¹

אין לך דבר בעולם שאין בו כדי לאלף – אין גם אגדות שתכנן אינו רצוף חומר “דידאקטי”, לקח טוב. מאַלף בה באגדה בראש וראשונה ה“בידוי” – זה כושר־הפלאים של מחשבתנו להפליג ולראות את העובדה מראש. על “המרבד המעופף” ידע דמיונם של בעלי־האגדה עשרות דורות קודם להמצאת האוירון, ולקפיצות הדרך בחללו של עולם התנבא ימים רבים לפני היות קטר ומנוע־גז־וחשמל.

סבור אני, כי הדמיון, ה“בידוי” הוא־הוא שיצר וטיפח סגולה מופלאה זו שבאדם ו“אינטואיציה” שמה. לאמור: את ה“ניחוש”, הבא לעזרתו של חוקר הטבע בשעה שמחשבתו שאיזנה וחיקרה עומדת תוהה בפני מדידותיה וצירופיה ואין בידה לקשר את תצפיותיה, להוציא מהן מסקנה מעשית מדויקת. אותה שעה חש לעזרתו של החוקר ה“ניחוש”: “ושמא הדבר הוא כך וכך?” ותוך שהוא משלים את השרשרת המנותקת של תצפיותיו בחוּליה של הנחה־על־תנאי, הוא יוצר, המלומד, השערה, וזו – או שהיא מתאמתת על ידי חקירה נוספת בעובדות ואנו זוכים בתורה מדעית מוגמרת, – או שהעובדות, הנסיונות, מפרכים את כל ההשערה מעיקרה.

גם בספרות האמנותית נודע ערך מכריע לדמיון, לבידוי, לאינטואיציה. לא סגי בהסתכלות, בלמידה, בידיעה – מן ההכרח גם “להמציא”, לדמיין. היצירה אינה אלא מעשה צירוף של שפעת זוטות לשלמוּת אחת, אם גדולה ואם קטנה, כלילת־הצורה. כך ניתנו היצירות החשובות ביותר שבספרות העולם, כלילת־הצורה. כך ניתנו היצירות החשובות ביותר שבספרות העולם, כל “הטיפוסים” בעלי־המוניטין: רובינזון קרוזו², דון־קישוט, המלט, וואֶרטאֶר³, הקרמזובים, האוֹבלוֹמובים, הבאֶזאוחובים⁴ וכיוצא בהם – טיפוסים שנתבּלו, אם במעט ואם בהרבה, וכולם חיים בכל זאת בתוכנו.

בין מצבות הזכרון הנהדרות של היצירה העממית שבעל־פה הרי “אגדות השחרזדה”⁵ הן המצבה המונומנטלית ביותר. אגדות אלו מביעות בשלמות מפליאה את שאיפתו של העם העובד להתמכר “לקסמן של ההמצאות המתוקות”, למשחק החפשי במלים, מביעות את כוחו העז של הדמיון הססגוני שנתברכו בו עמי המזרח – הערבים, הפרסים וההודים. ריקמה ספרותית זו תחילתה בימי־קדם רחוקים, וחוטי משייה הצבעונים נמתחו־נמשכו על פני כל הארץ, כשהם מכסים אותה במרבד ספרותי מופלא בנוֹיו.

החכמים המומחים קבעו, כי אגדות הסינים כונסו ואף הודפסו כאלפיים ומאתיים שנה קודם לתקופתנו – ל“הולדת הנוצרי”, כפי שהיה שגור לומר לפני־כן – וכי אגדות אלו יש בהן הרבה מן המשותף, בנושא וברעיון, עם אגדות ההודים ועמי אירופה. על יסוד סברה זו רשאי אני לומר, כי השאלה בדבר התפשטותה של האגדה קיבלה תשובתה הנכונה על ידי אותם המומחים – כגון אלכסנדר וואֶסאֶלובסקי⁶ שלנו הנודע – שהסבירו סמיכות זו שבנושאים והתפשטות נרחבה זו של האגדה בכך, שעמים נוהגים לשאול אותן אלו מאלו. שאילה זו לא תמיד יש בה משום הטלת פגם, פעמים שהיא משלימה, מוסיפה לטוב מן המוטב.

