יהודי לזנב הסוס ולסחוב אותו על פני השדה. זו היא התשובה המציאותית שנתנה לנו הארץ על חלום של שכבה עליונה הבנויה על עבורה זרה. אולם אחד העם טעה בחוסר אמונתו באפשרות עבודה עברית במאה אחוזים – אם היא תהיה בודדת בתוך ים גדול של חיים לא יהודיים לא תיצור דבר, כי בתוקף תנאי החיים של ישוב במיעוטו לא יעברו שנים רבות ואנחנו נהיה בא"י מה שהיינו בארצות הגולה: סרסורים של תרבויות זרות, של משקים זרים. וכבר עכשיו ישנם בארץ בקצות האינטליגנציה היהודית נצני התבוללות אנגלית, ואם אנחנו נישאר לאורך ימים מיעוט לא חשוב בארץ – נזכה גם להתבוללות ערבית. והטעם היחידי בכל עבודתנו הוא שבארץ נשנה באופן יסודי את תנאי חיינו ואת גורלנו ההיסטורי וניצור בתוכה אומה גדולה החיה מעבודתה, היוצרת את תרבותה והעמלה ברשות עצמה, כמו כל אומה חפשית אחרת.

 

ז. האפשרויות הגנוזות בארץ־ישראל    🔗

וכאחד אשר חי ועבד בארץ הזאת שנים לא מעטות, אני רוצה להגיד לכם שאם כי עליתי לא“י לכתחילה כציוני, לא היתה אף פעם אמונתי כל כך מוצקה באפשרויותיה של א”י לפתרון החלום הגדול הזה של תקומת האומה העברית, כמו שהיא עכשיו אחרי 25 שנה של עבודה בארץ. ראינו במו עינינו את הפלא אשר נתחולל בארץ הזאת. ראינו את הברכה הגדולה הצפונה בחולות של הארץ הזאת, בביצותיה ובטרשיה, וראינו אולי נס יותר גדול, ראינו את היכולת היוצרת של העובד העברי הצעיר שבא לארץ בחזון היסטורי גדול, בתשוקה לוהטת לחדש את חיי אומתו ומולדתו. ראינו זאת בעמק, ובשרון, ראינו זאת בתל־אביב, ראינו זאת בחפירות ההגנה, וראינו זאת בשדה היצירה הכלכלית וראינו זאת גם בשדה האירגון העצמי של אלפי ורבבות עובדים. ראינו את יכלתה של א"י וראינו את יכלתו של היהודי הרוצה להיצמד באמונה אל הארץ, בקשר האמיתי היחידי, בקשר של עבודה וחיים. ואנחנו מאמינים שיש מקום, ויש אפשרות ויש יכולת גנוזה ואין הדבר תלוי אלא שהרצון הזה, אשר היה עד עכשיו רצון של מועטים, רצון של אלפים ורבבות אחדות, ייהפך עכשיו לרצון המונים גדולים, לרצון של עם.

האפשרויות להתישבותנו אשר דיברתי עליהן אינן מצומצמות רק בשטח המערבי של א"י, מעבר המזרחי של הארץ ישנן רזרבות קרקעיות עוד יותר רבות ויותר פנויות, ואין להניח שהירדן יהיה הגבול לעליתנו ולהתישבותנו.

אין אני מתכוון בזה לריביזיה בסעיפי המנדט הקובעים סטטוס מיוחד לעבר־הירדן, בזמנו מחינו נגד הפרדת עבר־הירדן משאר חלקי הארץ, ומפלגת הפועלים הבריטית נצטרפה למחאתנו זו. אולם עלינו להזהיר בפני כל הצעה של בקורת המנדט. בהצעות אלה אנו רואים חוסר־אחריות וסכנה פוליטית. בקורת המנדט, אם תיעשה, תיעשה לא על ידינו – ומי יודע באיזה כיוון ולטובת מי. אולם גם – מבלי כל שינויים במנדט יש לנו הרשות לדרוש זכות כניסה וההתיישבות בעבר־הירדן. סגירת עבר־הירדן בפנינו מתנגדת למנדט גם בצורתו הקיימת. זכותנו להתיישב בעבר־הירדן עולה גם בד בבד עם הצורך הכלכלי החיוני של השטח ההוא הפורה והפנוי ברובו, הזקוק לאוכלוסים וכוחות כלכלה חדשים.

