רקע
מקסים גורקי
על הריאליזם הסוציאליסטי
מקסים גורקי
תרגום: משה בסוק (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד; תשי"ג 1952

הטכניקה של העבודה הספרותית עיקרה – ראשית־כל – לימוד הלשון, שהיא חומר־יסוד בכל ספר, ובפרט בספר בלטריסטי. המושג הצרפתי “באֶל לאֶטר” משמעו: המלה היפה. המושג “יפה” בא לומר: מזיגה כזו של חמרים שונים, וכן של צלילים, צבעים, מלים, המשווה ליצירתו או לפועל־ כפיו של האדם־האמן צורה, הפועלת על הרגש ועל השכל ככוח, שמעורר בבני־אדם השתאות, גאון ושמחה לפני כשרון היצירה שבהם.

יופיה הממשי של הלשון, הפועל ככוח, בא לה מדיוקן, בהירותן וצלילותן של המלים, המעצבות את התמונות, האפיים והרעיונות שבספר. סופר־“אמן” חייב לדעת ידיעה רחבה את כל אוצר המלים של מילוננו העשיר ביותר ועליו לדעת לבור מתוכו מלים מדויקות, חזקות וברורות. רק צירופן של מלים כאלה ועריכתן הנכונה, ההגיונית בין הנקודות עשויה לעצב בצורה מושלמת את מחשבות המחבר, ליצור תמונות בולטות, לגלף דמויות חיות של אנשים בצורה משכנעת כל־כך, שהקורא רואה את המתואר בידי המחבר. חייב סופר להבין שלא אך כותב־בעט הוא, אלא שהוא – מצייר במלים, ומצייר הוא לא כאמן־הציור, המעלה אדם שרוי ללא תנועה – אלא הוא מבקש לתאר אנשים כשהם שרויים בתנועה בלתי פוסקת, בפעולה, בהתנגשויות לאין קץ בינם לבין עצמם, במלחמת מעמדות, קבוצות, יחידים. אולם אין לך תנועה בעולם, שאינה נתקלת בהתנגדות. מכאן אתה נמצא למד, כי מלבד ההכרח לשקוד שקידה מרובה על לימוד הלשון, מלבד טיפוח היכולת לבור מלים פשוטות, ברורות וצבעוניות מתוך הלשון הספרותית, המעובדת כהלכה אלא שמלים נבובות ומכוערות מנוולות אותה – מלבד כל אלה מצוות הסופר לרכוש ידיעה מרובה בקורות העבר ולהכיר את החזיונות החברתיים של הדור, שהוא נועד למלא בו שני תפקידים בעת ובעונה אחת: תפקיד של מיילדת ושל קברן. מלה אחרונה זו מהלכת אמנם קדרות, אך מקומה יכּירנה כאן בהחלט. ברצונם ובכשרם של הסופרים תלוי הדבר, שזו תתמלא תוכן עליז ורענן, ואין צורך אלא לזכור, שהספרות הצעירה שלנו מצווה על פי ההיסטוריה לתת מכת־מוות ולהביא לקברות את כל הצורר לאדם – ואפילו האדם הוגה לו אהבה.

מובן, כי אך תמימות היא ומגוחך לדבר על “אהבה” אצל החברה הבורגנית שאחד מציווייה המוסריים הוא: “ואהבת לרעך כמוך”, לאמור: את אהבתו של האדם את עצמו היא קובעת כדוגמת־יסוד לאהבה1). מן המפורסמות הוא, כי החברה הבורגנית לא היתה יכולה להיבנות ולהתקיים אילו קיימה את הדיברות “לא תגנוב” מרעך ו“לא תרצח” אותו.

