טבת תרצג, (“היינט”)

 

א.    🔗

ארץ־ישראל וציונות כרוכות ואחוזות זו בזו, אבל אינן מזדהות. וזה כמה לא גדל המרחק ביניהן כבשעה זו. אין זה פרדוכס אם נאמר, שהמצב בציונות עומד ביחס הפוך למצב שבציון. הציונות נתרופפה ונמצאת במורד, הארץ נתחזקה ונמצאת במעלה. א"י מושכת ומשמשת גורם בחיי ההמונים היהודים בכל התפוצות, בפולין ובאמריקה, בגרמניה וברומניה. הציונות – נתערער אירגונה, הותש כשרון־פעולתה, אזלה ידה. הסתירה בין חולשת הציונות כתנועה יוצרת ובונה ובין כוחה של הארץ כגורם עצמאי בולטת במיוחד בארץ גופא. כאן רואים על כל צעד ושעל סימני פריחה וגידולי פעולה ובנין, עליה ובצרון. גדלה העיר וגדל הכפר, מתרחבת החקלאות והחרושת, פורץ הבנין. אניות מלאות עולים באות לארץ וחוזרות מכאן ריקות. הישוב מתרבה ומתגבר ומכה שרשים וקולט בלי הרף עולים חדשים ומוכשר לקלוט עוד יותר.

באותה שעה נשתתקה פעולת ההסתדרות הציונית. התנועה הציונית חדלה להיות גורם משקי והשפעתה והשתתפותה בבנין הארץ הגיעה לאפס. לקרנות הציונות כמעט שאין חלק ונחלה בפריחת הישוב וגיאותו.

 

ב.    🔗

בציונות פועלים כוחות עקָרים, שליליים והרסנים המביאים לידי רפיון והתנוונות התנועה. יש “ציוני־הידד” שאינם מוכשרים כשלעצמם לשום תפקיד חיובי ומשוללים כל כשרון יצירה. לעומת זאת אין כמוהם לדיקלומים פטריוטיים וקריאות הידד לכל תביעות מקסימליות וסיסמאות מצלצלות. יש גם “ציוני־מחאה”, שאינם יודעים מה יש ומה אפשר לעשות ואין להם כשלעצמם כל תכנית פעולה ומעשה, אבל הם מומחים ובעלי סמך לביקורת וחיפוש חטאים ויש להם סגולה מיוחדת למצוא שגיאות ומגרעות בכל מעשה אשר יעשו אחרים ובכשרון מיוחד הם מעלים את אמנות־המחאה למדרגה העליונה של חוסר־אחריות.

על הכוחות העקָרים שבציונות נמנים גם “ציוני־הקוניונקטורה”, אלה הם אותם הציונים שמציאותם מתגלה רק בשעת שמחה ציונית. ברגעי מצוקה, בזמן של משבר כלכלי או כשלון מדיני, באותן שעת־חירום הצפויות לכל תנועה היסטורית, יודעים גבורי הקוניונקטורה להסתלק הצידה, להחביא את הדגל הבלתי פופוליארי ולהתחמק בהקדם האפשרי מהתנועה הכושלת. כך היה בשנות 8–1927, כשנכשלה העליה הרביעית, וכשמאות ואלפים “יורדים” עזבו את הארץ מלאי־מרירות ואכזבה. העסקנים והחברות שסיפסרו אז ב“יזמה הפרטית” והחריבו את אלה שהאמינו בהם – נחפזו להטיל את האבדות והגרעונות על הקרנות הציוניות והעבירו את האחריות על “מעשיהם הטובים” להסתדרות הציונית.

ועכשיו, כשהגלגל נתהפך וארץ־ישראל נעשתה שוב מטבע עוברת לסוחר הגיחו “ציוני הקוניונקטורה” ממחבואם, הרימו ראשם בגאון ומתוך הנחה שהציבור כבר הספיק לשכוח את מעשיהם המפוקפקים ונבואותיהם הכוזבות – הריהם מופיעים עכשיו מחדש כאפוטרופסים היחידים של ההמונים וכמומחים היחידים בהלכות ארץ־ישראל.

ו“ציוני הקוניונקטורה” אלה טוענים: מה לנו ההסתדרות הציונית והקרנות הציוניות? הארץ הולכת ונהנית מאליה ואינה זקוקה כלל לקרנות האלה ולהסתדרות הזאת, ואם התנועה הציונית יורדת ומתערערת – מה בכך? מתה הציונות – תחי ארץ ־ישראל!