. על גבול המדבר    🔗

אבל אם ידענו את האפשרויות הגנוזות בא“י בשביל התיישבות מיליונים של עולים חדשים, לא נעלם מאתנו שא”י אינה ריקה לגמרי מאוכלוסין. משני עברי־הירדן יושבים כמיליון ערבים, לא מאתמול ולא משלשום, וזכותם לחיות בארץ הזאת, להתפתח בה וליהנות מעצמיות לאומית היא קיימת וברורה, כמו שקיימת וברורה זכות העם העברי לשוב למולדתו, להפרות את שממותיה ולהקים בזיעת־אפו, הונו, יזמתו ומאמציו ישוב, משק ותרבות אשר יבטיחו את קיומו הלאומי ברשות עצמו. התנאים האובייקטיביים בארץ מאפשרים קיום של שתי הזכויות הללו. ידענו שבעבודתנו בארץ עלינו לכבד את זכויות תושביה הקיימים: ואם הפגישה הראשונה שלנו עם שכנינו היתה טרגית, לא אשמתנו היא. אולי גם לא אשמת שכנינו, יש מאורעות היסטוריים העומדים מעבר לקנה מידה זה. מאורעות אוגוסט 1929 לא היו בשבילנו אפתעה. עוד לפני 25 שנה ידענו שאנו עומדים בפני אפשרות זו. ידענו שאנו חיים על גבול המדבר, ושתושבי ארצנו עוד שמרו במידה רבה על מנהגי בני־המדבר, ואחד ממפעלינו הראשונים בארץ היה אירגון השמירה להגנה עצמית. במיטב חברינו שילמנו בעד חוסר הביטחון בארץ – בסג’רה, בכנרת, ברחובות, בתל־חי, בירושלים, ביפו, בחולדה ועוד. ולפני המלחמה ולאחר המלחמה הודענו והכרזנו שלא יהיה לנו בטחון כל זמן שמספרנו בארץ לא יגדל עד כדי הגנת עצמנו בכוח עצמנו.

 

ט. כוחות המזרח    🔗

וגם זאת ידענו: אנו עומדים לא רק בפני הערבים תושבי א“י בלבד. ידענו שארצנו מוקפת מכל עבריה ארצות ערביות, מצפון, ממזרח, מדרום, סוריה, מסיפוטמיה, חצי אי־ערב, מבלי לדבר על מצרים, ליביה תוניס, אלג’יר ומרוקו ושאר הארצות של אפריקה הצפונית, הנושבות עמים מוסלמים דוברי ערבית. ודרשנו מהתנועה הציונית להסיק מהעובדות האלו את המסקנות ההכרחיות. עוד לפני 10 שנים, כשהזמנים היו כתיקונם והעליה העברית עמדה על שיא גיאותה, דברתי בקונגרס הי”ד על הגורמים העולמיים שהתנועה הציונית חייבת לראותם ולכוון לפיהם את מדיניותה החיצונית. דווקא אלה הנושאים תמיד על שפתותיהם את שם הרצל וניתלים באימרתו שהציונות היא פרובלימה אינטרנציונלית עולמית, אינם רואים מה שמתהווה בעולם. במאה השמונה־עשרה היה העולם מבחינה פוליטית – כמעט רק הקונטיננט האירופי, במאה התשע־עשרה היה העולם – אירופה ואמריקה. עכשיו, ברבע השני של המאה העשרים נוסף ל“עולם” קונטיננט שלם – אסיה. המזרח מתעורר לחיים חדשים ונעשה גורם פוליטי מכריע בעולם – ואין לנו להעלים עין מעובדה פוליטית זו.

אם ברצינות אתם מדברים על הגשמת הציונות – הרי פירוש הדבר שאנחנו נעשים שוב לעם מזרחי, ונוטעים את עצמנו בסביבה גיאוגרפית ומדינית חדשה. והיעלה על הדעת שנתעלם מהכוחות הפועלים בסביבה חדשה זו? אנו עדים למה שמתהווה בימינו אלה בארץ הודו הגדולה.