בברית־המועצות הסוציאליסטיות כבר לומדים דרדקים־פיונאֶרים1 להבין, וגם מבינים, את האמת המגונה, הגלויה לעין כל: הציביליזאציה והתרבות של הבורגנות מיוסדות על מלחמה אכזרית בלתי־פוסקת של מיעוט – “רעים” שבעים – נגד רוב עצום – “רעים” רעבים. אי אתה יכול כלל לאהוב “את רעך” שעה שהכרח הוא ללסטם אותו, ואם הוא מתנגד לכך – לקום ולהרגו. בתהליך התפתחותו של “המשטר” הבורגני היתה זו תופעה, מאז ומתמיד, שהעניים והרעבים היו מעמידים מקרבם שודדים ביבשה ובים, וכן – הומאַניסטים, אנשים בלתי שבעים כל צרכם, שהוכיחו לשבעים ולרעבים את ההכרח לשים סייג לאהבת־עצמם.

כיוון שפעולת השודדים חשפה ביותר בעליל את יסוד היסודות של מדינת העשירים, ראו העשירים פעמים צורך להכחיד את השודדים, ופעמים – לקרבם להנהגת המדינה. למשל: בימי־הבינים היו החנוונים והעירונים, במלחמתם עם האומנים והאיכרים, ממנים על עצמם “מנהיגים” מן השודדים: דוכסים, דיקטאטורים, “נסיכי כנסיה” וכולי. שיטת התגוננות עצמית זו של התגרים נגד הפועלים נשתמרה גם בימינו, שבראש המדינות הבורגניות מתייצבים בנקאים, חרשתני־נשק, הרפתקנים נועזים, ובכלל – אנשים “מסוכנים מבחינה סוציאלית”.

ההומאניסטים אף הם מנעו חיי שלווה מן החנוונים ולפיכך – אלו מהם שהתעקשו ביותר להוכיח את ההכרח בסייג לאהבת־עצמך – היתה הבורגנות משמידה אותם בדרכים שונות, עד כדי העלאתם למוקד, או – כדרכה בימינו – מדיחה אותם לבגידה, בהעלותה אותם לעמדות גבוהות, וההומאניסטים המטפסים ועולים מתחילים לשמור כאן על המשטר הבורגני ועל השלווה, כפי שאנו רואים זאת מפעולתם של מיניסטרים באירופה, יצירי־כפיהם של חנוונים, שייצרום מפועלים, סוציאליסטים־לשעבר.

אולם כל זה אינו מביא עדין את הבורגנות ל“שיתוף בין־מעמדי בדרכי שלום”, לידי “הרמוניה ביחסי החברה”, שהם נכספים לה, הרמוניה שכל תכנה הוא, שהמיעוט של “הרעים” השבעים, אשר “מלוא השלטון הפוליטי” בידיו, עושה כל אשר נוח לו, ואילו הרוב – הרעים הרעבים – מצייתים בהכנעה לכל מה שתובעים מהם התגרים השבעים של כל האומות, המפוטמים ומטומטמים משובע־“שמחות” שבחייהם העבריינים. ההיסטוריה מוכיחה וחוזרת ומוכיחה להם בצורה קטלנית, כמה רפופה, עד כדי גיחוך, גם שאננותם של סוחרים־הרפתקנים האסורים בכבלי־זהב, כגון אותו “מלך הגפרורים” איוואַר קרייגאֶר2 וכיוצאים בו.

עד כמה רעועה הוויתם של תגרים אלה תעיד בשפה ברורה עובדת ההתאבדויות המתרבות בחוגם. אולם אותם מתאבדים אינם משנים במאומה את הנותרים בחיים, והללו ממשיכים באורח מוכני, בעקביות של שוטים, את מלאכתם הבזויה, מעשה־טירוף – אירגון מטבח חדש, מטבח שיחסל, ודאי, אותה כת של בריות, שאהבתה את עצמה היא־היא סיבת כל הפורענויות, כל רעת־החיים של העם העובד.