 

ג.    🔗

כשהמשבר הכלכלי בשנות 7–1926 והמשבר הפוליטי בשנות 28–1929 הציפו את העולם הציוני באכזבה ויאוש, ואנשי המעשה הפיקחים והפיכחים עזבו את המערכה – היתה מחובתם של הציונים האחראים והנאמנים לחזק ידים רפות, להגביר האמונה בארץ־ישראל, להרים ולנשא את הדגל הציוני ולעשות מאמצים נואשים להכריע את המשבר ולהביא את התנועה הציונית לחוף מבטחים ולימים יותר טובים. עכשיו כשהגיעו הימים האלה, כשמצב הישוב הוטב וארץ ישראל אינה זקוקה עוד לתעמולה, מחובתם של אותם הציונים הנאמנים והאחראים להשמיע אתראה רצינית וחמורה לבל נסמוך יותר מדי על הקוניונקטורה המתה. כי קוניונקטורה באה וקוניונקטורה הולכת, ובנין א“י, בנין א”י יהודית, לא ייתכן בלי תנועה ציונית תקיפה, רבת־פעלים, ואדירת־יכולת, בלי תכנית־פעולה משקית ופוליטית מכוונת למטרה, בלי אמצעים חמריים וכוח־השפעה ציבורי, בלי ראית הנולד, בלי אופק היסטורי וסיכויים רחבי־היקף, כי בלי תנועת־עם מכוונת, מדרכת, יוזמת ויוצרת העומדת בראש הבנין – לא תיעשה המלאכה הגדולה והקשה של יצירת ארץ ישראל יהודית.

 

ד.    🔗

היזמה הפרטית, האינטרס הפרטי וההון הפרטי הם בלי ספק גורם חשוב ורב־אונים בבנין הארץ. הם כבר עשו הרבה בהקמת הישוב ועוד נתכנו להם עלילות גדולות בהגשמת הציונות. זהו כוחה של ארץ־ישראל וזוהי זכותה של הציונות ששתיהן פונות לא רק לאינטרס הלאומי ולרצון הקיבוצי של הכלל היהודי. אלא גם לאינטרס הפרטי ולתועלת האישית של היחיד היהודי. אלא גם לאינטרס הפרטי ולתועלת האישית של היחיד היהודי, הציונות נועדה להציל את הנפש והרכוש של עם ישראל, כי גם הנפש היהודית וגם הרכוש היהודי צפויים לכליון ואבדון בגולה. וכל אדם מישראל וכל פרוטה יהודית המוצאים בעוד מועד מפלט בארץ – מביאים ברכה לעצמם ולעמם. ואין כל יסוד וטעם לזלזל בחשיבות היזמה הפרטית הבונה והיוצרת בארץ.

הנסיון הראשון להניח יסוד לישוב החדש נעשה לפני חמשים וחמש שנים – בשנת תרל"ח (1878) – על ידי היזמה הפרטית של קבוצת יהודי ירושלים אשר הלכו ורכשו את אדמת מלֶבס והיו למיסדי המושבה הראשונה – אם המושבות בארץ, פתח־תקווה. במשק ההדר המתרחב, בחרושת הצעירה המשגשגת ובמפעל הבנין רחב־המידות מילא ההון הפרטי תפקיד גדול, ותפקיד זה ילך ויגדל בעתיד הקרוב.

אולם כל הסוברים שהיוזמה הפרטית לבדה יש ביכלתה לבנות את הארץ בשביל העם היהודי – טועים טעות מרה ומסוכנה, בלי תיכון לאומי, בלי פיקוח לאומי ובלי הון לאומי לא ייתכן דבר ההגשמה הציונית.

 

ה.    🔗

עד היום אין כמעט אף מפעל יהודי חשוב אחד בארץ, בין בכפר ובין בעיר, בין בחקלאות ובין בחרושת, בין במלאכה ובין בבנין – אשר לא הוקם בעזרת ובהשתתפות ההון הלאומי והאיניציאטיבה הלאומית. המושבות הישנות אשר נוסדו בעשרים וחמש שנים הראשונות של התיישבותנו החדשה, ואשר ניבנו כולן על יסוד הרכוש הפרטי – נוצרו ברובם על ידי ההון הלאומי. אותה פתח־תקווה שהחלה בהון פרטי לא היתה לה תקומה אלמלא באו לעזרתה חובבי־ציון ורוטשילד. הוא הדין עם ראשון לציון, גם פה התחיל ההון הפרטי – ומיד נזקקו לעזרה לאומית. מושבות אחרות נוסדו מלכתחילה באמצעים לאומיים. רק שתים מהמושבות הישנות – רחובות וחדרה – נוסדו ונבנו באמצעים פרטיים, אם כי גם בתוכן הושקעו לא מעט כסף ציבורי, ראשון־לציון ופתח־תקווה, זכרון־יעקב וראש־פינה, עקרון וגדרה משמר־הירדן ומתולה, סגרה ויבנאל, וכל שאר המושבות בגליל התחתון והעליון ניבנו בעיקרן או בשלמותן באמצעים לאומיים ולאומיים־למחצה (בכספי חובבי־ציון, הברון רוטשילד, יק"א ודומיהם).