יש באנגליה מדינאי ידוע – גם הוא פרטנדנט – ושמו וינסטון צ’רצ’יל, שאינו יכול להשלים עם העובדה שאיזה “פקיד” חצי־ערום נפגש את המשנה־למלך הבריטי בהודו כשווה עם שווה. אולם המפלגות האחריות באנגליה – לואוו דווקא מפלגת הפועלים, גם הטורים המובהקים והאימפריאליסטים המושבעים כבלדווין, צ’מברלין, לויד ג’ורג' ומי שהיה משנה־למלך בהודו, לורד רידינג – מבינים שממשלת האימפריה האדירה חייבת לשאת ולתת את באי־כוח הודו והצ’רצ’ילים הקטנים שלנו עודם מאמינים שאנו יכולים להתעלם מקיום שכנינו ולהשען אך ורק על כוח הזרוע של אנגליה בלבד. ודווקא אלה הם ה“פוליטיקאים” המשניאים את שם אנגליה בקרב המוני ישראל והמשניאים את עמם בעיני נושאי דעת הקהל האנגלית. הלא דווקא צירי המפלגה של הציונות “הקלה”, אשר נלחמה בשצף קצף באספת הנבחרים נגד כל מו“מ עם הערבים – הכריזו באותה האספה שלא רק הפקידות הנוכחית בארץ ערכה בנו טבח, אלא כל הממשלות שהיו באנגליה החל מהקונסרבטיבים וגמור בממשלת הפועלים סידרו בכוונה ובשיטה פרעות ביהודי א”י. ועכשיו אתם רוצים שאנגליה זו תעמוד לבדה ולאורך ימים בינינו ובין שכנינו – אנגליה זו המתאמצת בעצמה לבוא לידי הסכם את הודו הכפופה למרותה?

העזרה המוסרית והפוליטית של הדימוקרטיה האירופית וביחוד הבריטית הכרחית לנו, ואת פעולת־ההסברה הקשה והכאובה על צדקת שאיפתנו ומפעלנו בארץ עלינו להמשיך כמקודם, וביתר שאת. ומפני זה אנו רואים סכנה פוליטית גדולה באותו הזרם בציונות המציג את שאיפתנו הציונית ביחס לעם הערבי באור כוזב ומתעה. החינוך שמפלגת הציונות “הקלה” נותנת לנוער שלנו, החינוך השוביניסטי רווי שנאה גזעית ושנאת פועלים פוגם בערכים המוסריים של הציונות ויוצר רושם בעולם, כאילו אנו אויבי העם הערבי. הקונגרס הציוני יצטרך להכריע בין הציונות הפוליטית בתפיסתנו אנו – ובין הציונות “הפוליטית” של אלה המערערים את עמדתנו הפוליטית בדעת הקהל העולמית – גם במערב וגם במזרח. בין שתי התפיסות הללו רובצת תהום שאין לגשרה.

אין אנו מבטיחים לכם בקלות זו של הריביזיוניסטים ש“אם תבחרו בנו, ננהיג רוב עברי בארץ”. אנו רואים חובה קדושה לעצמנו להגיד לכם ולכל רחבי התנועה הציונית שהאסון אשר באנו לפני שנתיים יארוב לנו כל זמן שנהיה מעטים וחלשים בארץ. אין אנו מאמינים שהדיפלומטיה והאמצעים “הקלים” האחרים של מפלגת ז’בוטינסקי יעמדו לנו ויתנו לנו את הביטחון. אנו מאמינים רק בכוח עצמנו. רק בקרבנות ובמאמצים בלתי פוסקים נתגבר על הסכנה. אולם מלבד ההגברה הבלתי פוסקת של כוחנו בארץ, הרחבת עמדותינו בעליה, בעבודה ובהתיישבות בכל האמצעים ובכל התנאים – שהיא עיקר המדיניות הציונית בעינינו – אנו רואים הכרח של פעולה פוליטית חיצונית, לא רק בשטח הבריטי והאירופי כי אם גם – וביתר שאת – בשטח הערבי והמזרחי.