הסופר הסובייטי הצעיר ייטיב לעמוד על משמעות המציאות, שהיא החומר שבידו, אם יראה את עצמו מיטלטל בין שני כוחות, שאחד מהם פועל על שכלו והשני – על רגשו. אכן, כך הציגה אותו ההיסטוריה בתקופת מיטמוטה של הרכושנות, בשנות התנגשויות־דמים מַתכיפות והולכות בין הפרוליטאריון לבין הבורגנות, על סף קרב־מעמדות עולמי וערב נצחונו הבלתי־נמנע של הסוציאליזם. ואם־כי שאון המערכה הנטושה רב – עדיין מחריש אותו הקירקור היום־יומי של בעלי־הבתים הזעירים – הללו, זוחלי־על־גחון מאחרי הבורגנות הגדולה, הסכינו זה כבר קצת לסחור־ולמכור, קצת לגנוב, ומעצם טבעם אינם מסוגלים להילחם; ואולם משפותחים האדונים הגדולים במלחמה – מיד נעשים הקטנים שודדי־מלחמה, והם ממותתים ומלסטמים את הפצועים, מנצלים את החולים, ובמלאכת־חמסים זו עולים לפעמים הקטנים ויהיו גדולים. ידוע, כי ה“מלחמות” – הבורגניות – “מעמידות גיבורים”, אולם יותר מכן הן מקימות נוכלים, ולא עוד, אלא שהגיבורים נשארים כרגיל בשדה־הקטל, מבותרים לבתרים, ואילו זריזים שבנוכלים מבקיעים להם דרך לתוך החיים כאדונים, כמחוקקים, ומשנתנסו בריווח שברצח־המונים – הרי הם חוזרים ומתחילים עסק בדומה לזה, שכן תעשיית המלחמה מכניסה ביותר. ישנו אל, ובצע שמו – בו בלבד מאמינה הבורגנות, ולו היא מקריבה קרבנות־דמים של פועלים ואיכרים למיליונים.

הבעל־ביתיות הזעירה – וכן גם הרבה מן הפועלים, המורעלים משכנותם הפיסית אתה – השרויה עד צואר בביצה, קובלת על הטחב. קובלנות ללא־טעם אלה מתערבות בקריאות ההרואיות של הפרוליטאריון המהפכני ומחרישות אותן. בעוד שהיא מתאוננת על אי־נוחיות החיים בבית־הרקב הצרה, אין היא עושה מאמץ ראוי לשמו כדי להיחלץ ולעלות למקום גבוה יותר ויבש, ורבים גם בטוחים כי ביצה זו היא־היא “גן־העדן עלי אדמות”.

אך אם־כי הציוריות חובה היא לסופר, נמעט בה הפעם.

הסופר שלנו, הסוביטי, חייב לדעת ידיעה ברורה, כי רוב בני־דורו – זה החומר שבו הוא עובד – הם אנשים שחונכו על ידי מאבק אכזרי הנטוש מדורות בין אדם לחברו על פת לחם, וכל “ריעיו”, כל אחד מהם, אחוזים שאיפה לרווחה חמרית. שאיפה זו טבעית היא לגמרי, ומסדה – ההכרח הביולוגי להתפרנס, להיות בעל דירה נוחה וכולי – הכרח זה טבעי הוא לכל בעלי־חיים ורמשים: השועל והפרס, החפרפרת והעכביש בונים להם מאורה וקן, אך יש מן הדורסים והטפילים ההורגים למעלה מיכולת זלילתם. כל התרבות של האנושות בנויה על שאיפה זו של הבריות לרווחה חמרית, אולם הטפיל שלה – הבורגנות – שבידה השלטון ואפשרויות ללא סייג לנצל פועלים ואיכרים, יצרה על קרקע זו של סיפוק הצרכים ההכרחיים אותו עודף מצודד, ו“מותרות” שמו. היא עצמה הכירה כמה נפסדת השפעתו של עודף זה. כך, למשל, ברומי הרפובליקנית העתיקה היו חוקים נגד מותרות, ובימי הבינים נלחמה הבורגנות שבשווייצריה, צרפת וגרמניה נגד התפתחות המותרות. הבורגנות זללה יגיעם של אחרים יותר משהיה נחוץ לה לסיפוק צרכיה הרחבים ביותר, דבקה בה התאווה לרווחים קלים, לצבירת ממון וחפצים – דבק בה הנגע, והיא ניגעה בו את כל העולם כולו. מגיפה זו היא שחוללה את התמונה האוילית של ימינו: בבירות אירופה משתרעים רחובות של בתי־מסחר לכלי־זהב, אבני־חן ו“הבלי־פאר”, שעל ייצורם מתבזבז מרץ רב־ערך של מעמד־הפועלים, ואילו הוא עצמו, מעמד הפועלים, חי חיי רעב למחצה, משולל כל אפשרות לפתח צרכיו, סגולותיו וכשרונותיו. בולמוס זעיר־בורגני זה לצבירה חסרת־טעם של חפצים, בולמוס חולני זה לקנין פרטי דבק גם בפועל.