גם תל־אביב, אשר כאילו נבנתה כולה על יסוד היוזמה הפרטית, נוצרה בעזרת ההון הלאומי. השטח הראשון אשר עליו נבנה הפרבר “אחוזת־בית” שנהפכה אחר כך לעיר עברית, נרכש בעזרת הקרן הקיימת, וקרן זו מילאה עד היום תפקיד חשוב בהרחבת תל־אביב. עוד בימים האחרונים הוקמו שכונות שלמות בתל אביב על אדמת הקרן בקיימת. הגמנסיה העברית שנבנתה באמצעים לאומיים שימשה גורם כביר בהתפתחותה של תל־אביב, הבנק האופותיקאי שסייע ומסייע במידה כה רבה בתנועת הבנין בת"א הוא יצור ההון הלאומי, הוא הדין ביחס לבנין בירושלים, חיפה וטבריה.

גם החרושת, שבה ממלא ההון הפרטי תפקיד יותר רחב, נסתייעה בהון הלאומי, ומפעליה הגדולים ביותר לא היו מוקמים כלל בלי איניציאטיבה לאומית ובלי אמצעים ציבוריים. היצירה הגדולה של רוטנברג בחישמול הארץ, מפעל האשלג של נובומייסקי קמו ונתאפשרו אך ורק בהשתתפות קרן היסוד ואמצעים לאומיים וציבוריים אחרים. גם בבתי חרושת גדולים כגון סיליקט בתל־אביב, נשר “ביגור” והטחנות הגדולות בחיפה השתתף ההון הלאומי והציבורי ישרות ובעקיפין.

 

ו.    🔗

אפס לא רק זכות־האבות של ההון הלאומי, פעולתו וזכותו בעבר – אלא תפקידו והכרחיותו בבנין הארץ בעתיד הם הם שקובעים.

ההון הפרטי והיזמה הפרטית כשהן לבדן לא יעשו. לא יוכלו לעשות את ארץ־ישראל לנחלת העם היהודי.

ההון הפרטי יצטמצם אך ורק במפעלים המביאים ריווח ושהכנסתם מובטחת. בחקלאות יתרכז ההון הפרטי בעיקר במשק המטעים. אולם התישבות חקלאית לא תכון אם תתבסס רק על ענף משקי אחד, וענף המכוון כמעט כולו למשלוח־חוץ. בשוק ההדרים ייתכן משבר. המחירים ירדו. או השוק האנגלי יסגר או יצומצם משום מה. מה יהא אז על משקנו החקלאי? יתר על כן: הדרים אפשר לגדל רק באזור מצומצם, לא גדול בכמותו ביחס לשטחה הכללי של הארץ. הנסתלק מכל שאר אזורי הארץ? הנקים לנו בארץ רק קנטון תפוזי? וגם באיזור מוגבל זה, שבו יפעל ההון הפרטי, מה היא הערובה שהיוזמה הפרטית כשהיא לעצמה תשמש את צרכי העליה. כלומר את צרכי העבודה העברית? מה ערך כל ההשקעות הללו אם אינן משמשות מקלט לעבודה עברית ולעליה עברית?

 

ז.    🔗

מבלי הרצון הלאומי והכוח הקיבוצי של תנועת־עם מאורגנת המזויינת לא רק במשאלות יפות, אלא גם ביכולת־פעולה ובאמצעים חמריים – עלולה האיניציאטיבה הפרטית ליהפך לגורם פרזיטי ומספסר, וההון הפרטי – לכוח מנצל עבודה זולה לא־עברית.

כבר עכשיו אנו מרגישים את הפסד היוזמה הסרסורית וההון המתנכר, שאין עליהם כל מורא ופיקוח של מרות לאומית. ספסרות הקרקע בעיר ובכפר משמשת כבר עכשיו סכנה חמורה להתפתחות הישוב ולגידול מפעלנו. המחירים המופקעים על מגרשי בנין בתל־אביב כבר מכבידים גם עכשיו, עושים כמעט לנמנע, על יסוד בית חרושת חדש. כי אי אפשר כמעט לרכוש מגרש במחיר מתאים. אותו הדבר נעשה בקנה־מידה יותר רחב באיזור ההדרים. המחירים המופלגים חוסמים את הדרך בפני בעל אמצעים צנועים להתנחל על הקרקע. מאידך גיסא, השטחים רחבי הידים אשר לא יצלחו להדרים ואינם מכניסים רווחים גדולים לבעלי־הון, יסכנו אך ורק למתישבים המוכנים ומוכשרים להתפרנס רק מעמל כפיהם, אולם אלה אין להם אמצעים, ובלי רכוש לאומי בקרקע ובלי קרדיט לאומי להתישבות לא יתאחזו העובדים על הקרקע. והעיר העברית לא תעמוד לעם בלי ישוב עובד רחב המעורה בקרקע.