 

י. אנחנו ושכנינו    🔗

התוכן המוסרי של הציונות וצרכיה החיוניים, הממשיים מחייבים פוליטיקה של התקרבות והבנה הדדית עם שכנינו הערבים גם בשטח הכלכלה והתרבות וגם בשטח הפוליטי.

אנו מחייבים שינויים קונסטיטוציוניים במשטר הארצישראלי בכיוון של שיתוף תושבי הארץ בשלטון. אנו שוללים ודוחים בהחלט את המועצה המחוקקת המוצעת בספר הלבן;. אנו מודיעים נוכח דעת הקהל, נוכח תנועת הפועלים ונוכח העם הערבי שלא נשלים ולא נסכים עם השלטת קיבוץ לאומי אחד בארץ על משנהו – לא עכשיו ולא בעתיד. אין אנו מקבלים את הנוסחה של מדינת יהודים המכוונת לשלטון היהודים על תושבי הארץ הערבים, ואין אנו מקבלים את הנוסחה של דו־לאומיות כדוגמת שוייצריה וקנדה, המכוונת לעמים היושבים בארץ. הפרובלימה הפוליטית של א“י היא יחידה במינה –Sui generis. הזכויות לארץ ישראל אינן, כמו בקנדה ובשוייצריה, לתושבים הנמצאים כבר בארץ, כערבים וכיהודים: מרכז הכובד של הפרובלימה הארצישראלית – גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מדינית – היא בזכות העם העברי המפוזר בכל העולם לשוב לארצו ולהתישב בה ולכונן בתוכה את קוממיותו המשקית, התרבותית והממלכתית, כאומה חפשית עומדת ברשות עצמה, ככל שאר האומות החופשיות. הזכויות שיש לנו בא”י ועל ארץ־ישראל הן לא ליהודים היושבים כבר בארץ היא אלא לעם היהודי באשר הוא שם. זכותנו ההיסטורית היא זכות השיבה של העם היהודי לארצו, והזכות לבנות את הארץ ולפתחה עד קצה אפשרויותה הכלכליות, מבלי לפגוע בזכויות תושביה ומבלי להשתלט עליהם. כל מי שאינו מכיר בזאת – עושה את כל זכותנו על א"י פלסתר. המועצה המוצעת בספר הלבן בנוייה על סטטוס־קוו בארץ, ועלולה לגבש סטטוס־ קוו זה. פירושה להלכה – הקמת מדינה עברית, פירושה למעשה – עיכוב התפתחות הארץ, עיכוב עלית היהודים והתיישבותם. אנו שוללים השתלטות הרוב הקיים עכשיו בארץ על המיעוט, שאינו אלא גרעין קטן של האומה העברית החוזרת לארצה, אולם אין אנו מכירים במוסר ההוטנטוטי האוסר על חברו מה שהוא מתיר לעצמו, כשם שאנו שוללים את השתלטות הערבים עלינו, כך אנו שוללים את השתלטותנו אנו על הערבים בשעה שיחסי הכוחות בארץ, לרגל התפתחותה הדינמית הכרוכה בעליה העברית, ישתנו לטובתנו. אנו פוסלים את העמדה האומרת שכל זמן שאנו מיעוט בארץ ישלוט בארץ הנציב הבריטי שלטון יחיד. כדי שהרוב לא ישתלט עלינו, וכשנהיה אנו לרוב – ימסר השלטון לידי הרוב. אנו רואים סכנה פוליטית בעמדה המציגה את תנועת הגאולה וששחרור של העם היהודי בשאיפת השתלטות הנשענת על כוח אימפריאליסטי והמתעלמת מזכויות התושבים שהם אזרחי הארץ כמונו.

אנו רואים צורך בשינוי המשטר בכיוון זה, ששתי החטיבות הלאומיות, היהודים והערבים, מבלי הבדל רוב ומיעוט, יהיו משותפים במידה שווה – של יסוד פרטטי – בשלטון הארץ, יחד עם ממשלת המנדט.