תמה אני אם אפשר לפקפק בכך, שתהליך זה של שאילת אגדות־קדם והשלמתן בהווי המיוחד של כל גזע, אומה ומעמד נודע לו תפקיד חשוב ביותר בהתפתחותה של תרבות התבונה והיצירה העממית. הבריות מכירים דברים חדשים לא בראייה ובמישוש במישרין בלבד, כי אם גם מתוך האגדות עליהם. מסתבר, כי האגדות נועדו לסייע בהתפתחותן של כמה אומנויות: יצירת כלי־חרס, נפחות, אריגה, כלי־זין וכיוצא. האומנות מתגלגלת והויה לאמנות, כך מספרים לנו בתי־הנכאת. אני מניח, כי אפשר למצוא הוכחות נוספות ולא מעטות בדבר השפעתה התרבותית של האגדה. היסטוריון התרבות ואף כותבי קורות האמנות דבריהם מועטים וסתומים בענין השפעתה התרבותית של האגדה, מידתה ועצמתה.

ואין חולקין, כי רבה ביותר השפעת היצירה שבעל־פה על הספרות שבכתב. באגדות ובנושאיהן השתמשו מאז ומתמיד סופרי כל הארצות וכל הדורות. הרומן של אפּוּלייאוּס⁷ “חמור הזהב” שאול מן האגדה. הירודוטוס⁸ אף הוא אגדות שימשו חומר בידיו. איטליה משתמשת בהן, החל מן המאה הי“ד, ב”דאֶקאַמאֶרון" לבוקאצ’יו⁹; השפעתן של האגדות בולטת למדי ב“פאֶנטאַמאֶרון”, “האֶקטאַמאֶרון”, ב“סיפורי קאֶנטאֶרבאֶרי” לצ’וסר¹⁰. באגדות השתמשו גטה, ז’אַנליס¹¹, באַלזאַק, ג’ורג' סאנד¹², דודאֶ¹³, קוֹפּאֶ¹⁴, לאַבּוּלֶא¹⁵, אנאטול פראנס¹⁶, קאַרמן סילווה¹⁷, אנדאֶרסאֶן¹⁸, טוֹפאֶליוס¹⁹, דיקאֶנס – ומי ימנה מספר לכולם. אף אצלנו שימשו אגדות כמין חומר בידי שורה שלמה של גדולי סופרינו, ובתוכם – חאֶמניצאֶר²⁰, ז’וקוֹבסקי²¹, פּוּשקין²², טולסטוי. זיקה זו של הספרות האמנותית ליצירה העממית שבעל־פה, זיקה שבצורה, בעלילה, במוסר־השכל, אינה מוטלת בשום ספק ויש בה הרבה מן המאלף.

אני עצמי חייב להודות, כי על צמיחתי האינטלקטואלית השפיעו השפעה חיובית בתכלית האגדות ששמעתי מפי סבתא שלי ומפי “מסיחי מעשיות” כפריים. הפתיעתני ביותר העובדה שהאגדות רואות אור הדפוס, ועובדה זו העלתה את חין־ערכן בעיני. בן י“ב קראתי את ה”אגדות הערביות החדשות“, איזו מהדורה קרתנית מן המאה הי”ח. בלבי אמרתי אז: כל הספרים אמת ודברם אמת.

בטוח אני, כי הכרת האגדה, ובכלל – האוצרות ללא תיכלה של היצירה העממית שבע“פ, יש בה משום ברכה רבה לסופרינו הצעירים ולפרחי־הספרות. לא אני בלבד השגחתי בדבר, כי רובם, מתוך שהם משתעבדים בהכנעה וללא תנאי למציאות, בצלמם אותה בשיר ובפרוזה, עושים מעשיהם ביבושת גמורה, במיעוט־דם, במלים צוננות, ואילו הזמן תובע פתוס, אש האירוניה. מובן מאליו, שאין האגדה עשויה לתת לאדם דבר שהוא זר לו זרוּת אורגנית. מסתבר, כי מורה לחשבון יכול להיות רק משורר גרוע ביותר. אולם האגדות עשויות לפתח במידה מרובה את דמיונו של הסופר, להביאו לידי הערכה נכונה את הבידוי באמנות, והעיקר – להעשיר את לשונו הסגופה, את מילונו הדל, שהוא מבקש להעשירם, – פעמים ללא הצלחה, ולרוב – גם תוך סילופים – בפרובינציאליזמים, ב”ניבים מקומיים" או במלים עשויות “על רגל אחת”, במלים שהן בחינת נפל.

מקדם אני בברכה חמה את התרגום הראשון של אגדות “אלף לילה ולילה” מתוך המקור הערבי, הוצאת “האקדמיה”. הרי זו תרומה תרבותית הגונה ביותר של המתרגם, ומעשה טוב, דבר בעתו של ההוצאה, –

1929