ואל תאמר, שאני בכלל נגד מותרות. לא, אני בעד מותרות לכל, ואולם אני נגד פולחן החפצים. שפּר את טיבם של החפצים, כי יעמדו לאורך־ימים ויחסכו ממך עמל מיותר, אך “לא תעשה לך כל פסל” ממגף, מכסא או מספר, מעשה־ידיך – הנה דיברה נאה! ויפה היה עושה הנוער העובד שלנו אילו שינן לעצמו דיברה זו.

הסוגדים לרווחה החמרית, לנוחיות ולשלווה, ויהי מה, מוסיפים להאמין גם בימינו, ימי מיטמוט כללי של התרבות הבורגנית, באפשרות של חיים פרטיים יציבים וקלים ו“יפים”. דומה, כי אך למותר הוא לחזור על כך, כי יסודה של אמונה זו הוא אהבת האדם את עצמו3, אהבה שטיפחו בו תולדות העבר והכנסיה חיזקה אותו – ה“קדושים” שלה הם אוהבי־עצמם ושונאי־אדם טיפוסיים ביותר. בפילוסופיה החילונית שקד על חיזוק אהבה עצמית זו, לשון אחר: על האינדיבידואליזם, הבורגני הזעיר, הגרמני רב־החכמה, עמנואל קאנט4, אדם שמחשבתו היתה מוכנית למופת, וזר היה, כבר־מינן, לחיים.

זוהי – אמונה שאיחרה לבוא, וככל אמונה, אף היא – עיוורת. ועם זאת היא מרסנת את בני־האדם, באצלה להם בטחון תפל וכוזב, כי כל אחד מאתנו הוא “ראשית ותכלית העולם”, אחד ויחיד, טוב מכל ויקר מכל. בהערכה עצמית זו באה לידי ביטוי בהיר ביותר השפעתו של הקנין הפרטי: בעוד שהוא מאחד את הבריות איחוד מיכני ופיסי בלבד לשם התנפלות – לשם ניצולם של מעוטי־הנשק או נטולי־הנשק – הרי הוא מחזיק, לפי “חוק” ההתחרות, את כל אחד ואחד מהם במצב של התגוננות מפני “רעהו”, אף הוא בעל־קנין וחברו־לדיעה. הקנין הפרטי, המאחד את הבורגנים הזעירים איחוד חיצוני, לשם התנפלות, מפריד ביניהם מבפנים, כי יתגוננו איש מפני חברו, שכן “כל איש לנפשו”; וכך נוצרים חיים־של־זאבים ממש. אכן, אותו פיתגם האומר: “אדם לאדם זאב הנהו” הוא יציר המוסר של בעלי־הקנין.

האינדיבידואליזם הזואולוגי – חולי הוא, נגע שניגעה הבורגנות את כל העולם, והוא שממיט עליה, כפי שאנו רואים – את כליונה. דבר הלמד מאליו: ככל שימהר קיצה לבוא, כן ייטב לעם העובד עלי אדמות. בכוחו ולפי כוח רצונו הדבר – להחיש את הקץ.