בזאת אנו נבדלים משני הזרמים הפסולים בעינינו: הזרם האחד המתנכר לגמרי לזכויות ולתביעות הפוליטיות של שכנינו הערבים, והזרם השני המתעלם מזכות העם היהודי בעולם ורואה רק את תושבי א“י כמו שהם עכשיו, ורוצה למסור להם את מלוא השלטון על הארץ. לא ניהפך בא”י ליהודי־חסות, לא ניעשה בה גזע שליט. אומה חפשית עומדת ברשות עצמה המכבדת את זכויות שכניה מתוך יחסי שויון והחיה בשלום את הארצות השכנות – זוהי שאיפתנו הפוליטית ובדרך זו עלינו לפתור את הפרובלימה הקונסטיטוציונית של א"י.

 

יא. הנקודה הארכימדית    🔗

קונגרס נכבד!

אנו עומדים בפני קושיים חמורים, חיצוניים ופנימיים. אין אנו רואים את המוצא כדעת אחדים ביד החזקה של ממשלת המנדט, ולא בדימוקרטיה כוזבת הבנוייה על הסטטוס־קוו כדעת אחרים. משעננו האמתי אינו במנדט הבריטי – אם כי אנו מחשיבים אותו גם עכשיו, עם כל ליקוייו ואחרי כל האכזבות אשר הביא לנו במשך עשר השנים האחרונות. ונעמוד בקשרי מלחמה את כל המגמות והנטיות המכוונות לקפח את זכויותינו המגיעות לנו לפי המנדט. הצלתנו הנאמנה היא גם לא בהסכם את הערבים, אשר לקראתה עלינו לחתור בכל המאמצים גם בא"י וגם בארצות ערב אחרות.

הנקודה הארכימדית אשר עליה נשען בבואנו להעתיק את גורלו של העם העברי מהגולה לא"י – הוא לא בחוץ, אלא בתוכנו אנו בתוך העם העברי גופא!

רק המאמץ המתמיד והמתגבר של העם העברי בארץ, על אף כל הקשיים והמפריעים, המאמץ הבלתי פוסק להרחיב ולבצר את עמדותינו בארץ, בכפר ובעיר, באמצעי ההון הלאומי והפרטי, בעליה חלוצית ועממית, בפיתוח החקלאות והתעשיה – רק על ציר מרכזי זה תכון תנועתנו. וההכרעה העיקרית אשר תעמוד לפני קונגרס זה – גם בבחירת הנהלה, גם בקביעת תקציב וגם בקבלת החלטות תהיה ההכרעה בין תפיסה זו, הרואה את מרכז הכובד בנו ובעצמנו – ובין אנשי התפיסה האחרת הרואה את מרכז בכובד בחוץ, בין שהחוץ הזה הוא ממשלת המנדט ובין שהחוץ הזה הם שכנינו הערבים.

אחרי כל הכשלונות והאכזבות במשך עשר השנים האחרונות עשינו חיל רב בארץ. יצרנו משק חקלאי פורח בעמק יזרעאל, בעמק הירדן ובעמק השרון. בנינו עיר עברית ותעשיה צעירה ומתפתחת. התחלנו בהקמת שני מפעלים גדולים בקצות הירדן – מפעל החשמל של רוטנברג ומפעל ים המלח של נובומייסקי, והקרן הקיימת רכשה עמדת־מפתח חשובה לעין־ערוך במפרץ חיפה הנעשה לעינינו לאמפוריזם העיקרי לא רק של א“י אלא של כל ה”הינטרלנד" הגדול המשתרע מגדות ים התיכון עד האוקינוס ההודי.

עוד רבה הדרך ועוד רבים המכשולים. יידרשו מאתנו עוד מאמצים רבים ואולי עוד הרבה קרבנות. גאולת־עם ובנין־מולדת אינם נעשים בין־לילה ואינם מושגים על נקלה. אולם לנו, אנשי החזית, אשר ראו במשך השנים איך נענתה הארץ למאמצינו העקשניים, יש אמונה עמוקה ובטחון מוחלט, שאם מאחורי המפעל הארצישראלי יתרכז העם העברי באמונה ותינתן העזרה המתמדת והמלאה לחלוצי העבודה וההגשמה – יקום בשלמותו חזון הגאולה העברית וסבלנו לא יעלה בתוהו.

בזל, י“ז תמוז תרצ”א [“דבר” 1864]