גם התעשיה הזעירה וגם המלאכה זקוקות לעזרה לאומית: לקרדיט ולמגרש.

ההון הפרטי בלבד יביא למשק חד־ענפי הנידון לכשלון בכל משבר־השוק, לצמצום ארצי בשטחים מובחרים, מעין תחום־מושב קפיטליסטי: לספסרות מסוכנת בקרקע ולנישול העבודה העברית. ואין להתעלם גם מהסכנה החוזרת שבכל שעת משבר, כלכלי או מדיני, הצפוי לנו גם בעתיד, יופסק זרם ההון הפרטי וישותק מפעל הבנין, כאשר קרה עד עכשיו במשברים שעברו עלינו עד הנה.

 

ח.    🔗

פתיחת כל האזורים והגלילים של הארץ להתיישבות יהודית, פיתוח כל ענפי המשק החקלאי והחרושתי, הבטחת העבודה העברית וקליטת העליה, התמדת הבנין בימים רעים כבימים טובים, השרשת ההמונים היהודים המרוששים ומחוסרי האמצעים במשק פרודוקטיבי – כל אלה ייתכנו אך ורק בהשתתפותו הפעילה והמדריכה של ההון הלאומי בבנין הארץ ובפיקוחו הממשי וחינוכו השיטתי של הרצון והכיוון הלאומי על פעולת ההון הפרטי והיוזמה הפרטית.

גם עמים בריאים המשורשים מדורי־דורות באדמה ובעבודה, לא יכלו ליישב ארצות חדשות בלי מחנות־עבודה חלוציים ובלי אמצעי כסף ממלכתיים, אם כי ברשותם נמצאו ארצות עשירות ורחבות־ידים ולשרותם עמד כוח הכפייה וההגנה של השלטון המדיני. ליהודים אין היתרונות של הצרפתים באלגיר וטוניס ושל האנגלים באוסטרליה, קנדה וניו־זילנד. לנו אין מדינה. לנו אין מעמד איכרים, לנו אין מעמד פועלים. לנו אין תקציב ממלכתי, מאות שנים היינו נתוקים מהאדמה, גמולים מהעבודה. וארץ ישראל אינה אוסטרליה או קנדה. הארץ קטנה ומדולדלת, ונדרשים מאמצים חלוציים כבירים לרכישת כל חלקה, להפראת כל כברה ולישוב כל נקודה. נדרשים מאמצים חלוציים להכשרת היהודי העירוני לעמוד על הקרקע, גם בעיר אנו עומדים לפני מעשה בראשית: אין עיר “יהודית” בגולה, אשר לא תהיה סמוכה לסביבה בלתי יהודית. כאן שומה עלינו ליצור מקורות חדשים של עבודה פרודוקטיבית, אשר היהודים לא עסקו בה ולא ידעו אותה.

הוצגנו לפני תפקיד קשה ומורכב ביותר – כתפקיד אשר לא הוצג עדיין לפני שום אומה: ותפקיד זה לא ימולא בלי כוחות חלוציים, בלי עבודה חלוצית ובלי הון חלוצי, בלי חלוציות של היחיד ובלי חלוציות של הכלל. תפקיד זה דורש ומחייב תכניתיות, יזמה קיבוצית, אופק היסטורי, כשרון מעפילים, קרנות לאומיות, שתכליתן לא ריווח אלא בנין ויצירה.

הגשמת הציונות – הפתרון הארצי־הממלכתי של שאלת העם היהודי בהיקפה המלא, מחייבת אמצעים לאומיים־ממלכתיים ומאמצים מאורגנים ומכוונים לתכלית היסטורית. העם היהודי, נטול המדינה ומשולל כוח כפייה ושלטון, מסוגל ליצור את האמצעים הדרושים ולקיים את המאמצים ההכרחיים רק דרך הסתדרות־עם חפשית הבנויה על צורך היסטורי ורצון לאומי והיודעת לגייס את הכוחות האנושיים ואת האמצעים הפוליטיים הכספיים והמוסריים הדרושים להגשמת הציונות.

תל־אביב, כב בטבת תרצג [היינט 97]