הבעל־ביתיות חומר קשה היא ומסוכן בשביל הסופר הסוביטי הצעיר, משום שהיא עשויה לאַלח אותו, להרעילו. הסופר “המתחיל” לא ראה בעיניו את הבורגני הזעיר ב“כוחו וגבורתו”, את העבר הקרוב של הבעל־ביתיות יודע הוא מתוך ספרים בלבד, ידיעה שאינה מספּקת. ואת חיי הבורגנות האירופית, חיים של חרדה, של חולי וניוון מכיר הוא אך במעט, ואף זה מתוך ספרים ועתונים. בארצנו עוד ישנם שרידים רבים של בעל־הביתיות ההרוסה, והם מתחפשים, בזריזות רבה או מועטת, “כחיות חברתיות”, מסתננים אף לתוך חוג הקומוניסטים, מגינים על ה“אני” שלהם בכל כוח הערמומיות, הצביעות והכזב – כוח שבא להם בירושה מן העבר רב־הדורות. מדעת ושלא מדעת הם עוסקים בחבלה, שואפי־עצלות, שואפי טובת־הנאה, מקרבם יוצאים עושי עבודה נפסדת, מחבלים, מרגלים ובוגדים.

על שרידים אלה של חלאת־האדם, שגורשה מארצנו, נכתבו אצלנו ונכתבים ספרים הרבה, אך כולם אינם חריפים למדי, ותיאורם את האויב – תיאור שטחי ומעומעם. לפי שהם מיוסדים על “מקרים פרטיים” יש להם אופי אנקדוטי, אין מורגש בהם ה“היסטוריזם” שהוא הכרחי בכל יצירה אמנותית, וערכם הסוציאליסטי־המחנך של ספרים אלה אינו מרובה. מובן, כי במשך ט"ו שנה לא תקים מוליירים5 ובאַלזאַקים, לא תזכה למחבר של “רביזור”6 או של “האדונים הגולובליוֹבים”7. אולם ארץ, בה הקים מרצו של מעמד הפועלים במרוצת שנים אלה ערים חדשות, ענקי בתי־חרושת, והוא משנה את הגיאוגרפיה הפיסית של ארצו, על ידי שהוא מחבר ימים בתעלות, מַשקה ומייבש מדבריות, מעשיר להפליא את המדינה בחשיפת אוצרות לאין ספור בנבכי האדמה, ארץ, שמעמד הפועלים העמיד בה מתוכו ממציאים למאות, עשרות עובדי מדע גדולים, והוא מכניס בה מדי שנה בשנה לחיים חמישים ריבוא בני־נוער המקבלים השכלה גבוהה – בארץ זו מותר לבוא בתביעות גדולות כלפי הספרות.

ספרות צעירה זו אתה מוצא בה כבר לא מעט הישגים פורמאליים בעלי־ערך. תפיסתה את המציאות מתרחבת והולכת, וטבעי הוא הרצון, כי גם תעמיק. והיא גם עתידה להעמיק לכשיבינו הסופרים הצעירים את ההכרח ללמוד, להרחיב ידיעתם, לפתח את כושר־ההשגה שלהם, ללמוד היטב את הטכניקה של אומנות מהפכנית זו שבחרו בה, רבת החשיבות והאחריות.

נתונים למשיכתם של שני כוחות היסטוריים – העבר הבעל־ביתי והעתיד הסוציאליסטי – שרויים בני־האדם בתנודה בולטת: היסוד האימוציונלי מושכם אל העבר, ואילו האינטלקטואלי – אל העתיד. מתריעים הם ובקולי־קולות, אך אין מורגש הבטחון השקט, כי הנה בחרו, ברורות ונמרצות, בדרך מסויימת בהחלט, אם־כי על דרך זו הצביעה ברור ההיסטוריה.

האינדיבידואליזם הבלה, שפשט את הרגל, עדיין חי ופועל, והוא מתגלה בעובדות של אהבת הכבוד הבעל־ביתית, בשאיפה למהר ולקפוץ בראש ולתפוס עמדה בולטת, בעבודה ל“ראווה”, לא בלב שלם, עבודה מרושלת, הפוגעת בכבוד הפרוליטאריון, וביותר – בעבודה לפי “קו ההתנגדות המועטה ביותר”. בספרות הרי זה קו היחס הביקרתי אל העבר. כאמור לעיל, אין הסופרים הצעירים יודעים את פרצופו המכוער אלא ידיעה תיאורטית ושטחית. הקלות לתאר תיאור ביקרתי את העבר מסיחה את דעת המחברים מן ההכרח לתאר את החזיונות השגיאים ואת התהליכים שבהווה.

המחברים הצעירים חסרים עדיין את הכוחות האדירים הדרושים בשביל לעורר בלב הקורא שנאה לעבר. שעל כן יותר משהם מרחיקים את לבו של הקורא מן העבר הרי הם מחזקים את זכר־העבר, קובעים רישומו, טובעים דמותו בלב הקורא ע"י שהם מזכירים וחוזרים ומזכירים אותו.

כדי שנוולותו של העבר, הפלילית והמסממת, תתואר ותובן כהלכה, יש לפתח את היכולת להביט עליה ממרומי הישיגיו של ההווה, ממרומי מטרותיו הנעלות של העתיד. נקודת־חזות רמה זו צריכה ועשויה לעורר אותו פתוס מרנין וגאה שיאצול נעימה חדשה לספרותנו, יסייע בידה ליצור צורות חדשות, יתן כיוון חדש שהוא כה נחוץ לנו – כיוון של ריאליזם סוציאליסטי, שלא יקום, כמובן מאליו, אלא על יסוד עובדות של הנסיון הסוציאליסטי.

חיים אנו בארץ מאושרת, שיש בה מי שראוי לאהוב ולכבד אותו. האהבה לאדם צריכה לבוא אצלנו – והיא תבוא – מתוך רגש ההתפעלות למרץ היוצר שבו, מתוך הכבוד ההדדי של בני האדם כלפי כוח העמל הקולקטיבי שלהם, שאין גבול לו, היוצר צורות חיים סוציאליסטיות, מתוך אהבת המפלגה, שהיא מנהיגת העם העובד בכל הארץ ומורת־דרך לפרוליטרים שבכל הארצות.

1927


  1. “פּיוֹנאֶרים” (=חלוצים) – בני הסתדרות הילדים ע"ש לנין.  ↩

  2. קרייגאֶר, איוואר, 1932–1880. ראש הטראֶסט השוואֶדי לגפרורים. מנציגי ההון הפינאנסי. במשבר הכלכלי של 1929 פשט את הרגל, ובשנת 1932 התאבד.  ↩

  3. “אהבת האדם את עצמו היא תביעה חיובית של החוק האלוהי בשמשה נקודת־מוצא, אשר ממנה מתפתחת אהבתנו לזולת” – “מבשר הכנסיה” 45, 1909. המאמר על “שריפת המתים”, ללא חתימה, כנראה – של הפרופ' יבסייב. (הערת המחבר)  ↩

  4. קאנט, עמנואל, 1804–1742. מגדולי הפילוסופיה הגרמנית. אבי האידיאליזם הבקורתי. ניתוח מנגנון–ההכרה הביאו לידי מסקנה, כי צפוּנים בו יסודות “טראנס–צאֶדאֶנטאליים” (שאינם פרי נסיון החושים, שהם מעבר לו).  ↩

  5. מוֹליאֶר, ז‘אן בּאפּטיסט, 1673–1622. גדול משוררי הקומדיה הצרפתית; מיצירותיו: "דוֹן ז’וּאן“, ”טארטיף“, ”הקמצן“, ”החולה המדומה".  ↩

  6. “ראֶביזוֹר” – יצירתו הסאטירית הנודעת של ניקוליי וואסיליאביץ' גוֹגוֹל, 1852–1809.  ↩

  7. “האדונים הגולובליובים” – יצירתו הסאטירית של סאלטיקוב–שצ'אֶדרין, 1889–1826. אף הוא, כגוגול, השפיע בכמה מובנים על מנדלי מוכר–ספרים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות