למפעלו הבלטריסטי רחב־ההיקף מצרף מ. גורקי מראשיתו, קרוב למ"ה שנה, עשייה ציבורית ומחשבה ספרותית־ביקורתית. בעל הנסיון הרב ביצירה הוא גם בעל־הלכה, מגשים בדמויות – ומטיף כמבקר, מבצע כאמן – ומנמק כתיאורטיקן. מאז שנות התשעים למאה שעברה נשמע דברו גם במאמר ובמסה, בפיליטון ובפולמוס, ברשימה ובדיוקן הספרותי, בהרצאה ובזכרונות.

תלמידם המובהק של החיים, הוא גם איש־ספר לא־ירווה. הנודד ברחבי רוסיה ידע נדודי־רוח בתרבות דורות ועמים. רעב וסקרן עבר מתחום לתחום: פולקלור וספרי דת ויראה, רומאן והיסטוריה, תורות בפילוסופיה ואֶסתטיקה. החיים והספר, שני יוּבלים הם שפירנסו את הנהר הרוסי הרחב ששמו: גורקי.

את מציאות החיים העלה לפנינו בנובילה וברומאן ובדראמה, ואת הגותו הספרותית – בכתביו הפובליציסטיים. וכשם שהדמות והתיאור הבלטריסטי מלוּוים הגותו ומחשבתו, כך המחשבה הפובליציסטית מעוגנת בתיאור מציאותי. כאן אתה מוצא את הספר והנה הוא נפש פועלת, חיה ומניעה, וכאן אתה מוצא את הריאליה והיא נקודת־מוצא לחיפושי־הרוח, לעיון התיאורטי. שתי גדות הן לנהר סואן זה, אחת צופה אל חברתה, מקבילה לה, “מסבירה” אותה, אך הזרם אחד הוא וקולו אחד.

הקול – קולו הרם של מ. גורקי. זה היחס הביקורתי מיסודו, וזה הבוז לעבדי־החולין; זו המשטמה לתיפלות באשר היא, בעליות החברה ובמרתפיה, וזו מלחמת־התמיד באותו משטר־הנפש המכונה בפיו “בעל־ביתיות”, שהוא חושפו בחיים ובספרות, בקרב קטני־ארץ וגדולי־עולם, מוקיעו בכשרון אכזרי כאת אויבו הגדול.

אך מעל לבוז ולמשטמה ולתרועות־המלחמה גוברת ונישאת אמונה ואהבה. אמונה שצורפה במיבחני־אש, כי יכול האדם – ואם גם רעים יצריו! – להיות טוב, כי הוא־הוא יוצר כל הטוב והנאֶה שבחיים; אהבה לאדם הבונה, הטורח בישובו של עולם, מתקן, לוחם. אמונה של מהפּכן, אהבה של הומאניסט פרוליטארי.

מנסיונו העצום בחיים ובאמנות, מקריאה ועיון מרובה נתגבשה האֶסתטיקה של מ. גורקי. מראשי־פרקיה בולטים: יוזמת־היצירה נתברכו בה גם המוני העם ולא רק הצמרת והמעמדות השליטים. העם איננו אוביאֶקט פאסיבי של ההתפתחות ההיסטורית: קולקטיב יוצר הוא. ראשיתה של אמנות המלה – בפולקלור. היצירה העממית שבעל־פה השפיעה השפעה עצומה על גדולי היוצרים. הגאון הוא בן העם, ותמיד נוטל הוא מיצירתו: באֶפּוֹס, בלשון, בפיתגם. “את זאֶווס יצר העם, פידיאס רק הגשים אותו בשיש”.

דרכו של מ. גורקי ביצירה היא דרך הריאליזם. חניך הריאליזם הרוסי הקלאסי, קרוב ללבו מתמיד הריאליזם הביקרתי, המוקיע, החושפני. ימי עליתו בספרות הם ימי עליתה של התנועה המהפכנית ברוסיה שהטילה על עצמה משימת־גיבורים, וגורקי שהרגיש כי “כה נחוץ ההירואי, הכל מבקשים את המעורר, הבהיר שאינו דומה לחיים, שהוא מעל להם ויפה מהם” ממזג בריאליזם שלו את ההירואי, הרומאנטי. גם לאחר מכן רואה הוא את אמנות העתיד כזיווג מבורך של ריאליזם ברומאנטיזם: לא האינדיבידואלי, הפאסיבי כי אם הפעיל, המהפכני, “המגביר את רצון החיים שבאדם, מקוממו נגד המציאות”. ספרות הריאליזם הסוציאליסטי תהא חדורה אף היא רומאנטיזם מהפכני, שכן הוא חיוב החיים כפעילות, כיצירה, “למען האושר לחיות על פני האדמה כבביתה הנהדר של האנושות המאוחדת כמשפחה אחת”.

הוא העריץ את מפעלם וכשרונם של האמנים הגדולים סופרי המאה הי"ט, ביחוד את הרוסים והצרפתים. העלה ומצא, כי כל היצירות הגדולות ספוגות ורוויות, מדעת ושלא מדעת, שלילת היסודות של החברה המעמדית. אמני־האמת לא סוככו על אינטרסי המעמדות, הם ראו סתירות וניגודים שבחברה, הגידו פשעיה. את יחסו האישי העמוק למורשת הספרות הגדולה מצווה גורקי ברוחב־לב לדור ולסופריו.

את עבודתו רבת־הצדדים של גורקי כמבקר וכתיאורטיקן, שלא זכתה עדיין גם במקורה לכינוס שיטתי מקיף, מבקש ספרנו לייצג במבחר דברים, בג' מדורות.

מדור א', ביקרתי־ספרותי, הוא פריין המבורך של תקופות שונות, החל בשנות המהפכה הראשונה ועד לשנות השלושים. כמה מן המאמרים, המחוברים לקרקע הספרות, הם גם תגובה למאורעות והתרחשויות.

במדור ב', מופיע גורקי בעל הפורטראֶטים הספרותיים המצויינים. מקוטעים, לכאורה, הדברים על טולסטוי וצ’אכוב, אך אידיאה אחת מרתקתם. הדמות מתוארת בכל קוי אופיה האינדיבידואליים ומוערכת לאור מושגיו של גורקי על תפקידי האמן. – כאן מיוצג גם גורקי מעריצה של הספרות הצרפתית הגדולה (סטאֶנדאל), ניתן דבר אופייני על משורר נוף ואדמה (פרישווין) ובאים כמה דברים יקרים לנו במיוחד – הפגישה עם ביאליק ועם “הבימה”. אכן, כדאי לשוב ולצרף אחד לאחד את כל דברי גורקי הנוגעים לנו ולתרבותנו.

מדור ג',הוא ילקוט קטן של אגרות, המגלות את גורקי בקשריו עם האמנות לסוגיה: ספרות ותיאטרון, מוסיקה וציור. בעל קורספונדנציה עצומה היה גורקי: עם כתבי־כפרים־וצבא, עם סופרים ואנשי־עם בארצו ובחוץ־לארץ – ואין בכוחו של המעט הניתן בזה אלא להטעימנו מטעם היצירה והאהבה שבהן. כינוס אגרותיו ודאי יקנה להן מקום נכבד ביותר בספרות האֶפּיסטולרית.

רשאים אנו לומר, כי במבחר הדברים העברי בא לידי מבע גורקי היודע את ערכה הנשגב של המלה, הקשוב ליצירה, של היחיד ושל הקולקטיב, הקולט מספירות רבות, האוהב – ונאבק עם נערציו, הפוסק הלכות ללא פסקנות, הנלחם לעמדות אידיאולוגיות של אֶסתטיקה חדשה. דברים אלה יש בהם כדי להעשיר את עולמו הספרותי של הקורא העברי, לעודד ולקדם את המחשבה הביקרתית בארץ.

מ. ב.

¹

בן י"ד הייתי כשהתחלתי קורא בספר קריאה שבהכרה. מעתה משכה את לבי לא הפאבּולה בלבד – זו ההתפתחות המענינת, בהרבה או במעט, של המאורעות המסופרים – כי־אם התחלתי להבין את יפי־התיאור, לעמוד על אפיין של הנפשות הפועלות, לנחש במעומעם מגמתו של המחבר והרגשתי מתוך חרדה בריחוק שבין דבר הספר וקול החיים.

קשים היו חיי בימים ההם – הבעלים שלי זעיר־בורגנים מובהקים היו, בריות שראש־תענוגם שפעת אכילה, ובילוי זמנם האחד – הכנסיה, אליה היו נוהרים לובשי פאר, כמי שהולך לתיאטרון או לשעשועי־עם. הרביתי לעבוד עד כדי טמטום ממש, ימות־החולין והמועדים כרעו תחת נטל עבודה פעוטה, תפלה ונשוית־ברכה.

הבית שבו התגוררו מעבידי שייך היה לפלוני “קבלן לעבודות חפירה וסילול”, איכר גוץ וחסון מיוצאי קליאזמה. מחודד זקן, אפור־עינים, ולעולם זעף, גס ואכזרי מתוך איזה שלווה מיוחדת. היו לו כשלושים פועל, כולם איכרים מוולאדימיר; הם שוכנו במרתף אפל, שרצפתו רצפת מלט ואשנביו קטנים, קבועים למטה מפני האדמה. בערבים, לאחר שסעדו את לבם בחמיצת־כרוב מעלה־צחנה מתובלת בקרביים, או בבשר כבוש שריח מלחת עלה ממנו, היו האיכרים, סגופי־העמל, מגיחים לתוך החצר המרופשה ומתפלשים בתוכה – המרתף הטחוב מחניק היה, גדוש קיטרון עולה מן התנור הגמלוני. אותה שעה הופיע הקבלן בחלון חדרו וקולו מנסר:

– היי, אתם, שדים, שוב זחלתם ויצאתם לתוך החצר? פשטו להם, החזירים! בביתי שלי מתגוררים אנשים הגונים – כלום נעים להם להביט בכם?

ברוב הכנעה חזרו הפועלים לתוך המרתף. היו אלה אנשים עגומים, שלא צחקו אלא לעתים רחוקות, ולעולם, כמעט, לא נתנו קולם בשיר, דיבורם – בקיצור, באין חשק; מרופשים באדמה, היו בעיני כרפאים שהקימו אותם בעל־כרחם לתחיה אך ורק בשביל לשוב ולענותם כל ימי חייהם.

ו“האנשים ההגונים” – קצינים, קוביוסטוסים ושיכורים, מרביצים היו בשמשיהם עד שפיכות־דמים, מכים באהובותיהן – נשים לבושות־צבעונין, המעשנות סיגריות. הנשים אף הן היו שותות לשכרה וסוטרות להם לשמשים על לחיים. סבאו גם השמשים, הירבו לסבוא, עד דלא ידעו.

בימי א' בשבת היה הקבלן יוצא ומתיישב לו על גזוזטרת ביתו, ידו האחת מחזקת פינקס צר ומארך והשניה – בדל של עפרון; בשורת אווזים, זה אחרי זה, היו קרבים אליו העובדים, ועמידתם – דלים וריקים. פונים היו אליו בקול מנומך, משתחוים ומתגרדים, וקולו של הקבלן מנסר בחלל כל החצר:

– יפה, דיינו! טול את הרובל! וכי מה – מבקש אתה להתכבד בפרצופך? מספיק לכם! הסתלק מכאן… נוֹ!

ידעתי, כי בין החופרים מצויים גם מבני־כפרו של אותו קבלן, ואף מבני משפחתו, אך הוא נהג בהם בכולם מידה אחת של אכזריות וגסות. החופרים אף הם אכזרים וגסים היו זה כלפי זה, וביותר – כלפי שמשי הקצינים. כמעט בכל יום א' היו מתלקחות בחצר תיגרות של דמים והיתה הומה ומהמה גידופיה מרופשת, כפולה ומשולשת. מתקוטטים ומכים היו זה את זה בלי רשעות, כמי שממלא חובה שהיתה לו כבר לזרא. והמוּכה הפצוע היה פורש לו, או זוחל לו, הצידה, וכאן, דמוּם ומחריש, מתבונן בשריטות שלו, בפצעיו, מחטט באצבעות מסואבות בשיניו שנזדעזעו עד שורשן. הפנים המחוּצים, העינים המוצפות דם מרוב מכות, לא הכמירו רחמים בלב חבריו, אך אם קרה ונתרפטה חולצתו – היו הכל משתתפים בצערו, והמוּכה בעל החולצה היה משתולל מחימה, ופעמים גם מזיל דמעות.

מחזות אלו הטילו בי רגש קשה לא־יתואר. מיצר הייתי על האנשים אך ריחמתים רחמים צוננים, מעולם לא התעורר בי רצון לומר למישהו מהם דבר־ליטופין או לסייע במשהו בידי המוּכּים – ולו אך מים להגיש, לשטוף את הדם המעובה כדי גועל, מבולל אבק וזוהמה. לאמיתו של דבר, לא חיבבתים, יראתי מעט מפניהם ואת המלה “מוז’יק”² הייתי הוגה כאחד מבעלי־הבתים שלי, הקצינים או כוהן הגדוד, הטבּח־השכן או השמשים – שכולם מדברים היו במוז’יקים ברוב בוז.

קשה לרחם על הבריות, תמיד יש רצון לאהוב את מישהו מתוך שמחה. אך לא היה אף אחד ראוי לאהבה. על כן נתלהטה והלכה אהבתי לספר.

היה עוד הרבה־הרבה מן הפגול והאכזרי, שעוֹרר בי רגש חריף של סלידה. אחרישה מזה, מכירים אתם חיי־תופת אלו, אותה התעללות תדירה של אדם באדם, אותו בולמוס חולני לענות זה את זה – אלו תענוגות־העבדים. והנה בנסיבות ארורות אלו התחלתי קורא בספרים משובחים, רציניים של סופרי העולם.

ודאי לא אצליח למסור בבהירות מספקת ומשכנעת את גודל תמהוני שעה שהרגשתי, כי כל ספר חדש פותח לפני חלון לעולם חדש לא־נודע, בספרו לי על אנשים, רחשי־לב, מחשבות ויחסים לא ידעתים ולא ראיתים קודם לכן. דומה היה עלי, כי החיים שעל סביבותי, כל הקישח, המסואב והאכזרי הנגוֹל יום־יום בפני – אין בהם ממש ואין בהם צורך: החיים הממשיים והנחוצים הם בספרים בלבד; שם הכל יותר נבון, נאה ואנושי. אכן אף הספרים דיברו בגסותם ואיולתם של הבריות, בסבלות שהם סובלים, תוֹארו בהם רשעים ונבלים, אך בשורה אחת עם אלו היו גם אחרים שלא ראיתי כמותם ואף לא שמעתי עליהם – ישרים, חזקי־רוח, אנשי־אמת, המוכנים להשליך נפשם מנגד למען נצחונה של האמת, למען מעשה של יופי.

בימים הראשונים, מבוּסם מן החדש ומחשיבותו הרוחנית של העולם שנתגלה לפני על ידי הספרים, מעדיף הייתי אותם על האדם, שטובים הם, ענינם מרובה וקרובים ללבי יותר ממנו, וכביכול אפשר לומר כך: נסתמאו קמעה עיני מתוך שהייתי משקיף על החיים מבעד לספרים. אך חכם זעום־עפעפים זה, וחיים שמו, שקד לרפאותני מסמיוּת נעימה זוֹ.

בכל יום א' בשבת, משיצאו בעלי לביקורי־אורחים או לטיול, הייתי זוחל ויוצא מבעד לחלון של המטבח המחניק, המגודש ריח שומן, מטפס ועולה על הגג וכאן שוקע בקריאה. כאותם שפמונים, היו צפים בחצר החופרים, שתוּיים־למחצה או מנומנמים, וחדרניות, וכובסות ומבשלות היו מצריחות מרוב עינוגים אכזריים של שמשי הקצינים – ואני השקפתי ממרומים על החצר ובזתי מתוך גדלות להוויה עלובה זאת, מרופשת, שיכורה ופרוצה.

אחד מן החופרים היה הממונה עליהם, או, כפי שנתכּנה בפיהם: המשגיח. מזוות, עשוי, שלא בהצלחה יתירה, עצמות דקות ועורקים כחולים, היה אותו זקן סטאֶפאן לאֶשין, ולו עינים של חתול רעב וזקן לבנבן הצומח בצורה נלעגת על פניו החומים, על צוארו המשורג ובתוך אזניו. מרופט ומרופש יותר משאר החופרים, מצוין היה מכולם בחברתיות שבו, אך ניכר היה כי הם יראים מפניו, ואף הקבלן בכבודו ובעצמו מנמיך היה את קולו הצרחני, המרוגז תמיד, מדי דבּרו אתו. לא פעם שמעתי כיצד הפועלים מחרפים לו לאותו לאֶשין שלא בפניו:

– שד קמצן! יהודה איש־קריות! מתלקק!

אותו זקן לאשין קל תנועה היה, אך לא טרחן. בחשאי־חשאין, באין־רואים, היה מופיע בקרן־זוית זו ובקרן־זוית אחרת שבחצר, בכל מקום שנועדו שנים־שלושה אנשים שם הוא: יקרב, יחייך בעיני־החתול, מרחרח אילך ואילך באפו המפוחס ושואל:

– נו, מה, אַה?

דומה היה עלי, כי לעולם מבקש הוא משהו, מחכה לאיזו מלה. פעם אחת יושב הייתי על גג המחסן, טיפס לאֶשין בסולם ועלה אלי מכעכע, ישב על ידי, ריחרח את האויר ופתח ואמר:

– ריח שחת עולה באפי… מקום טוב מצאת לך – גם נקי וגם מרוחק מן הבריות. מה אתה קורא?

הביט בי בחיבה, ואני בחפץ־לב סיפרתי לו מה שקראתי.

– כך – אמר, מנענע בראשו – ככה, כך!

אחר כך שתק שתיקה אריכתא, מחטט באצבע של יד שחורה בצפורן אחת שסועה שברגלו השמאלית, ופתאום, מלכסן בי עיניו, פתח את פיו ודיבר בקול מונמך וממושך, כמי שמספר סיפור:

– היה היה בוולאדימיר אדון אחד מלומד וסאַבאַנייב שמו, אדם גדול, ולו בן, פאֶטרושה, ואולי לא כך קראו לו? – נשתכח ממני שמו! אף הוא קרא בכל הספרים, ועורר גם אחרים לקריאה, והנה קמו וחבשו אותו…

– על מה? – שאלתי.

– בשל אותו דבר עצמו! – אל תקרא, ואם אתה כבר קורא – נצור לשונך!

התחייך, קרץ לי בעיניו ואמר:

– מתבונן אני בך, סוּריוֹזי אתה, אינך מתקנדס. נו, אין דבר. שלום לך… שהה שהייה קלה על הגג וגלש לחצר. לאחר מכן שמתי אל לבי, כי אותו לאֶשין משגיח עלי, תר אחרי. מאז היה מתכיף וניגש אלי ושאלתו בפיו:

– נו, מה, אַה?

פעם אחת סיפרתי לו איזה סיפור־מעשה שהרעיש את לבי ביותר בדבר נצחונו של יסוד הטוב והנבון על הרע, הוא האזין בשימת־לב מרובה, טילטל ראשו והפטיר:

– קורה.

– קורה? – שאלתיו בשמחה.

– הן, הרי – אלא מאי? – הכל קורה! – פסק הזקן. שמע ואסיח לך אני…

אף הוא הסיח לי סיפור־מעשה טוב באנשים חיים, שלא מן הספר, ובסיום, זכורני, אמר:

– ודאי, דברים אלה אין אתה מסוגל להבין אותם כמו, ואף־על־פי־כן – בינה בעיקר: מרובים ההבלים, בהבלים נסתבך העם, ודרכו נסתרה – מאלהיו, משמע, נסתרה דרכו! רבה המצוקה מרוב ההבלים, בנת?

מלים אלו הלמו על לבי הלמוּת מעודדת, נפקחו עיני, כביכול. והרי באמת חיים אלו שעל סביבי חיים של הבל־הבלים הם, על כל הקטטות, הפריצוּת, הגניבות הקטנות והקללות באבי־אביך, שמרובות הן אולי כל כך משום שחסרות לו לאדם מלים טובות, נקיות.

אותו זקן הן הספיק כבר לחיות פי חמישה יותר ממני, מרבה הוא לדעת, ואם הוא פוסק, כי גם הטוב יש אשר “יקרה” בחיים – מן הראוי להאמין בו. ולהאמין – חפצתי, שכן הספרים כבר השפיעו עלי אמונה באדם. כבר עמדתי על כך, כי הם מתארים, בכל זאת, חיים של ממש, כי מעתיקים אותם, כביכול, מן המציאות; משמע – הירהרתי – גם במציאות מצויים אנשים טובים, אחרים מאותו קבלן פראי, מבעלי־הבית שלי, מן הקצינים השתויים ובכלל מכל אותם הבריות שידעתי.

תגלית זו שמחה רבה היתה בשבילי, התחלתי מתבונן בכל בעינים עליזות יותר, ולהתייחס לבני־אדם יותר טוב, ביתר שימת־לב, ואך קראתי משהו טוב, חגיגי, שוקד הייתי לחזור ולספרו באזני החופרים ושמשי־הקצינים. אך הללו לא כרו אוזן לדברי, ודומה: לא האמינו לי, אך סטאֶפאן לאֶשין היה תמיד פוסק פסוקו:

– קורה. הכל קורה, אחא!

אימרת־חכמה מועטה זו נודעת לה חשיבות מרובה להפליא בחיי. ככל שהרביתי לשמוע אותה, כן הוסיפה לעורר בי רגש של עוז ועקשנות, רצון תקיף “לעמוד על שלי”. שכן אם “הכל קורה”, משמע: גם רצונך שלך עתיד להתגשם? השגחתי, כי בימים מיוסרים עלבון וצער גדול ביותר, בימי רעה – ואני נתנסיתי בכמוֹת אלה במידה מרובה – דוקא בהם היתה עולה וגואה בי הרגשת העוז והאמונה כי סוף המטרה לבוא; דוקא בימים כגון אלה היה תוקף אותי רצון צעיר, הירקולסי לנקות את אורוות־אבגיאס³ של החיים. ורצון זה נשתמר בי עד עתה, ואני בן חמישים, וישתמר בי עד יום־פקודתי. ועל סגולה זו נתחייבתי תודה לכתבי־הקודש של הרוח האנושית – לספרים, שהם בבואה ליסורים הרבים ולנסיונותיה של נשמת האדם העולה, למדע – שירת השכל, לאמנות – שירת הרגש.

והספרים הוסיפו וגילו לי חדשות; והענק העניקו לי ביותר שני כתבי־עת מצוירים: “האילוסטרציה העולמית” ו“הסקירה המצוירת”. תמונות שלהם – תמונות של כרכים, אנשים ומאורעות מתרחשים בחוץ־לארץ, – הרחיבו הוסף והרחב את העולם בפני, וחשתי בצמיחתו: ענקי, רב־ענין ואדיר־מעשים.

היכלות וארמונות אלו, שאינם דומים כלל לכנסיות ולבתים שלנו, אנשים אלו שלבושם שונה משלנו, אדמה זו העדוּיה אחרת בידי האדם, המכונות המוזרות וכל יצירי־ידיו המפליאים – הכל נסך בי איזו הרגשה של רעננות מופלאה ועורר גם בי רצון לפעול, לבנות.

הכל היה שונה, לא כיוצא בו אצלנו, אך בכל זאת הכרתי במעורפל, כי הכל שקוּי אותו כוח עצמו – הלא הוא כוח היצירה של האדם. ותשומת לבי אליו ורחשי כבודי בפניו גדלו והלכו.

ומזועזע הייתי לחלוטין לאחר שראיתי בכתב־עת פלוני תמונתו של המלומד המפורסם פאַראדיי, וקראתי מאמר עליו שהיה בשבילי כמדרש־פליאה אך מתוכו נודע לי, כי פאראדיי⁴ היה פועל פשוט. דבר זה הטיח הטחה חזקה במוחי, ויהי כסיפור־בדים בעיני.

הכיצד? – הירהרתי באין אימון – משמע: גם פלוני מן החופרים יכול להיעשות מלומד? ואף אני – יכול?

קשה היה להאמין. התחלתי חוקר ודורש: האין עוד אנשים נודעים שהיו בתחילתם פועלים? יגעתי בז’ורנאלים ולא מצאתי; תלמיד־גימנסיה ממכּרי אמר לי, כי אנשי־שם רבים היו תחילה פועלים ואף קרא בשמותיהם, וביניהם גם סטאֶפאֶנסוֹן, אך לא האמנתי לו לאותו גימנזיסט.

ככל שהרביתי לקרוא, כן הוסיפו הספרים לאַמץ את העולם אל לבי וכן נתפרשו החיים והלכו ונעשו חשובים יותר ויותר. ראיתי, כי מצויים אנשים שחייהם קשים ורעים משלי, ודבר זה הרגיעני במקצת, אך לא השלמתי עם מציאות־העלבונות; שבתי וראיתי, כי מצויים אנשים היודעים לחיות חיים שיש בהם ענין וחגיגיות כאשר לא ידע איש מאנשי סביבתי. כמעט מכל ספר היה עולה ומצלצל אלי, כקול פעמון חשאי, משהו מרעיד, מושך אל הבלתי־נוֹדע, נוגע ללב. כל אדם סובל, בצורה זו או אחרת, הכל אינם מרוצים מן החיים, מבקשים משהו טוב יותר – וכולם נעשו קרובים לי יותר, מובנים יותר. הספרים עיטפו את כל הארץ, את כל העולם בכמיהה לטוב, וכל ספר מן הספרים היה, כביכול, נשמה טבועה על גבי נייר בסימנים ובמלים, שהיו קמות לתחיה אך נגעו בהן עיני, שכלי.

לא אחת בוכה הייתי תוך כדי קריאה – כל כך יפה סוּפר בהם בבני־האדם, וכל כך קרובים וחביבים נעשו לי. ואני, נער ממורט בעבודה נואלה, מעוּלב גידופים נואלים, הבטחתי לעצמי הבטחות חגיגיות לעזור לו לאדם, לשמשו ביושר־לב לכשאגדל.

כאותן צפרים מופלאות שבאגדות היו שרים הספרים ומדברים אלי, כבאזניו של חבוש בבית־האסורים. הם שרו מה עשירים החיים ורבי־חליפות, כמה נועז האדם בשאיפתו אל הטוב ואל היופי. ורוח בריאה ואמיצה לבשה אותי יותר ויותר. נעשיתי יותר שקט, בוטח בי בעצמי, עבדתי ביתר תבונה ונתמעטה והלכה שימת־לבי לעלבונות החיים הרבים מספוֹר.

כל ספר היה שלב מועט בסולם עלייתי מן הבהמה אל האדם, לקראת מושג של חיים מעוּלים ולצמאון אליהם. גדוש ומגודש מכל אשר קראתי, מרגיש את עצמי כקנקן מלא עד גדותיו נוזלים משיבי־נפש, הייתי פונה והולך אל שמשי הקצינים, אל החופרים ומספר באזניהם ומעביר לנגד עיניהם סיפורים מסיפורים שונים.

דבר זה בידח את דעתם.

– נו, נוכל! – היו אומרים אלי – מוקיון גמור! בקירקס יכירך מקומך, ביריד!

ודאי: לא לכך חיכיתי, לדבר־מה אחר, אך… נחה דעתי גם מזה.

ברם, עלה בידי לעתים – לא קרובות אמנם – לכפות על אותם האכרים אנשי וולאדימיר הקשבה דרוכה, ולא פעם גם להביא כמה מהם לידי התפעלות ואפילו לידי דמעות; רשמים אלה הוכיחו לי הוכחה נוספת מה רב כוחו החי המעודד של הספר.

וואסילי ריבאקוב, בחור זועם, גברתן, שהיה מחבב לדחוף להם לאנשים בכתפו כך שהיו פורחים ככדור, קונדס שתקן זה הוליכני פעם לקרן־זוית מאחרי האורווה והציע לפני:

– לאֶקסיי, אתה למדני לקרוא בספר, חצי רובל אתן לך. ואם לא תלמדני – הרבץ ארביץ בך, מן העולם אטרוד אותך, חי אלהים, הנה – נשבע אני בצלב.

ועשה סימן הצלב בתנופה רחבה.

קונדסותו הזועמת הטילה בי פחד, והתחלתי מלמדו מתוך מורא, אך הענין הלך מיד למישרים. ריבאקוב נתגלה כמתמיד בעמל לא־נתנסה־בו ונבון עד למאוד. מקץ שבועות חמישה, בחזרו פעם מן העבודה, קרא אותי בחשאי־חשאין אליו, שלף מתוך כובעו פיסת נייר מעוכה, ממלמל מתוך ריגוש:

– ראה! – את זה הורדתי מעל הגדר, מה נאמר כאן, הא? חכה – “בית למכירה” – נכון? נו, עומד למכירה?

– נכון.

ריבאקוב זיקף נוראות את עיניו, ומצחו נתכסה זיעה; לאחר הפסקה של שתיקה תפסני בכתפי, טילטלני טלטלה, ואמר בחשאי:

– מבין אתה – אני מביט אל הגדר, מישהו, כאילו, לוחש באזני: “בית למכירה”. אב הרחמים… כאילו לוחש לי, חי אלהים. שמע נא, לאֶקסיי, האמנם למדתי, נו?

– קרא איפוא הלאה.

הוא תחב אפו בנייר ומילמל: – “של שתי” – נכון? – “קומות, בית־א־ב־נים”… פרצופו התמוגג בחיוך רחב, הוא הניד ראשו, פלט קללה באם האם, הצטחק והתחיל מקפל בקפדנות את פיסת הנייר.

– אותה אשאיר לזכרון – ראשונה היא לי… אח, אתה, רבונו של עולם… מבין אתה? כאילו לוחש לי, הא? מוזר, אחר…. אח, אתה…

צחקתי צחוק אין־בינות למראה שמחתו הגדושה, הכבדה, פליאתו הילדותית, החביבה בפני התעלומה שנתגלתה בפניו – כיצד קונה אדם לעצמו, ע"י סימנים זעירים שחורים אלה, את מחשבתם ולשונם של אחרים, את נשמתם.

יכול הייתי להרבות לספר עד כמה קריאת ספר – תהליך רגיל, יומיומי לכאורה אך במהותו תהליך מופלא של התמזגות רוחנית של האדם עם גדולי־המחשבה מכל הדורות והאומות – מאירה לו לאדם פעמים במפתיע את טעם החיים ואת מקומו בתוכם; מכיר אני תופעות רבות מופלאות כגון אלו, המלאות יופי אגדי.

אולם איני יכול שלא לספר מקרה אחד מרבים.

מתגורר הייתי באַרזאַמאַס⁵ תחת פיקוחה של המשטרה. שכני, מושל הנפה הכפרית חוֹטיאאִינצב, עינו היתה רעה בי, עד כדי כך שאסר על המשרתת שלו לשוחח בשיחת־ערבית ליד השער עם המבשלת שלי. השוטר הועמד ליד חלוני ממש והוא היה מציץ לתוך חדרי, מתוך חוסר־נימוס תמים, כל אימת שראה צורך בכך. כל זה הטיל אימתו על אזרחי העיר, ואיש מהם לא ההין לסור אלי.

אך פעם אחת, ביום חג, הופיע אצלי איש חיגר, לבוש אדרת קצרה, חבילה מתחת לבית־שחיו, והציע לי לקנות אצלו זוג מגפים. אמרתי לו שאין לי צורך בהם. הציץ החיגר בעין של חשד לעבר הדלת של החדר השכן ופתח ואמר בלחישה:

– מגפים אלו אינם אלא לכסות־עינים, אדוני הסופר. לא באתי אליך אלא לשאלך: שמא יש תחת ידך ספר טוב לקריאה?

מבטו הנבון לא עורר בי ספק בכנות שאלתו, והשתכנעתי לגמרי בכך, כאשר בתשובה לשאלתי מה ספר רוצה היה לקבל, השיב לי החיגר מתוך שיקול־דעת בקול חרד, כשהוא מוסיף כל אותה שעה להתבונן על סביביו:

– משהו בדבר חוקי החיים, כלומר: חוקי העולם. איני מבין חוקים אלה – כיצד לחיות, ו… בכלל. בסמוך לכאן מתגורר בקיטנה פרופיסור למתימטיקה, איש קאזאן, והנה בשכר תיקון נעליו, ותמורת עבודת גן – אני גם גנן אני – מקבל אני אצלו שיעורים במתמטיקה, אך אין תשובה בפיה, והוא עצמו – שתקן…

נתתי לו קונטרס בלתי־משובח ביותר של דרייפוס: “האבולוציה העולמית והסוציאליזם” – והוא יחידי אותה שעה תחת ידי בשאלה זו.

– מודה אני מעומק הלב – אמר החיגר, כשהוא תוחבו לאותו קונטרס במוקה מגפים – הרשני־נא לבוא אליך לשיחה, לאחר קריאה. אלא שבפעם השניה אבוא אליך כגנן, לשם גיזום שיחי הפטל, כיוון שהמשטרה, יודע אתה, עינה פקוחה עליך, ובכלל לא ניחא לי…

לאחר חמישה ימים בא, לבוש סינר לבן ובידיו מזמרת־גננים ופקעת של סיבין, והפליאני במאור־פניו. עינו הבריקה בעליצות, וקולו צילצל רם ובוטח. אך פתח את פיו, הטיח בכף ידו על אותו קונטרס של דרייפוס ופתח ואמר בחפזה:

– כלום רשאי אני להסיק מכאן מסקנה, שאין אלהים בנמצא?

– אינני מחסידי “מסקנות” נמהרות מעין אלו, ולפיכך התחלתי חוקרו בזהירות במה מושכת את לבו “מסקנה” זו.

– בשבילי הרי זה עיקר העיקרים – אמר בחום ובחשאי – ואני דן בזה ככל שאר בני־האדם: אם רבון־העולמים קיים והכל נעשה כרצונו, הרי שעלי לחיות בהכנעה, ובאין־אומר לקבל עלי כל אשר יד אלוהים רושמת מלמעלה. הרבה קראתי דברי אלהים: את התנ"ך, כתביהם של טיכוֹן זאדוֹנסקי⁶, יוחנן פומא דדהבא, יפראֶם סירין⁷ ואחרים. ברם, מבקש אני לדעת: אחראי אני לנפשי ולכל החיים, אם לא? מן הכתוב אתה נמצא למד שלא, אתה חיה את חייך כפי שצוּוית, וכל המדעים לא יצלחו למאומה. אף האסטרונומיה – כזב, ותוּ לא, בדיה. והמתמטיקה אף היא, והכל בכל. אתה, מובן, אינך מסכים, כי צריך לקבל הכל בהכנעה?

– לא – אמרתי.

– ועל שום מה צריך אני להסכים? הנה – על אי־הסכמתך שילחו אותך הנה להיות בפיקוח המשטרה, משמע – הרהבת עוז לקום נגד כתבי־הקודש. מהם כל חוקי הציוּת, ואילו חוקי החופש – מן המדע, זאת אומרת: מן השכל האנושי. ועכשיו נלך הלאה: אם אלהים כאן – הרי אין לי מה לעשות, אך בלעדיו – חייב אני להיות אחראי לכל, לכל החיים ולכל אדם! רוצה אני להיות אחראי, כדוגמת אבותינו הקדושים, ורק בדרך אחרת – לא בדרך הציות כי אם בדרך ההתנגדות לרע שבחיים.

חזר וטפח בכף ידו על הקונטרס, והוסיף, בוטח באמיתו בטחון גמור:

– כל הכנעה – רעה, שכן מחזקת היא את הרע. ואתה סלח־לי: מאמין אני לקונטרס זה! כנתיב ביער עבות הוא בשבילי. וכבר גמרתי אומר בנפשי: אחראי אני לכל!

שוחחנו ברוח ידידות עד שעת לילה מאוחרת ונוכחתי לדעת, כי קונטרס מועט זה היה נקישת־פטיש אחרונה במתן צורה לאותם חיפושים מרדניים של הנפש האנושית להיותם לאמונה דתית מוצקה, להערצה שבשמחה את היופי ואת כוח התבונה שבעולם.

אכן, אדם נבון ורחים זה התקומם ביושר־לבו נגד הרע שבחיים, וניספּה ברוח שקטה בשנת 1907.

גם אני, כמוני כאותו קונדס זעוּף ריבאקוב, הספרים לאטו באזני על חיים אחרים, אנושיים יותר; אף אני, כמוני כאותו סנדלר חיגר, הספרים הוֹרו לי את דרכי בחיים. הספרים, המצמיחים כנפים לשכל וללב, סייעו בידי להרקיע מעל ליוון המצולה, ואלמלא הם הייתי שוקע בתוכו, נחנק בתוך הבּערות והתיפלות. מרחיבים לפני תחומי העולם, הלוך והרחב, סיפרו לי הספרים כמה גדול ויפה האדם בשאתו את נפשו אל הטוב, כמה הירבה לפעול בארץ ובכמה יסורים לא־יאומנו נתייסר על כך.

ועלתה וגדלה בי תשומת־לבי לאדם – לכל אחד, ויהא אשר יהא, ורחשתי כבוד לעמלו, ואהבה לרוחו הנסערת. החיים נעשו קלים יותר, עליזים יותר; נתמלאו טעם רב.

גם בי, כבאותו סנדלר חיגר, פיתחו הספרים את הרגשת האחריות האישית לכל הרע שבחיים ועוררו בי הערצה דתית בפני כוחה היוצר של התבונה האנושית.

מתוך אמונה עמוקה באמת שבהכרתי זו, פונה אני ואומר לכל: אהבו את הספר, הוא מקל עליכם מעוּלם של החיים, עוזר ביד־ריעים למצוא דרך בתסבוכת ססגוֹנית ומסוערת זו של מחשבות, הרגשות, מאורעות, מלמד אותנו לכבד את האדם ואת עצמנו, מכנף את המוח ואת הלב ברגש של אהבה לעולם, לאדם…

אם גם הוא פוגע באמונות שלכם, ובלבד שהוא כתוב ביושר־לב, מתוך אהבת האדם ודרישת טובתו – והרי הוא ספר מעוּלה!

כל דעת – תועלת בה, ומן המועיל לדעת גם את תעיות השכל, שיבושי הרגש.

ואָהבתּ את הספר – מקור הדעת. רק הדעת תושיענו, רק בידה לעשותנו איתנים ברוח, ישרים, נבונים ומסוגלים לאהוב אהבת־אמת את האדם, לכבד את עמלו ולהתענג בלב שלם על הפירות המשובחים של יגיעו הרב שאינו פוסק.

כל מעשי ידי האדם, כל כלי, חתוּמה בהם נפשו; היא שמוּרה, הזכה והנדיבה, יותר מכל – במדע, באמנות; והיא ממללת אלינו בלשון צחה מובנת ביותר – מתוך הספר.

1918

א

הבעל־ביתיות היא משטר הנפש של נציג המעמדות השליטים בן־הדור. נימות היסוד של הבעל־ביתיות: חוש קנין מפותח עד כדי מום, געגועים עזים כל הימים לשלווה מבפנים ומבחוץ, פחד אפל מפני כל דבר העשוי להחריד שלווה זו, ושאיפה נמרצת למצוא מהר הסבר לכל דבר המערער את שיווי־המשקל של הנפש, לכל דבר הפוגם בהשקפות המקובלות על החיים ועל הבריות.

ואולם אין בעל־הבית מבקש הסבר כדי לעמוד על טיבו של החדש והבלתי־ידוע, כי אם אך ורק כדי ללמד זכות על עצמו, על עמדתו הפאסיבית במערכות החיים.

ההתפתחות המתועבת של חוש הקנין בתוך חברה המושתתת על שיעבוד האדם – מתבארת אולי ע"י כך, שהכסף לבדו נותן, כביכול, לאישיות אפשרות־שהיא להרגיש את עצמה בת־חורין וחזקה, כי הכסף לבדו עשוי לפעמים לגונן על האישיות משרירותה של אותה מפלצת אדירה – המדינה.

אולם הסבר אינו צידוק. המדינה בת־זמננו נוצרה על־ידי בעלי־בתים כדי להגן על רכושם – ובעלי־הבתים הם שאיפשרו לה למדינה להתפתח עד כדי שיעבודה הגמור של האישיות וסילופה. אל תבקש מחוצה לך חסות מפני הכוח העוין אותך – דע לפתח בתוכך גופא את ההתנגדות לאלימות.

כידוע: החיים מאבק הם, האדונים נלחמים – לשלטונם, והעבדים – לפריקת עול השלטון. קצב המאבק גובר והולך ככל שעולה בקרב המוני העם הרגשת ערכם האישי והכרת האחדות המעמדית של האינטרסים.

רוצה היתה בעל־הביתיות לחיות חיים של שלווה ויופי בלי ליטול חלק פעיל במערכה זו; עמדתה החביבה עליה – חיים של שלום בעורף של מחנה הצבא החזק ביותר. לפי שהיא, הבעל־ביתיות, חסרת־אונים תמיד מבפנים, הרי היא כורעת ברך לפני הכוח החיצוני הגס של ממשלתה, אולם משמגיעה הממשלה לידי תשישות – כפי שראינו זאת ומוסיפים ורואים – עשויה השדרה הבעל־ביתית לשאול לעצמה, ואף ליטול בכוח, מקצת מן השלטון על הארץ, והיא עושה זאת תוך הישענות על כוחו של העם, ואף במו ידיו.

היא ליפפה את העם היטב בשכבתה האפורה, הדביקה, ואולם מן הנמנע הוא שלא תחוש, כמה דקה שכבה צוננת זו, וכי מתחת לה רותחים יצרים עוינים לה, מתלקחת באש בהירה המחשבה האמיצה, אשר אין פשרות לפניה. והיא ממיסה ושורפת את כזב הדורות…

לחץ זה של האנרגיה מלמטה למעלה מעורר בבעלי־הבתים אימה גדולה מפני החיים, שביסודו של דבר אינה אלא פחד מפני העם, שבכוחו העיוור הקימה בעל־הביתיות את בנין אמידותה, בנין כבד, צר ומשועמם. על קרקע מתנודדת זו של פחדים, מתוך תחושת הנקם העתיד לבוא, מתעוררים בקרב הבעל־ביתיות נסיונות מגושמים, נמהרים להצדיק את תפקידה, תפקיד של טפיל על גוף העם – ואז נעשים הם, בעלי־הבתים, למאלטוסים, ספאֶנסאֶרים, לאֶבּונים, לומברוזו –¹ שמותיהם לגיון.

לעתיד לבוא ודאי יכתוב מישהו ספר: “אלה תולדות הכזב החברתי” – ספר רב־כרכים, אשר יכנס יחד את כל הנסיונות הפחדניים הללו לצידוק עצמי – אררט של מאמצים חסרי־בושה לכסות על האמת הריאלית, הגלויה בגיבובי־טיט של שקר ערמומי.

זו דרכם של בעלי־הבתים כל הימים, שהם הולכים שולל אחרי האפשרות המדומה להוכיח לנפשם ולכל העולם כולו, שאין הם אשמים במאומה.

והרי הם מוכיחים ברוב דברים ובשעמום, כי פועלים בחיים חוקי־גורל, שאין לעמוד בפניהם, חוקים שנוצרו בידי אלוהים, או בידי הטבע, או בידי האדם עצמו, וכי על פי החוקים האלה יכול האדם למצוא לו חיי־רווחה רק על צוארו של חברו, וכי אם כל הפועלים יבקשו לאכול קציצות – כל השוורים שבעולם אינם מספיקים…

הניגודים שבין העם לבין המעמדות השליטים – אין להשלים ביניהם. כל אדם המבקש בלב שלם לראות בנצחון האמת, החופש, היופי על הארץ חייב לעשות כפי יכלתו להתפתחותם המהירה והנורמלית של ניגודים אלה עד הקצה, שכן בסופו של דבר יתגלו לעין־כל הן הפשע שהמשטר החברתי הקיים והן העובדה הברורה לכל, כי אי־אפשר לו בשום פנים להמשיך בקיומו בצורותיו שכיום.

ובעל־הביתיות טורחת כל הימים לעכב את תהליך ההתפתחות הנורמלית של הניגודים המעמדיים.

משמתגברת בחיים ההתנגשות של הכוחות הצוררים זה את זה, מיד חשים הזעיר־בורגנים בבהלה להטמין ראשם מתחת לכנפי איזו תורה מפשרת. בעוד שבעל־הבית משתמט מהשתתפות אישית במערכה, הרי הוא שוקד להכניס לתוכה גוף שלישי, מוסמך במעט או בהרבה, ומטיל עליו את הגנת האינטרסים הבעל־ביתיים שלו. תחילה השתמש יפה למטרותיו – באלוהים; לאחר שחינק את אלוהיו, על ידי הקמת הכנסיה, פנה־הלך למדע, והוא משתדל תמיד למצוא הוכחות, כי הכרח הוא שרוב מניינם של בני־האדם ישתעבדו למיעוט.

אכן, משמתגלה איזה כתם כהה וחשוד של עובש בהיכל המדע הנשגב, השטוף באור – הווה יודע: זה בעל־הבית נגע בהיכל־האמת בידו השחצנית, המזוהמת…

את המדע הולידו נסיון האדם והמחשבה האנושית, והוא כוח חפשי שקשה לשעבדו לאינטרסים של בעל הביתיות; לא נמצאו במדע נימוקים להצדיק את ההוויה הבעל־ביתית, ונהפוך הוא: ככל שהמדע מתפתח והולך, כן הוא מוסיף ומפיץ אור על הנזק שבחיי טפילות.

מתוך המאמצים המוגברים לפשר את אשר לא ניתן לפשרה התפתח אצל בעל־הבית חולי, המכונה בפיו בשם: מצפּון. יש בו בחולי זה מידה רבה מאותה הרגשה של מבוכת־חרדה, שחש בה ההולך בטל, האוכל־ואינו־עושה בתוך משפחת־עובדים חמוּרה – שחושש הוא כי עלול הוא להיגרש מתוכה ביום מן הימים. לאמיתו של דבר אף המצפון פחד הוא, פחד מפני התגמול, אלא שנתקלש, אחרי שלבש, בדומה לריאומטיסמוס, צורה כרונית… תכונה זו של הנפש הבעל־ביתי היא שאיפשרה לו להתקין כלי חדש לעשיית־פשרה – ההומאניזם – שהוא כמעין דת, אלא שאינו שלם ונאה כמוה. כאן יש מקצת הגיון, מעט רגש טוב, חמלה ותמימות הרבה, ויותר מכל – שאיפה נוצרית לתת להם לבריות בועות של סבון תחת לחם־חוק. בסופי־הסופין הרי זו מתת־נדבה לעם, פירורים עלובים ותפלים המושלכים בנדיבות לב בידי אלעזר העשיר לאלעזר העני². אך הם לא ראו מזל ברכה בכך. העם לא שבע, לא הרכין ראש, וראה כקודם בעין רעה, בעיני־רעבון, אם גם דומם, כיצד נזלל פרי יגיעו… ברור היה: אין ההומאניזם יכול לשמש להם, לבעלי־הבתים, כלי־מגן שיעמוד בפני לחץ הצדק…

אוהבים בעלי־הבתים לומר לו לעם: “ואהבת לרעך כמוך”, אך בשם רעך מתכוונים הם תמיד לעצמם, ובהורותם לעם תורת אהבה מקיימים הם בידם – ללא עירעור – את הזכות לחיות על חשבון יגיעם של אחרים…

משנוכחה הבעל־ביתיות לדעת, כי אין העם רוצה להיות הומאני וכי תורת הנוצרי אינה מביאה את העובד לידי השלמה עם תפקיד העבד שהוטל עליו מטעם המדינה, התחילה רואה גם את הדת וגם את ההומאניות כטען מיותר על נפשה הצרה, המרובעת, הקטנונית ועלה בה הרצון לפרוק טען זה מעליה – וכאן ראשיתו של אותו תהליך מתועב של התפוררות הנשמה הבעל־ביתית.

כדאי היה לראות בשמחת־שיכורים זו שתקפה את בעלי־הבתים שעה שיצא קולו של ניצ’שה³ והכריז על שנאתו לדימוקראטיה!

דומה היה עליהם, כי הנה, סוף־סוף נתגלה אחד הרקולס, אשר ינקה את אורוות־אווגיאס שבנפש הבעל־ביתית מאותה עירבוביה אפורה של מושגים, ישחרר אותה מן הרשת הצפופה, המנומרת של רגשות, ששזרו הם עצמם ימים רבים בשקידה ובאפס־כשרון, ואשר כפתה אותם יחד, זה לזה, בחוטים של שלילה: רוצה אני אך איני חייב, חייב אני אך איני רוצה – כפתה אותם הביאה לתוך מבוי אטום של יאוש: איני יכול לחיות. בעל־הביתיות נזדרזה ועשתה את ניצ’שה אליל, ואת נשמתו רבת־האנפין קיפלה בתוך זעקת־אימים:

– הצילו נפשכם ככל אשר תוכלו. קץ העולם מתקרב, הדימוקראטיה הולכת ובאה.

אך היתה זו זעקת הגסיסה של החברה הבעל־ביתית עצמה, המוציאה את נשמתה מרוב יגיעה למצוא אושר, אושר מובטח, ואפילו זול, למצוא שלוה יציבה, ואפילו שוממה, להגיע לכלל סדר, שיהא צר ובלבד שיהא קיים. אפשר, גאון היה ניצ’שה, אך לא היה בידו לעשות מעשי ניסים, נבצר ממנו להערות דם חדש לתוך העורקים הבלויים ולא היה בכוח אש נשמתו לצרף את התגרים הזעירים מפסלתם, להיותם לאצילי־רוח. הקריאה להתגוננות עצמית נפלה על חלקה צחיחה – בעל־הביתיות חיה על עמל אחרים ואין היא יכולה לעשות מלחמה אלא בידי אחרים…

קודם היה בידה לקנות אנשים בכסף לשירותה, לאחר־מכן שיחדה אותם בהבטחות – ולעולם רימתה אותם. עתה משהתחילו הבריות להבין את טובתם הם, קשה להוליכם שולל. האנשים הולכים ומתפלגים בצורה חותכת לשני מחנות שאינם מסוגלים להשלים זה עם זה – מיעוט המצויד במחטב הציוד להגנתו, ורוב, שנשק אחד לו: ידיו, ושאיפתו אחת: שוויון. מימין עומדים עבדי הרכוש, כבולי־הברזל, ללא רוח־חיים, כמכונות, אנשים שהסכינו לחשוב עצמם לאדוני החיים, בעוד שלאמיתו של דבר אינם אלא משרתים נטולי־ רצון של אותו שד קר, צהוב, וזהב שמו. ומשמאל מתלכדים והולכים למחנה אחד שאין להתייצב בפניו אדוניהם האמיתיים של החיים, הכוח החיוני האחד המניע את הכל, – העם העובד… בלבו מלהט הבטחון בנצחונו, ועיניו חוזות את עתידו: חירות.

בין שני כוחות אלה מתרוצצים בעלי־הבתים, אובדי־עצות, והם רואים: אין פשרה. ימינה בושים הם לפנות, שמאלה מפחדים הם ללכת ופיסת האדמה שעליה הם מתלבטים – הולכת וצרה, האויבים הולכים וקרבים זה אל זה, וכבר ניטש הקרב…

מה יעשה איפוא בעל־הבית? גיבור איננו, ההירואי זר לרוחו, רק פעמים מתפעל הוא למראה גיבורים על קרשי־הבמה, שלוו ושאנן, באשר גיבורי־תיאטרון אלו לא יפגעו בחייו. אין לו חוש לעתיד, מסתפק הוא בחיי־שעה ואת זיקתו לחיים הוא מגדיר לאמור:

לָרִיק הַטֹּרַח⁴, אַל דְּרֹש וַחֲקֹר:

טֵרוּף – לִשְׁאֹף, סִכְלוּת – יְגִיעַ.

לְפִצְעֵי הַיּוֹם – בַּשְּׁנָת מָזוֹר,

מָחָר יָבוֹא אֲשֶׁר יַגִּיעַ!

בַּלֵּה הַכֹּל עַד אִם לֹא מַתָּ:

תּוּגָה וָגִיל וַחֲרָדָה.

אֶל מַה תּוֹחִיל? עַל מַה דָּמַעְתָּ?

עָבַר הַיּוֹם – וְשָׂא תוֹדָה.

אוהב הוא לחיות, אך חוויתו אינה מעמיקה, את הטרגיות הסוציאלית אין הרגשתו משיגה כלל, ורק את פחד כליונו יודע הוא לחוש תחושה עמוקה ומביע אותה, לפעמים, בניב עז ונאמן. בעל־הבית לעולם ליריקן הוא, הפתוס לא ניתן לו; כאן, אפשר לומר, מאורר הוא במאֵירת אין־אונים.

מה יעשה איפוא במלחמת החיים? והנה אנו רואים אותם את בעלי־הבתים מתחבאים, בהולים ועלובים, כל אחד באשר יוכל – בפינות אפילות של המיסטיציזם, בסוכות מצועצעות של האסתתיקה, שבנו להם בנייה ארעית מחמרים גנובים, והרי הם משוטטים, נוגים וחדלי־תקוה, במבוכי המיתפיסיקה וחוזרים ושבים למשעולי הדת הצרים, שהעלו אשפתות של כזב דורות, והם מכניסים בכל מקום את תפלותם הרירית, את הגניחות ההיסטריות של נפש רווית פחד קלוש, את חוסר כשרונם, את שחצנותם, וכל אשר תגע ידם בו – יכסו בברד מלים מיופיפות אך נבובות וצוננות, שצילצולן כוזב ודובר־תחנונים…

התרוצצות משועממת ובהולה זו של הבעל־ביתיות בימינו, אחוזת הפחד מפני הרגשת כליונה, פרק אחרון זה בקורותיה נטולי־הגוון, אפשר לכנות כך:

“בעלי־הבתים, כך אתם וזה כוחכם!”

ב

אין אדם רואה כל אשר בחיים אלא כפי שהוא מבקש לראותו, ומי שאינו מבקש מאומה, רואה את עצמו בלבד – מראה עלוב ומשמים.

אין בעל־הבית מסוגל לראות דבר, פרט לבבואת נפשו האפורה, הרפופה, חסרת־האונים.

יחסה של הבעל־ביתיות לעם לבש צורות מכוערות ביותר בארצנו המשונה. דומה: אין בכל כדור־העולם עוד ארץ אחת, אשר בו ירבו המעמדות השליטים לדבר ולכתוב בחריצות כזו על העם כדרך שהם עושים זאת אצלנו; ובודאי ששום ספרות מספרויות העולם, פרט לרוסית, לא תיארה את עמה תיאור מתקתוק־תפל כל כך ולא סיפרה על יסוריו בהתלהבות מוזרה כזו, מעוררת חשד.

העם הרוסי, השח לעפר בלחץ המנגנון הכבד, הגס של מכונת־המדינה הערוכה באפס־כשרון – שמשון זה, מנוקר־עינים ואסור־בנחושתים – הוא, אמנם, בעל־יסורים גדול!

ואכן, דומם, ובאורך־רוח של ענק נשא העם הזה ימים רבים על כתפיו את המשא האיום של עמל־עבדים ועבודת־פרך, את פשעי האכזריות של הרשות, את התעללותם של בעלי־האחוזות, של המשטרה באישיותו, התעללות־לתיאבון, נשא ללא ריטון, ורק מפעם לפעם היה מנער כתפיו, מתפרץ לקראת החירות, ואולם – עיור־עינים – נסתרה דרכו אליה, והללו שבו וחיזקו עבותותיו…

אדם כי יעונה והוא שותק בגבורה, מלא בוז אל תלייניו – הרי זה נאה, מעורר רגש כבוד נלהב למעונה, ואין כל ספק כי עשוי הוא לשמש נושא מצוין לפייטן…

אך כשמקהים את שיניו של האיכר הרוסי, כשמלקים אותו בשבטים, מפצחים לו צלעותיו, והוא שספק אם אשם אשמה כלשהי, גונח: “לא אוסיף” – הרי יש בכך מעט מן האנושי ולא כלום מן היופי, – מן הראוי היה שיעורר המראה חימה ושנאה כלפי הכוח המדכא את העם, מן הראוי היה שיעורר רצון לוהט ונמרץ להרוס את הקסרקטין המחניק, הקודר, שהמולדת משתנקת בו.

הספרות הרוסית צופה היתה בהתמוגגות נוגה ורואה את הכוח המטומטם של הרשות, – כוח פרוע לשמצה מאין אימת כל עונש עליו – כיצד הוא מענה את העם הרוסי, כיצד הוא שוקד להרעיל באמונות הבל מקור־תמיד זה של מרץ, שהכל מנצלים אותו בלא זכות על כך, היאך מידלדלת אדמה זו, הנותנת לכל גם לחם גם פרחים; היא הביטה אוון זה נגד חיי מולדתה וגנחה גניחות ליריות:

אַתְּ נוֹף עֱנוּת⁵ וְאֹרֶךְ־רוּחַ,

נוֹפָהּ שֶׁל אֶרֶץ עַם־רוּסִיָּה!

כל ספרותנו כולה רצופה הימנון אחד לאורך־רוחו של האדם הרוסי, ספוגה היא התפעלות שקטה מן האיכר המעונה והשתאות בפני כוח סבלו הבלתי־אנושי:

הֵיכָן שָׁאַבְתָּ כֹּחַ זֶה?

שואלת היא אותו, אולם העם לא היה בשבילה אלא מראה־נוף, לתאר אותו תיאור נאה ועסיסי, בתמונות מחוננות, בהרבה או במעט, לסיפוק אימוציות היצירה שלה וטעמו האיסתיתי של בעל־הבית.

המלח של שירת־אמת בתיאורי האיכר וחייו, אפילו אצל הסופרים הגדולים, מעורב תכופות ובאורח מוזר בנופת־צופים של ליריזם שבעצבות, וזה לעולם אין מקום לו בתיאורים מחיי הכפר הרוסי, שכן, למיצער, אין זה ממידת ההגינות לגנוח גניחות ליריות, שעה שלנגד עיניך טובעים אנשים ברפש ובחושך.

ביחסו של הסופר הרוסי אל גיבוריו האיכרים מורגשת תמיד מעין קורת־רוח על שהוא רואה אותו בכך: אפסי, רכרוכי, טוב־לב וסבלן.

נניח כי יש צורך במאמצים של ממש כדי להוציא את האיכר הרוסי מגדר סבלנותו, ואולם הממשלה שלנו – לא נתעלם מזכותה זו! – מילאה תמיד תפקיד זה בהצלחה; ואולם האספקלריה המרהיבה של הספרות הרוסית לא שיקפה משום־מה את התלקחויות חרונו של העם – את הסימנים המובהקים של שאיפתו לחופש. היא תיארה את קאַליניץ ואת כוֹר, את מוּמוּ, את קאַסיאן, את אנטון גוראֶמיקה, את פלאַטון קאַראַטאַיאֶב, את סבא יעקב ואת מאזאי, את אַקים⁶ ב“שלטון החושך” ושורה ארוכה לאין־סוף של אנשים אחרים נבונים אך כבדי־פה ואילמים. לעיניה יצאו מקרב העם לומונוסובים וקוֹלצוֹבים, ניקיטינים וסוּריקוֹבים⁷, אך היא לא השגיחה בהם ושכחה לציין גם בעבר אנשים המשקפים את רצון העם מסוגו של ראַזין⁸ ואחרים. היא גם לא ביקשה גיבורים, היא חיבבה לספר על אנשים שכוחם באורך־רוח בלבד, שפלי־ברך, רפופים, חולמים חלום גן־העדן בשמים אך נושאים דמומים סבלם על פני האדמה. כולם נושאים על כתפיהם באורך־רוח – לעולם באורך־רוח, ללא חימה, ללא תלונה – את כל המתלאות המדכאות את הגוף ואת הנפש וקלון חיי־עבדות. אך אלה אנשים חביבים! אין הם מסוגלים כלל למפעל של בנין חיים, ודומה כי הטבע בראם אך כדי שיעשו עבודה־בשלום למען אדוניהם. איכרים תמימים אלה, טהורי־רוח אלה, הם יצורים נחמדים כל־כך, “פרות של משה רבנו” ממש. והם חביבים כל־כך בחכמתם, נכונים כל־כך לסבול, עד שאתה עומד ותמה, היאך אפשר היה להלקות ברצועות אנשים־תינוקות אלה בשבטים, למכרם בסיטונות ולאחדים, ככבשים, ובכלל לנהוג בהם שלא… בעדינות?

מדעת ושלא מדעת, אך בהתמדה, תיארה ספרות־האצילים שלנו תמיד את העם כאדיש ומאריך־רוחו כלפי סדרי חייו, שקוע תמיד בחלומות על הנפש ועל אלוהים, כולו שאיפה אחת לשלווה פנימית, רוחש אי־אימון זעיר־בורגני לכל דבר חדש, ענוו עד כדי סלידה, מוכן לסלוח הכל ולכל, אידיאליסט חרומף, המסוגל להשתעבד לימים רבים־רבים לכל מי שיש לו צורך בכך.

ובעל־הביתיות קראה סיפורים יפים על העם הרוסי שפל־הרוח, התפעלה בלב שלם מאורך־רוחו החם, וברכבה יפה־יפה על גבו עיטרה לו עטרה מלבבת: נושא רעיון־האלוהים.

סמוך לזמן שהעם נטל לו בכוח את שיחרורו ממשפט השיעבוד, ותוך כדי כך שוחרר גם מן האדמה, קמה בארצנו, כידוע, שכבת אנשים לא גדולה אך נמרצת, אנשים חזקים ברוחם ובני־חורין בנפשם. היה זה חיל־מרדנים שנתלקט מפה ומשם – בנים לא־יוצלחים של הכמורה, יוצאי־דופן ממשפחות אצילים, בנים סוררים של פקידים, פועלים שאך זה עתה נולדו לתעשיה – כל אלה עובדים נבונים, בריאים, עליזים, רעננים כאנשים שהקיצו בשחר יום בהיר של חודש מאי. מלאי צמאון צעיר לחיים שיש בהם יופי וחופש, ראו לפניהם את החיים כפי שהם ערוכים ביד אבותיהם – ובשאט־נפש, בלעג גא פנו עורף לחיים ההם – הצרים, השוממים, המנוערים מתוכן, מצורות ומגוונים, חיים הבנויים בשחצנות ובגסות־רוח על יסוד עמלו המפרך של העם העשוק, ההולך בחושך.

מסביב להם התרוצצה בהמולה החברה הבעל־ביתי, שהתיקונים הטילו בה חרדה – והיא שמנה־עבתה, מתנוונת והולכת, בר־מינן ברוח, שעדיין הוא מתעוות בפרכוסיו כגוויה מגולוונת, ועל סף החיים החדשים רגשה מתוך טימטום, רחשה פחד וזעם, בהרגישה כי לא נותר לה עוד על פני האדמה אלא – קברה. והנוער הסוער שר בחוצפה ובשמחה את שיר־האשכבה לשרידי משטר השעבוד והתבונן סביב היטב, כשהוא מבקש את מקומו הראוי לו בחיים.

והממשלה לאחר ששיחררה את העם, התחילה מיד שוקדת על טיפוח גוף של פקידים, על חישול חוליות לכבלים חדשים בשביל העם. יחסה אל הראַזנוצ’ינצים⁹ היה של חשד ואיבה; אנשים שלא רצו להיות פקידים היו מיותרים ומזיקים בעיניה. היה ברור: אם האינטליגנט־הראזנוצ’ינאֶץ חפץ־בחיים חייב הוא להתקרב אל העם, להישען עליו ולהגדיל מחנהו. והאינטליגנט הבין זאת, והלך אל העם לזרוע בתוכו “את הנבון, הטוב, את הקיים לעד”… ממשלתנו לא יכלה, כמובן, לתת לזרוע על תלמי העם כל דבר מלבד הזרע הבא לחזק את האגדה בדבר מקור־שלטונה, שהוא מעל. והנה ניטשה עלילת־גיבורים שאין לה משל ודוגמה בקורות הימים, מלחמת קומץ אנשים אמיצים באותה מפלצת, שרימסה את החופש והיא שומרת עליו בעין פקוחה, אורבה לטרף…

מערכה יפה היתה זו, כרומאן־אבירים ישן. היא הקימה גיבורים הרבה וטרפה אותם כסאטורנוס¹⁰ את ילדיו. הגיבורים נפלו. זו מנת־גורלם של הגיבורים תמיד, ולא נבוא לחלל זכר גיבורים בבכי ובמספד.

היו אלה אנשים איתנים, יציבים, ואולם ההיסטוריה שמה אותם בין הסדן הקר ובין הפטיש הכבד. משא רב מדי ביקשו להרים, משא רב הזיזו מן המקום ונשברו במאמציהם לעורר את העם – זה לא ראה עד אז כל דבר טוב מצדם של האדונים, ולא האמין להם כשהביאו לו בלא פנייה, את תורת החופש, השוויון, האחוה.

הללו, שמאות בשנים הוליכום בשקר, נבצר מהם ללמוד משך שנים ספורות להאמין…

באותם הימים, כאשר נפתלו האבירים לחיים ולמוות עם הנחש, הוכיחה בעל־הביתיות בשיר ובפרוזה כי

נִפְלָאת רוּסִיָּה מֵהָבִין¹¹

וּבְאַמָּה אֵינָה נִמְדֶדֶת:

בְּטִיבָהּ הִיא מְיֻחֶדֶת,

אֶפְשָׁר בָּהּ רַק לְהַאֲמִין.

וכי העם הרוסי מקורי ביותר וכי המדע המערבי החוטא וצורות־החיים הנפסדות של המערב לא יסכנו לו לגמרי. השפעת המערב עשויה רק להשחית, להרוס את הנפש הענווה, הרכה ואת שאר סגולותיו של העם נושא רעיון־האלוהים, שטופחו בו במלקות שספג באורוות, בבערותו הגמורה ובשאר התנאים האידיאליים של ההווי הרוסי המקורי.

ביצירותיהם של בעלי־הבתים על נושא זה יש ענין רב, אך ראוי לציון מיוחד – זה הזיווּג של כשרון עם איזו עצלות־מחשבה, מזרחית ממש ועם ערמומיות טאטארית, שסייעה לבעלי־הבתים לחפות על עצלותם לחשוב באומץ ועד גמירא במלים “מפוצצות” של התפעלות מן העם. העם האילם, הרעב־למחצה, החסר כל ידיעת־ספר נועד, לפי דבריהם של בעלי־הבתים, לחדש את כל העולם כולו, בכוח המסתורין שבנפשו. אך לשם כך נחוץ היה, קודם־כל, לחייץ בינו ובין העולם בחומה גבוהה של הווי מקורי, שלא ידע בו אויר ממערב. עם זה, שעוד לא מכבר היה ניתן כפרס לשרים על שירות חצרוני; עם שנחשב בכלל האינוואֶנטאַר החי במשק בעלי־האחוזות, סעיף של הכנסה, דבר של פרקמטיה – נעשה פתאום נושא חביב לדברי־שיחה, מטרה לדאגות מרובות בדבר גורלו לעתיד, אליל שלפניו התוודו בעלי־הבתים ברוב המולה על עוונותיהם. המחשבה הבעל־ביתית הנבוכה, המתרוצצת כעטלף מעל למדורה, חגה־נעה מסביב לעם, מבקשת צידוק ופיוס לה.

התרוצצות עלובה זו הדיחה פעמים מן הדרך הישרה גם את בחיר המשוררים של אותה תקופה, ואף הוא היה מצטרף לעתים קרובות למקהלה הכללית של הצבועים החוזרים בתשובה והחרה אחריהם בנעימה מזוייפת:

יָדַעְנוּ עִנּוּגִים לְמַכְבִּיר¹².

מָה עוֹד נַעֲשֶׂה, נְבַקֵּש?

“לַיְלָה טוֹב” נְאַחֵל בִּדְמָמָה

לַסוֹבֵל בְּשֵׁם הַמָּשִׁיחַ,

שֶׁעֵינוֹ הַקּוֹדְרָה לֹא דוֹמְעָה

וּפִיהוּ אִלֵּם מֵהָטִיחַ,

שֶׁיָדוֹ הַגַּסָּה מִתְיַגַּעַת

לְמַעֲנֵנוּ בְיִרְאַת־הַכָּבוֹד,

כִּי נִתְמַכֵּר לָאֳמָנוּת וְלַדַּעַת,

כִּי נִשְׂגֶּה בַּחֲלוֹם, בְּתַאֲווֹת.

בהתעוררות זו, ואפילו נאמר שהתעוררות לירית נאמנה היא, של אדם שבע ומבויש משהו מפני שבעו, מורגשת גם מקצת אירוניה כלפי עצמו, ואולם כמה דל ועלוב, עד כדי תמיהה, דמיונו! האם לא היה בפיו כל דבר לאַחל לעם הזה, שהוּרדם בעל־כרחו, ואלפי משרתיה הנאמנים של המדינה, חית־הבר, שמרו על שנתו, כלום לא היה בפי המשורר לאחל לעם הזה כל דבר אחר מלבד “ליל־מנוחה”? וזה באותם הימים כאשר רבים כבר היו מצלצלים בפעמון האזעקה, יגעים להקיצו? בימים שנפלו הגיבורים, אחד־אחד, במלחמות החירות?

יפים היו בעיני בעלי־הבתים חרוזים אלה וכיוצא בהם, מקרב לב איחלו לו לעם החביב “ליל־מנוחה”, וכי מה עוד יכלו לאחל לו? דבר זה הוא גם הומאני וגם אינו עולה ביוקר…

באותם הימים – מי ההיאבקת –היו מי שנדו בראשם, חרדים וקדורנים, כינשופים, כלפי מערב, שם בערה ולא דעכה אש החירות, בשעת חבלי לידת האמת; – הם צרחו, כי משם בא הרעל, אשר יביא כלייה על העם הרוסי. אחרים סיגלו עצמם להיות משרתים לאידיאות ראדיקליות, משתדלים באין־רואים להלבישן בגדי הפשרה המכערים. ועוד אחרים העלילו ברשעות, בשיר ובפרוזה, על כל הזר לנפשם, על כל שהוא צעיר, יפה ואמיץ, ובכל אשר עשו הורגשה חרדתם התמידית לשלוותם – חרדה של עניים־ברוח.

בעת ההיא נכנס לארץ לאיטו בדמות חומה של ברזל, מוקף ענני אופר של עשן וקיטור, משרתו האגיש של השד הצהוב, של הזהב בחמדן, נכנס המהפכן הגדול, הקפּיטאליזם הורס־הכל…

ג ¹³

טולסטוי ודוסטויבסקי – שני גאונים גדולים הם, בעצמת כשרונותיהם זיעזעו את כל העולם, הסבו תשומת־לבה המשתאה של אירופה אל רוסיה, ושניהם נכנסו ועמדו, כבני־משפחה, בשורת־המעלות של האנשים, ששמותיהם: שכספּיר, דאַנטה, סרבאנטאס, רוסוֹ וגיתה¹⁴.

ואולם ביום מן הימים עשו שירות רע לארצם החשוכה, האומללה. ואירע הדבר דווקא בימים שטובי אנשינו כרעו־נפלו במאבק לשיחרור העם משרירות לבה של הרשות, והכוחות הרעננים, המזומנים למלא מקומם של הנופלים, נעצרו מתוך מבוכה ומורא מפני התליות, מפני הקאַטורגה, ומפני אֵלם־האימים של העם המתמיה, באשר לא נע ולא זע, והוא מחריש כאדמה זו, שספגה את הדם השפוך במערכות לשיחרורו. בעלי־הבתים, מבוהלים מקול התלקחויות המאבק המהפכני, כמהו־ערגו לשלווה וסדר, מוכנים להיכנע למנצח, להסגיר את המנוצח ולקבל בשכר בגידתם פרוסת שלטון קטנה לפחות, שלעולם עריבה היא לחיכם…

ענני הריאקציה הכבדים נישאו על פני הארץ, כוכבי־התקוה הבהירים דעכו והלכו, שממון ורפיון־רוח הכריעו את בני־הנעורים, וידי הכוח החשוך, המגואָלות־בדם, שבו־שזרו מהר את רשתות העבדות.

בימים נוגים אלה מן הראוי היה שמנהיגיה הרוחניים של החברה יפנו אל הכוחות הנבונים והישרים שבתוכה לאמור:

– דלותו ובערותו של העם – זהו מקור כל הפורענויות שבחיינו, זהו חזיון־התוגה שאין אנו רשאים להיות צופים פאסיביים בו, משום שבמוקדם או במאוחר נמלא אנחנו בעל־כרחנו, בתוקף המסיבות, תפקידים רבי־סבל־ואחריות בחזיון זה. הרי אנו לבינים ביד המדינה להקים קירות ומגדלים, המבצרים את שלטון הרשעה. מקימה היא חיץ מלאכותי בינינו לבין העם ועל ידי כך היא מקפחת את כוחו במאבק עם המנגנון שלה חסר־הנשמה. אין אדם נבון אשר יוכל לשלוט כל עוד העם הוא עבד, חית־יער עיוורת – משום שעתיד הוא לפקוח את עיניו וקרא דרור לעצמו לשילם כגמול על ההתעללות בו ועל אי תשומת־הלב. אין מקום לחיים יפים כל עוד על סביבינו רבים כל כך העניים והעבדים. המדינה קוטלת את האדם כדי להחיות בו את החיה, ולאחר שהיא מחזקת בכוח החיה את שלטונה הרי היא נלחמת בתבונה, שלעולם היא אויבת לאלימות. טובת הארץ – בחירותו של העם, ורק כוחו עשוי להכריע את כוחה האפל של המדינה. הבינו נא זאת: אין עוד ארץ שאנשי־הכבוד ואנשי־התבונה בה בודדים כל־כך כמו בארצנו. היאבקו, איפוא, לנצחון החופש והצדק, ונצחון זה – יופי בו. יהיו־נא חייכם פואימה הירואית…

– שא וסבול! – קרא דוסטויבסקי באזני החברה הרוסית בנאומו עם גילוי מצבת־הזכרון לפושקין¹⁵.

– שקוד על השתלמותך! – דיבר טולסטוי, והוסיף: ואל תתנגד לרע בכוח זרועך!

יש בה בהטפה זו לאורך־רוח ולאי־התנגדות לרע משהו מכוער עד כדי דכדוך הנפש, מבייש, משהו בדומה ללעג של זדון. הן שני גאוני־עולם אלה חיו בארץ שההתעללות באנשים הגיעה שם לממדים, המדהימים בציניותם התאותנית. זדון־לבה של הרשות השיכורה בהפקרותה, באין אימת עונשין עליה, הפך את כל הארץ כולה לצינוק אפל, מקום שמשרתי השלטון כולם, החל בשר־הפלך וכלה בשוטר, חמסו בחוצפה ועינו מיליוני אנשים, התעללו בהם כחתול בעכבר הנצוד.

והנה, אל אנשים מעוּנים אלה קראו:

– אל תתנגדו לרע! שאו וסבולו!

ועוד הנעימו שיר לתפארת אורך־הרוח. דוגמה חמורה זו שופכת אור בהיר ביותר על אפיה האמיתי של זיקת הספרות הרוסית אל העם. כל הספרות שלנו – תורה תקיפה היא על יחס פאסיבי לחיים, סניגוריה על הפאסיביות, והרי זה מדרך הטבע.

ספרותם של בעלי־הבתים אי־אפשר שתהיה אחרת, ואפילו האמן הבעל־ביתי גאון הוא.

תכונה מתכונותיה של הנפש הבעל־ביתית היא – ההתרפסות, כניעת־העבד בפני אנשי־סמכות. אם מישהו הושיט פעם בפזרונו נדבה של תשומת־לב לבעל־הבית, הרי זה עושה את גומל־חסדו לאליל ומשתחווה לו כקבצן פושט־יד לפני חנווני. אך אין זה אלא כל עוד אין האליל סוטה בחייו מן התביעות הבעל־ביתיות, אולם משהוא מתחיל להתנגד להם – דבר שהוא אמנם מקרה נדיר ביותר – מיד משליכים אותו מעל כנו, כהשלך פגר עורב מעל גג. על כן מתגלה תמיד הסופר־בעל־הבית, במעט או בהרבה, כמשרתו של הקורא שלו – נעים לו לאדם להיות אליל.

יודע אני כי עובדי־האלילים יטיחו נגדי:

– הא כיצד? טולסטוי? דוסטויבסקי?

לא בקורת יצירתם של שני האמנים הגדולים האלה היא מעניני עכשיו, אני מגלה רק את בעלי־הבתים. ואיני יודע שונאי־חיים מובהקים מהם. מבקשים הם להשכין שלום בין המענה ובין המעוּנה, ללמד זכות על עצמם, על קירבתם היתירה אל המענים ועל אדישותם ליסורי העולם. מלמדים הם את המעונים כי יאריכו רוחם, משדלים הם אותם לא להתנגד לאלימות, מחזרים הם אחרי הוכחות בדבר חוסר־האפשרות לשנות את שורת־היחסים שבין מי שיש לו לבין מי שאין לו. מבטיחים הם לעם שכר עמלו ויסוריו – בשמים, מתפעלים מחייו הקשים ללא נשוא בעולם הזה – ומוצצים, כעש, את לשדו. רובם משמשים את האלימות במישרין, ומיעוטם – בעקיפין: על ידי שהם מטיפים לאורך־רוח, השלמה, סליחה, הצדקה…

מלאכה פושעת היא זו; משהה היא התפתחותו הנכונה של תהליך, שנועד לשחרר את בני האדם משעבודן של תעיות, ופושעת היא ביותר משום שהיא נעשית מטעמים של נוחיות אישית. בעל־הבית מחבב סידורים נוחים ונאים בדירתו – ובנפשו. כשהכל ערוך בצורה מכובדת שרויה היא בשלווה. לעולם אינדיבידואליסט הוא, זו תכונתו, כשם שאין לך תיש שאין ריחו הולך לפניו…

בימים מקדם פסק הלל הזקן, חכם עברי, פסוק פשוט להפליא ובהיר בדבר אורח־החיים שיבור לו האדם:

– אם אין אני לי – אמר – מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני? בעל־הבית מקבל בחפץ־לב את הרישא, ואינו עשוי להכיל את הסיפא. שני טיפוסים הם באינדיבידואליזם: הבעל־ביתי וההירואי.

האחד מעמיד את ה“אני” במרכז הבריאה – משהו מאוס, מנופח ואביוני. תנו דעתכם, כמה זה נאה: במרכז ההוויה עמד פלוני – מדושן, כרסתן, חובב שבּלולים, נשים, דברי־שיר טובים, סיגריות, מוסיקה, אדם הבולע כל מנעמי החיים, כשק שאין שיעור לעומקו. לעולם לא ידע שבעה, לעולם הוא מוג־לב, והוא עלול לרומם כאב שיניו לדרגת מאורע עולמי, טפיל זה – ה"אני בשבילו הוא – הכל!

ואילו השני גורס: " העולם בתוכי הוא; את הכל אכיל בתוך נפשי, את כל האימות ואת כל הספיקות, את כל הכאב והגיל שבחיים, את הססגוניות ואת סערת משחק צבעי־הקשת שלה. העולם – הוא העם. האדם תא באורגניסמוס שלי. מכים בו – ואני כואב, עולבים בו – ואני זועם, אני שואף נקם. לא אוכל לסבול שלום בין המשועבד למשעבדו. הניגודים שבחיים צריכים להתפתח בלא מעצור עד הקצה, כדי שמתוך התנגשותם יתלקחו החופש האמיתי והיופי המחיה כשמש. צערו הגדול, האין־סופי של העולם, ששקע בכזב, בחושך, בחמס ובתרמית – צערי שלי הוא. אני אדם, ואין עוד מלבדי!"

תפיסת־עולם זו, מעודנת ומפותחת עד לידי הוד ועומק לא ישוערו, תהיה ודאי בעתיד נחלת הפועל, אדונם האמיתי והחוקי של החיים: הן הוא הבונה אותם. תפיסת־עולם זו לא נשתקפה בספרות הרוסית. זו נבצר ממנה בכלל ליצור גיבור, משום שראתה גבורה בפאסיביות, ומשניסתה לעצב דמות אדם פעיל – הרי היה מחוסר־דם ונטול־צבע, אפילו אצל בעל־כשרון גדול ונהדר כטורגנייב¹⁶. רק פומיאלובסקי¹⁷, הגדול והעז, הוא לבדו העמיק לחוש את כוח הבעל־ביתיות ככוח צורר לחיים, וידע לתאר אותו תיאור־אמת ללא רחמים ויכול היה לתת לנו טיפוס חי של גיבור; וכן סלאֶפּצוֹב¹⁸, שנתן בפי ריאזאנוב לעג מר ושנון לבעל־הבית…

שנות השמונים היו שנות נצחון גמור לבעלי־הבתים – וכדרכם תמיד חגגו ברשע את נצחונם, אך גם בלא טעם וברוב שיעמום. בדמעות־התפעלות הקשיבו לנאומו של דוסטויבסקי, והוא הרגיעם. הקריאה לאורך־רוח לא חייבה אותם, את בעלי־הבתים, לשום דבר, אך אפשר היה להמליץ עליו בפני העם. ודאי היו חובקים ברצון ידיהם, ידים רפויות ואם חמדניות, אך המצפון – מחלת־עור זו בנשמת בעל־הבית – העיר בתוקף על ההכרח לזיין את העם בידיעת־ספר, והיו בין בעלי־הבתים, אמנם מיעוט קטן, שראו את בדידותם בארץ זו שמועטים בה יודעי קרוא וכתוב, העשויים לשמש להם לבעלי־הבתים, כקהל שומעים, אנשי־שיחה, קוראים, צורכים עתון ושאר פירות רוּם פעולתו של הרוח הבעל־ביתית. בעל־הבית אוהב להתפלסף כשם שהעצלן אוהב לדוג דגים. מחבב הוא לשוחח קמעה ולכתוב קצת בשאלות שהן מכבשונה של ההוויה – עיסוק שאינו מטיל, כנראה, שום חובה כלפי העם ושמקומו יכירנו כל־כך בארץ זו, בה עשרות מיליונים של יצורים בצלם אדם בועטים, בשעת גילופין, לנשים בבטנן ומושכים לתיאבון בצמותיהן; בארץ של רעב מַתמיד, שכפרים שלמים בה מרקיבים בעגבת, עוֹלים באש ויוצאים – לשם התבדרות – למלחמת אגרופים, כפר עם כפר, שבכל שעת־כושר יסבאו לשכרה, ובכל אורח־חייהם יוכיחו איזו צעירות מיוחדת במינה, המשווה להם מראה של פראי־בראשית. כללו של דבר, בעלי־הבתים הבינו בכל־זאת את ההכרח להגדיל צבאם – וניגשו למלאכה.

אותה שעה יצא קול והכריז, מפיק רצון ומרגיע – סיסמת בעלי־בתים נאמנה:

– הימים אינם ימים של משימות גדולות!

ועד מהרה יצרו פולחן תפל של “מעשים קטנים” – פולחן בעלי־בתים לאמיתו. רבה היתה הצביעות ששוקעה בפולחן זה ומה רבה היתה ההערצה העצמית שליוותה אותה.

קבוצה אחרת בקרב הבעל־ביתיות – והיא אולי כנה יותר ברצונה להצדיק את עובדת הוויתה העגומה והמחפּירה – נענתה לקריאתו של טולסטוי. ונפתחה פרשת “ההשתלמות העצמית”, אותו ווֹדאֶביל עלוב שעם החלפת בגדים. ארץ, שאוכלוסיה עדיין חסרי־תבונה עד כדי כך, שחורשים הם את אדמתה במחרשת־עץ, יראים מפני מכשפים, מאמינים בשדים, בארץ דלה ועגומה זו קמו אנשים משכילים, המשתטים למען איזו אידיאה, והתחילו לשלול את התבונה. התחילו מותחים בקורת תמימה ודלה על המדע, שללו את האמנות, את היופי, לבשו בגדי איכרים ובידים כושלות נברו באדמה הצחיחה, משתדלים בכל לבם להידמות לפרא, מכנים לסיגוף עצמי זה בשם “שיבה לפשטות”. האיכר, שהוא אמנם פראי אך אינו טיפש כלל, הביט בהם, בתמהונים הללו, וגיחך לו גיחוך של זילזול, תמיה, מה טעם ראו האדונים להתנהג באורח מוזר ומגוחך כזה. פעמים, נרגז מחמת קשי־חייו, שתוי לשכרה, התקלס האיכר בשבי־פשטות אלה. אך הם לא “התנגדו לרע” ועוררו על ידי כך בוז נאמן מצדו.

כך התנהגה הבעל־ביתיות הנקוטה־בנפשה, ואילו ההמון שלה – החמדן והשחצן – חגג בגלוי נצחונו של הכוח הגס על הכבוד ועל התבונה, וברוב ציניותו היה מכה בפצועים למותתם. מן הדיבה, הזוהמה ונכונות־החנפים לשרת את המנצח – הקים לו מין מצודה להגן על מעמדו בחיים, והתבצרו בתוכה נואפי־עט־ולשון מחוננים למדי, שגוּיסו רובם מקרב הבוגדים, ויחד החלו במלאכה: להציף בדיבה ובכזב כל אשר דלקה בו עוד אש החיים ברוסיה.

ניספּה העתון “אוטיאֶצ’אֶסטוואֶניאֶ זאַפּיסקי” ¹⁹(רשוּמות המולדת"), ואחד הבוגדים ליווה אותו אלי קבר, וגיחוך מסואב על שפתיו:

– שרה־שרה הציפור – ונדמה; מה לך, ציפורי, כי נעגמת?

צאצאים אלו של יהודה איש קריות, איגנאציוּס לוֹיולה²⁰ ושאר מוכרי־ישו, אחוזי בולמוס חולני של פירסום אך עלובים מכדי יכולת ליצור דבר גדול, הרגישו עד מהרה בחוסר אונם להיות דבּרים לבעלי־ביתיות ונעשו אנסיה. מתיזים בפרהסיא את רוקם המבאיש, רוק של גמלים מוכי־חולי, על כל מה שהוא הוגן במידה כלשהי בחיי רוסיה, שקדו למעלה מחצי יובל שנים לשחת את לב הבריות בהטיפם משטמה לכל בן עם זר, בשרתם שירות־מלצרים את העריצות, בקראם לכזב ולתרמית – ואין מספר לפשעיהם ואין קץ לכל הרע אשר עשו. בורים ונבערים, דנו בכל דבר מבחינת כושר־שימושו את הנוולות, ולעולם בשפת־מרירות של לא־יוצלחים. כמה מבין שואפי־כבוד מרי־נפש אלה, עדיין זוחלים זחילת־זקנים על דפי עתוניהם, אך אלו נחשים שכבר ניטל ארסם, שרצים בלתי־מזיקים הם, שמעוררים אך רגש־סלידה בנסיונותיהם הרפופים לומר דבר של ניוול ותועבה, להסית את מישהו למעשה־פשע…

אולם כל זה כבר גלוי וידוע, ובושה לספר על כך וגועל הוא, כמו לספר על מעשה של אונס באשה או בתינוקת, ויש רצון לפנות מהר ולדון בהתנהגותם של בעלי־הבתים כעת, בימים טראגיים אלה…

ברם, האמת מחייבת לומר, כי המוכשרים ביותר לחיים שבקרב בעלי־הבתים נצטרפו למהפכה. הללו הבינו, כי מתלבטים הם בין חרבות בית־כלא עתיק, שהוקם בעבודת־כפייה; לא היתה להם עמדה מוגדרת בתוהו־ובוהו האפל של חיי רוסיה, וחייהם שלהם – נטולי־גוון ומוכי־שממון. והם הלכו לתוך המהפכה ברצון, אולם משולים היו לספּורטאי אנגלי המפליג מלונדון לים הכספּי כדי לצוד ברווזי־בר. ברבות הימים נראה את האדונים הללו בקרב פועלי המהפכה כשהם מקימים, יחד עם הקוּקשינים רעש בלתי־נעים, מתרוצצים ומרבים עירבוביה; נראה אותם, המשוללים קשר אורגאני לעם, הזרים לו, קפריסיים בהלכי־רוחם, משנים את השקפותיהם בזריזות של להטוטרים, מעוררים על ידי־כך תהייה כבדה במוחות תלמידיהם ויחס של איבה, של שלילה בקרב הפועלים אל נציגי האינטליגנציה הפרוליטארית.

בד בבד עם מאמציהם של אנשים קטנים ומוגי־לב להתחמק מתביעותיה החמורות של המציאות אל תחום שקט של הזיות או לעמוד עמידה נוחה, אי־בזה, בירכתי החיים, כמסתכל בלבד, המתבונן בעלילותיהם, בד בבד עם ההתרוצצות הישועית של בעל־הביתיות – נעשתה העבודה הקרה, עבודת הברזל של הקאפיטאל, הממיין בדיוק מתימטי את כל האנשים לשתי קבוצות צוררות זו לזו; ואילו בתוך הבנינים האדומים של בתי־החרושת והסדנאות, בתוך הרעש המנסר של המכונות, התחנך כוח־ברזל חדש, עצום – זה הכוח, אשר לו חייבים כיום כל בעלי־הבתים להחזיק טובה על אשר שוחררו מן הכלוב הצר של המדינה, והם מוכנים עתה להקים בשביל כוח זה כלוב אחר חזק מן ההוא, שהם עצמם היו כלואים בו… דרכו של בעל־הבית במדיניות היא דרך הגנב בשעת דליקה: גנב כסת, רץ והסתירה בביתו וחזר ובא למקום הדליקה לכבות את האש, שהוא עצמו ליבה אותה בסתר, באין רואים…

ד

אותה שעה שבעלי־הבתים רכי־הלב ניסו בזהירות, בהעלם מן המדינה־הצאֶרבּאֶר²¹, מרובת־העינים, להכניס לתוך אפלת חיי העם את המנורות העוממות של כוונותיהם הרצויות; שעה שהבוגדים, שיכּורי רשע־נקם, יצאו מתוך ציניות במחול נצחונם הפּרוע על קברותיהם של החללים־הגיבורים, ואנשי “לא־איכפת” מקרב בעלי־הבתים התענגו על הסדר המוצק ועל השלווה בתוך הערפל האפור של הנוולות שהכריעה את הכל; – אותה שעה שקדה המדינה להדק שנית את חזהו של העם בחישוקי־ברזל של העבדות.

השטן הבלה של רוסיה, אב הכנסיה הנוצרית, משרתה של העריצות וסניגורה, נעץ את ידיו התאוותניות, ידי קנאי, בגרונה של הארץ, חינק לה, ושאג בשמחת־שגעון:

– גדול וקדוש הוא ערך השלטון! משמש הוא לכל אדם אספקלריה מאירה של האמת, הכבוד והמרץ!

והוא הקים בתי־ספר מטעם הכנסיה, כהשלמה לשרי ההנהלה הכפרית.

היה זה ניווּל, אך רבים סבורים היו, כי כוח בדברים וכשרון – הציניות פעמים נוחה היא לבעלי־הבתים, והרי היא נאה בעיניהם.

השלטון, בדומה לצירציאה²², הופך את האדם לחיה. השאיפה לשלטון היא מתכונותיהם של אנשים מוגבלים, שאינם מסוגלים להבין את היופי ואת החכמה הרבה שבחירות הפּנימית – זו החירוּת שלהיכנע אינה יכולה ולהכניע אינה רוצה. אנשי־שררה אנשים קהים הם בדרך כלל, ושעה שיש בידם לפעול ללא חשש עונש מתעורר בקרבם הרגש האטוויסטי של אבי־אביהם העבד, וכביכול שהם נוקמים נקמת יסוריו, אולם אין הם מתנקמים באותם אנשים הגורמים יסורים כי אם באותם הבריות מקוּפחי הזכויות, שהוסגרו על ידי המדינה למרותם של נציגיה, וכיוון שרוסיה היתה שנים רבות מאוד ארץ־עבדים, על כן אתה מוצא את נציגי השלטון בה משתוללים ביותר ואכזרים יותר מבכל ארץ אחרת שהיא.

הללו, שהרגישו ימים מועטים לפני־כן כי מישהו מוציא במרץ את השלטון מידם, משראו עצמם שליטים כבתחילה – השתערו על הארץ כפריצי־חיות, והתחילו מוצצים ללא שבעה דמם של הנדכאים, נעצו צפרניהם החמדניות בגופה המסורבל העצום וליסטמו ועינו וחינקו אנשים, כמעשה בארבארים־כובשים, כילו כוחותיה ככלות חידקי־מורסה את הגוף הנגוע. היו אלה ימי תרועת נצחון משתוללת של חיות רעות, שזעמו ביחוד אחרי שהן עצמן רעדו אך זה לא מכבר מפחד.

דומה היה: הארץ כולה נחנקת והולכת.

אולם העם, שח לעפר תחת משא השעבוד, מוכה־עוורון הבערות, נרפה מתוך יאוש – העם חי היה והתבונן דומם. החיים הקשים טיפחו בו כוח־סבל למעלה מכל שיעור אנושי, כושר מפתיע של התנגדות פאסיבית, והוא חי, נתון ללחץ הכוח המרשיע של המדינה, כדוב אסור בשלשלת, חיים דמומים, מרוכזים של שבוי – לא הסיח דעתו מן החירות, אך הדרך אליה נסתרה ממנו.

העם, שהוא חזק מטבעו ובעל־יזמה, נבצר ממנו ימים רבים לעשות מעשה שהוא בידיו החסונות, הכבולות היטב על ידי קפחון־זכויות; לא נעדר שכל – אין־אונים היה מבחינה רוחנית, משום הבלאי האפל של אמונות־הבל, שהועמס על מוחו לפני־כן; הוא, אמיץ־הלב, נע לאט־לאט, ללא תקווה, לפי שלא האמין באפשרות להיחלץ מן השבי; נבער־מדעת הגה אי־אימון שבטימטום כלפי כל דבר חדש, ולא לקח חבל בחיים, מביט בעין רעה ובחשדנות בכל.

ובמה יכול היה להאמין? כל החדש בא אליו מידי האדון, אויבו־מאז, וממילא הרגיש תמיד בחדש זה משהו שאינו לטובתו כי־אם לרעתו.

משלמד קמעה קרוא וכתוב והתחיל קורא בקונטרסים חש בהם תמיד דבר אחד: את שאיפתם הנמרצת של האדונים לראותו טוב, פיכח, רך.

– כל האנשים אחים הם, הכל שווים! – הוכיחו לו מחבריהם של אותם קונטרסים.

ועל סביבו ניצבו שרי־המחוז, שרי ההנהלה הכפרית, מפקחי המשטרה והשוטרים – את פיתו אכלו, מסים גבו ממנו, בשבטים הלקוהו, ועל חטא שחטא בקריאת ספרים הרביצו לו תחילה בשיניו ולאחר־מכן גם השליכוהו לכלא.

– לא בכוח ה', כי־אם באמת – ניחמוהו האדונים הטובים, ואילו הוא שטעם על גבו טעמו של הכוח, לא יכול היה, שבועות תמימים, לשבת תחתיו.

– ואהבת לרעך כמוך! – שיננו באזניו בלשון משכנעת, פעמים גם נאה, אנשים מן העיר. ואילו אבותיהם ואחיהם שבכפר השתדלו לקנות בזיל־הזול את יגיעו ושידלו את הרשות לחבר חוקים חמורים ככל האפשר בענין שכירת פועלים חקלאים.

– לא תכה את אשתך, שאדם היא ואִם אשה. למד את בניך קרוא וכתוב, שכן “תורה – זו אורה, תורה זו שמחה!” ויי"ש לא תשתה, שמכלה הוא את הגוף, ולא תגנוב! – כך נאמר בקונטרסים.

האיכר קרא את כל זאת אך ראה: האדונים הללו לוקחים להם ברוח שקטה את אשתו כי תשמש להם פרה חולבת, להזין בחלבה את תינוקותיהם; אשתו ההרה שוטפת בשכר של פרוטות רצפות בביתו של בעל־האחוזה, ואת בתו יפתו בשעת־כושר ראשונה, ובכלל, האדונים הללו נוהגים כלפי יושבי־הכפר מידה מועטת של תשומת־לב וחרדה, מועטת יותר מאשר, למשל, כלפי סוסיהם, כלביהם, ושאר בעלי־חיים. הוא רואה שידיעת ספר אמנם מועילה מאוד לאדונים, אך בית־הספר שהללו הקימו למען ילדיו שלו, אין בו כל ברכה בשבילם, ולא עוד אלא שהוא מבטלם מן העבודה. ושב וראה, שהאדונים הללו אשר הורוהו לא לשתות יי“ש, הם עצמם מכלים ברוב הנאה את גופם ביי”ש וביין, בזלילה ובניאוף גם יחד. ונוכח לראות כי הכל הוליכוהו שולל והציגוהו ככלי ריק.

– לא תחמוד! – דיברו אליו, אך את דמי חכירת האדמה העלו והעלו ואת שכר יגיעו הורידו והורידו.

הקונטרסים היה בהם משום ניגוד בולט לכל הלך־החיים של האיכר, ומעשי האדונים אף הם סתירה גמורה היו למוסר הקונטרסים, הכתובים בידיהם. עובדה זו של הופעת מין ספרות מיוחדת, שנתחברה במכוון “בשביל העם”, יש בה כבר משהו חשוד, כמו בכל מעשיהם של בעלי־הבתים המכוונים ל“טובת הכלל”.

בעלי־הבתים – אני חוזר על כך – מבקשים בכל מחיר לחיות בשלום עם כל העולם כולו, שרויים בשלווה ונהנים מפירות יגיעו של הזולת ושומרים בשקידה על אותו שיווי־המשקל של הנפש, המתקרא בפיהם “אושר”.

מי שפסיכולוגיה כזו לו, מה דבר טוב עשוי הוא להביא תרומה ל“טובת הכלל”, פרט לכזב וצביעות? טובת הכלל – כפי שמדמים אותה לעצמם בעלי־הבתים – אינה אלא ביצה רחבת־ידים, טובענית, מחופה ירוקה צפופה של כוונות טובות ומעליה פרוש כל הימים, ללא רוח־חיים, ערפל אפור של אמרי־שקר, ועל קרקעיתה – אנשים רמוסים, אנשים חיים שנעשו מכשירים להרבות עשרם של בעלי־הבתים. “טובת הכלל” הזו – נודף ממנה ריח דם ויזע של אנשים מרוּמים, משועבדים.

החיים קובעים את הענין בפשטות ובבהירות: אין טובת הכלל בגדר האפשר כל עוד יש מעביד ועובד, משועבד ומצווה, בעל־נכסים וחסר־כל.

אחת מן השתים: או שכל בני־האדם – בכל ההבדל הבולט שבין נשמותיהם – חברים הם, והם שווים מבחינה כלכלית ומדינית, או שכל החיים אינם אלא חטא אחד מתועב, טרגדית פיגולים של שחיתות, תהליך שאין לו צידוק…

יכול אתה לזלף מי־בושם על פני הים ככל שתרצה, אך ריח המלח יעמוד בו; – ומובן שאותם קונטרסים טובים של בעלי־הבתים לא היו מגדילים לעשות אילו הורו רק מעשים טובים, נוחים לבעלי־הבתים, ולולא היו, מחוץ לקונטרסים, השפעות אחרות, שהיה בכוחן לעורר מחשבה גם בקרב האבן.

בערבות, בסמוך לכפרים, התחילו להתפתל, כתולעי־ברזל אדירים, קטרים וקרונות, מפיצים זיקוקין של אש, סואנים בשאון־חוגגים, זוללים פת לחמו של האיכר. ובסמוך לכפרים קמו קדורנית קירות אדומים של סדנאות ובתי־חרושת, וארובות גמלוניות ואימתניות התנשאו לשחקים, ועשן שחור היתמר, מתקלס בכל קודש, לעֵבר משכן האלוהים – ואין פחדו עליו. באחוזות האדונים הופיעו מכונות שזרעו וכיסחו וקצרו, וידיהן־פלדה גזלו מן האדם עבודתו, וכדי שלא למות ברעב הפליג האדם מן השדה לתוך הלוע הלוהט של בית־החרושת. גלגלים הסתובבו כאן בשקידה, ברעש, בקצב, בוכנות התנועעו, הברזל המה המית־אימים, והכל, כל פירות האדמה, כל ילודיה: האבן, העץ והיא עצמה – נהפך לזהב והפליג הרחק, מן האדם והלאה, ועזב אותו מדולדל ויגע, ואין לו אלא פת־הלחם בלבד, והוא מחוסר פרוטה לעת־זקנה.

נהמתם של תנורי־ההיתוך, שריקת המכונות, נקישותיהם האטומות של הפטישים מזעזעי־האדמה, התנועה הבלתי־פוסקת של הרצועות והאש החזקה הלוהטת, נאה ועליצה – הכל היה כה גרנדיוזי, הדהים בחייו הקדחתניים את האדם ועורר בו בלי־משים שאלה נוקבת, ממוטטת:

– על שום מה? בשביל מי?

והוא התחיל לתפוס, קמעה־קמעה, כי תוֹפת זה הפועל, אמנם, בסדר מוכני, אך ללא טעם ושחר, תופת ערוך זה נוצר והובא לידי תנועה על־ידי תאות־בצע לא תדע שבעה של אותם האנשים, שתפסו בידיהם את השלטון על אדמה ואדם, וכל רצונם אינו אלא לפתח ולהאדיר שלטון זה בכוח הזהב. דעתם נטרפה עליהם מרוב חמדנות, הם עצמם נעשו עבדי נואלים ועלוּבים של בית־חרושתם ומכונותיהם, של שטריהם וזהבם, נלכדו ונסתבכו ברשתו של שטן הבצע, כזבובים בתוך קורי עכביש, ושוב אינם יודעים להשיב לעצמם: כל זה למה להם? ואינם רואים עוד – נתקהו חושיהם ואינם מסוגלים עוד לראות אפשרות של חיים אחרים, חיים שיש בהם יופי, חופש, תבונה. צפים הם, שלא מדעת, כגופו של טובע, בזרם העכור של עשייה תפלה ופגולה, מכורבלים עשן מכלה־עינים וריח של זיעת אדם, מוקפים נקישתו החומדנית של הברזל ואנקות־אנשים העומדים עליו לשמשו, כדי להרבות את הזהב בכיסיהם של בעלי־הבתים; את הזהב שהמית את נשמתו של בעל־הבית, זהב אלוהי המתכת אשר לאדם המוגבל, העלוב.

ראה האדם והבין, כי ידיו עושות את הכל והוא מקופח מכל, פרט לזכות האביונית לאכול לחם די שׂפק עבודתו, וסופו – לאחר שייצר במרוצת חייו רוב עושר לא יימנה ולא ייספר – להיספות ברעב, והאדם, המזועזע ממראה עיניו, בא לידי הרהורים: מי הוא, היוצר שפע של מותרות והוא מקופח מן הנחוץ ביותר? האם אדון החיים הוא – או עבדם?

עבד האדם בבית־חרושת וראה, והנה מעפרות מתכת נטולות־צורה מייצר עמלו מכונות וכלי־זין, הנה חוטים דקים, רוטטים, רופפים מתלכדים לארג סמיך וחזק ולחבלים – וקם האדם וקרא תגר על חמדנותו של הרכוש, ושב וראה כי בכלי־הזין עשה־ידיו נקטלים חבריו, ומן החבלים מותקנות עניבות־חנק לריעיו.

סביב־סביב, בכל אשר פנה, לעגה לו האש האדומה, מבהיקה, אדירה, צוהלנית־מרושעת ועוררה לחיים את כוח האדם אשר לא יחת – את מחשבתו. הרכוש, שהציג את גוף האדם עירום ועריה, הפך אותו מעבד – בעל חלקה קטנה של אדמה זיבורית – לאביון משוחרר; מבעל־יסורים פאסיבי, המפליא את העולם באורך־רוחו – ללוחם לוהט ונמרץ על זכותו להיות אדם ולא סעיף הכנסה של בעלי־הבתים.

והוא פתח במערכתו הגדולה.

אכזריותו של העושר גלוּיה לכל כשם שגלויה לעין־כל חמדנותו הנואלת. הקאפּיטאל, שאינו בררן, כחזיר, זולל כל מה שעיניו רואות אך סוף־סוף אי־אפשר לאכול למעלה מכוח־הקיבול, וסופו שהוא מכלה את עצמו – טרגיקומדיה זו צפונה ביסוד המיכניקה שלו. כוחו של הרכוש מיכני הוא, כוח גס; גוש זהב זה משול לכדור של שלג מוּשלך במדרונו של הר, והוא הולך וגדל תוך כדי תנועתו, שואב אליו כל סחי על דרכו, אך התנועה עצמה סוּמית היא, תנועה־מאליה, ואין לה כל צידוק כשהיא מדכאה ומכלה מיליוני אדם…

בדרך להתאבדותו כובש הרכוש, תוך כדי התפתחותו, גם את המדינה ומעמידה לשירות עניניו; זו נמסה בתוכו, מאבדת אופיה היצרי־העצמיי של שלטון לשם שלטון, וכיום עושים מלכים רצונם של חרשתנים וחנוונים. משול הרכוש למגפה, המפּילה באותה האדישות שואב־מים ושר־פלך, כומר ומנגן. ובדומה למגיפה – אינו זקוק כשהוא לעצמו להצדקת חוסר־הטעם שבגידולו; הוא ממיין מיון מיכני מדוקדק את האנשים למעמדות, מפתח שלא מרצונו את הכרתם ומקים לו בעצמו את אויביו העזים, כשהוא מרגיז בחמדנותו את האדם, כקנטר השוטה את הפר בצבע אדום. הוא, רעת־החיים, אינו בוש כלל בתפקידו, גלוי כדי ציניות הוא בפעולותיו, ובהכריזו בשחצנות, בלשון המכונות המטרטרות: לי הכל! – הרי הוא משחת באדישות את נפש האנשים, מסלף את החיים. כך הוא, ואי־אפשר לו להיות אחרת, ויפה כך: שבדרך זו הוא מטפח בפשטות, בצורה מובנת לכל ובמהירות מרובה בתוך נפשו של בא־כוח העמל יחס שלילי נמרץ, יחס של איבה, לא־תדע השלמה, אל נציגו של הרכוש.

אולם בעיני בעלי־הבתים הרכוש הוא אליל, כוח ושלטון שאין להדבירו והם משרתים אותו מתוך התרפסות, מסתפקים בפירורים מועטים, שאותה חיה מדושנת משליכה להם אל מתחת לשולחן כהשלך לפני הכלב. ואין הם נעלבים על כך – רגש הכבוד האנושי אינו מפותח בקרב בעלי־הבתים; מסוּנוורים בברק הזהב, משמשים הם את רבם לא רק מתוך מורא בפני כוחו אלא מתוך שהם מכבדים את הכוח; ולא זו בלבד שהם משרתים אותו – דבר זה טבעי הוא, שכן גם הם אוהבים לאכול הרבה ובהנאה – אלא הם גם מתרפּסים לפניו, והרי זה מאוס. בעלי־הבתים לעולם אנשי מוסר הם, והנה, משהם מכירים בערייתו המוסרית של אלילם, משהם מרגישים במעומעם בחטא שבעצב היותו, מנסים הם להניח יסודות פילוסופיים מקילי־אשמה מתחת לתהליך זה של שעבוד, עינויים ורצח מיליונים לשם צבירת הון בכיסיהם של מעטים. על ידי שהם מוכיחים את זכותו של הקאפיטאל לשדוד ולרצוח אומרים הם להעלים את עובדת השתתפותם בשוד וברצח.

– אחרת אי אפשר! – טוענים הם.

– אפשר ואפשר! – משיבים להם הסוציאליסטים.

– אח, חלום הוא – משיבים להם בעלי־הבתים וחוזרים ללהטי־ערמתם, מבקשים אחרי כל מיני נימוקים אשר יוכיחו את ההכרח הנצחי שבחלוקת בני־האדם לעשירים ועניים, ואת איתנותו של משטר זה המשפיל את הכל, את הפועל ואת הקפיטאליסט, ואף את בעלי־הבתים עצמם.

נסיונות עלובים אלו של העבדים מוגי־הלב לעצור את גלגל ההיסטוריה בתילי־תילים של אמרי־כזב שנערמו על דרך תנועתו, משהים אמנם לעתים את מהלך החיים, מעממים ומסבכים את ההכרה המפציעה לאיטה בקרב המון העם. משום כך חייב אדם לזכור תמיד, כזכור את שמו, כי האויב האמיתי של החיים הוא לא הקפיטאל – כוח סטיכי, נואל, משולל רצון זה – כי אם עבדיו, אלה בעלי־הבתים המכובדים, המבקשים, מתוך טעמים שבהנאה אישית, להוכיח להמוני העם כי לא ייתכן כלל סדר־חיים אחר, המשדלים את הפועל כי ישלים עם תפקידו כסעיף הכנסה של אדונו ומלמדים זכות על חיים אלו המיוסדים על שעבוד הרוב למיעוט…

תפקיד המפשר – תפקיד ששתי פנים לו, ובעל־הבית שבוי הוא תמיד בידי הכפילות הפנימית. כל מה שהמציא בזמן מן הזמנים צופן בחובו סתירות שפלות שאין ליישבן. מושיט הוא לאדם בעת ובעונה אחת בקבוק יי“ש וקונטרס על הנזק שבאלכוהול – והוא גובה אחוז מסויים למענו משתי הסחורות כאחת. נושא הוא מידברותיו על ההכרח לבנות בתי־סוהר באורח הומאני. מוצא הוא את האשה שווה בכל לגבר, אך מתוך שיקולים של “פוליטיקה ריאלית”, – לאמור: פוליטיקה של הקמת סדר יציב במהירות ובכל מחיר – הרי הוא שולל ממנה את זכות ההצבעה, אף כי בת־זוגו משתוקקת מן הסתם, לא פחות ממנו, לנצחון הסדר ולשיווי־המשקל של הנפש. מוכן הוא לאסוף לתוך זרועותיו את החירות, אולם רק בחזקת אשתו החוקית, על־מנת לאנסה ב”תחומי החוקיות", כאוות נפשו. ככל הטפילים מחונן אף הוא בכשרון מפליא של הסתגלות, אך לעולם אין הוא מוכשר לאמת. מסוגל הוא לראות ולקבל את אמת העובדה בלבד, אולם זרה לו וסתומה לפניו האמת שבשאיפת האדם ליצירת עובדות.

ונשמה רירית זו, נשמה זוטה, המשעממת בשאיפת־הכבוד שלה, המורעלת בתשוקתה המתמדת לשלווה ולרווחה, המעוּותת בהתרפסותה לפני הכוח, נשמה מנומרת זו מתגלית בכל ערייתה בתקופה של התעוררות־עם, כאשר הוא, בעל־הבית, אפרורי, ובהול וחמדן מתרוצץ נבעת בין נציגו השחור של השעבוד ובין הלוחם האדום לחופש, והוא מתאמץ למהר ולהבין: מי מן השנים ידו תהיה על העליונה? מי מהם חזק יותר? – ויזדרז ויעמוד לצידו, כדי להשליט סדר בחיים, להקים את שיווי־המשקל ולזכות בנתח מן השלטון.

בריה עלובה, ולולא היה מזיק כל־כך לא מן הראוי היה לדבר בו, אך הכרח הוא לדבר ולחזור ולדבר בו, ואם גם פגול הדבר ביותר.

בעלי־הבתים גמדים הם, העם – גוליבר²³, אך אם יסבכוהו בכל חוטי הכזב והתרמית שבידי שבט הגמדים הזה, יצטרך העם לאבּד זמן מרובה כדי לנתק את החוטים הללו.

ימינו לא ימי מאבק בלבד הם – הם גם ימי דין. לא רק ימי התלכדות של עובדי האמת, החופש והכבוד לחיל אחד של בלתי־מנוצחים, כי אם גם ימים של פרישה מכל אלה, שעוד זה לא כבר היו צועדים בעורף צבא הפרולטריון, ועתה, משנחל נצחון, הרי הם קופצים ראשונים וצורחים:

– אנחנו, אשר ניצחנו! אנחנו – באי־כוחו של העם! הואילו־נא לתת מקום לנו, כי נשב בו ונתגר עמכם. מוכרים אנחנו את העם העובד הרוסי – מה מחיר תתנו?

הם ודאי ימכרו מהר, כיוון שהם מבקשים למכור בזול.

נובמבר־דצמבר 1905

¹

הספרות – מבע ציורי היא לאידיאולוגיות: לרגשותיהם ולדעותיהם, למחשבותיהם ולתקוותיהם של מעמדות וקבוצות בחברה. בבואה נאמנה ורגישה ביותר היא ליחסים הבין־מעמדיים; משתמשת היא למטרותיה בכל הנסיון שקנו האומה, המעמד או הקבוצה – היא נוטלת נסיון זה גם לאחר שאורגן בצורות דתיות, פילוסופיות או מדעיות והיא גם שוקדת לארגנו בכוחותיה שלה.

הספרות – הרומאן, הסיפור וכולי – היא האמצעי הנפוץ והמוצלח ביותר להטפת איזה רעיון שהוא. ביחוד הבינו דבר זה הצרפתים במאה הי"ח, נציגי הבורגנות הלוחמת נגד הפיאודליות, וביתר ייחוד – מוחות כווֹלטאֶר².

במה, איפוא, יפה כוחה של הספרות?

על־ידי שהיא נותנת גוף לאידיאות, בשר ודם, הרי היא עושה אותן מוחשיות יותר, משכנעות יותר, ויפה בזה כוחה מכוח הפילוסופיה והמדע.

וכיוון שמרבים לקרוא בספרות יותר מאשר בפילוסופיה, וחיותה משכנעת יותר, הרי היא נעשית אמצעי נפוץ ונוח יותר, פשוט וכובש יותר להטפת מגמות מעמדיות.

במקום שהמעמדות ערוכים יפה ומאורגנים אירגון איתן, במקום שהמסורות המעמדיות העמיקו שורש בהכרה – שם גם הספרות מגובשת ביותר וספוגה יותר תוכן מעמדי.

דיקאֶנס³. באַלזאַק⁴. אכן, לפי עצם טבעה של הטכניקה, לעולם הרומאן אוביאֶקטיבי יותר מן המסכת הפילוסופית. הספר הפילוסופי קובע הנחה וזו משמשת מיטת־סדום לעובדות החיות – היא מקצצת בהן, מצמצמת אותן, מחליקה מלטשת, כי תהיינה חוברות אשה אל אחותה, והמגדל הפילוסופי יתנוסס איתן ומוצק. “אין במציאות אלא האדם בלבד, כל השאר – הן אידיאות שלו” – אין זה אלא משפט דיקדוקי בלי רוח־חיים, הנחה היא שאני יכול לשנותה כרוחי. ואכן, רואים אנו, שהפילוסופיה המיתפיסית, שקבעה הנחות כאלו הוכיחה ברוב הצלחה את אמיתותן – ועם זה לא קידמה כמלוא־הנימה ידיעתנו את העולם ולא הגבירה הכרת האדם את עצמו.

הרומאן אף הוא מבקש, כמובן, להיות משכנע ככל האפשר, ולהגיע לתואם פנימי רב, אך אין די לו ברעיונות נאים, במשפטים נכונים מבחינת הדיקדוק, הקשורים קשר של הגיון – הכרח לו לרומאן בדמות, זקוק הוא לאדם על כל המורכב שבפסיכיקה שלו, המסובכת כל־כך בחברתנו רבת־הסתירות.

אם הסופר עושה את האדם כחֵמת מלאה חטאים בלבד או מעשים טובים בלבד – אין דעתנו נוחה מזה, אין זה מעיר אמונה בנו, שכן יודעים אנו: הטוב והרע, או יותר נכון: האינדיבידואלי והסוציאלי, שלובים ומשולבים בפסיכיקה שלנו.

אילו היה טורגנייב מחונן את באַזאַרוב⁵ ברוח ההזיה של רודין איש שנות הארבעים, לא היינו מאמינים לו לטורגנייב, משום שתכונה זו לא הלמה כלל את הפּסיכיקה של ה“ראזנוצ’יניאֶץ” משנות השישים. אילו שם ארציבּאַשאֶב⁶ את סאַנין לפועל סוציאל־דימוקראט – לא היינו מאמינים לארציבּאַשאֶב, שכן יודעים אנו שהאדישות הסוציאלית אינה גרה בכפיפה אחת עם סוציאליזם.

עולמו של הרומאניסט רחב תמיד מן הטנדנציות שלו, כי בשביל להוסיף תוקף משכנע לרעיון שהוא מגן עליו, הרי הוא נאלץ להעמידו בחוג רעיונות עוינים, וכך הוא מעלה לפנינו, אם אמנם בצורה מסולפת, גם את השנוא עליו. טול, לדוגמא, את “התחיה” לטולסטוי.

הנה כי כן: הרומאן, שהוא מכשיר אדיר ומשכנע ביותר למגמות המעמדיות, כופה אותה שעה עצמה על הסופר, בניגוד לכוונותיו, להעלות אגב־אורחא מגמות ועובדות זרות ועוינות לאותן האידיאות שהוא עצמו, כנציג קבוצה חברתית זו או אחרת, מטיף להן.

חשוב מאוד, ומעניננו הוא, לציין אובייקטיביות זו של הסופר האמן, הבאה לעתים שלא מדעת ובעל־כרחו; חייבים אנו לדעת, שבכל רומאן וסיפור יכולים אנו למצוא תמיד, מתוך קריאה שבעיון, סתירה פנימית חותכת, אם־כי התכונות והעובדות נראות כמשכנעות; וסתירה זו מאמתת את נקודת השקפתנו על יחסי־הגומלין שבין החברה והאישיות, בין הגבר והאשה, על כל שאלות החיים הפנימיים וההווי הכלכלי.

אך לאחר שאנו יודעים דבר זה חייבים אנו בכל זאת לזכור, כי אויבנו ערמומי הוא, ויש אשר אובייקטיביות זו שלו, שהיא יקרת־ערך בשבילנו, אינה אלא מסווה צוין למגמה המעמדית.

הסוללות מוסוות בדשא – הוי, מה הדורה־נאה גבעה זו!

ועתה הבה נעיין ונראה, הסופר עצמו מהו בתורת מנגנון, הקולט עובדות, תחושות, רעיונות וחוזר ומעצב אותם.

כל אישיות ואישיות היא תוצאת ההתפרדות הסוציאלית לשכבות. הרי היא כמתבלטת תמיד בראש הקולקטיב – משולה, נאמר, למשוש של דיונון. ואולם מקור מירצה הפּסיכי הוא לעולם הקולקטיב. וככל שהקולקטיב מגובש יותר ומיטיב להכיר את האינטרסים שלו כן בולט יותר האופי של יחידות־החיבור שלו, וכן מתגלעה יותר האישיות. ומי הוא איש הפעילות והחכמה בדורנו? – הווה אומר: איש הממון, הרכושני רוקפאֶלאֶר⁷, רוטשילד⁸ – נציגי המעמד המאורגן ביותר; המעמד הנאבק עמם מעלה מצידו את הדיצגאֶנים⁹, את הבּאֶבּאֶלים¹⁰, ואילו תהליך ההתפוררות הכלכלית של שכבות הבורגנות הבינונית יוצרת את הפסיכיקה של הדאֶקאַדנט¹¹.

כיוון שאנו רואים כל אדם כפרי תקופה, שבט, מעמד, חייבים אנו, כמובן, להשקיף גם על הסופר מזווית־ראיה זו, אמנם מתוך הנחה שהסופר עשיר מזולתו בנסיון – בידיעת החיים, ובלחץ הנסיון הזה ניחן הוא בכשרון להלביש את רשמיו צורה של תמונות.

כלי־הקיבול של הנסיון – זה המכונה נפש – משהוא מתמלא רשמי הוויה כופה על האדם לערוך את התבוננויותיו והרגשותיו בחיסכון ככל האפשר, ככל שהן מצטברות בכמות גדושה ביותר, והדרך החסכונית ביותר לאירגון המחשבה היא – מתן־דמות.

ככל שהנסיון רחב יותר – כן מצטמצם ופוחת מקומו של הסובייקטיבי בתוכו, של האישי, כן מתבלט ביתר עוז הערך הכללי וכן מתבהרת יותר דמותו הסוציאלית של האמן; ככל שוויתורו של הסופר על אישיותו הוא החלטי יותר, כן ייקל לו להסתלק מן הקטנוני וחדל־הערך, וכן מתעמקת ומתרחבת השגתו את החשוב, את האובייקטיבי שבעולם המסובב אותו.

משמגיע הסופר לרמה זו, הרי הוא משמש לנו עֵד נאמן ודייקן למתרחש בחיים, בה במידה שהוא אובייקטיבי יותר בספּרו, היאך חושבים הבריות, יחסם זה אל זה, ואנחנו רואים למה זה מחשבות ויחסים מסוימים אינם בגדר האפשר, אפילו הסופר עצמו מטיף להם.

ושוב ניקח לדוגמא את טולסטוי. המשימה: לייחד לאציל את המקום שהוא ראוי לו בחיים. בדרכו נזדמן לו למחבר לנגוע בכל צידי החיים, והוא הגיע לכלל סתירה גלויה ומאלפת עם הרעיון העיקרי שלו, פגם פעמים הרבה בשלמותו, והוא, המטיף ליחס פאסיבי לחיים, נאלץ לבסוף ב“התחיה” להודות במאבק האקטיבי וכמעט להצדיק אותו.

סופר עשיר־נסיון שרוי לעולם בסתירות, כי שפע הנסיון מחייב אידיאות מארגנות נרחבות, ואידיאות אלו עוינות הן למטרות הצרות של קבוצות ומעמדות.

לפיכך תמצאו אצל כל סופר רוסי גודש של עובדות, עודף מחשבות, שהן מחוץ לקו־מגמתו ומתנגדות לו במהותן.

סתירות אלו תמצאו גם אצל סופרי המערב, כגון: דיקאֶנס, באַלזאַק, זולה¹². אני אומר “גם” משום שהסופר המערבי הפּסיכיקה שלו ערוכה ומסודרת יותר מזו של הסופר הרוסי. דיקאֶנס תקיף יותר בהגנה על השקפות מעמדו מאשר תלמידו מיכאילוב־שאֶלאֶר¹³, והסיבה לכך, שבאנגליה כבר נתגבשו היטיב היחסים בין המעמדות ובתוך המעמדות וכבר לבשו אופי של מסורת, ואילו אצלנו מתחילים היחסים האלה רק עתה להיקבע ועדיין אינם מחוורים דיים גם לסופר שלנו.

הספרות הרוסית היא מאלפת במיוחד, וביחוד רב ערכה בגלל רחבותה – אין שאלה שספרות זו לא תעלה אותה ולא תנסה לפתרה. הרי היא בעיקר ספרות של שאלות:

מה לעשות?

היכן טוב יותר?

– מי אשם? – כך דרכה לשאול.

ספרותנו מתחלקת יפה לשני קוים: קו האצילים, שהטיף מתוך כורח סוציאלי לדמוקראטיות, והקו הדמוקראטי – ספרות האיש המשכיל־הראזנוצ’יניאֶץ, שהטיף, אף הוא מתוך כורח, לסוציאליזם.

שני הקוים כאחד ערכם רב בשבילנו מבחינה היסטורית, שכן משפיעים הם עלינו רוב־חומר לדון על דרכי המחשבה הרוסית, על בעיותיהן של קבוצות חברתיות שונות, והעיקר מוכיחים הם את אזלת־ידה הגמורה וחוסר יכלתה של קבוצה זו או אחרת לפתור את בעיותיה ללא השתתפותם של ההמונים הדימוקראטים הרחבים.

באזלת־יד זו חשו הסופרים עצמם.

הרגשה זו ברפיונו הסוציאלי הניעה את הסופר הרוסי לתת דעתו על העם, אצלה לו הכרת ההכרח להעלות את המרץ הצפון בעם מן ההעלם אל הגילוי ולעשותו מכשיר פעיל לכיבוש השלטון המדיני. אכן, אזלת־יד היא שעשתה את מרבית סופרי רוסיה לדימאגוגים נואשים, שהיו אך מחניפים לעם, בהעמידם פנים שוחקות חליפות לאיכר ולפועל.

האינטליגנציה המהפכנית הרוסית נתחנכה על הספרות הרוסית ולקתה במחלת הדימגוגיה.

נסיים בזה לעת־עתה את הכרקטריסטיקה של הספרות כצורה וכאמצעי של הטפה ונחתום בדברי פושקין: הוא שהגדיר את הסופרים כאריסטוקראטיה האדירה והמסוכנת ביותר, קרא:

“כּבּדו את מעמד הסופרים, אך אל תתנו להם להשתלט עליכם כליל!”¹⁴

1908־1909

על הספרות

¹

בכל הדורות ואצל כל העמים זכו השודדים ליחס נלבב, מיוחד במינו, לאיזו אהבה מוזרה, ילדותית. ופליאה היא: כיצד ועל מה אפשר לאהוב אדם שפרנסתו על שוד ורצח, השם לעפר ואפר קנינים שנאגרו ביגיעה מרובה? אכן, יש כאן משום שיבוש של התבונה, סתירה שבערפלי הרגש.

הרי הבריות רובם מבקשים לחיות בשלווה, להחזיק באין מפריע בכל אשר להם, להשתכר ולהרבות נכסים; עורגים הם לחוקי צדק, שישמרו שמירה מעולה על תנאי החיים המקובלים, על סדרם המוצק, על העבודה־בשלום. אך צא וראה: רובם של הבריות המוני העם – דוקא הם היו מקלסים ומרוממים, בכל זמן ובכל אתר, בשירה, באגדות, בסיפורי מעשיות את הליסטים המפר כל חוק, את האדם לא ידע־רחם, השופך דם כמים, אשר לא יחוס על יגיעת אדם ואף יבוז לה; – דוקא אדם נורא זה מופיע כגיבור אהוב של היצירה הפיוטית העממית, ולעתים קרובות נשמע השיר לכבוד השודד כשיר־הלל לקדוש. אכן, סתירה מוזרה זו תיבטל, תיעלם לאחר שנתבונן אל תכונות הנפש שהעם מייחסן לשודד.

באחד משירי־העם על רובין הוד, אומר הלה אל המלך ריכרד לב־הארי²: “מעולם לא עשיתי עוול לאיש תם וישר, והייתי מתנפל רק על אנשים החיים על חשבון זולתם. מעולם לא שפכתי דמיו של חורש־אדמתו”.

דבר הלמד מאליו, כי שודדי כל הארצות וכל הדורות לא היפלו ביותר בין צדיק לרשע, בין ישר לנבל; הדעת נותנת, כי הליסטים שדדו וחמסו ישובים וכפרים מחוסרי־מגן לעתים יותר קרובות מאשר בתי אצילים ובעלי אחוזות, שקירות־אבן, פלוגות צבא ואנשי שירות מרובים שימשו להם תריס בפני פורענות; אין ספק, כי פשיטותיהם של השודדים פגעו בראש וראשונה באיש־הכפר משולל הנשק והמגן, שבקרו, חיטתו, בדיו ואריגו היו לבז.

אולם “המון העם, מפלצת זו בעלת אלף זרועות, ששכלה כשל תינוק ורצון משלה אין לה, הכפותה בכבלי החוקים, המרשעת ונמוכת־הרוח, הכל כאשר יצווה עליה הגורל” – המון עם זה, המדוכא בידי כל מי שחכמתו מרובה משלו או שרצונו תקיף מרצונו – טיפח בקרבו, מתוך חוסר־ישע, יחס מורכב ביותר אל השודד.

קודם כל: היה זה מן הצורך להחניף לו לשודד, הרי כך דרכו של החלש: להחניף לחזק, ואילו השודד מצדו גמל בעד אותו חונף בפירורים מטרפו, ומתת עלובה זו שנתן החזק לחלש האדיר את פירסומו כטוב ומיטיב.

ועוד: בתוך נשמתו של כל אדם, המרותק בעבודת־פרך לאדמה מעוטת־תנובה, שחייו תלויים ללא הינתק בטבע זועף, בשרב ובקרה, בצורת וגשם, אשר עמלו הקשה בשדה עלול להיות לאַל תוך כדי שעה קלה בידי ברד, או להיות למרמס בשעשועי־ציד של שוע; בנשמתם של אנשים שלעולם אינם זוכים לראות אותה ברכת־הנחת בעמלם, שרואים יושבי־הכרכים, ואך יחושו כל הימים, מתוך כאב רב, בכבלים שכבלה אותם המדינה – בנשמת האנשים האלה מהבהב ולא יכבה ניצוץ הזכרונות על חיים אחרים, בהמיים למחצה אך חיי־חירות, שחיו אבות־אבותיהם, אשר לא נכנעו לשום איש ולשום דבר ואך הלכו אחרי לבם.

מתוך חלום עקר זה של הוויה שהוכתה לנצח ע"י תולדות התפתחות האנושות, ואשר לא תשוב לעולם לתחיה, מתוך משב־קדומים זה עולה אותו קילוס ססגוני של העבר, המכונה פוליטיזציה, אשר יעניק העם ביד רחבה לשודד, בן־החורין, שוכן מאורות־יער. מוטב היה להם לבריות אילו למדו, תוך כדי שמירה מעולה על הנאה שבעבר, להנוות את עתידם.

נוסף לאותה חנופת־חלשים וקנאת־עבדים ביחס לשודד, משקיע כאן המון־העם, המדוכא והמקופח, גם את צמאונו הלוהט לצדק. מחכה הוא בכל יום שהצדק ירד אליו ממרומים, או שיופיע על פני הארץ, כפרי רצונם הטוב של תקיפים ושליטים, בהיערות רוח ממרום עליהם; – אכן, לא לעתים קרובות הרהיב העם עוז לבקש את הצדק בכוח רצונו שלו ובעוצם ידו. החלכאים והנדכאים דומה היה עליהם, כי אותו אמיץ, שיצא מתוך עדתם, מתוך כפרם ועתה חי הוא ביער חיים קלים, פטורים מעול, פושט על עובר־ושב, עשיר ורש, “ואינו מואס לא בנעל ולא בשרוך”, מתעלס ביין עם מרעיו ומחלק שללו עמם חלק כחלק – חי ללא יגיעה, כמושל בעיר או כאציל באחוזתו – דומה היה על הבריות, כי אך זה אדם ישר הוא, שכן אינו מהדר פנים – ללא חנינה.

אך אולי יש לראות את המניע העז היותר לאותו יחס אהבה מצד העם אל השודד ברגש השירה הטבוע בנו מאז, רגש הדלוק, בהיר ורוטט, בעמקי מסתריה של נפש האדם. השירה – זה מיטב הכזב, שבלעדיו היו חיינו מנוערים מכל ונטולי־נשמה, ואולי מוטב לומר: השירה – היא האמת הנעלה והזכה ביותר, שאנו מגיעים אליה בדרכנו הקשה מרחם אמנו אלי קבר. אם כך ואם כך – השירה היא היא הכוח שיצר את כל האלים הטובים על ידי שהאדם חונן אותם ממיטב רגשותיו, שעיפיו ומאוייו. האלהים אינו אלא התגלמותן וצירופן של כל תכונות האדם בטהרתן, שהוא, האדם, גילם ואיחד אותן בדמות עצם אחד כל־יכול, חכם־החכמים ונאה בנאים – האלהים הוא אמונה הניזונה מן השירה, אמונה כי התבונה והרגש עשויים להשתלם לבלי סוף.

סיכלותם של הבריות, תחושותיהם החייתיות ותאוותיהם הבהמיות – מורשת מימי קדם מופלגים – יצרו חיים שצר המקום בתוכם לרגשות ולמחשבות אנושיים לאמיתם, שאף אותם הוליד זה האדם גופא מתוך רגש מציק של אי־סיפוק בעצמו ובחייו; – רגש זה של אי־סיפוק אבן־חן הוא בכל קניני האדם; בכוח רגש זה עשינו את כל אשר גאוותנו עליו, וכל עוד הוא פועם בקרבנו – לא תאבד מן האדם האפשרות להגיע לתכלית היפה, ולו גם בדורות רחוקים לעתיד לבוא.

אין לו לאדם בית־קיבול לשים בו את הטוב אשר בו, אין הוא עוצר כוח להגשים את המעולה־שבנפש בחיים נאלחים אלו, העקובים מדם, המסוכסכים כדי אימה; – ואת כל הנאה שבאדם, אשר בעצב נולד בו, יגלם בדמות אלהים, בדמות גיבור, או מוכה־אלהים, או ליסטים – לעולם בדמות מי שהוא נעלה, יפה, טוב וחכם מן האדם, אך לעולם היא דמות שזורה מרקמתם החיה של מוח האדם, של לבו, של נשמתו, נשמה של חיה־למחצה, ולמחצה של תינוק – נשמתו הנלבבת, המיוסרת יסורי אין־קץ.

הנה־כי־כן: יחסו של המון העם אל השודד מצטרף מן הפחד בפני התקיף, מחנופה לו וקנאה בו, מזכרונות חיי־קדומים, חיי חיה למחצה, מן התקוה, שהשודד המפר תמיד כל חוקי המדינה מסוגל לבטל אותם ביטול גמור ולהקים בארץ צדק אחד לכל – את הלית־דין; ואחרון־אחרון – מאותה שאיפה לא־נכנעת שבאדם להגשים את מיטב חלומותיו, ייחוליו ורעיונותיו, לברוא מהם דמויות נאות של שירה, מופת לאורח־חייו. ביצירה עממית צרופה כרוכה תמיד האסתיתיקה, תורת היופי, באתיקה, תורת המוסר.

ועתה – לרובין הוד.

לא הרי ליסטים זה כהרי הליסטים שבאגדות ובמסורות הרוסיות; מועט הצד־השווה בינו לבין מורדים במלכות, כגון סטאֶפאַן ראַזין או יאֶמאֶליאַן פוגאַצ’וב³; כן הוא פחות מהם דמות היסטורית מסוימת.

רובין הוד היה חי בשלהי המאה הי"ב, בקירוב ב־1180־1200, באנגליה ביער הגדול טירווד, שבגליל נורק. אותו זמן הסתתרו ביער הטירוודי שרידי אוכלוסי אנגליה הותיקים, הסאכסים, שנוצחו אך זה עתה על ידי הנורמאנים⁴, יוצאי צרפת.

שרידי־פליטה אלה של העם שוחר החופש, שלא אבו להיכנע לשלטון האכזרי של הפולשים, למנהגים וחוקים זרים, נתלקטו ביער כשהם שומרים כאן על אירגונם, שהפלה אותם משודדים סתם שעל פרשות־דרכים: פושטים היו רק על עשירי־הנורמאנים, על אציליהם, שופטיהם, כמריהם ונזיריהם. רובּין הוד היה גבורם של אנשים מסכנים ונחותים אלה. סופר דברי־הימים ההם מייחד לו מלים מעטות בלבד: “בין האנשים שניטלו נכסיהם מהם נתפרסם בימים ההם רוברט הוד, זה האיש שהמון העם אוהב כל־כך להעלותו בשעשועיו ובקומדיות שלו כגיבור, ואשר עלילות חייו, שעליהן שרו המאֶנאֶסטראֶלים⁵, מושכת את לב הסאכּסים יותר מכל עלילה אחרת”.

עד כאן לשונו של סופר דברי־הימים על רובין הוד. וכל השאר – העניק לו להוד העם, – העם הבורא לעתים קרובות בכוח דמיונו קדושים וגיבורים מאנשים נחותים, כשם שיצר מתופעות טבע פּשוטות – רעם וברק, צל ואור – תמונות שירה אדירות.

רובין הוד סאכסי היה, והבלדות העתיקות ביותר, לאמור: המהימנות ביותר, מספּרות שמוצאו מן האיכרים. לימים, כאשר כלתה וחלפה האיבה בין המנצחים לבין המנוצחים והם נתמזגו לשבט עצום אחד, התחילו השירים על רובין הוד מקשטים אותו ביחוס־אבות, והם מתארים את הקלע הזה פעמים בדמות גראף ופעמים – כילד בלתי־חוקי של בת־אצילים שנתפתתה. ברצון זה לעשות, ויהי מה, את הגיבור החביב לאדם ממוצא מיוחס, טמון, דומה, רצון תמים של פשוטי־עם לומר לה לאצולה: “וכי במה נופלים אנשינו מאנשיכם?” העם יודע מאז ומתמיד, כי אין המעשים הטובים נודעים בארץ באין עליהם חותם של נכבד בארץ, והוא גם טבע פיתגם מר: “לא עם־הארץ חסיד” – כשהוא מסיח דעתו, כרגיל, מישו, בנו של נגר ומשליחיו, הדייגים.

בשבילנו אין חשיבות בדבר מי ילד את רובין הוד ומה דמות היתה לו במציאות, חשוב – מה אצל לו העם מנדבות־נפשו – העם המגלם עד היום את המאור שבו לא בחיים כי אם אי מעֵבר להם.

הבלדות העממיות מתארות את רובין הוד כאויב לא־ייעף לנורמאנים המשעבדים, אהוב הכפריים, מגן למרודים, נמצא לכל דורש עזרתו. מתוך הכרת טובה, נטלה ההרגשה הפיוטית של העם ועשתה מאדם שלא היה, אולי, אלא שודד פשוט – גיבור, ותחסרהו מעט מקדוש. והיה לו לרובין הוד יום בשנה, “יום־זכרון”, וביום זה היתה אנגליה כולה – עיר וכפר – בטלה מעבודה, “ובתי־יראה ובתי־מלאכה נתרוקנו, ולא קדוש ולא מטיף לא יכלו לו לחביב העם”. כארבע מאות שנה היה נחוג אותו יום, וכך מתאונן ההגמון האנגלי לאַטימאֶר, מן המאה הט"ז.

בסיירו באיפרכיא שלו, עשה בעיירה קטנה הסמוכה ללונדון והודיע ברבים, כי למחרת היום ישא לרגל החג מדברותיו בכנסיה, "אולם – כך ממשיך הוא ומספר – כשהגעתי לכנסיה ראיתי לתמהוני, שהיא נעולה על מנעול; שלחתי אדם להביא לי את המפתח וחיכיתי לו על סף הבית למעלה משעה; לבסוף ניגש אלי אחד אלמוני ואמר לי: “סאֶר, היום אין אנו יכולים לשמוע את דרשתך, משום שאנו חוגגים את יומו של רובין הוד, כל באי הכנסיה הפליגו ליער, ואך לשוא תחכה להם”. ההגמון לבוש היה איצטלה של חג והיה נאלץ לפשוט אותה, לדחות את עבודת־הקודש ולוותר לאנשים: הללו, לבושים חלוקים ירוקים של ציידי־יער, הציגו על הכיכר שלפני הכנסיה את חייהם של רובין הוד, של רעהו העליז ליטל־ג’ון ושאר מרעיו. במשחקים אלה לקחו חבל, לב אחד עם הסאכסים, גם יוצאי חלציהם של הנורמאנים־המנצחים, ולא ידעו כלל הללו מה מורא הטיל בשעתו רובין הוד על אבות־אבותיהם.

באגדות שנשתמרו בידינו לא יסופר כלל על סופו של רובין הוד, אך מסורה בפי העם אומרת, כי נפטר במנזר של נשים. חולה, הגיע לשם לבקש עזרה. היה צורך להקיז לו דם, ונזירה, אשה נורמאנית הבקיאה בהקזה הכירה אותו והקיזה מדמו למעלה מן המותר, ורובין הוד הוציא את נשמתו.

לאחר מותו נתפרדה כל החבורה, שהוא היה ראשה ונשמתה. ג’ון הקטן, שנבצר ממנו להישאר באנגליה ולבו נשאהו להמשיך במלחמה נגד הנורמאנים, עקר לאירלנד לתת ידו למרידותיהם של האירלנדים.

ובזה מיצינו כל מה שניתן להוסיף לאגדות העם על רובין הוד, גיבורו של “העמך” האנגלי.

העם הרוסי, שהתענה מאתיים וחמישים שנה בעוּלם של הטאטארים, לא יצר אף לא שמר בזכרון־לבבו דמות גיבור דומה לרובין הוד העליז.

1919

¹

אין לך דבר בעולם שאין בו כדי לאלף – אין גם אגדות שתכנן אינו רצוף חומר “דידאקטי”, לקח טוב. מאַלף בה באגדה בראש וראשונה ה“בידוי” – זה כושר־הפלאים של מחשבתנו להפליג ולראות את העובדה מראש. על “המרבד המעופף” ידע דמיונם של בעלי־האגדה עשרות דורות קודם להמצאת האוירון, ולקפיצות הדרך בחללו של עולם התנבא ימים רבים לפני היות קטר ומנוע־גז־וחשמל.

סבור אני, כי הדמיון, ה“בידוי” הוא־הוא שיצר וטיפח סגולה מופלאה זו שבאדם ו“אינטואיציה” שמה. לאמור: את ה“ניחוש”, הבא לעזרתו של חוקר הטבע בשעה שמחשבתו שאיזנה וחיקרה עומדת תוהה בפני מדידותיה וצירופיה ואין בידה לקשר את תצפיותיה, להוציא מהן מסקנה מעשית מדויקת. אותה שעה חש לעזרתו של החוקר ה“ניחוש”: “ושמא הדבר הוא כך וכך?” ותוך שהוא משלים את השרשרת המנותקת של תצפיותיו בחוּליה של הנחה־על־תנאי, הוא יוצר, המלומד, השערה, וזו – או שהיא מתאמתת על ידי חקירה נוספת בעובדות ואנו זוכים בתורה מדעית מוגמרת, – או שהעובדות, הנסיונות, מפרכים את כל ההשערה מעיקרה.

גם בספרות האמנותית נודע ערך מכריע לדמיון, לבידוי, לאינטואיציה. לא סגי בהסתכלות, בלמידה, בידיעה – מן ההכרח גם “להמציא”, לדמיין. היצירה אינה אלא מעשה צירוף של שפעת זוטות לשלמוּת אחת, אם גדולה ואם קטנה, כלילת־הצורה. כך ניתנו היצירות החשובות ביותר שבספרות העולם, כלילת־הצורה. כך ניתנו היצירות החשובות ביותר שבספרות העולם, כל “הטיפוסים” בעלי־המוניטין: רובינזון קרוזו², דון־קישוט, המלט, וואֶרטאֶר³, הקרמזובים, האוֹבלוֹמובים, הבאֶזאוחובים⁴ וכיוצא בהם – טיפוסים שנתבּלו, אם במעט ואם בהרבה, וכולם חיים בכל זאת בתוכנו.

בין מצבות הזכרון הנהדרות של היצירה העממית שבעל־פה הרי “אגדות השחרזדה”⁵ הן המצבה המונומנטלית ביותר. אגדות אלו מביעות בשלמות מפליאה את שאיפתו של העם העובד להתמכר “לקסמן של ההמצאות המתוקות”, למשחק החפשי במלים, מביעות את כוחו העז של הדמיון הססגוני שנתברכו בו עמי המזרח – הערבים, הפרסים וההודים. ריקמה ספרותית זו תחילתה בימי־קדם רחוקים, וחוטי משייה הצבעונים נמתחו־נמשכו על פני כל הארץ, כשהם מכסים אותה במרבד ספרותי מופלא בנוֹיו.

החכמים המומחים קבעו, כי אגדות הסינים כונסו ואף הודפסו כאלפיים ומאתיים שנה קודם לתקופתנו – ל“הולדת הנוצרי”, כפי שהיה שגור לומר לפני־כן – וכי אגדות אלו יש בהן הרבה מן המשותף, בנושא וברעיון, עם אגדות ההודים ועמי אירופה. על יסוד סברה זו רשאי אני לומר, כי השאלה בדבר התפשטותה של האגדה קיבלה תשובתה הנכונה על ידי אותם המומחים – כגון אלכסנדר וואֶסאֶלובסקי⁶ שלנו הנודע – שהסבירו סמיכות זו שבנושאים והתפשטות נרחבה זו של האגדה בכך, שעמים נוהגים לשאול אותן אלו מאלו. שאילה זו לא תמיד יש בה משום הטלת פגם, פעמים שהיא משלימה, מוסיפה לטוב מן המוטב.

תמה אני אם אפשר לפקפק בכך, שתהליך זה של שאילת אגדות־קדם והשלמתן בהווי המיוחד של כל גזע, אומה ומעמד נודע לו תפקיד חשוב ביותר בהתפתחותה של תרבות התבונה והיצירה העממית. הבריות מכירים דברים חדשים לא בראייה ובמישוש במישרין בלבד, כי אם גם מתוך האגדות עליהם. מסתבר, כי האגדות נועדו לסייע בהתפתחותן של כמה אומנויות: יצירת כלי־חרס, נפחות, אריגה, כלי־זין וכיוצא. האומנות מתגלגלת והויה לאמנות, כך מספרים לנו בתי־הנכאת. אני מניח, כי אפשר למצוא הוכחות נוספות ולא מעטות בדבר השפעתה התרבותית של האגדה. היסטוריון התרבות ואף כותבי קורות האמנות דבריהם מועטים וסתומים בענין השפעתה התרבותית של האגדה, מידתה ועצמתה.

ואין חולקין, כי רבה ביותר השפעת היצירה שבעל־פה על הספרות שבכתב. באגדות ובנושאיהן השתמשו מאז ומתמיד סופרי כל הארצות וכל הדורות. הרומן של אפּוּלייאוּס⁷ “חמור הזהב” שאול מן האגדה. הירודוטוס⁸ אף הוא אגדות שימשו חומר בידיו. איטליה משתמשת בהן, החל מן המאה הי“ד, ב”דאֶקאַמאֶרון" לבוקאצ’יו⁹; השפעתן של האגדות בולטת למדי ב“פאֶנטאַמאֶרון”, “האֶקטאַמאֶרון”, ב“סיפורי קאֶנטאֶרבאֶרי” לצ’וסר¹⁰. באגדות השתמשו גטה, ז’אַנליס¹¹, באַלזאַק, ג’ורג' סאנד¹², דודאֶ¹³, קוֹפּאֶ¹⁴, לאַבּוּלֶא¹⁵, אנאטול פראנס¹⁶, קאַרמן סילווה¹⁷, אנדאֶרסאֶן¹⁸, טוֹפאֶליוס¹⁹, דיקאֶנס – ומי ימנה מספר לכולם. אף אצלנו שימשו אגדות כמין חומר בידי שורה שלמה של גדולי סופרינו, ובתוכם – חאֶמניצאֶר²⁰, ז’וקוֹבסקי²¹, פּוּשקין²², טולסטוי. זיקה זו של הספרות האמנותית ליצירה העממית שבעל־פה, זיקה שבצורה, בעלילה, במוסר־השכל, אינה מוטלת בשום ספק ויש בה הרבה מן המאלף.

אני עצמי חייב להודות, כי על צמיחתי האינטלקטואלית השפיעו השפעה חיובית בתכלית האגדות ששמעתי מפי סבתא שלי ומפי “מסיחי מעשיות” כפריים. הפתיעתני ביותר העובדה שהאגדות רואות אור הדפוס, ועובדה זו העלתה את חין־ערכן בעיני. בן י“ב קראתי את ה”אגדות הערביות החדשות“, איזו מהדורה קרתנית מן המאה הי”ח. בלבי אמרתי אז: כל הספרים אמת ודברם אמת.

בטוח אני, כי הכרת האגדה, ובכלל – האוצרות ללא תיכלה של היצירה העממית שבע“פ, יש בה משום ברכה רבה לסופרינו הצעירים ולפרחי־הספרות. לא אני בלבד השגחתי בדבר, כי רובם, מתוך שהם משתעבדים בהכנעה וללא תנאי למציאות, בצלמם אותה בשיר ובפרוזה, עושים מעשיהם ביבושת גמורה, במיעוט־דם, במלים צוננות, ואילו הזמן תובע פתוס, אש האירוניה. מובן מאליו, שאין האגדה עשויה לתת לאדם דבר שהוא זר לו זרוּת אורגנית. מסתבר, כי מורה לחשבון יכול להיות רק משורר גרוע ביותר. אולם האגדות עשויות לפתח במידה מרובה את דמיונו של הסופר, להביאו לידי הערכה נכונה את הבידוי באמנות, והעיקר – להעשיר את לשונו הסגופה, את מילונו הדל, שהוא מבקש להעשירם, – פעמים ללא הצלחה, ולרוב – גם תוך סילופים – בפרובינציאליזמים, ב”ניבים מקומיים" או במלים עשויות “על רגל אחת”, במלים שהן בחינת נפל.

מקדם אני בברכה חמה את התרגום הראשון של אגדות “אלף לילה ולילה” מתוך המקור הערבי, הוצאת “האקדמיה”. הרי זו תרומה תרבותית הגונה ביותר של המתרגם, ומעשה טוב, דבר בעתו של ההוצאה, –

1929

הטכניקה של העבודה הספרותית עיקרה – ראשית־כל – לימוד הלשון, שהיא חומר־יסוד בכל ספר, ובפרט בספר בלטריסטי. המושג הצרפתי “באֶל לאֶטר” משמעו: המלה היפה. המושג “יפה” בא לומר: מזיגה כזו של חמרים שונים, וכן של צלילים, צבעים, מלים, המשווה ליצירתו או לפועל־ כפיו של האדם־האמן צורה, הפועלת על הרגש ועל השכל ככוח, שמעורר בבני־אדם השתאות, גאון ושמחה לפני כשרון היצירה שבהם.

יופיה הממשי של הלשון, הפועל ככוח, בא לה מדיוקן, בהירותן וצלילותן של המלים, המעצבות את התמונות, האפיים והרעיונות שבספר. סופר־“אמן” חייב לדעת ידיעה רחבה את כל אוצר המלים של מילוננו העשיר ביותר ועליו לדעת לבור מתוכו מלים מדויקות, חזקות וברורות. רק צירופן של מלים כאלה ועריכתן הנכונה, ההגיונית בין הנקודות עשויה לעצב בצורה מושלמת את מחשבות המחבר, ליצור תמונות בולטות, לגלף דמויות חיות של אנשים בצורה משכנעת כל־כך, שהקורא רואה את המתואר בידי המחבר. חייב סופר להבין שלא אך כותב־בעט הוא, אלא שהוא – מצייר במלים, ומצייר הוא לא כאמן־הציור, המעלה אדם שרוי ללא תנועה – אלא הוא מבקש לתאר אנשים כשהם שרויים בתנועה בלתי פוסקת, בפעולה, בהתנגשויות לאין קץ בינם לבין עצמם, במלחמת מעמדות, קבוצות, יחידים. אולם אין לך תנועה בעולם, שאינה נתקלת בהתנגדות. מכאן אתה נמצא למד, כי מלבד ההכרח לשקוד שקידה מרובה על לימוד הלשון, מלבד טיפוח היכולת לבור מלים פשוטות, ברורות וצבעוניות מתוך הלשון הספרותית, המעובדת כהלכה אלא שמלים נבובות ומכוערות מנוולות אותה – מלבד כל אלה מצוות הסופר לרכוש ידיעה מרובה בקורות העבר ולהכיר את החזיונות החברתיים של הדור, שהוא נועד למלא בו שני תפקידים בעת ובעונה אחת: תפקיד של מיילדת ושל קברן. מלה אחרונה זו מהלכת אמנם קדרות, אך מקומה יכּירנה כאן בהחלט. ברצונם ובכשרם של הסופרים תלוי הדבר, שזו תתמלא תוכן עליז ורענן, ואין צורך אלא לזכור, שהספרות הצעירה שלנו מצווה על פי ההיסטוריה לתת מכת־מוות ולהביא לקברות את כל הצורר לאדם – ואפילו האדם הוגה לו אהבה.

מובן, כי אך תמימות היא ומגוחך לדבר על “אהבה” אצל החברה הבורגנית שאחד מציווייה המוסריים הוא: “ואהבת לרעך כמוך”, לאמור: את אהבתו של האדם את עצמו היא קובעת כדוגמת־יסוד לאהבה¹). מן המפורסמות הוא, כי החברה הבורגנית לא היתה יכולה להיבנות ולהתקיים אילו קיימה את הדיברות “לא תגנוב” מרעך ו“לא תרצח” אותו.

בברית־המועצות הסוציאליסטיות כבר לומדים דרדקים־פיונאֶרים¹ להבין, וגם מבינים, את האמת המגונה, הגלויה לעין כל: הציביליזאציה והתרבות של הבורגנות מיוסדות על מלחמה אכזרית בלתי־פוסקת של מיעוט – “רעים” שבעים – נגד רוב עצום – “רעים” רעבים. אי אתה יכול כלל לאהוב “את רעך” שעה שהכרח הוא ללסטם אותו, ואם הוא מתנגד לכך – לקום ולהרגו. בתהליך התפתחותו של “המשטר” הבורגני היתה זו תופעה, מאז ומתמיד, שהעניים והרעבים היו מעמידים מקרבם שודדים ביבשה ובים, וכן – הומאַניסטים, אנשים בלתי שבעים כל צרכם, שהוכיחו לשבעים ולרעבים את ההכרח לשים סייג לאהבת־עצמם.

כיוון שפעולת השודדים חשפה ביותר בעליל את יסוד היסודות של מדינת העשירים, ראו העשירים פעמים צורך להכחיד את השודדים, ופעמים – לקרבם להנהגת המדינה. למשל: בימי־הבינים היו החנוונים והעירונים, במלחמתם עם האומנים והאיכרים, ממנים על עצמם “מנהיגים” מן השודדים: דוכסים, דיקטאטורים, “נסיכי כנסיה” וכולי. שיטת התגוננות עצמית זו של התגרים נגד הפועלים נשתמרה גם בימינו, שבראש המדינות הבורגניות מתייצבים בנקאים, חרשתני־נשק, הרפתקנים נועזים, ובכלל – אנשים “מסוכנים מבחינה סוציאלית”.

ההומאניסטים אף הם מנעו חיי שלווה מן החנוונים ולפיכך – אלו מהם שהתעקשו ביותר להוכיח את ההכרח בסייג לאהבת־עצמך – היתה הבורגנות משמידה אותם בדרכים שונות, עד כדי העלאתם למוקד, או – כדרכה בימינו – מדיחה אותם לבגידה, בהעלותה אותם לעמדות גבוהות, וההומאניסטים המטפסים ועולים מתחילים לשמור כאן על המשטר הבורגני ועל השלווה, כפי שאנו רואים זאת מפעולתם של מיניסטרים באירופה, יצירי־כפיהם של חנוונים, שייצרום מפועלים, סוציאליסטים־לשעבר.

אולם כל זה אינו מביא עדין את הבורגנות ל“שיתוף בין־מעמדי בדרכי שלום”, לידי “הרמוניה ביחסי החברה”, שהם נכספים לה, הרמוניה שכל תכנה הוא, שהמיעוט של “הרעים” השבעים, אשר “מלוא השלטון הפוליטי” בידיו, עושה כל אשר נוח לו, ואילו הרוב – הרעים הרעבים – מצייתים בהכנעה לכל מה שתובעים מהם התגרים השבעים של כל האומות, המפוטמים ומטומטמים משובע־“שמחות” שבחייהם העבריינים. ההיסטוריה מוכיחה וחוזרת ומוכיחה להם בצורה קטלנית, כמה רפופה, עד כדי גיחוך, גם שאננותם של סוחרים־הרפתקנים האסורים בכבלי־זהב, כגון אותו “מלך הגפרורים” איוואַר קרייגאֶר² וכיוצאים בו.

עד כמה רעועה הוויתם של תגרים אלה תעיד בשפה ברורה עובדת ההתאבדויות המתרבות בחוגם. אולם אותם מתאבדים אינם משנים במאומה את הנותרים בחיים, והללו ממשיכים באורח מוכני, בעקביות של שוטים, את מלאכתם הבזויה, מעשה־טירוף – אירגון מטבח חדש, מטבח שיחסל, ודאי, אותה כת של בריות, שאהבתה את עצמה היא־היא סיבת כל הפורענויות, כל רעת־החיים של העם העובד.

הסופר הסובייטי הצעיר ייטיב לעמוד על משמעות המציאות, שהיא החומר שבידו, אם יראה את עצמו מיטלטל בין שני כוחות, שאחד מהם פועל על שכלו והשני – על רגשו. אכן, כך הציגה אותו ההיסטוריה בתקופת מיטמוטה של הרכושנות, בשנות התנגשויות־דמים מַתכיפות והולכות בין הפרוליטאריון לבין הבורגנות, על סף קרב־מעמדות עולמי וערב נצחונו הבלתי־נמנע של הסוציאליזם. ואם־כי שאון המערכה הנטושה רב – עדיין מחריש אותו הקירקור היום־יומי של בעלי־הבתים הזעירים – הללו, זוחלי־על־גחון מאחרי הבורגנות הגדולה, הסכינו זה כבר קצת לסחור־ולמכור, קצת לגנוב, ומעצם טבעם אינם מסוגלים להילחם; ואולם משפותחים האדונים הגדולים במלחמה – מיד נעשים הקטנים שודדי־מלחמה, והם ממותתים ומלסטמים את הפצועים, מנצלים את החולים, ובמלאכת־חמסים זו עולים לפעמים הקטנים ויהיו גדולים. ידוע, כי ה“מלחמות” – הבורגניות – “מעמידות גיבורים”, אולם יותר מכן הן מקימות נוכלים, ולא עוד, אלא שהגיבורים נשארים כרגיל בשדה־הקטל, מבותרים לבתרים, ואילו זריזים שבנוכלים מבקיעים להם דרך לתוך החיים כאדונים, כמחוקקים, ומשנתנסו בריווח שברצח־המונים – הרי הם חוזרים ומתחילים עסק בדומה לזה, שכן תעשיית המלחמה מכניסה ביותר. ישנו אל, ובצע שמו – בו בלבד מאמינה הבורגנות, ולו היא מקריבה קרבנות־דמים של פועלים ואיכרים למיליונים.

הבעל־ביתיות הזעירה – וכן גם הרבה מן הפועלים, המורעלים משכנותם הפיסית אתה – השרויה עד צואר בביצה, קובלת על הטחב. קובלנות ללא־טעם אלה מתערבות בקריאות ההרואיות של הפרוליטאריון המהפכני ומחרישות אותן. בעוד שהיא מתאוננת על אי־נוחיות החיים בבית־הרקב הצרה, אין היא עושה מאמץ ראוי לשמו כדי להיחלץ ולעלות למקום גבוה יותר ויבש, ורבים גם בטוחים כי ביצה זו היא־היא “גן־העדן עלי אדמות”.

אך אם־כי הציוריות חובה היא לסופר, נמעט בה הפעם.

הסופר שלנו, הסוביטי, חייב לדעת ידיעה ברורה, כי רוב בני־דורו – זה החומר שבו הוא עובד – הם אנשים שחונכו על ידי מאבק אכזרי הנטוש מדורות בין אדם לחברו על פת לחם, וכל “ריעיו”, כל אחד מהם, אחוזים שאיפה לרווחה חמרית. שאיפה זו טבעית היא לגמרי, ומסדה – ההכרח הביולוגי להתפרנס, להיות בעל דירה נוחה וכולי – הכרח זה טבעי הוא לכל בעלי־חיים ורמשים: השועל והפרס, החפרפרת והעכביש בונים להם מאורה וקן, אך יש מן הדורסים והטפילים ההורגים למעלה מיכולת זלילתם. כל התרבות של האנושות בנויה על שאיפה זו של הבריות לרווחה חמרית, אולם הטפיל שלה – הבורגנות – שבידה השלטון ואפשרויות ללא סייג לנצל פועלים ואיכרים, יצרה על קרקע זו של סיפוק הצרכים ההכרחיים אותו עודף מצודד, ו“מותרות” שמו. היא עצמה הכירה כמה נפסדת השפעתו של עודף זה. כך, למשל, ברומי הרפובליקנית העתיקה היו חוקים נגד מותרות, ובימי הבינים נלחמה הבורגנות שבשווייצריה, צרפת וגרמניה נגד התפתחות המותרות. הבורגנות זללה יגיעם של אחרים יותר משהיה נחוץ לה לסיפוק צרכיה הרחבים ביותר, דבקה בה התאווה לרווחים קלים, לצבירת ממון וחפצים – דבק בה הנגע, והיא ניגעה בו את כל העולם כולו. מגיפה זו היא שחוללה את התמונה האוילית של ימינו: בבירות אירופה משתרעים רחובות של בתי־מסחר לכלי־זהב, אבני־חן ו“הבלי־פאר”, שעל ייצורם מתבזבז מרץ רב־ערך של מעמד־הפועלים, ואילו הוא עצמו, מעמד הפועלים, חי חיי רעב למחצה, משולל כל אפשרות לפתח צרכיו, סגולותיו וכשרונותיו. בולמוס זעיר־בורגני זה לצבירה חסרת־טעם של חפצים, בולמוס חולני זה לקנין פרטי דבק גם בפועל.

ואל תאמר, שאני בכלל נגד מותרות. לא, אני בעד מותרות לכל, ואולם אני נגד פולחן החפצים. שפּר את טיבם של החפצים, כי יעמדו לאורך־ימים ויחסכו ממך עמל מיותר, אך “לא תעשה לך כל פסל” ממגף, מכסא או מספר, מעשה־ידיך – הנה דיברה נאה! ויפה היה עושה הנוער העובד שלנו אילו שינן לעצמו דיברה זו.

הסוגדים לרווחה החמרית, לנוחיות ולשלווה, ויהי מה, מוסיפים להאמין גם בימינו, ימי מיטמוט כללי של התרבות הבורגנית, באפשרות של חיים פרטיים יציבים וקלים ו“יפים”. דומה, כי אך למותר הוא לחזור על כך, כי יסודה של אמונה זו הוא אהבת האדם את עצמו³, אהבה שטיפחו בו תולדות העבר והכנסיה חיזקה אותו – ה“קדושים” שלה הם אוהבי־עצמם ושונאי־אדם טיפוסיים ביותר. בפילוסופיה החילונית שקד על חיזוק אהבה עצמית זו, לשון אחר: על האינדיבידואליזם, הבורגני הזעיר, הגרמני רב־החכמה, עמנואל קאנט⁴, אדם שמחשבתו היתה מוכנית למופת, וזר היה, כבר־מינן, לחיים.

זוהי – אמונה שאיחרה לבוא, וככל אמונה, אף היא – עיוורת. ועם זאת היא מרסנת את בני־האדם, באצלה להם בטחון תפל וכוזב, כי כל אחד מאתנו הוא “ראשית ותכלית העולם”, אחד ויחיד, טוב מכל ויקר מכל. בהערכה עצמית זו באה לידי ביטוי בהיר ביותר השפעתו של הקנין הפרטי: בעוד שהוא מאחד את הבריות איחוד מיכני ופיסי בלבד לשם התנפלות – לשם ניצולם של מעוטי־הנשק או נטולי־הנשק – הרי הוא מחזיק, לפי “חוק” ההתחרות, את כל אחד ואחד מהם במצב של התגוננות מפני “רעהו”, אף הוא בעל־קנין וחברו־לדיעה. הקנין הפרטי, המאחד את הבורגנים הזעירים איחוד חיצוני, לשם התנפלות, מפריד ביניהם מבפנים, כי יתגוננו איש מפני חברו, שכן “כל איש לנפשו”; וכך נוצרים חיים־של־זאבים ממש. אכן, אותו פיתגם האומר: “אדם לאדם זאב הנהו” הוא יציר המוסר של בעלי־הקנין.

האינדיבידואליזם הזואולוגי – חולי הוא, נגע שניגעה הבורגנות את כל העולם, והוא שממיט עליה, כפי שאנו רואים – את כליונה. דבר הלמד מאליו: ככל שימהר קיצה לבוא, כן ייטב לעם העובד עלי אדמות. בכוחו ולפי כוח רצונו הדבר – להחיש את הקץ.

הבעל־ביתיות חומר קשה היא ומסוכן בשביל הסופר הסוביטי הצעיר, משום שהיא עשויה לאַלח אותו, להרעילו. הסופר “המתחיל” לא ראה בעיניו את הבורגני הזעיר ב“כוחו וגבורתו”, את העבר הקרוב של הבעל־ביתיות יודע הוא מתוך ספרים בלבד, ידיעה שאינה מספּקת. ואת חיי הבורגנות האירופית, חיים של חרדה, של חולי וניוון מכיר הוא אך במעט, ואף זה מתוך ספרים ועתונים. בארצנו עוד ישנם שרידים רבים של בעל־הביתיות ההרוסה, והם מתחפשים, בזריזות רבה או מועטת, “כחיות חברתיות”, מסתננים אף לתוך חוג הקומוניסטים, מגינים על ה“אני” שלהם בכל כוח הערמומיות, הצביעות והכזב – כוח שבא להם בירושה מן העבר רב־הדורות. מדעת ושלא מדעת הם עוסקים בחבלה, שואפי־עצלות, שואפי טובת־הנאה, מקרבם יוצאים עושי עבודה נפסדת, מחבלים, מרגלים ובוגדים.

על שרידים אלה של חלאת־האדם, שגורשה מארצנו, נכתבו אצלנו ונכתבים ספרים הרבה, אך כולם אינם חריפים למדי, ותיאורם את האויב – תיאור שטחי ומעומעם. לפי שהם מיוסדים על “מקרים פרטיים” יש להם אופי אנקדוטי, אין מורגש בהם ה“היסטוריזם” שהוא הכרחי בכל יצירה אמנותית, וערכם הסוציאליסטי־המחנך של ספרים אלה אינו מרובה. מובן, כי במשך ט"ו שנה לא תקים מוליירים⁵ ובאַלזאַקים, לא תזכה למחבר של “רביזור”⁶ או של “האדונים הגולובליוֹבים”⁷. אולם ארץ, בה הקים מרצו של מעמד הפועלים במרוצת שנים אלה ערים חדשות, ענקי בתי־חרושת, והוא משנה את הגיאוגרפיה הפיסית של ארצו, על ידי שהוא מחבר ימים בתעלות, מַשקה ומייבש מדבריות, מעשיר להפליא את המדינה בחשיפת אוצרות לאין ספור בנבכי האדמה, ארץ, שמעמד הפועלים העמיד בה מתוכו ממציאים למאות, עשרות עובדי מדע גדולים, והוא מכניס בה מדי שנה בשנה לחיים חמישים ריבוא בני־נוער המקבלים השכלה גבוהה – בארץ זו מותר לבוא בתביעות גדולות כלפי הספרות.

ספרות צעירה זו אתה מוצא בה כבר לא מעט הישגים פורמאליים בעלי־ערך. תפיסתה את המציאות מתרחבת והולכת, וטבעי הוא הרצון, כי גם תעמיק. והיא גם עתידה להעמיק לכשיבינו הסופרים הצעירים את ההכרח ללמוד, להרחיב ידיעתם, לפתח את כושר־ההשגה שלהם, ללמוד היטב את הטכניקה של אומנות מהפכנית זו שבחרו בה, רבת החשיבות והאחריות.

נתונים למשיכתם של שני כוחות היסטוריים – העבר הבעל־ביתי והעתיד הסוציאליסטי – שרויים בני־האדם בתנודה בולטת: היסוד האימוציונלי מושכם אל העבר, ואילו האינטלקטואלי – אל העתיד. מתריעים הם ובקולי־קולות, אך אין מורגש הבטחון השקט, כי הנה בחרו, ברורות ונמרצות, בדרך מסויימת בהחלט, אם־כי על דרך זו הצביעה ברור ההיסטוריה.

האינדיבידואליזם הבלה, שפשט את הרגל, עדיין חי ופועל, והוא מתגלה בעובדות של אהבת הכבוד הבעל־ביתית, בשאיפה למהר ולקפוץ בראש ולתפוס עמדה בולטת, בעבודה ל“ראווה”, לא בלב שלם, עבודה מרושלת, הפוגעת בכבוד הפרוליטאריון, וביותר – בעבודה לפי “קו ההתנגדות המועטה ביותר”. בספרות הרי זה קו היחס הביקרתי אל העבר. כאמור לעיל, אין הסופרים הצעירים יודעים את פרצופו המכוער אלא ידיעה תיאורטית ושטחית. הקלות לתאר תיאור ביקרתי את העבר מסיחה את דעת המחברים מן ההכרח לתאר את החזיונות השגיאים ואת התהליכים שבהווה.

המחברים הצעירים חסרים עדיין את הכוחות האדירים הדרושים בשביל לעורר בלב הקורא שנאה לעבר. שעל כן יותר משהם מרחיקים את לבו של הקורא מן העבר הרי הם מחזקים את זכר־העבר, קובעים רישומו, טובעים דמותו בלב הקורא ע"י שהם מזכירים וחוזרים ומזכירים אותו.

כדי שנוולותו של העבר, הפלילית והמסממת, תתואר ותובן כהלכה, יש לפתח את היכולת להביט עליה ממרומי הישיגיו של ההווה, ממרומי מטרותיו הנעלות של העתיד. נקודת־חזות רמה זו צריכה ועשויה לעורר אותו פתוס מרנין וגאה שיאצול נעימה חדשה לספרותנו, יסייע בידה ליצור צורות חדשות, יתן כיוון חדש שהוא כה נחוץ לנו – כיוון של ריאליזם סוציאליסטי, שלא יקום, כמובן מאליו, אלא על יסוד עובדות של הנסיון הסוציאליסטי.

חיים אנו בארץ מאושרת, שיש בה מי שראוי לאהוב ולכבד אותו. האהבה לאדם צריכה לבוא אצלנו – והיא תבוא – מתוך רגש ההתפעלות למרץ היוצר שבו, מתוך הכבוד ההדדי של בני האדם כלפי כוח העמל הקולקטיבי שלהם, שאין גבול לו, היוצר צורות חיים סוציאליסטיות, מתוך אהבת המפלגה, שהיא מנהיגת העם העובד בכל הארץ ומורת־דרך לפרוליטרים שבכל הארצות.

1927

בשנת 1932 תינתן, בתורת מוסף לעתונים “אוֹגוֹניוֹק” ו“רוֹסט”, שורת רומנים מאוחדים בנושא אחד – תולדות האדם הצעיר בן המאה הי"ט. הוצאה זו – מטרתה מהי? ומי הוא אותו צעיר שבו מדובר כאן ועל שום מה חייב הנוער שלנו לדעת את פרשת חייו? –

צעיר זה הוא הדמות החשובה של ספרות המאה הי"ט. הוא לא נעלם גם במאה הכ', קיים הוא גם עתה, שעל־כן דבר בעיתו הוא להאיר את קורות הולדתו, ערכו בחיים, ודבר במקומו הוא להרהר בדבר התעודה שנועדה לו בארץ זו, בה נבנית והולכת החברה הסוציאליסטית הראשונה בעולם.

את חשיבותו ההיסטורית של צעיר זה מקיימת העובדה, שמשך ק“ן שנה, בקירוב, כתבו עליו ועל עלילות חייו הגדולים שבסופרי אירופה ורוסיה – כתבו ומוסיפים וכותבים. לא יהא בכך משום הפרזה אם נאמר, כי חיי אדם זה שימשו נושא עיקרי לספרות המאה הי”ט. ידוע, כי מאה זו קדמה לה הטרגידיה של המהפכה הצרפתית “הגדולה” ובהמשכה התחוללו הדרמות של שנות ה־30, שנת ה־48 והגדולה שבהן – זו של שנת 71. בדור זה עלה על במת ההיסטוריה גיבור חדש – הפרוליטאריון, הופיע ככוח מכּיר בערכו ההיסטורי ובזכותו להיאבק על השלטון נגד הבורגנות, זו שבכוחו ובעוצם־ידו הפקיעה בצרפת את השלטון מידי האצולה הפיאודלית. במאה הי"ט נתחוללו גם מאורעות לא־מעטים אחרים בעלי ערך עצום, מכריע, כגון: עלית המדע האכספרימנטלי והטכניקה.

ברם, הספרות האמנותית לא נתנה דעתה במידה הראויה לסערות העלילות המעמדיות, לבעיות ההוויה הסוציאלית, והעדיפה להקדיש כוחותיה האדירים לתיאורן של דרמות החיים האישיים, האינדיבידואליים בלבד. יש להוסיף ולציין, שהיא לא עשתה חומר ליצירתה את הביוגרפיות של גדולי התקופה ובניה הבולטים. כמעט שלא ייחדה כלל תשומת־לב לעושי המהפכה הצרפתית או ל“גיבוריה” הרב־גווניים של מלחמות נפוליאון. כוח היצירה של הרומניסטים, אהדת־האומן שבהם, אם מותר לומר כך, צריכים היו, לכאורה, לנהות אחרי דמויות בולטות כגון גראף מיראבו¹ או דאנטון², רוברט אואן³, סאֶן־סימון או גראַכּכוס בּאַבּאֶף⁴ או המהפכן הנודע בתחום המדע – החימיאי לבואזיה⁵ או הפיסיקאי הנודע לא פחות ממנו, פאראדיי, חוטר ממעמד העובדים, או מיכאיל לומונוסוב ואחרים כיוצא בהם, שבעצם היותם ויצירתם הוכיחו ברורות מה כוח עצוּם שׂפון בקרב ההמון החשוך של העם העובד. הסופרים לא שעו גם אל דמויות כמו יואכים מיוראט⁶ , בנו של בעל בית־מרזח ולאחרונה – מלך ניאפול, או מרשל אוז’ירוֹ⁷, בנו של חבתן והוא עצמו טוראי, או דוכס ומרשל ניי⁸, בנה של תגרנית בשוק. מעניין היה מן הבחינה הספרותית גם נאפוליאון עצמו, “אחרון הקונדוֹטיירים”⁹ ומפברק “גיבורים” במשך שתי עשרות שנות מלחמה; ספרות המאה הי"ט לא העלתה לעיני העולם גם את בעלי־התעשיה והבנקאים בכל גדלותם המתועבת והדמיונית.

אמני הניב ייחדו את מלאכת מחשבתם בעיקר לתיאור חייו האישיים של פלוני אדם צעיר, שלא נצטיין לא במתת שכל מיוחדת ולא בכוח רצון – אדם בעל “תכונות בינוניות” במהותו. מה הסבר, איפוא, להתענינות זו, שגילו סופרי תקופה זו מצוינת בגיבוריה השונים – התענינות באדם הצעיר בעל “הכשרונות הבינוניים”? אין זאת אלא שהסופרים עצמם, למרות כשרונותיהם המובהקים, ובכמה מקרים – גם גאוניים, היו מבחינה סוציאלית שארי־דם־ורוח לאותו גיבור, שהודיעו לו אהבתם היתירה.

את אביו הרוחני של אדם צעיר זה, שאנו מדברים בו כאן, רשאים אנו לראות בז’אן ז’אק רוסו¹⁰, הוא “אוגוסטינוּס¹¹ הקדוש” של המאה הי“ח. רוסו חי ב”תקופת ההשכלה“, התקופה בה הכריז השכל החוקר בתוקף על זכותו לבקורת ויצא לקרב מכריע נגד ערמומיותה של הקתוליוּת, נגד רגש האמונה, נגד המיסטיקה הכנסייתית. רוסו שותף היה לוולטאֶר, די־אלאמבאֶר¹² ודידרוֹ בעבודות “האנציקלופדיה” המפורסמת, אך הוא האדיר למעלה מן הרגש את השכל. קתולי היה לאין־ערוך יותר מאשר “הוגה חפשי”, וההנחות הסוציאליסטיות שבספרו “עיונים בדבר סיבות אי־השוויון שבין בני־האדם” עושות רושם כמועתקות מלאַקטאַנציוּס¹³, איש־הכנסיה מן המאה הד', והבקורת שהוא, רוסו, מותח על המשטר הסוציאלי של תקופתו כוחה מועט מבקורתו של ההגמון איש היפּוֹן, שאף הוא ראה את המדינה כ”כוח החטא“. הוא לא חזר אמנם על דברי אוגוסטינוס: “מאמין אני אך משום שלא ייאמן”, ואולם ה”מסה על המדעים" – מסה של מיסטיקן הוא, של איש כנסיה הבטוח בנזק שהמדעים גורמים. בחיבור זה נאמר, שאת “המדעים בדה אחד האלים, אויב שלוותו הרוחנית של האדם” – ותלמידיו של רוסו מכנים לו לאותו אל בשם שטן. ובמסכת על אי־השוויון שבין בני האדם ניתנת, בין השאר, הערכה מעין זו להמצאת הדפוס: “אם לראות את העירבוביה האיומה, שהטיל באירופה הדפוס, ואם לדון על העתיד לפי שיעור התפשטותו של הרע מיום אל יום, הרי נקל לחזות מראש, שהשליטים לא יתמהמהו לגלות מאמצים כדי להגלוֹת אמנות איומה זו מתחום שלטונם כשם שהשקיעו קודם לכן מאמצים כדי להכניסה”.

הקירבה הפסיכולוגית בין אוורליוס אוגוסטינוס, שחי במאה הרביעית־החמישית, לבין ז’אן רוסו, איש המאה הי“ח, בולטת למדי ב”וידויים" שלהם.

רוסו היה בראש וראשונה אדם מאמין, ואילו חוקר היה רק במידה הדרושה לשם חיזוק רגש אמונתו. והוא האמין – כפי שנאמר ב“וידוי” – כי הוא עצמו יצור יוצא מן הכלל בתכלית, ואפילו אחר, באיזה אופן שהוא, וטוב יותר מכל שאר הבריות יצירי־הטבע. הכרתו זו בייחודו האישי ובמקוריותו מביאה בלבו את הרעיון, כי, בדרך כלל, רק האישיות, בשאיפתה להשלמה מתמדת של תכונותיה המושתתות על הרגש, רק היא, כיחידה, יוצרת צורות חיים חדשים והיא מוליכה אחריה את אנשי־השורה השכיחים. הוא הצליח להביע זאת בלשון צחה ובבהירות מרובה; תורה זו מזכה אותנו לראות בו ברוסו שליח ראשון, מוכשר ביותר, של האינדיבידואליזם. השפעתו על בני־דורו היתה עצומה ורחבת־היקף. עמנואל קאַנט, שהניח יסודות האינדיבידואליזם בפילוסופיה, העמיק קרוא ב“מסה על המדעים” לרוסו. שילר¹⁴ פנה אל רוסו בדברים אלה: “ינהג הטירוף את העולם! חזור הביתה, אל אחיך המלאכים, שמהם פרשת וירדת אלינו”. פרידריך קלינגר, בנה של כובסת ולאחרונה – גנראל־לייטננט בשירות הרוסי ומחברו של “פויסט”, העלה ומצא, כי הטבע חשף בפני רוסו שפוני־טמוני סודותיו הקדושים ביותר. וכבירה ביותר היתה השפעתו של רוסו על צעירי הספרות הגרמנית מן המחצית השניה של המאה הי"ח. פרופ. מ. רוזאנוב¹⁵, מחברו של הספר “יעקב לאֶנץ¹⁶, משורר תקופת הסער והדחף” קובע שלוש מגמות, שרומנטיקני אותה תקופה שאלו אותן בלי ספק מרוסו, והן: פולחן האישיות, פולחן הרגש ופולחן הטבע. יעקב לאֶנץ, מסופרי אותו דור, הורה, כי אין דעת של אמת נקנית אלא לאישיותו של הגאון, וכי “הגאון לבדו מסוגל להשיג את טעמם העמוק של כל החזיונות ולחדור למהותן של כל המהויות. אין הגאון זקוק לניסויים, בכוח האינטואיציה מכיר הוא הכרה נאמנה ועמוקה יותר משמכיר האדם המצוי במאמצי שכלו”.

הם קבעו, כי הרגש אינדיבידואלי הוא תמיד עד היסוד, בלתי־תלוי, כאילו, לגמרי ברשמי החוץ של ההוויה, בתנאי התקופה, בהשפעת המעמד. וואֶרטאֶר, גיבור רומנו של גתה, אומר: “כל שאני יודע וחושב, יכולים לדעת גם אחרים זולתי, ואילו לבי אך לי לבדי הוא”. הם הכּירו, כי קול הלב כקול שדי: האדם ההולך אחרי נטיות לבו בא, כביכול, בברית עם הכוחות המיסתוריים שבתבל. כל זה דומה למדי לדברי־הזיה, אך הם האמינו בכך כ“בתורה מן השמים”.

ייתכן, כי במדינות הגרמניות הקטנות, הרופפות מבחינה כלכלית, שערך האישיות היה בתוכן בטל ומבוטל, סייעו הדמיונות הנועזים של הרומנטיקנים לעלית הכרת ערכו העצמי של האדם הצעיר בן הדור. אך אותה שעה עצמה היתה צריכה הכרתו זו של היחיד ב“יציאתו מן הכלל” להעיר ולעורר בו תחושה של בדידות סוציאלית, לטפח בו הרגשת איבה לחברה ולמדינה, להדביק בו מחלה משונה, שאפשר לכנותה בשם סַמיות סוציאלית. בראותו את עצמו כגאון, ככוח המסוגל לפתור לבדו כל “חידות היקום” וגורלות העמים, לא מצא שוב האדם הצעיר מקום בחיים לעצמו ולא ידע אנה יבוא ויסתתר, בלתי־אם “לכלוא את רוחו בתוך עצמו”, להימלט אל ישימון ההזיות הרומנטיות העקרוֹת, לתבּי¹⁷ של האיגוצנטריות והמיסתורין, אליה נמלטו הנזירים – במאות הראשונות לנצרוּת – מן העולם החוטא. כשם שהנזירים ראו את הסבל כמנת־חלקו של כל נוצרי נאמן, כך סבורים היו שאטובריאן¹⁸ ורומנטיקים אחרים כי הוא מנת־חלקה של כל אישיות בולטת.

הוויקונט פראַנסוא שאַטובריאן, הוויקונט לואי בּוֹנאַלד¹⁹, הרוזן ג’וזף דה־מאֶסטאֶר²⁰ ושאר הריאקציונרים, “קברני המהפכה” הכירו בסבל כמנת־גורלם לא משום שהם האמינו בדת “האלהים הסובל” – הנוצרי – כי אם משום שהיו רסיסים של מעמד מוכה נדון לכליה. מסתבר בהחלט, כי הם, האצילים, סבלו בממש שעה שנתנו “אידיאולוגיה” לחנוונים, לאלו שערפו ראשו של מלכּם ושל מאות מאנשי־מעמדם. אולם עמם יחד כבר פעלו באותו כיוון עצמו בניהם של אותם חנוונים, כגון באַלאִיש, בנו של מוכר־ספרים, וצעירים אחרים של הבורגנות, מיוּראים מן המהפכה ומנהיגה – התבונה הביקרתית של “תקופת ההשכלה”. הביקורת כבר הפריעה לבנין מדינת החנוונים, זה מכבש־הברזל לסחיטת זהב מדמו של העם העובד. נחוץ היה לכבות, למחות את הסיסמאות שהמהפכה הכריזה עליהן: “חופש, שוויון, אחוה” – ולא מצאו מכשיר נאה לכך מן האידיאולוגיה המיסתורית של הכנסיה.

אולם כל דת – והדת הנוצרית במיוחד – כיוון שהיא שוקדת על כך, שהעם העובד ישתעבד בהכנעה לרצונו של המיעוט השליט, שהעבד יראה ברבו “יד ה'”, – כל דת ממילא מגדלת שליטים, וכל הדתות נאלצות, בצורה זו או אחרת, לאשר ולקיים את ערך האישיות, היחיד, להציגה מול ההמון – בתורת מלך, נביא, מנהיג, גיבור, בשורה אחרונה – כמשיח.

תורה זו, משנשתרשה בחיי המעשה נדונה, לפי חוק הדיאלקטיקה, להתגלגל בהיפוכה, וכך הווה: המאה הי“ט, מאת שלטונו הבלתי־מוגבל של הבורגני, הפכה למאה של התפתחות האנרכיזם. מכבש הברזל של המדינה הבורגנית לא חונן גם את ילדיה שלה, ורבים מהם, המדמים בלבם כי ראויים הם לעמדות רמות, לא מצאו להם מקום בחיים אלא בתורת עוזר־בחנות או פקיד במשרד, ושאטובּריאן הורה להם: “אין האדם צריך לשאוף אלא לאי־תלות אישית”. הלא נצחק ליבבתו של ההמון ונפיס דעתנו בהכרה, כי כל עוד לא חזרנו לחיי־פראים, נהיה תמיד עבדים לאדם זה או אחר – כה אמר שאטובריאן. וסינאַנקור²¹, אף הוא מתלמידיו של רוּסוֹ, כופה על גיבור הרומן שלו “אוברמן” לומר: “משוטט אני בין ההמון כאדם שנתחרש לפתע־פתאום”. “חירשות זו מלאכותית היא, גרם לה הבוז לכל יזמות־אנוש” – כפי שציין נכוחה דה־לא־בּאַרט²² בהרצאותיו “על התנועה הספרותית במערב בשליש הראשון של המאה הי”ט”. בסמיוּת ובחרשות סוציאלית זו לקו רבים־רבים מבין גיבורי הספרות הרוסית, ורעיונותיהם העיקריים של האנשים “היוצאים מן הכלל” ידועים היו יפה מאוד לאותו אדם המתואר ע“י דוסטויבסקי ב”רשימות מן המחתרת“. הבוז לחיי ה”המון" ורצון־הבריחה מן המציאות אף הם נתגלגלו ונודעו ל“יוצאים מן הכלל” שלנו, ובשנת 1905, שעה ש“ההמון” הרוסי, מוּנע ההכרה בזכותו להילחם נגד חומסי־יגיעו, קם והתנער התנערות־אדירים – שר וואַלאֶרי בריוסוב²³, נבוך קמעה מ“שעט־הברזל של רגלי” ההמון, לאמור:

וְאָנוּ, אַנְשֵׁי הַמַּדָּע וְהַפַּיִט,

עַל סוֹד וְעַל דָת יָדֵנוּ שָׁמָרָה –

נִשָּׂא הָאוֹרוֹת הַדְּלוּקִים שֶׁבַּבַּיִת

לְכוּכִים אֲפֵלִים, לִמְעָרוֹת, הַמִּדְבָּרָה.

אֶגוצנטריות זו של שאַטובריאן וקודמיו – הרומנטיקנים הגרמנים מן המאה הי“ח – תוארה תיאור מלא ובהיר ביותר ע”י בנו הרוחני של רוּסוֹ, מאקס שטירנאֶר²⁴, בספרו “הפרט וקנינו”, 1845. רשאים אנו לומר, כי בראשית המאה הי“ט נגלתה בגופה של הבורגנות איזו תפיחות, שבתחילה לא היתה מסוכנת ביותר אך פשׂתה והלכה בצורת “בשר־פרא”. משנתפשטה בהדרגה, התחילה פועלת פעולתה ההרסנית. אולם גם עתה כאז, במאה הי”ח, אותן האישיות “היוצאות מן הכלל” – אלו ה“אנשים המיותרים” של הבורגנות – תוך כדי הרסן קמעה־קמעה את המושגים הכנסייתיים, השמרניים והמגבילים של החברה הבורגנית, היו ונשארו, למרות הכל, ברוב מנינם בניה ובני־בטנה. הם אמנם יצרו בתחום הספרות לא מעט שיש בו כדי לאלף, יקר־ערך, ללא ספק, מבחינה היסטורית, בתארם במפורט גם את “הנפש” וגם את ההווי של אבותיהם, אך תוך כדי כך הראו לנו בבהירות מלאה וממצה את אזלת־ידה של הבורגנות ביצירה וגוללו את כל התהליך הדרמטי שבפשיטת־הרגל ההדרגית של האינדיבידואליות – תהליך שתחילתו נעוצה ביום שלמחרת נצחון הבורז’וא על הפיאודל וסופו המסואב הנה הוא בא בימינו.

חמדת הבצע נטולת הטעם, שהקהתה את הכשרונות האינטלקטואליים של הבורגנות, עשתה אותה קצרת־ראות ושמרנית כדי סלידה.

שואפת לתענוגות־הגוף, מבזבזת ביזבוז נמהר את חילה בדרך זו, מתגלה הבורגנות של המאה הי“ט ברוב מנינה כתמונה אחת של הידלדלות האנרגיה הרוחנית. במאה הי”ח היתה נבונה יותר, נמרצת, כשרונית. אז ידעה להוקיר את הווֹלטירים שלה, מקעקעי אשיותיו האידיאולוגיים של המשטר הפיאודלי. במאה הי“ט התחילו בניה ממוטטים את יסודות המשטר וההווי שלה. אפייני ביותר, כי המאה הי”ט שבה וחידשה ועיבדה בספרות פעמים מרובות את אגדת־הכנסיה מימי הבינים על אדם שוחר תהילה ותענוגות, שמכר את נשמתו לשטן. אגדה זו עיבדוה גטה, קלינגר, לאֶנאוּ²⁵, פוֹל מיוסה²⁶ ברומן “פאן טבארדובסקי” המיוחס לקראשבסקי²⁷, והיא זכתה אצלנו למהדורות המוניות אין ספור. אולם לאמיתו של דבר, הגיבור הממשי של האגדה אינו פויסט כי אם השטן, סמלו של אותו השכל עצמו, שעבודתו הרסה במאה הי“ח את האידיאולוגיה הפיאודלית־הכנסייתית של מדינת האצילים. בכל ה”פויסטים" מסופר, כי האדם לא הפיק מן ההסכם עם השטן, מן הברית שכרת עמו, שום טובה וברכה ורק ירש גיהינום קודם זמנו. דבר זה נכון הוא לגמרי אם לראות גיהינום באותם החיים, שטרחה ובנתה, ללא טעם וללא רגש אנושי, הבעל־ביתיות של אירופה ואמריקה.

רוסו, קאַנט, פיכטה²⁸, שאֶלינג²⁹, תוֹמס קארלייל³⁰, מאַקוליי³¹, מאַכּס שטירנאֶר, פרוּדוֹן³², באַקונין, קרוֹפוֹטקין³³, פרידריך ניצשה, לאַברוב³⁴, מיכיילוֹבסקי, קונסטאנטין ליאונטיב³⁵ – אם נקרא רק אותם מבין עשרות כיוצא בהם, וקיבלנו רושם של מקהלת־אדירים, הנושאת קולה ללא הפוגה ובמלוא העולם בהימנון לאישיות, הימנון לאינדיבידואליות. עשרות מבין גדולי הוגיה של המאה הי"ט ייחדו כשרונם כדי לזיין את האישיות למלחמה על “אושרה” והצלחתה, על זכות־בכורתה וראשוּתה בחיים, בהיסטוריה.

הבורגנות הקימה את מלכותה הנאלחה על תחרות אכזרית, נחוצים היו לה אנשים חזקים, לא ידעו בושת. טרייצ’קה³⁶ או מוֹמזאֶן³⁷ – איני זוכר בדיוק מי מהם – אמר: “הגרמני חייב להיות האדם החזק ביותר בכל אירופה”. דבר זה עשוי היה גם מישהו אחר לאמרו, כך גרס ביסמארק³⁸ וכן חסר־הדעה ווילהלם השני³⁹; האנגלים והצרפתים, דומה, לא הביעו רעיון זה בפשטות כזאת, אבל גם הם, ככל הבורגנות של אירופה, ביקשו לגדל אנשים “חזקים”, איתנים. נוסף על כך נע ה“המון” בכוח ונחוצים היו בשבילו “גיבורים”, דבּרים; ואף אותם צריך היה לחנך באופן שלא יוליכו את ה“המון” אי־שמאלה מן הדרך בה הלכה הבורגנות.

“גיבור אני מבקש… כלום אינו תמוה דבר זה, שעה שאצלנו כל ראש־חודש מביא עמו גיבור חדש” – קרא קריאה אירונית בשנת 1821 ביירון⁴⁰, מגדולי ה“מיוּתרים” של ראשית המאה הי“ט. ביירון בדרכו, דרך האירוניה, ואילו הוויקונט־דה־בונאַלד – בריטון קדורני: “עולים בזכרוני דברי האפיפיור פיוס הי”א: כל עבד יכול אצלנו לעלות לכס המלכות”. בונאַלד, מקברני המהפכה, הטיף ל“חוק השילוש” בּדוּי־לבו. לפי חוק זה הרי אלהים הוא הסיבה, העולם – התוצאה, הנוצרי – האמצעי, בתווך בין אלהים והעולם; ובתוך האדם – נשמתוֹ היא הסיבה, האברים – המסובבים, והתוצאה – בריאת החיים מחדש. בּונאַלד תמים־דעים היה עם רוסו בכך, כי האנושות פנתה ללכת בדרך נלוזה וכי תרבות הזמן החדש כוזבת כולה. כל תגליות המדע והמצאותיו – או שאינן נחוצות כלל או שהן מזיקות, וכל הנחוץ לו לאדם כבר נתגלה לו בתורת הכנסיה. רעיונות ריאקציוניים כאלו, הטיפו, מלבד בונאַלד, גם הרויאליסט באַלאַיש, הרוזן ז’וזאֶף־דה־מאֶסטר ורבים אחרים – ולכולם אופייני יחסם השלילי למדע, לטכניקה, יחס שמתחיל לקום לתחיה במוחותיהם של “הוגי” הבורגנות בני־דורנו.

את דברי האפיפיור פיוס הי“א זכר בונאַלד בשנות המלחמה הנאפוליאוניות, שעה שבניהם של בעלי בתי־מרזח, חבתנים, תגרניות וכובסות עלו למלוכה, נעשו דוכסים, גנראלים, ואילו המלכים מלידה כבר התחילו משמשים בתורת עוזרים ומשרתים אצל הבורגנות, ובבתי־הנבחרים כבר ישבו, “חולשי על גורלות עמים”, חנוונים, עורכי־דין, הרפתקנים. אותה “חלישה על גורלות עמים” כל כולה לא היתה אלא המצאת תכניות ה”אומות" לחמס־גומלין ולגילוי דרכים לניצול אכזרי של יגיעת המוני־העובדים.

כבר נאמר לעיל, כי ספרות המאה הי“ט לא השגיחה בהיסט־הפיגוּרוֹת, לא ייחדה תשומת־לבה ליוצאים מקרב ההמון, לא ראתה אותם כגיבורים שיש בהם משום ענין מספיק לרומנים. הסופרים שלקו, כאילו, בחירשות סוציאלית שעליה מדבר אוברמן, אזניהם כבדו משמוע את ההימנון לגיבור, הימנון שהיה צריך לטפח גיבורים. הם נתנו דעתם על האדם הצעיר בעל התכונות הבינוניות ובמשך מאה שנים תמימות תיארו, בשמות ובחניכות שונים, אותו איש עצמו, הם הרבו כל־כך לצייר את דיוקנו עד שזה, משראה את עצמו נשנה והולך מאות פעמים, התחיל מאמין “בחד־פעמיותה של האישיות”. דבר הלמד מאליו: צ’אַצקי 39a , הגיבורים של ביירון וכן “בן־הדור”⁴¹ לאלפראֶד מיוסה ופאֶצ’ורין⁴² אינם דומים מלבר דמיון מרובה לרכרוכים מסוּגם של אובלומוב, נאֶחלוּיודוב⁴³, אוֹבאֶרמן⁴⁴, אַדולף⁴⁵, אך כולם ממחצבת בּור אחד נוּקרו. י’וּליאֶן סוֹראֶל⁴⁶, ראַסקוֹלניקוֹב⁴⁷, גראֶלוּ⁴⁸ – אחיהם הם, אך כמובן, אמיצים ופעילים מהם; שלושה אלה, אגב בדיקתם את “ייחודם האישי” לא הרתיעו גם ממעשי־רצח. האחים הקרמזובים הקשישים היו להם אחים בקרב בני־הנעורים הגרמניים של המאה הי”ח, ואילו קרא קרמזוב האב בעיון את דרמותיו של שילר “דוֹן קאַרלוס” ו“השודדים” היה מיטיב להבין גם את בניו הוא.

הדבר המשותף, שאין חולקין עליו, העושה למשפחה אחת כמעט את כל גיבורי ספרות המאה הי“ט האירופית והרוסית הוא, מלבד הסַמיוּת והחירשות הסוציאלית – בולמוס החשבתנות העקרה בתנאים של חדלון־מעשה גמור. חסידיו ותלמידיו המערביים של רוסו מדמים היו שהם חיים על הרגש, אך הם כלו והלכו מורעלים ע”י החשיבה, שכוחה בוזבז על ידם בחקר נבכי התעלומה של ה“אני” שלהם.

“הכרת הבלתי־מוּדע” – ביתר דיוק: הכרת הבלתי־מוּדע עד עתה – הרי זה אחד השעשועים החביבים, אולם תוצאות של ממש לא תיתן, אולי, אלא משתחדל להיות ענין של שעשועים ליחיד והיתה ענין שבכובד־ראש לאלפי אנשים. אף שלפוחית של סבון, ככל דבר בעולם, ראויה לעיון ולמחקר, אך מה בצע להעלות תולדות אדם, שאינו קיים עדיין אלא בדרגת עוּבּר במעי אמו.

האינדיבידואליסטים קיימים, אך האינדיבידואליות לא תהא אפשרית אלא בשעה שהתפתחותה האינטלקטואלית והאימוציונלית של האישיות לא תוגבל ולא תסתלף ע“י מושגים של אומה, מעמד, כנסיה, ע”י תנאי המלחמה המתמדת והאכזרית של הכל כנגד הכל, ע"י תנאי־הטרף שבחיי עבדי המשטר הקפיטליסטי בני דורנו.

גלוי וידוע, כי רוסיה היתה, כמוה ככל מדינה בורגנית מעמדית, בנויה בצורת גן־חיות. במדינה הבורגנית, אני חוזר על כך, חי האדם במצב דרוך של דאגה תדירה להתגוננות עצמית מפני רעיו, בשאיפה מתמדת להזדיינות, להתגוננות בכסף ובזהב, בחרדה למקום שכבש לעצמו, ברצון לשנות אותו במקום אחר מכובד יותר, בליטוּש רעיונות־קטינא וכידונים המסוככים על “זכות היחיד” – בהבלטת האינדיבידואליזם.

ברוסיה היו הבריות כלואים עוד יותר בסוגרים הצרים של ה“מעמדיות”.

העם היה משולל כל זכות שהיא.

“תמונת־חייו” של עם זה כתובה בעט בהיר בידי ההיסטוריון קליוצ’אֶבסקי⁴⁹, ובצורה הרבה יותר נכונה – ע“י הח' מ. נ. פּוקרובסקי. תרומה גדולה להבנת חיי העם תרם הפרופיסור אפאנאסי שצ’אַפוב⁵⁰, בנם של כומר ואיכרה, מן המצוינים שבין ה”אנשים המיותרים" של הבורגנות; ישרו וכשרו שימשו סיבה מספקת לשלטון הצארי להגלותו לסיביר, במקום שהוציא נשמתו בעוני, והוא בן ארבעים ושש. באמת אמרו: ראשון היה שהציע בבהירות ובתוקף את השאלה בדבר מקומו וערכו של העם העובד בקורות רוסיה. הן אלו דבריו: “שעה שהגיתי בהיסטוריה של אוסטריאלוֹב⁵¹ וקאַראַמזין⁵², התמיהני הדבר: על שום מה חסרה היא קורות ההמונים, קורות העם הפשוט, כפי שהוא מכונה? כלום רוב מנין מכריע זה לא נודע לו ערך בהתפתחותה של ארצנו?” ברם בהשקפותיו של שצ’אַפוב היה משהו מן הדוגמטיקה הכנסייתית ועל מעוּות זה שבהשקפת עולמו הצביע בצדק “מיותר” אחר, שאף הוא מת לפני זמנו – נ. א. דוֹבּרוליוּבּוֹב⁵³.

קשה למנות את כל ה“מיותרים” שנולדו על ברכי האצולה והזעיר־בורגנות הרוסית ואשר האצילים והזעיר־בורגנים דחקו רגליהם, דחפום מתוך סביבתם, ואילו שלטון היחיד מיטמטם.

האינדיבידואליזם הבורגני, הבעל־ביתי אינו אלא שאיפתה של האישיות להתגוננות עצמית מפני המועקה הכל־צדדית של המדינה הבורגנות המעמדית, המושתתת על תחרות, על היאבקות היחיד למקום שליטה נוח בחיים. האינדיבידואליזם, שהמשטר המעמדי עורר אותו לחיים, אי־אפשר לו שלא יגביל את ההתפתחות בת־החורין, רבת־האנפין של האישיות, אינו יכול לעצב אינדיבידואליות, שתקום, מן ההכרח הוא שתקום, במדינת־השווים הסוציאליסטית. בשדה הקרב אין השעה כשרה לעשות את הצפרנים, ומאותה כוחותי של היחיד מתבזבזים להגנתו העצמית.

סיבה עצמה אין אפשרות לשקוד על “ההשתכללות העצמית” במקום שכל האינטליגנציה הרוסית גדלה והתפתחה בתנאים בלתי־אנושיים – אין חולק על כך. הבורגנות האירופית לא הציקה ולא עלבה באינטליגנציה שלה בצורה גסה ובזויה כמו השלטון המונרכיסטי של הרוֹמנובים והבורז’וא הרוסי הפראי למחצה. האינטליגנציה הרוסית רשאית להתברך בשפעת כשרונותיה הרב־גווניים, רשאית היא לומר שהיא היתה הכוח החפשי בדעות ביותר במאה הי"ט.

ואף על פי כן, הגושפנקה של הפסיכולוגיה המעמדית, כתוֹבות־הקעקע של האינדיבידואליזם הזואולוגי, הבעל־ביתי הוטבעו עמוק בבשרה. חלק גדול שלה נמצא בלתי־כשר מבחינה אורגאנית לעמוד על ערכה העולמי של מהפכת אוקטובר, נתגלה כאויב אורגני לסוציאליזם המהפכני של לנין⁵⁴. היא ניסתה להסגיר את ארצה, את עמה בידי הבורגנות האירופית, היא סייעה להשמדת מאות אלפי פועלים ואיכרים במלחמת האזרחים.

ועתה רואים אנו, כיצד חלק זה של האינטליגנציה שבהגירה מתבהם והולך, מתקהה, מלבין את פני עצמו בלעיזה משוקצת על העם, נוהם נהמת זאבים, בשלחו לראש העם כל צרה וכל מדוה, כל “מכות מצרים”. ספק אם תימצא בהיסטוריה האנושית התנהגות מחפירה יותר מהתנהגותם של “האינטליגנטים” הרוסים, המסתופפים בפראג, בפאריס ובקיני־זוהמה אחרים של הבורגנות האירופית.

מוריה הרוחניים של הבעל־ביתיות המנצחת לא פסקו, מראשית המאה הי“ט עד סופה, מלשיר שירי תהילה לאינדיבידואליזם, מלטפח אנשים חזקים, איתנים, אך המאה הי”ט – דור ההתפתחות העצומה של המדע, הטכניקה, התעשיה, סחר־הכספים, דור הניצול הבלתי־אנושי, הציני של הפועל הלבן והצבעוני בכל ארצות־תבל – מאה זו היא גם דור ההתפשטות הנרחבת ביותר של הפסימיות, זו תורת הבל ההבלים של החיים. בפילוסופיה קמו לה מבטאים מובהקים כגון שופנהויאֶר⁵⁵, האַרטמן⁵⁶, ליאוֹפארדי⁵⁷, בשירה – ביירון, לאֶנאו, מיוּסה, לאֶרמונטוב, בודלאֶר⁵⁸, סוֹלוֹגוּבּ⁵⁹, ואין אני קורא אלא בשמם של גדולי גדוליה. הלך־רוח זה של חדלון־תקוה לא היה זר גם לגתה ב“פויסט”, לשילר – ב“דון קרלוס” וב“וואַלנשטיין”; ואף בפרוזה קמו לה לפסימיום עשרות מבטאים רבי־כשרון.

כל הסתירות המנויות בזה, כל המערבולת של הגיונות מופשטים, כל הסיבות הכלכליות־החברתיות להתנוונות ולפשיטת הרגל של האינדיבידואליזם הבעל־ביתי יפורטו במבוא לכרכי “תולדות האדם הצעיר בן המאה הי”ט". דומה, כי עתה אין כבר צורך לעמוד על כך, על שום מה צריך הנוער שלנו להכיר סיפור־קורות זה, ואף־על־פי־כן פטור בלא־כלום אי־אפשר. מלבד מה שבתוך כל אחד מאתנו חי עדיין האדם הראשון של הבעל־ביתיות, שכל אחד מאתנו נוטה – אם בהרבה ואם במעט – לקיים את אשרו שלו על חשבון כוחותיו של הזולת, לאמור: אותו אינדיבידואליזם־של־זאבים, המטופח מדורות, לא שבק עדיין חיים – הרי בתנאינו, בימי תקוּפת הריקונסטרוקציה, קיימות עדיין אי אלו אפשרויות להתפתחותו של האינדיבידואליזם. דבר זה מן הדין לדעתו ולזכרו יפה. הנוער העובד הפרוליטארי, הבונה ברוח־גבורה את החברה הסוציאליסטית, בה תהא האישיות בת־חורין לפתּח כל סגולותיה – נוער זה חייב לדעת מה בין ההכרח בפיתוח אינדיבידואליות חדשה סוציאליסטית לבין האינדיבידואליות הבעל־ביתית – הדורסנית, החייתית, המנוולת את האדם. נוער זה תהא־נא עינו פקוחה שעל גופו הבריא, החזק לא יעלה בשר־פרא, יותר נכון: אותה צבוּת של סרטן, שדילדלה כוחותיו של העולם הבעל־ביתי, הטילה בו רקבון פנימי והנה היא מפוררתו עתה עד גמירא. דבר אחד פשוט יבין נא הנוער: חייבים הבנים להיות חכמים מאבותיהם, חזקים מהם; והם יהיו כאלה לכשיכירו בשגיאות העבר ויסגלו לעצמם, סגל עמוק, את כל הטוב, כל החיוני והמועיל שהעלו אבותיהם, כל שהוחל על ידם, כל הנובע בחינת כורח אידיאולוגי והיסטורי מנסיונם החמוּר, המהפכני.

עתה מחוּור כבר גם לשתום־עין ולטח־אוזן, כי קומץ זה של חמסני יגיעת זרים, פורקי כל־אחריות, אירגון זה של טפילי־אנושות, מאיים במיטמוט התרבות, שנוצרה לא רק בעמלם הגופני של הפועלים, כי אם גם על ידי אנשי־צמח שנתבלטו מתוך ההמון העובד בכל שטחי היצירה. בימינו אפשר כבר לא להזכיר את הפאראדיים והלומונוסובים כמאושרים יוצאים־מן־הכלל – הפרוליטריון של ברית־המועצות הופך יוצאים־מן־הכלל אלו למעשים שבכל יום. הבורגנות של אירופה ואמריקה מעוררת פה ושם בדרך בוגדנית התפרצויות סטיכיות של הכוחות הבלתי־מאורגנים. דבּרי הסוציאל־דימוקרטיה נהפכו, בהשפעת הבעל־ביתיות העולמית, לכלבי־בית קשורים בשרשרתה. הכוח היחיד המסוגל לארגן את ההכרה המעמדית־המהפכנית של פועלי כל הארצות אינו אלא האינטרנציונל השלישי. המעמד העובד של ברית המועצות הוא הטוּר הקדמי שלהם, ובזכות היותו ראשון שנחל נצחון על שודדי העולם, צריך הוא לשמש, והוא משמש, מורה־הוראה למיליוני אחים־למעמד־ולרוח.

אך אוי לו למורה, שהוא עצמו אינו לומד, אינו שקוד על תלמודו. אין לך כלי־זין מלוּטש מן הדעת, המבוססת על תהליכי־העמל, על ידיעת עברה של האנושות. מבקש אתה להכּות בו באויב עד חרמה – דע את אויבך.

1931

חברים!

בכל הערים שבהן נזדמן לי לשוחח אתכם, שאלוני רבים מכם בעל־פה ובפתקים: כיצד למדתי לכתוב? נשאלתי על כך במכתבים שהגיעוני מכל קצות ס.ס.ס.ר., מאֵת כתבי־כפרים, כתבים צבאיים ובכלל טירוני העבודה הספרותית. מהם שביקשו ממני “לכתוב ספר, איך צריך לחבר סיפּורים אמנותיים”, “לעבד תורת הספרות”, “להוציא ספר ללימוד הספרות”. ספר־לימוד כזה איני יודע, איני יכול לחבר, ומלבד זה, הלא ספרים מעין־אלה – אם־כי לא מעולים אך מועילים – כבר מצויים.

הכרח הוא לסופר המתחיל לדעת את תולדות הספרות. מועיל בנידון זה ספרו של וו. קאֶלטואַל “תולדות הספרות”, הוצאת ה“גוסאיזדאט”¹: מתואר בו יפה תהליך התפתחות היצירה שבע"פ – “יצירת העם” – ושבכתב – “היצירה הספרותית”. כל מפעל צריך לדעת קורות התפתחותו. כל ענף בייצור, למעלה מכן: כל בית־חרושת, אילו ידעו פועליו, כיצד קם הענף או המפעל, כיצד התפתח בהדרגה, כיצד שיכלל את הייצור, – היו מיטיבים לעבוד, היתה מעמיקה בהם הבנת ערכו ההיסטורי־התרבותי של עמלם, היתה גוברת בהם תשוקת העבודה.

כן חובה לדעת את תולדות הספרות העולמית, לפי שהיצירה הספרותית בכל העמים והארצות – אחת היא במהותה. המדובר הוא לא בקשר־שבצורה, שהוא קשר חיצוני בלבד; לא בכך שפּושקין נתן לגוגול² את הנושא לספרו “נפשות מתות” והוא, פושקין עצמו, קיבל, כנראה, נושא זה מהסופר האנגלי סטאֶרן³ מתוך ספרו “מסע סנטימנטלי”; אין חשיבות אף בכך, שהנושא ב“נפשות המתות” ו“רשימות מעזבון בית־הועד הפיקויקי” לדיקאֶנס⁴ אחד הוא – חשוב הדבר להיווכח, כי מאז ומתמיד ובכל העולם נשזרה והולכת ונשזרת זו הרשת “ללכוד בה את נפש האדם”, וכי מאז ומתמיד ובכל העולם היו ומצויים אנשים אשר תכלית אחת לעבודתם: לשחרר את האדם ממשפטים קדומים, מדעות טפלות ומאמונות־הבל. חשוב לדעת: שבכל מקום ובכל עת ביקשו ומבקשים להרגיע את האדם בהבלים שנוח לו בהם, ומאז ומתמיד ועד היום הזה היו וישנם מתקוממים, השואפים לעורר מרד נגד המציאות הדלוחה, הנתעבת. וחשיבות מיוחדת היא לדעת, כי מורדים אלה, המורים לבני־האדם את הדרך העולה קדימה ודוחפים אותו ללכת בדרך זו, יתגברו בכל זאת, בסופו של דבר, על עבודתם של המרגיעים, המטיפים להשלמה עם תועבות המציאות הזאת, יציר־כפיה של המדינה המעמדית, של החברה הבורגנית, אשר הטילה את זוהמתה בעם העובד ועדיין מנַגעת אותו במומיה הנקלים ביותר: תאוות־הבצע, הקנאה, העצלות, שנאת־העבודה.

תולדות עמל האדם ויצירתו מעניינות וחשובות לאין־ערוך מתולדות האדם, שהוא אינו זוכה לחיות אפילו מאה שנה, ואילו מפעלו קיים לדורות. הצלחותיו האגדיות של המדע, מהירות גידולו מוסברות אמנם בכך, שהמלומד יודע את תולדות התפתחות המקצוע שהוא שקוד עליו. ויש הרבה מן המשותף למדע ולספרות היפה: בזה כן בזו נודע תפקיד עיקרי להסתכלות, להשוואה, לחקר; מן ההכרח כי האמן, וכן איש־המדע, יהיה ניחן בחוש הדמיון והניחוש – ב“אינטואיציה”. הדמיון, הניחוש משלימים את החוליות החסרות שעדיין לא נמצאו בשרשרת העובדות והם שמתירים לו לחכם להניח “הנחות” ותיאוריות, המכוונות בהצלחה וללא שגיאות, פחות או יותר, את חיפושי הרוח, החוקר את כוחות הטבע וחזיונותיו, ובשעבדו אותם בהדרגה לשכלו ולרצונו של האדם, הוא יוצר את התרבות, שהיא ה“טבע השני” שלנו, יציר רצוננו ורוחנו.

שתי עובדות מאשרות עובדה זו על הצד הטוב ביותר: החימאי הנודע דמיטרי מאֶנדאֶלייב⁵ יצר, על יסוד חקר היסודות הידועים לכל, כגון: ברזל, עופרת, גפרית, כספית וכו' “מערכת יסודות פריודית” שקבעה, כי מצויים בטבע המון יסודות אחרים, שאיש לא מצאם עדיין ולא גילם; ולא עוד, אלא שגם נתן סימנים – את המשקל הסגולי – של כל יסוד מן היסודות הבלתי־נודעים. עתה נתגלו כולם, ונוסף להם נמצאו, בשיטתו של מאֶנדאֶלייב, גם כמה יסודות אחרים, שהוא עצמו לא שיער את מציאותם.

עובדה אחרת: הונוראֶ באַלזאַק, אחד מגדולי האמנים, צרפתי, רומאניסטן, העלה באחד הרומאנים שלו, מתוך התבוננות בנפש האדם, כי באורגניזם של האדם פועלים, כנראה, מיצים עזים, בלתי־ידועים למדע והם הגורמים לתכונות פסיכו־פיסיות שונות של האורגניזם. עברו כמה עשרות שנים, והמדע גילה בגופו של האדם כמה בלוטות לא ידועות מקודם, המייצרות מיץ זה, – “ההורמונים” ויצר את התורה החשובה במאוד בדבר ה“הפרשה הפּנימית”. התאמים כאלה בין עבודתו היוצרת של המלומד ושל הסופר הגדול – אינם מעטים. לומונוסוב, גיתה היו משוררים ומלומדים כאחד, וכן הרומאניסט סטרינדברג⁶ – הוא שהעלה ראשון, בספרו “קפיטן קול”, את האפשרות להפיק חנקן מן האויר.

אמנות היצירה הספרותית, האמנות ליצור אפיים, “טיפוסים” דורשת חוש דמיון, חוש הניחוש, ה“בדיה”. אם יבוא הסופר לתאר חנווני פלוני, או פקיד, או פועל ממכריו, לא יעשה בזה אלא תצלום, מוצלח פחות או יותר, של אדם אחד, תצלום אשר אין לו כל ערך חינוכי־סוציאלי והוא לא יתן ולא יוסיף כמעט להרחבת ידיעתנו על האדם ועל החיים ולהעמקתה.

אולם אם יעלה בידי הסופר להפשיט מכל אחד ואחר מבין כ' או נ' או ק' חנוונים, פקידים, פועלים את הקוים המעמדים האופייניים ביותר, את ההרגלים, הטעמים, התנועות, האמונות, אורח־הדיבור וכולי – להפשיטם ולאחדם בחנווני אחד, או בפקיד או בפועל אחד, הרי שניתן לנו בדרך זו “טיפוס” – וזו היא האמנות. היקף ההסתכלויות, עושר נסיון החיים מעניקים לא אחת לאמן את הכוח להתגבר על יחסו האישי לעובדות, על הסוביקטיביות שלו. מבחינה סוביקטיבית היה באלזאק חסיד המשטר הבורגני, אולם ברומניו תיאר את תיפלותה ואת שיפלותה של הבעל־ביתיות בבהירות מדהימה, ללא רחמים. מצויות דוגמאות רבות לכך, כיצד מופיע האמן כהיסטוריון אוביאֶקטיבי של מעמדו, של תקופתו. במקרים אלה יהא ערך עבודתו של האמן כערך עבודתו של חכם־הטבע, החוקר את תנאי־הקיום והתזונה של בעלי־החיים, סיבות ריבויים וכליונם, מתאר את תמונת מלחמת־קיומם האכזרית.

חוש ההתגוננות שבאדם פיתח בו, תוך כדי מלחמת הקיום, שני כוחות יצירה אדירים: ההכרה והדמיון. ההכרה – זה הכושר להתבונן, להקביל, לחקור חזיונות הטבע ועובדות החיים הסוציאליים, כללו של דבר: ההכרה – היא החשיבה. אף הדמיון אינו, במהותו, אלא חשיבה על העולם, אלא שחשיבה זו עיקרה בתמונות, “אמנותית” היא; ניתן לומר: הדמיון הוא הכושר לייחס לחזיונות הטבע הסטיכיים ולעצמים – מתכונותיו של האדם, מרגשותיו, ואף מכוונותיו.

קוראים אנו ושומעים: “הרוח מיללת”, “גונחת”, “הירח מאיר מהורהר”, “הנהר לאט אגדות קדומים”, “היער קדרו פניו”, “הנחשול ביקש להזיז את הסלע, שהעלה קמטים מכובד המהלומות, אך לא הרתיע”, “הכיסא קירקר כבר־אווז”, “הנעל סירבה לעלות על הרגל”, “הזגוגיות הזיעו” – אף על פי שזגוגיות אין להן בלוטות־זיעה.

כל זה מקרב את חזיונות הטבע להבנתנו וקוראים לכך “אנטרופומורפיזם”, מיוונית: אנטרופוס – אדם, מורפה – צורה, דמות. אנו רואים כאן, כי האדם אוצל לכל מראה עיניו מהתכונות האנושיות שלו: מדמיין, מכניס אותן לכל מקום – לכל חזיונות הטבע, לכל החפצים מעשי ידיו ויצירי־תבונתו. יש סבורים, כי אנטרופומורפיזם זה לא יכירנו מקומו באמנות הספרות, ולא עוד אלא שהוא גם מזיק, אולם הם עצמם שגור בפיהם: “הקור צבט את אזני”; “השמש האיר פנים”; “נכנס אדר”; נבצר מהם לא לומר: “הגשם יורד”, אף על פי שהגשם אין לו כלל רגלים, “מזג־אויר רע”, אם כי תופעות הטבע אינן כפופות להערכותינו המוסריות.

פילוסוף יווני קדמון – כסאֶנופאנאֶס⁷ – היה אומר, כי אילו ניתן דמיון לבעלי־החיים היו האריות מתארים להם את האלוהים בדמות אריה אדיר שאין לנצחו, העכברים – בצורת עכבר וכולי. יש לשער, שהיתושים היו עושים להם יתוש לאלוהים, וחידקי השחפת – חידק. האדם תיאר לעצמו את אלוהיו ככל־יודע, כל־יכול, כל־יוצר, לאמור: חלק לו מכבוד שאיפותיו. האלוהים אינו אלא “מיבדה” של האדם, הנובע מן “החיים הדלים המוגיעים” וממאווייו הסתומים של האדם לעשות בעצם כוחו את החיים עשירים יותר, קלים, צודקים ונאים. האדם רומם את אלוהיו מעל לחיים, משום שמיטב סגולותיו ומאווייו, שנולדו בתהליך עמלו, לא היה להם מקום במציאות, שנטושה בה המערכה על פת־הלחם. ואכן, רואים אנו, משהגיעו חלוצי מעמד הפועלים לכלל הכרה, כיצד יש לשדד מערכות החיים כדי לאַפשר התפתחות חפשית לכל הטוב, לא עוד זקוקים היו לאלוהים, כמיבדה שעבר ובטל. לא עוד הכרח לאדם לכמוס את כל הטוב שבו בדמות האלוהים, כי מעתה הבין, איזוהי הדרך לממש את הטוב במציאות חיה, ארצית.

אלוהים נוצר באותה דרך עצמה בה נוצרו “טיפוסים” ספרותיים: לפי חוקי ההפשטה וההמחשה. תחילה מביאים לידי “הפשטה” – “אבסטראקציה” – את עלילותיהם האופייניות של גיבורים הרבה, ולאחר־מכן ממחישים קוים אלה, – מכלילים אותם בדמות גיבור אחד, נגיד: בדמותו של האֶרקולאֶס⁸, או של איליה מורומאֶץ⁹, האיכר איש ריאזאן: מייחדים את הקוים הטבעיים ביותר שבכל סוחר, אציל, איכר ומכלילים אותם בדמות של סוחר, אציל או איכר אחד, וכך מתקבל “טיפוס ספרותי”. כך נוצרו הטיפוסים פאוסט, המלט, דון קיחוט, וכך כתב טולסטוי את פלאטון קאראטייב, שפל־הרוח, “מוכה האלוהים”, דוסטויבסקי – את הקאראמזובים ואת הסווידריגיילובים¹⁰, גונצ’ארוב – את אובלומוב¹¹ וכולי.

אנשים כמות אלה הנקובים לעיל לא היו במציאות; היו וישנם אנשים דומים להם, קטנים מהם בהרבה, שלמים פחות מהם, והנה מהם, מקטנים אלה, העלו אמני־המלה טיפוסים מכלילים, “בדו” אותם, בנו, כבנות מגדל גדול מלבינים בודדות, טיפוסים שהיו לשם־דבר. כל שקרן מכונה עתה בפינו – חלאֶסטאקוב¹², כל חנפן – מולצ’אלין¹³, כל צבוע – טארטיוף¹⁴, כל מקנא לאשתו – אותלו¹⁵ וכולי.

שני זרמים או כיוונים יסודיים הם בספרות: רומנטיזם וריאליזם. בשם ריאליזם קוראים אנו לתיאור נאמן של אנשים ותנאי־חייהם, ללא קישוט. הרומנטיזם כמה הגדרות לו, אך הגדרה מדויקת, ממצה ללא שיור, שתבוא עליה הסכמת כל כותבי תולדות הספרות, עדיין אינה מצויה בידינו, עדיין לא עובדה. אף ברומנטיזם יש להבחין שני כיוונים, שונים בהחלט זה מזה: הרומנטיזם הפאסיבי – זה מבקש להביא את האדם לידי השלמה עם המציאות, שהוא מפאר אותה, או להסיחו מן המציאות ולמשכו להתעמקות עקרה בתוך עולמו הפנימי, למחשבות על “חידות הגורל של החיים”, על האהבה והמוות – חידות שאין להן פשר בדרך החיטוט ו“ההתבוננות” ולא תיפתרנה אלא ע"י המדע. הרומנטיזם הפעיל מבקש להגביר את רצון החיים שבאדם, לקוממו נגד המציאות, נגד כל לחץ שלה.

אולם לגבי סופרים־קלסיקאים מסוגם של באלזאק, טורגנייב, טולסטוי, גוגול, לאֶסקוב¹⁶, צ’אֶכוב¹⁷ קשה להשיב בדיוק מדוקדק: רומנטיקאים הם אם ריאליסטים? – גדולים שבאמנים, הריאליזם והרומנטיזם עולים אצלם כאילו בקנה אחד. באלזאק ריאליסטן הוא, אולם כתב גם רומנים כמו “עור יחמור”, יצירה שאינה ריאליסטית כלל וכלל. טורגנייב אף הוא כתב דברים ברוח הרומנטיקה, כמוהו כשאר סופרי רוסיה המובהקים, מגוגול עד צ’אֶכוב ובונין¹⁸. מזיגה זו של רומנטיזם בריאליזם אפיינית ביותר לספרותנו הגדולה. והיא שמשווה לה אותה מקוריות, אותה עצמה, שהשפעתה על ספרות העולם כולו הולכת ובולטת, הולכת ומעמיקה.

זיקת־הגומלין שבין הריאליזם לרומנטיזם תתחוור יותר לאחר שניתן דעתנו על השאלה: “חפץ הכתיבה מנַין?” שתי תשובות לשאלה זו, ואחת מהן ניתנה על ידי כתבית שלי, בת ט“ו, בתו של פועל. במכתבה כתוב לאמור: “בת ט”ו אני, אך כבר בגיל צעיר זה נתגלה אצלי כשרון־סופרים, והגורם לכך – חיי הדלים המוגיעים”.

היה זה ודאי נכון יותר אילו במקום “כשרון־סופרים” היתה אומרת “חפץ־כתיבה”, כדי להנוות, כדי להעשיר ב“מיבדה” שלה את “חייה הדלים המוגיעים”.

תשובה לשאלה זו משיבים שבטי־העמים מחבל הוולגה, מחבל אוראל וסיביריה. תמול־שלשום היו רבים מהם חסרים עדיין כתב, אך כבר עשרות דורות לפנינו האדירו והנוו את “חייהם הדלים והמוגיעים” ביערות העד, בביצות, בערבות הישימון שבמזרח ובטונדרות שבצפון – בשירים ובסיפורי־מעשיות, באגדות גיבורים, בבדיות על אלים; חיבורים אלה נקראים “יצירה דתית”, אולם במהותם אף הם יצירה אמנותית.

אילו זכתה באמת הכתבית שלי בת הט"ו בכשרון – דבר שאני מאחל לה, כמובן, מעומק לבי – היתה ודאי כותבת דברים המכונים “רומנטיים”, היתה ודאי שוקדת להעשיר את חייה “הדלים והמוגיעים” במיבדים נאים, והיתה מתארת את בני האדם טובים מכפי שהם בממש. גוגול כתב “כיצד נתקוטט איוואן איוואנוביץ' עם איוואן ניקופורוביץ'”¹⁹, “בעלי אחוזה מן הדור הישן”, “נפשות מתות”, אך הוא כתב גם את “טאראס בולבה”. בשלוש היצירות הראשונות מתוארים על ידו אנשים בעלי “נפשות מתות” וזוהי – אמת מחרידה; אנשים כמות אלה היו, והם בנמצא עד היום הזה; וגוגול, בתארו אותם, כתב מעשה “ריאליסט”.

בסיפורו “טאראס בולבה” תיאר זאפּורוז’צים²⁰ כאבירים יראי־שמים וגברתנים המרימים את אויבם על חודה של חנית, אף על פי שקת החנית אינה עשויה להחזיק משא של חמישה פוד והיא תישבר, ובכלל, זאפורוז’צים כאלה לא היו בנמצא, וסיפורו של גוגול עליהם אינו אלא בדייה יפה. כאן, כמו בכל סיפורי “פּאנקו הצהוב”²¹ וסיפורים רבים אחרים מתגלה גוגול כרומנטיקן, ומסתבר שרומנטיקן הוא משום שנלאה כבר מלהתבונן ב“חיים הדלים המוגיעים” של “הנפשות המתות”.

האדם לא יצא עדיין מכלל חיה מבחינות רבות, ואילו מבחינה תרבותית הרי הוא עדיין עול־ימים. ומן המועיל הוא לפאר אותו במקצת ולשבחו, הרי זה מעלה את כבודו בעיניו ומסייע לחיזוק אמונתו בכוחות היצירה שלו. מלבד זאת, יש גם על מה לשבח את האדם: שבכוחו וברצונו נוצר כל הטוב וכל החברתי.

כלום משתמע מכל האמור לעיל, כי אני טוען להכרחיותו של הרומנטיזם בספרות? – אכן, מגן אני עליו, אך בתנאי של השלמה מהותית לרומנטיזם.

כתב שני שלי, כבן י"ז, פועל, קורא אלי בקול: “משופע אני ברשמים, שאין אני יכול שלא לכתוב”.

במקרה דידן מוסברת שאיפת הכתיבה לא בדלותם של החיים, כי אם בעושרם, במעמסת הרשמים, בתשוקה הפּנימית לספר בהם. אף אמנם, הרוב המכריע של כתבי הצעירים מבקשים לכתוב דוקא משום שמשופעים הם ברשמי הוויה, לא “יוכלו החרש” ממה שראו עיניהם וחזו מבשרם. מהם עתידים ודאי לצמוח לא מעט “ריאליסטים”, אך סבור אני כי בריאליזם שלהם יהיו גם כמה סימנים של רומנטיזם, שאין להימנע ממנו והוא גם כשר בתקופה של התעוררות רוחנית בריאה, וימינו ימי־התעוררות הם.

ובכן: לשאלה: מפני מה נתעוררתי לכתוב? – משיב אני: בכוח הלחץ שלחצו עלי ה“חיים הדלים המוגיעים” ומשום שהייתי משופע ברשמים, ו“לא יכולתי לא לכתוב”. הסיבה הראשונה אילצה אותי לנסות ולהכניס לתוך החיים “הדלים” מיבדים, “מעשי־המצאה” כגון: “אגדת הבז והעכנאי”, “האגדה על הלב הבוער”, “יסעור”, ובכוח הסיבה השניה התחלתי כותב סיפורים בעלי אופי “ריאליסטי” – “עשרים ושישה ואחת”, “האורלובים”, “עז־הפנים”.

אשר “לרומנטיזם” שלנו מן ההכרח לדעת גם את הדברים דלהלן. עד צ’אֶכוב – בסיפוריו “איכרים” ו“בבקעה” – ובונין – “הכפר” וכל סיפורי־האיכרים שלו – היתה ספרות האצילים שלנו מחבבת לתאר, וידעה לתאר יפה, את האיכר כאדם נמוך־רוח, סבלן, המאוהב באיזו אמת נוצרית שלא מעלמא הדין, ללא אחיזה במציאות, אך היא חלום כל חייהם של איכרים, דוגמת קאליניץ' מתוך “כור וקאליניץ'” לטורגנייב, ופלאטון קאַראַטאייב²² מ“מלחמה ושלום” לטולסטוי. בדמות זו של סבלן ונמוך־רוח, חולם חלום “האמת האלוהית” התחילו לתאר את האיכר עשרים שנה קודם לביטול “משפט הצמיתות”²³, שעה שהכפר המשועבד כבר העמיד מתוך סביבתו החשוכה הרבה מארגנים מוכשרים של התעשיה: את הקוקוראֶבים, הגובּונינים, המורוזובים, הקולצ’ינים, הז’וראבלאֶבים²⁴ ועוד. בד בבד עם תהליך זה הוזכרה בעתונות לעתים קרובות דמותו האגדית האדירה של אחד חוטר מגזע איכרים – לומונוסוב, משורר ומלומד גדול.

חרשתנים, בוני־אניות וסוחרים, שאך תמול־שלשום היו משוללי זכויות, כבשו לעצמם באומץ־לב מקום בשורה אחת עם האצולה, והסבו, כאותם ה“עבדים המשוחררים” ברומא העתיקה, לשולחן אחד עם אדוניהם. ההמון האיכרי, שהעמיד מתוכו אנשים כאלו, כמו הפגין עתה את העצמה ואת הכשרון הצפונים בו. אולם ספרות האצולה לא השגיחה, כביכול, ולא הרגישה בכך, ולא תיארה כגיבור הדור את איש־הרצון, צמא־החיים הממשי ביותר – הבונה, הכובש, “איש־המשק”, אלא הוסיפה לתאר באהבה את פוליקושקה²⁵ הישרן. בשנת 1852 כותב לב טולסטוי רשימה רבת־עצב, “בקרו של בעל־אחוזה”, בה הוא מפליא לספּר כיצד אין העבדים הוגים אימון לשליט הטוב, הליבראלי. משנת 1862 מתחיל טולסטוי לחנך את ילדי האיכרים לשלול את “הפרוגרס” ואת המדע והוא מטיף: קנו תורת־חיים אצל האיכר, ומשנות השבעים ואילך כותב הוא סיפורים “לעם”, מתאר בהם איכרים אוהבי־הנוצרי, עוטי רומנטיקה, מלמד כי אין חיי צדק וברכה כחיים שבכפר ואין עמל קדוש כעמל האיכר “עובד האדמה”. ולאחר־מכן, בסיפורו “כלום נחוץ לו לאדם אדמה הרבה” גורס הוא, כי אין האדם זקוק אלא לד' אמות, כדי קברו.

אותה שעה כבר הפכו החיים את נמוכי־הרוח האלה, חסידי־ישו, לבוני צורות חדשות של חיי כלכלה, לבורגנים וזעיר־בורגנים מחוננים, לטורפים דוגמת הראזובאיאֶבים והקולופּאַיאֶבים המתוארים בידי גלאֶבּ אוספּאֶנסקי²⁶, ובשורה אחת עם החמסנים – גם מורדים ומהפכנים. אך ספרות האצילים לא השגיחה בכל אלה. ברומן “אובלומוב” – אחד הרומנים המעולים ביותר בספרותנו – העלה גונצ’ארוב לעומת האציל הרוסי הנירפּה עד כדי ליקוי־דעת – פלוני אשכנזי ולא איש רוסי, אחד “האיכרים לשעבר”, שבתוכם חי הסופר ואשר כבר התחילו לחלוש על חייה הכלכליים של הארץ. ואם יש אשר הסופרים־האצילים תיארו אחד מהפּכן – והיה זה בן עם זר, בולגארי²⁷, או מרדן־של־מלל דוגמת רודין. איש הפעולה, איש הרצון הרוסי, כגיבור התקופה, נשאר מחוץ לספרות, מן הצד, אֵי מחוץ “לתחום הראייה” של הסופרים, אף על פי שהלה כבר הכריז על קיומו ברוב רעש – בפצצות. אפשר להביא הרבה ראייות לכך, שהרומנטיזם האקטיבי המעורר לחיים, למעשים היה זר לספרות־האצילים הרוסית. זו לא יכלה להקים מתוכה סופר כשילר, ותחת “שודדים”²⁸ הפליאה לתאר “נפשות מתות”²⁹, “בר־מינן חי”³⁰, “בתי־מוות”³¹, “שלדים חיים”³², “שלוש מיתות”³³ והרבה מיתות אחרות. ה“חטא וענשו” נכתב אף הוא בידי דוסטויבסקי כמו בניגוד ל“שודדים” של שילר, ו“שדים” שלו – הוא הנסיון המחונן ביותר והמרושע ביותר מכל המון הנסיונות שנעשו, להשמיץ את התנועה המהפכנית של שנות השבעים.

גם לספרות המשכיל־הראזנוצ’יניאֶץ זר היה הרומנטיזם הסוציאל־מהפכני. הראזנוצ’יניאֶץ דעתו נתונה היתה יותר מדי לגורלו האישי, לחיפושי תפקידו הוא בדרמת־החיים. חי היה “בין הפטיש והסדן”, הפטיש – שלטון־היחיד, והסדן – “העם”.

הסיפורים “ימים קשים” לסלאֶפּצוב ו“רשימות של אדם ספק־טווס וספק־עורב” לאוסיפּוביץ’־נובודבורסקי ³⁴– יצירות־אמת חזקות – מציירים את מצבם הטראגי של אנשים נבונים, שאין להם משענת נאמנה בחיים וחיים הם “ספק כטווסים, ספק כעורבים”, או שהם נעשים זעיר־בורגנים שלוי־עולם, כפי שסיפרו על כך קושצאֶווסקי³⁵ ופומיאלובסקי – זה בעל־הכשרון המצוין, הפיקח, שלא הוערך כראוי, – בסיפוריו “מולוטוב” ו“אושרם של בעלי־בתים”. אגב: שני סיפוריו אלה יפים גם לדורנו וברכה בהם גם לימינו אלה, שעה שהזעיר־בורגני המתעורר לחיים מתחיל להקים לו, בהצלחה רבה למדי, חיי־אושר־של־פרוטה בארץ בה שילם הפועל בנהרי־נחלי דם בשכר זכותו לבנות לו תרבות סוציאליסטית.

הסופרים המכונים “נארודניקים” (“הולכי־אל־העם”) – זלאטובראטסקי, זאסודימסקי, לוויטוב, נאֶפאֶדוב, בּאַזשין, ניקוליי אוספּאֶנסקי, אֶרטאֶל, ובמקצת – גם סטאניוקוביץ‘, קארונין־פאֶטרופאבלובסקי ורבים אחרים³⁶ – שקדו בנוסח ספרות־האצילים, על האידיאליזציה של הכפר והאיכר, שהנארודניקים ראוהו כסוציאליסטי מעצם טבעו, שאינו יודע אמת אחרת אלא אמת “הקהילה”, “העדה הכפרית” – הקולקטיב. עורר השקפה זו על האיכרים האדון א. י. האֶרצאֶן³⁷, איש הכשרונות המזהירים, והמשיך בהטפה זו נ. ק. מיכיילובסקי, מי שגילה שתי אמיתות: “אמת האמת” ו“אמת הצדק”. השפעתה של קבוצת סופרים זו על “החברה” לא היתה מוצקת ביותר ולא האריכה ימים, הרומנטיזם שלהם נבדל מן הרומנטיזם של האצילים רק במיעוט־כשרון בלבד. והחולמים שלהם, האיכרים תמימי־הדרך, המינאיים והמיטיאיים, הם העתקים גרועים מדיוקנאותיהם של “פוליקושקה”, "קאליניץ’", “קאראטאייב” ושאר איכרים צדיקים.

קרובים לקבוצה זו, אך פקוחי־עין מהם מבחינה סוציאלית ומוכשרים יותר מכל הנארודניקים יחד, פעלו שני סופרים מובהקים: ד. נ. מאמין־סיביריאק ³⁸ וגלאֶבּ אוספּאֶנסקי. ראשונים היו שחשו וציינו את הסתירה שבין הכפר לעיר, בין הפּועל לאיכר. דבר זה נהיר ביותר היה לאוספּאֶנסקי, מחברם של שני הספרים המצויינים: “נימוסי רחוב ראַסטאֶרייאֶב” ו“שלטון האדמה”. ערכם הסוציאלי של שני ספרים אלה קיים ועומד עד עתה. ובכלל – סיפורי אוספּאֶנסקי לא ניטלה מהם חשיבותם המחנכת; הדור הספרותי הצעיר יכול ללמוד אצל סופר זה כושר הסתכלות ורוחב ידיעת המציאות.

ביטוי מובהק ליחס השולל אידיאליזציה זו של הכפר נותן א. פּ. צ’אֶכוב בסיפוריו הנזכרים לעיל: “איכרים” ו“בבקעה”, וכן בסיפורו “בקיטנה”, ויחס זה הובע בצורה חותכת ביותר על־ידי בונין בסיפורו “הכפר” ובשאר סיפוריו על האיכרות. אופיינית ביותר העובדה, שתיאור כזה ללא רחמים מתואר הכפר גם על ידי הסופרים־האיכרים סאֶמיון פּודיאצ’אֶב³⁹ ואיוואַן וולנוב⁴⁰, סופר מחונן מאוד, הגדל ועולה לעינינו. הנושאים – חיי הכפר, הפּסיכיקה של האיכר – נושאים חיים הם של ימינו, רבי־חשיבות, וסופרינו הצעירים צריכים לתת דבר זה אל לבם.

מכל האמור אנו למדים בצורה ברורה למדי, כי בספרותנו לא היה ועדיין איננו בנמצא “רומנטיזם” כקריאה ליחס אקטיבי אל המציאות, כהטפה לעמל ולחינוך, כפתוס של טיפוח צורות חיים חדשות וכשנאת העולם הישן, שאת ירושתו הרעה אנו משרשים מתוכנו ברוב יגיעה ויסורים. והטפה זו בחינת הכרח היא אם אמנם אין אנו רוצים לשוב אל הבעל־ביתיות, ועל ידה להפליג לתחית המדינה המעמדית, לניצול האיכרים והפועלים בידי טפּילים וחמסנים. ואך ל“תחיה” מעין זו מחכים ונושאים נפשם כל אויבי ברית־המועצות; כדי לאלץ את מעמד הפועלים לשוב ולהקים את המדינה הישנה, המעמדית שמים הם מצור כלכלי על הברית. הסופר־הפועל חייב להבין ברור, כי סתירה זו בין מעמד הפועלים ובין הבורגנות אין ליישבה, וכי אין לה פתרון אלא בנצחון גמור או בתבוסת־כלייה. והנה מתוך סתירה טראגית זו, מתוך קשי המשימות שהוטלו בצו ההיסטוריה על מעמד העובדים, צריך לקום אותו רומנטיזם אקטיבי, אותו פתוס של יצירה, אותה העזת הרצון והתבונה וכל אותן הסגולות המהפכניות, שנתברך בהן הפועל־המהפּכן הרוסי.

ידעתי, כמובן, כי הדרך לחירות קשה מאוד ועדיין לא הגיע הזמן לעשות כל הימים בשלווה על כּוס תה בחברה נעימה של נערות או לשבת בחיבוק־ידים לפני הראי ו“להתענג על יפי עצמך” כנטיית לבם של רבים מבין הצעירים. המציאות הולכת וכופה עלינו את ההכרה, כי בתנאי ימינו לא תקנה לך חיים של שלווה, ואושר לא תדע לא בגפּך ולא טן־דו, כיוון שהרווחה הבעל־ביתית, הבעל־גופית אינה איתנה – אשיותיה של רווחה זו כבר הרקיבו בכל העולם כולו. מעידים על כך בפה מלא: הזעם, עגמת־הנפש והחרדה של הזעיר־בורגנים בכל העולם, המיספּדים שקושרת הספרות האירופית, אותה חדוות־נואשים בה מנסה בעל־הבית העשיר להחריש את פחדו מפני יום מחר כי יבוא, אותו בולמוס חולני לשמחות קלוקלות, השחיתות המינית המתפתחת, ריבוי הפשעים וההתאבדויות. אכן, ה“עולם הישן” חולה אנוש הוא ויש למהר “לנער עפרו מעל רגלינו”, שמא תפגע גם בנו התפוררות רקבונו.

באותה שעה עצמה שבאירופה מתחולל תהליך התפוררותו הפּנימית של האדם, מתפתח אצלנו, בקרב ההמון העמל, בטחון איתן בכוחו ובכוח הקולקטיב. ואתם הצעירים, חייבים אתם לדעת, כי בטחון זה עולה תמיד תוך כדי התגברות על המעצורים בדרך אל הטוב, וכי בטחון זה – כוח יוצר כביר הוא. נדע־נא, כי מכל אשר יש לו לעולם הישן רק המדע בלבד אנושי הוא – ועל כן אין חולקין על ערכו; ואילו כל ה“אידיאות” שלו – פרט לרעיון הסוציאליזם – אינן אנושיות, שכן מבקשות הן, בצורה זו או אחרת, להקנות חוקיות לשלטונם ו“אושרם” של יחידים, למצוא צידוק לה, לרעה לתרבותו וחירותו של ההמון העמל.

איני זוכר את עצמי בנעורי מתאונן על החיים; האנשים שבכפיפתם התחלתי את חיי אוהבים היו להתאונן, אך משהשגחתי כי עושים הם כך מתוך ערמומיות, כדי להעלים בקובלנותיהם את אי־רצונם לעזור זה לזה – השתדלתי לא לחקותם. עד מהרה נוכחתי לדעת, כי יותר מכל אוהבים להתאונן אותם האנשים, הנטולים כוח התנגדות, אלה שאינם יכולים, ואולי אינם רוצים, לעבוד, ובכלל אלה שניחא להם ב“חיים קלים” על חשבון אחרים.

נתנסיתי יפה בפחד זה מפני החיים; עתה קורא אני לו לפחד זה – פחד של סומא. לפי שחייתי – כאשר סיפרתי כבר על כך – במסיבות קשות למדי, ראיתי מילדותי את אכזריותם של הבריות, אכזריות ללא־שחר, ואת איבתם התמוהה בעיני, והייתי נדהם למראה עמלם המפרך של אלו ושלוותם הבהמית של אלו; במוקדם הבנתי, כי ככל שאנשים דתיים רואים עצמם “קרובים יותר אל האלוהים” כן ירחקו מאלה העובדים למענם וכן יתאכזרו יותר בתביעותיהם כלפי אנשי־העבודה; כללו של דבר: ראיתי נוולות שבחיים יותר ממי שהוא מכם. אני גם ראיתיה בצורות מתועבות יותר, שכן לפניכם מפרכס כבר בעל־הבית בעות־המהפכה ששוב אינו בטוח ביותר בזכותו להיות את אשר הוא מטבע ברייתו; ואני ראיתי את בעל־הביתיות בוטחת בעצמה, כי חייה חיים נאים הם, וכי חיי־שלווה זוטים אלה יציבים הם וייכונו לעד.

בימים ההם כבר קראתי תרגומי רומנים לועזיים, וביניהם נפלו לידי גם ספריהם של סופרים נהדרים כדיקאֶנס ובאַלזאַק, וכן רומנים היסטוריים של אֶנסווֹרת⁴¹ בּולבאֶר־ליטון⁴², דיומא⁴³. ספרים אלה סיפרו באנשים בעלי רצון חזק, בעלי אופי בולט; אנשים ששמחות־חייהם אחרות, סבלם אחר, ואיבתם – פרי סכסוכים חשובים. ואילו על סביבי בריות ננסיים, שהיו מחַמדים ומקנאים, רוגזים וניצים ונתבעים לערכאות בשל מעשה בבן־שכן שפגע באבן בכרעה של תרנגולת או ניפץ זגוגית של חלון; בשל עוגה שנחרכה, בשל תבשיל שהוקדח, בשל חלב שהחמיץ. מסוגלים היו להצטער שעות תמימות על שום שהחנווני העלה בפרוטה אחת מחיר הסוכר או שתגר המונופקטורה הפקיע מחירה של אמת־בד. פגעיהם הקלים של שכניהם עוררו בהם שמחת־אמת, והיו מכסים עליה במסווה של השתתפות־בצער כוזבת. ראיתי יפה, כי הפרוטה קבועה כשמש ברקיע הבעל־ביתיות ושמש זו היא שמדליקה בלב הבריות את האיבה הפעוטה המסואבת. סירים, מיחמים, גזר, תרנגולות, לביבות, תפילות־שחרית, ימי־הולדת, לוויות, שובע – עד שהוא יוצא מאפם, וסביאה – עד כדי חזירות והקאה – הנה־הנהו תוכן חייהם של האנשים אשר במחיצתם התחלתי חיי. חיי־תועבה אלה הטילו בי שממון מרדים, מטמטם, העירו בי חפץ־התחצפות כדי לשוב ולעורר את עצמי. אולי על שממון כזה כתב אלי זה לא כבר אחד מכתבי, בן י"ט: “בכל רטט לבי שונא אני שממון זה, בלווית פּרימוסים ודברי־רכילות וילל־כלבים”…

פעמים היה שממון זה פוקע על־ידי מעשה־קונדסות פרוע; בלילה הייתי עולה על הגג וסותם ארובות התנור בבלואים ובאשפה; הייתי מטיל מלח בחמיצה השפותה על האש, משיב אבק מבעד שפופרת של נייר לתוך מנגנון של אורלוגין־הקיר; כללו של דבר: עושה הייתי הרבה דברים המתקראים “בריונות”; ועשיתי זאת מתוך שביקשתי להרגיש את עצמי כאדם חי ולא ידעתי, ולא מצאתי אמצעים אחרים להיווכח בכך. דומה היה עלי כי נתעיתי ביער, בעבי אילנות חללי סער, סבוכים ומסובכים בשיחים קוצנים, ברקב־שלכת, שהרגל שוקעת בו למעלה מן הברך.

זכור לי מקרה כזה: ברחוב־מגורי היו מוליכים אסירים מבית־הכלא אל ספינת־הקיטור, שנועדה להסיעם בדרך הוולגה והקאמה לסיביריה; אנשים אפורים אלה משכו תמיד את לבי משיכה מוזרה; אפשר קינאתי בהם: הנה הם מפליגים בכל־זאת אֵי־שמה ולו גם במשמר, ומהם גם כבולים בנחושתים, ואילו אני אנוס לחיות כעכבר גלמוד במחתרתו, במטבח מטונף, שריצפת־לבינים לו. פעם אחת היתה מהלכת שיירה גדולה; הנידונים לעבודת־פרך צעדו, וכבליהם רועמים. בקצה השיירה, סמוכים למדרכה צעדו שנים, רתוקים יחד ביד אחת וברגל אחת; אחד מהם, גמלוני, שחור־זקן, עיניו עיני סוס וצלקת עמוקה מאדימה במצחו ואחת מאזניו מומית – הילך אימה, ממש. צעדתי על פני המדרכה והייתי מתבונן בו, ופתאום קרא הלה אלי בקול רם מתוך עליצות:

– הבה, בחורון, נלכה־נא לטייל יחד!

במלים אלה שם, כביכול, ידו בתוך ידי. מיהרתי אליו, אך איש־המשמר גידפני ודחפני מעליו, אך לולא דחפני הייתי הולך, כבחלום, אחרי אותו אדם איום, והולך הייתי אחריו דוקא משום שהוא אינו מן המצויים ואינו דומה לאנשים שהכרתים; אם גם איום הוא וכבול, אף על־פי־כן – ובלבד שאפליג עמו לחיים אחרים. ימים רבים שמור היה בזכרוני אדם זה וקולו הטוב והעליז.

ובצד הדמות הזאת קבוע בלבי רושם אחר, חזק אף הוא: זימן המקרה לידי ספר עבה תלוש־ראשית. פתחתי בקריאה בו ולא הבינותי דבר, פרט לסיפור שמצאתי באחד מדפּיו, מעשה במלך שביקש להעניק תואר של אציל לאחד הקלעים הפּשוטים, ועל זה השיב הקלע את המלך מענה־בחרוזים לאמור:

תְּנֵנִי וְאֶחְיֶה עַד סוֹף יָמַי חָפְשִׁי, בֶּן־כְּפָר.

אִכָּר הָיָה אָבִי שֶׁלִּי – אַף בְּנִי יִהְיֶה אִכָּר,

הֵן שִׁבְעָתַיִם יְהֻלָּל אַחַד הָעָם,

מַרְבֶּה תִּפְאֶרֶת מַעֲשִׂים אַף מֵאָדוֹן מוּרָם.

העתקתי לתוך מחברתי את החרוזים הכבדים הללו, והם שימשו לי שנים רבות כמשענת להלך, ושמא היו לי גם מעין תריס, שגונן עלי מפני פיתוייהם ומדוחיהם של בעלי־הבתים – הם־הם “האדונים רמי־המעלה” של הימים ההם. רבים מבין הצעירים ודאי נזדמנו להם לא אחת בחייהם מלים, המעניקות לדמיון הצעיר כוח מניע, כהעניק הרוח המצויה למפרש.

מקץ עשר שנים נודע לי, כי חרוזים אלה הם מתוך ה“קומדיה על הקלָע העליז ג’ורג' גרין⁴⁴ ועל רובין הוד”, מחזה־שעשועים שנכתב במאה הט"ז בידי רובּרט גרין, – מי שקדם לשכספּיר. שמחתי מאוד כשנודע לי הדבר, ועוד יותר גדלה אהבתי לספרות, זה ידידם הנאמן של בני־האדם מאז ומתמיד, אחי־עזר בחייהם הקשים.

אכן, חברים, היטב נתנסיתי בפחד זה מפני התיפלות והאכזריות שבחיים; ועד לידי נסיון של התאבדות⁴⁵ הגעתי. לאחר מכן, במרוצת שנים רבות, הייתי חש כלימה צורבת ובוז כלפּי עצמי, מדי היזכרי באיוולת זו.

נחלצתי מפחד זה לאחר שבאתי לכלל דעה, שאין האדם רע כל כך כשם שהוא נבער, וכי לא הוא ולא החיים מטילים פחדם עלי – נבעת אני מבורותי הסוציאלית והכללית, מהיותי חסר־מגן־ונשק כדי לעמוד בפני החיים. כך הוא הדבר. ודומה עלי, כי עליכם לתת דעתכם על כך במיוחד, משום שגם הפחדים, הגניחות והקובלנות של כמה מביניכם, אף הם אינם אלא פרי ההרגשה שבלב המתאוננים, כי מחוסרי־מגן הם בפני החיים, פרי אי־האמונה בכושרם להילחם נגד כל אותם גילויי “העולם הישן” שמדכאים את האדם מלבר, וגם מלגו.

וזאת לדעת: אנשים שכמותי בודדים היו ובנים־חורגים ל“חברה”, ואילו אתם – מאות, והלא אתם – בשר מבשרו של המעמד העובד שהכיר בכוחו, ושלטון בידו ולומד הוא להעריך את עבודתם הברוכה של היחידים כראוי לה. זכיתם ושלטון הפועלים והאיכרים הוא שלטון שחייב ויכול לסייע בידכם לפתח את כשרונותיכם עד לידי שלמות, והוא גם עושה כך בהדרגה. הוא היה מצליח בזה הרבה יותר, לולא הבורגנות, האויבת־בנפש לו ולכם, שהיא שמה מכשולים לו בחיים ובעבודה.

עליכם להימלא אמונה בעצמכם, בכוחותיכם, ולידי אמונה זו תגיעו מתוך התגברות על המעצורים, על־ידי חינוך הרצון ו“תירגולו”. חייב אדם ללמוד להכניע בתוכו ומחוצה לו את כל מורשת־העבר הקלוקלת, שאם לא כן – כיצד “נתנער מן העולם הישן”? לא כדאי לשיר אותו שיר אם חסר אתה כוח ורצון להגשים את לקחו. אף כיבוש כלשהו שכובש אדם את עצמו מחזק אותו. הלא ידוע לכם, שעל־ידי שהאדם מאַמן את גופו, הוא נעשה בריא יותר, זריז, יודע לשאת בסבל, ובדומה לכך יש לתרגל את השכל ואת הרצון.

והנה לפניכם אחד ההישגים המצויינים של תירגול מעין זה: זה לא כבר הוצגה אשה אחת בברלין, כשהיא מחזיקה שני עפרונות בכל יד ועפרון חמישי בין שיניה, והיא כותבת בבת־אחת חמש מלים שונות בחמש לשונות. לכאורה, אין זה דבר מתקבל על הדעת, ולא משום שקשה הוא מבחינה גופנית, כי אם משום שהוא מחייב לפצל את המחשבה באורח לא־טבעי, ואף־על־פי־כן – עובדה היא. מאידך, מראה עובדה זו, כמה מבזבז האדם לשוא, בעצם, את כשרונותיו המזהירים בחברה בורגנית זו של תוהו־ובוהו, חברה זו שאין אתה יכול לזכות בתשומת־לבה אלא אם כן תהלך בחוצותיה ורגליך כלפי מעלה, או שתשיג שׂיאים במהירות תנועה שתועלתם השימושית מוטלת בספק, שתשחק בשחמט עם עשרים יריבים בבת־אחת, תגיע ללהטוטים משונים ביותר בלוליינות ובחריזה, קיצורו של דבר: תעשה מעשי־מוקיינות בגבורה ובחריפות כדי לבדר שממונם של אנשים יגעים משובע.

אתם הצעירים, מן הראוי לכם לדעת, כי כל דבר בעל ערך לאמיתו, שלעולם הוא נאה ומועיל, כל שהשיגה יד האנושות בשדה המדע, האמנות והטכניקה, נוצר בידי יחידים שפעלו בתנאים קשים מנשוא, לנוכח הבערות הרבה של “החברה”, לנוכח התנגדות עוינת מצד הכנסיה, שאיפת־הבצע של הקפּיטאליסטים, תביעות־שבקאפּריסה מצידם של מאֶצאֶנאַטים – “פורשי־חסותם על המדע והאמנות”. יש לזכור, כי בין יוצרי התרבות מצויים הרבה פועלים פשוטים, כגון: הפיסיקאי הנודע פאראדיי, כגון: אדיסון⁴⁶; כי את מכונת־הטוויה המציא הספּר אַרקרייט⁴⁷ וכי אחד מטובי הקדרים־האמנים היה הנפח באֶרנאַר פאליסי⁴⁸; שכספּיר, גאון הדרמטורגים שבעולם, היה שחקן פשוט, וכן גם מוליאֶר הגדול – ודוגמאות כאלו של “תירגול” מוצלח שתירגלו אנשים את כשרונותיהם אפשר למנות למאות.

הישגים אלה השיגו יחידים שפעלו בלי אותו אוצר ידיעות מדעיות ובלי המיתקנים הטכניים, שנתברך בהם דורנו. צאו וראו, איפוא, כמה הוקלו בעיות העבודה התרבותית אצלנו, במדינה שתכליתה לשחרר שיחרור גמור את האדם מעמל תפל, מניצול ציני של כוח העבודה – מאותו ניצול המקים עשירים המתנוונים עד מהרה ומאיים בניוון על המעמד העובד.

מעשה ברור וכביר לפניכם: “להתנער מן העולם הישן” וליצור חדש. מעשה זה כבר הוחל בו. והרי הוא גדל והולך בכל מקום, על־פי דוגמת מעמד־הפועלים שלנו. וגם אם “העולם הישן” ישים מכשולים ככל אשר יניח – אף־על־פי כן יוסיף המפעל ויתפתח. לכך מתקין עצמו, לאט־לאט, העם העובד במלוא עולם כולו. נוצרת אוירה של אהבה לעבודתם של יחידים, שאינם עוד רסיסים בודדים מתוך הקולקטיב, כי אם חלוצי הביטוי לרצון היצירה המפעם אותו.

בפני מטרה כזו, שהוצבה בעוז זו הפעם הראשונה במלואה, אין מקום לשאלה “מה לעשות”. “קשה לחיות”? – האם אמנם קשה כל־כך? והאם אין החיים קשים משום כך דוקא, שעלו התביעות, שמבקשים אתם דברים הרבה שאבותיכם לא חזום אף בחלומם? שמא מרבי־תביעה אתם?

יודע אני, כמובן, כי מצויים ביניכם לא מעטים שכבר עמדו על החדווה ועל השירה שבעבודה הקולקטיבית – עבודה שאינה שואפת לצרף פרוטה לפרוטה ולצבור הון, כי אם לבטל את שלטונה הנמיבזה של הפרוטה על האדם – שהוא־הוא הנס הגדול של העולם ומחולל כל הניסים והנפלאות על הארץ.

משיב אני לשאלה: כיצד למדתי לכתוב?

רשמים קיבלתי במישרין מן החיים ומן הספר כאחד. מחזור ראשון של רשמים ניתן להשוותו לחומר־גלמי, והשני – למוצרים מוגמרים־למחצה, או – אם לנקוט, לשם בהירות, לשון פשוטה – במקרה הראשון היתה לפני הבהמה, ובשלב השני – העור שהופשט מעליה ועובּד להפליא. טובה מרובה מחזיק אני לספרות חוץ־לארץ, וביותר – לספרותה של צרפת.

סבי שלי אכזר היה וכילי, אך אני מעודי לא היטבתי לראותו ולהבינו כמו לאחר קריאת הרומן של באלזאק “אֶז’אֶן גראַנדאֶ”. אביה של אֶז’אֶן, גראַנדאֶ הזקן, אף הוא כילי ובכללו הרי הוא דומה לסבא שלי, אולם נואל הוא יותר ואינו מעניין כסבא. מתוך ההקבלה לצרפתי עלה ערכו של הזקן הרוסי הבלתי־אהוב עלי, והוא גדל בעיני. על ידי כך לא חל שינוי ביחסי לסבי, אך היתה זו תגלית רבה – זה כוחו של הספר לגלות באדם את אשר איני רואה בו ואיני יודע עליו.

הספר המשעמם של ג’ורג' אֶליוט⁴⁹ “מידלמארץ'”, ספרי אוארבאך⁵⁰, שפילהאַגן⁵¹ לימדוני דעת, כי אורח החיים של הבריות בערי־השדה שבאנגליה ובגרמניה אינו דומה בכל לחיים בניז’ני־נובגורוד, ב“רחוב הכוכבים”, אך אין הוא טוב מהם בהרבה. נושא שיחתם אחד הוא, אלו ואלו משוחחים על פרוטותיהם האנגליות והגרמניות, על יראת־שמים ואהבת־אלוהים, ובה בשעה הלא גם הם, בדומה לאנשי רחובי, אינם אוהבים איש את רעהו, וביותר לא יחבבו אנשים מקוריים, הניפלים בדא או בהא מרוב אנשי־סביבתם. לא הלכתי לבקש את הצד־השווה שברוסים ובבני חוץ־לארץ, לא, בקש ביקשתי את השוני, אך מצאתי את הצד־השווה.

ידידיו של סבא, איוואן שצ’ורוב ויעקב קוטאֶלניקוב, סוחרים שנתרוששו, מדיינים היו באותם הענינים ובאותה צורה כמו אנשי הרומן הנודע של טאֶקאֶרי “יריד ההבלים”. למדתי קרוא לפי ספר התהילים, ואהבה יתירה נודעה ממני לספר זה, שלשונו מוסיקלית ונאה. שעה שיעקב קוטאֶלניקוב, סבא או הזקנים בכללם קובלים היו זה באזני זה על בניהם, זכרתי תלונותיו של דויד המלך לפני אלוהים על בנו, אבשלום המורד, וסבור הייתי, שאין אמת בפי הזקנים כשהם מבקשים להוכיח זה לזה, כי אורח־חייהם של בני־אדם בכלל ושל הצעירים במיוחד, הולך הלוך ורע, וכי נעשים הם יותר נואלים, עצלנים, סוררים, ואין עוד מורא־שמים עליהם. דבר זה עצמו כבר אמרוהו גיבוריו הצבועים של דיקאֶנס.

הייתי מקשיב בשים־לב לויכוחים שבין הלמדנים הסקטנטיים לבין הכמרים והשגחתי, כי אלה ואלה מחזיקים בכל כוחם בכתוב, כמוהם כאנשי־הכנסיה שבארצות אחרות, כי המלה הכתובה משמשת בידי כל אנשי־הכנסיה רסן לפי האדם וכי מצויים גם סופרים כיוצאים בהם. בצד־השווה הזה הבחנתי עד מהרה משהו מעורר חשד, אם גם מעורר ענין.

לא היתה שיטה בקריאתי ולא עקביות – הכל נתרחש באורח מקרה. אחיו של מעבידי וויקטור סרגייאֶב אוהב היה לקרוא רומני בולוואר צרפתיים: קסאַביאֶ דאֶ מונטאֶפּאֶן⁵², גאַבּוריו⁵³, זאַקונאֶ⁵⁴, בוביאֶ⁵⁵, ולאחר שקרא בספריהם של מחברים אלה נזדמנו לידו ספרים רוסיים, שתוארו בהם ה“ניהיליסטים המהפּכניים” תיאור של לעג ואיבה. אף אני קראתי את “עדרו של פּאנורג” לווס. קראֶסטובסקי⁵⁶, “ללא דרך” ו“בסכינים” לסטאֶבניצקי־לאַסקוב⁵⁷, “מקסם־כזב” לקליושניקוב⁵⁸, “ים נגרש” לפיסאֶמסקי⁵⁹. מעניין היה לקרוא על אנשים שאינם דומים כמעט כלל לאלה שבמחיצתם הייתי, ודומים יותר כבני־משפחתו של אותו נידון לעבודת־פרך, שקראני ל“טייל” עמו קמעה. “מהפכנותם” של אנשים אלה נשארה, כמובן, פרשה סתומה בשבילי, ולכך גם נתכוונו, בין השאר, אותם המחברים, שהשחירו את פני ה“מהפּכנים” בתארם אותם בפיח בלבד.

באקראי באו לידי סיפורי פּומיאלובסקי “מולוטוב” ו“אושר בעל־ביתי”. והנה, לאחר שפּומיאלובסקי הראני את “הדלות המוגיעה” של החיים הבעל־ביתיים, את הקבצנות שבאושר הבעל־ביתי, חשתי בכל זאת, ואם במעומעם, כי אותם הניהיליסטים הקודרים טובים במשהו ממולוטוב השאנן. ובקרוב לאחר פומיאלובסקי קראתי את ספרו המשעמם של זאַרובין “אור וצל בחיי רוסיה”, את האור לא מצאתי בו ואילו הצללים נעשו לי מובנים יותר ושנואים יותר.

ספרים גרועים קראתי הרבה מאוד, אך גם הם היו לי לתועלת רבה. חייב אדם להכיר היטב ובמדויק גם את הטוב שבחיים וגם את הרע שבהם. מצווה להרבות דעת. ככל שהנסיון רב־אנפין יותר, כן מתרומם האדם מעלה־מעלה וכן מתרחב והולך שדה־ראייתו.

הספרות הלועזית, שהשפיעה עלי שפע חומר להשוואה, הפליאתני באמנות שהיא מצויינת בה. מצאתי בה תיאור אנשים חי, פלאסטי כל־כך עד שהללו נראו בעיני כמוחשים בגוף ממש, וכן ראיתי אותם תמיד פעילים יותר מהאיש הרוסי – ממעטי־דברים ממנו ומרבים לעשות.

כסופר, הושפעתי השפעה של ממש, עמוקה ומחנכת, מן הספרות הצרפתית “הגדולה” – סטאֶנדאַל⁶⁰, באַלזאַק, פלובאֶר⁶¹; והייתי מייעץ ל“מתחילים” לקרוא את הסופרים האלה. אכן, הללו אמנים גאונים, שליטי־צורה נאדרים; אין כמותם לאמנות בספרות הרוסית. קראתים בתרגום רוסי, אך זה לא מנעני מלחוש בכוחה של אמנות המלה שניחנו בה הצרפתים. אחרי שפע רומני־ה“בּולוואר”, אחרי מיין־ריד⁶², קופּאֶר⁶³, גוסטב אֶמאַר⁶⁴, פּונסון־דאֶ־טאֶררייל⁶⁵ – עוררו בי סיפוריהם של האמנים הגדולים הרגשת־פּלא.

אזכור: את “הלב הפּשוט” לפלובאֶר קראתי בחג השבועות, עם ערב, בשבתי על גג של דיר, לשם נמלטתי על נפשי מן האנשים החוגגים. הסיפור הדהימני כליל, כביכול נסתמאו עיני ונתחרשו אזני – דמותה של זקנה שכיחה ביותר האפילה על חג־האביב ההומה, – דמותה של מבשלת, שלא הצטיינה לא בעלילות־גבורה ולא במעשי־פשע. קשה היה להבין מה כוחן של מלים פשוטות, ידועות, שנתן אדם בסיפור על אשה “לא מעניינת”, להסעיר כל־כך את לבי? היה בכך איזה מעשה־להטים מופלא – ואין אני בודה דברים מן הלב: פעמים אחדות התבוננתי אל דפּי הספר, בשימי אותם, באורח מיכני וכפרא־אדם, לעומת האור, כמנסה למצוא בין השיטין את פשר החידה.

ידעתי עשרות ספרים, בהם תוארו פשעי־דמים מיסתוריים, אך הנה אני קורא “כרוניקות איטלקיות” לסטאֶנדאַל ושוב איני יכול להבין: כיצד נעשה הדבר? – מתוארים אנשים אכזריים, רוצחים נקמנים, ואני קורא את סיפוריו כאילו היו אלה “שבחי צדיקים” או כאילו שומע אני “חלום האם הקדושה” – סיפור לכתה בנתיב־העינויים של בני־האדם בגיהינום.

ונדהמתי לגמרי למקרא אותם הדפּים ברומן של באלזאק “עור יחמור” בהם מתואר משתה אצל בנקאי. מדברים שם בבת־אחת שני מנייני אנשים, היוצרים מערבולת של המולה, ואני שומע, כביכול, את המון קולותיה. אך העיקר לא זו בלבד שאני שומע, אלא שגם רואה אני היאך מדבר כל אחד, רואה עינים, חיוכים, תנועות־אנשים, אף על פי שבאלזאק לא נתן לנו לא קלסתר־פניהם ולא מראה־גופם של אורחי הבנקאי.

בכלל, האמנות לתאר אנשים במלים, אמנות זו להפיח חיים בשיחם, לתת קול לדבריהם, אמנות הדיאלוג השלמה ביותר, הפליאתני במיוחד אצל באלזאק ואצל הצרפתים בכלל. ספרי באלזאק כתובים כאילו בצבעי־שמן, וכשראיתי לראשונה תמונותיו של רובאֶנס⁶⁶, זכרתי מיד את באלזאק דוקא. מדי אקרא בספריו השגעוניים של דוסטוייבסקי, איני יכול להימנע מחשוב, כי חייב הוא הרבה מאוד לאמן־הרומן הגדול הזה. נראו לי גם ספרי הגונקורים⁶⁷, אלה הספרים היבשים והברורים כציורי־עט, וכן מלאכת־הציור הקודרת, כהת־הצבעים של אמיל זולה. הרומנים של הוגו⁶⁸ לא קנו את הלב, אפילו את “שנת 93” קראתי בשוויון־נפש; על פשרו של שוויון־נפש זה עמדתי רק לאחר שהכרתי את הרומן של אנטול פראַנס: “האלים צמאים”. את הרומנים של סטאֶנדאַל קראתי רק לאחר שלמדתי לשנוא דברים רבים, וזה דיבורו השקט וזו בת־שחוקו הספקנית עוד הוסיפו וחיזקו את שנאתי.

היוצא מכל אשר סיפרתי על הספרים הוא: למדתי לכתוב אצל הצרפתים. הדבר אירע במקרה, אך סבור אני כי לא לרעה, על כן אשׁיא אני עצתי לסופרים הצעירים: למדו לשון צרפת, וקראתם את האמנים הגדולים במקורם, ולמדתם מפיהם אמנות המלה. –

את הספרות הרוסית “הגדולה” – את גוגול, טולסטוי, טורגנייב, גונצ’ארוב, דוסטויבסקי, לאֶסקוב – קראתי ימים רבים לאחר מכן. לאֶסקוב השפיע עלי, ללא ספק, בעושר־לשונו ובידיעתו המפליאה בה. בכלל, הרי זה סופר מצויין ובקיא להפליא בדקויות ההווי הרוסי, ועדיין לא הוערך כראוי בספרותנו. א. פ. צ’אֶכוב היה אומר, כי הרבה חייב הוא ללאֶסקוב. אותו דבר עצמו, סבור אני, יכול היה להגיד גם א. ראֶמיזוב⁶⁹.

מצביע אני על קשרי־גומלין והשפעות אלו כדי לחזור ולומר: ידיעת תולדות התפתחותה של הספרות העולמית והלאומית הכרח היא לו לסופר.

בהיותי כבן עשרים עמדתי על כך, כי כבר ראיתי, חייתי ושמעתי דברים הרבה שמן הראוי, ואף מן ההכרח, לשוב ולספר עליהם באזני הבריות. דומה היה עלי, כי יודע אני ומרגיש אני משהו שלא כאחרים; דבר זה הטיל בי מבוכה ואיזה אי־שקט והתיר את חרצובות לשוני. אף בשעה שקראתי ספרים מסוגו של טורגנייב הייתי מהרהר פעמים, כי יכול הייתי אולי לספר, דרך משל, על הגיבורים שב“כתבי איש־ציד” אחרת, לא כפי שעשה המחבר. בימים ההם כבר נחשבתי לאיש־שיח מעניין: סבלים, אופים, “יחפים”, נגרים, פועלי־רכבת, צליינים, ובכלל, כל אותם האנשים שבמחיצתם חייתי, היו מאזינים לי ברוב ענין. כשהייתי מספר על ספרים שקראתי, תפסתי את עצמי לעתים קרובות כי לא דייקתי כל צרכי, כי סילפתי מה שקראתי בהוסיפי משהו משלי, משל נסיוני. וטעמו של דבר הוא, שעובדות החיים והספרות נתמזגו אצלי מזיגה אחת. הספר אף הוא חזיון חיים הוא כמוהו כאדם, עובדה חיה וממללה, ואילו “חפץ” הוא פחות מכל החפצים שנעשו ונעשים בידי אדם.

שמעו אותי אינטליגנטים והשׁיאו עצה:

– כתוב! נסה וכתוב!

לעתים קרובות הייתי מרגיש את עצמי כשתוי והיתה תוקפת אותי סערת־דיבור, השתוללות־לשון מרוב תשוקה להביע את כל עקת־הלב ושמחתו – לספר ביקשתי לשם פורקן. היו רגעים של מתיחות מציקה, עד כדי הרגשת מחנק בגרון, כמי שאחזתו היסטריקה. וחפץ הייתי לצעוק, שאנטולי הזגג – חברי, בחור מוכשר ביותר – יאבד אם לא אחוש לעזרתו; שתאֶראֶזה היצאנית – אדם טוב היא ועוול הוא – שיצאנית היא, ואילו הסטודנטים המנצלים אותה אינם מבחינים בכך, כשם שאינם רואים שאותה זקנה עניה, שקוראים לה “חכמה”, היא חכמה מיעקבלבה, המיילדת הצעירה, שהרבתה קרוא בספרים.

בהסתר גם מידיעת חברי הקרוב הסטודנט גורי פלאֶטניאֶב כתבתי שירים על תאֶראֶזה, על אנטולי, על השלג המפשיר באביב לא כדי לזרום בזרם מים דלוחים מן הרחוב לתוך מרתף הנחתומים, וכן על הוולגה – שנהר יפה הוא, על קוזין אופה־הכעכים – שיהודה איש־קריות הוא, ועל החיים – שהם חזירות גמורה ושממון קטלני.

שירים הייתי כותב ביד קלה, אך שבתי וראיתי – כי גרועים הם כדי סלידה והייתי רוחש בוז לעצמי על העדר יכולת, על כשרון שאיננו. קראתי את פושקין, לרמונטוב, נאֶקראַסוב⁷⁰, את שירי בּאֶראַנז’אֶ⁷¹ בתרגומו של קורוצ’קין וראיתי יפה, שאין אני דומה במאומה אף לאחד המשוררים האלה. לכתוב פרוזה לא מלאני לבי, זו נראתה לי קשה מן השירה, תובעת ראייה חדה ביותר, כשרון מעמיק לראות ולהעלות מה שלא ראו אחרים וכן היא מחייבת איזה צירוף מלים מוצק, מלוכד שלא כרגיל. ואף על פי כן ניסיתי וחזרתי וניסיתי את כוחי בפרוזה, אלא שבחרתי בסגנון של פרוזה ריתמית, מתוך שאמרתי שהפשוטה אינה לפי כוחי. נסיונותי לכתוב בפשטות נסתיימו בתוצאות מגוחכות ועגומות. בפרוזה ריתמית כתבתי “פואימה” גדולה בשם “שירת האלון הישיש”. בעשר מלים שם וו. ג. קורולאֶנקו^{72 73}לאַל דבר זה, שהיה יבש כחרס, ואשר בו הרציתי, כמדומה, מחשבותי בענין המאמר “מחזור החיים”, שראה אור, אם איני טועה, בירחון המדעי “זנאניה” (“דעת”), מאמר שדן בתורת האיבולוציה. מכל אותה פואימה לא נשתמר בזכרוני אלא פסוק זה: “באתי לעולם כדי שלא להסכים” – ואכן, דומה כי לא הסכמתי לתורת האיבולוציה. אולם קורולאֶנקו לא ריפאני מלהיטותי אחר פרוזה ריתמית. ומקץ חמש שנים, כששיבח בפני את סיפורי “סבא ארחיפּ” אמר כי אך לשוא תיבלתי את סיפורי ב“משהו הדומה לשירים”. לא האמנתי לדבריו, אך משחזרתי ועיינתי בסיפור בביתי, נוכחתי לדאבוני כי עמוד שלם – תיאור של גשם שוטף בערבה – נכתב על ידי באותה ריתמית ארורה. ימים רבים היתה זו כרוכה אחרי, חודרת באין־רואים ושלא במקומה לתוך סיפורי. הייתי פותח סיפורי במיני משפטים מתרוננים, כגון: “קסמי הירח עברו מבעד לענפי המורן הצפוני ושיחי השמיר הקוצני”. ולאחר מכן, כשראו הדברים אור הדפוס נוכחתי לבשתי, כי “קסמי” הירח משתמעים כ“קיסמים”, וכי “עברו” אינה המלה המבוקשת כאן. בסיפור אחר שלי נאמר: “הרכב שלף בשלווה משליפו” – חזרה משולשת זו על ה“של” לא הרבתה לפאר את החיים ה“דלים המוגיעים”. ובכלל השתדלתי לכתוב “יפה”.

“השיכור, שנלחץ אל עמוד הפנס, הביט תוך חיוך, בצילו שהרתית” – ואילו הלילה, לפי דברי שלי, היה שקט, ליל ירח: בלילה כזה אין מדליקין את הפנסים, והצל לא היה יכול להרתית באין רוח, והאור דולק בנחת. “כשלונות” כאלה נשתרבבו בכל סיפור מסיפורי, והייתי מחרף את עצמי באכזריות על כך.

“הים צחק” – כתבתי, וימים רבים האמנתי כי כך נאה. מתוך רדיפה אחרי היופי הייתי מרבה לחטוא כלפי דיוק התיאור, מעמיד חפצים שלא במקומם, ומאיר את האנשים שלא כראוי.

“והתנור עומד אצלך שלא כשורה” – העיר לי ל. נ. טולסטוי, בשוחחו עמי על הסיפור “עשרים ושישה ואחת”. נמצא, כי האש בתנור־הכעכים לא יכלה להטיל אור על הפועלים, כפי שמתואר אצלי. א. פ. צ’אֶכוב אמר לי על מאֶדינסקה מתוך “פומה גורדייב”:

“הרי זו, אבא רחימא, שלוש אזנים לה, אחת – בסנטרה, הביטה וראה!” ואכן, צדק: בצורה לא־יוצלחת כל כך הושבתי את האשה כלפי האור.

שגיאות מעין אלו, קלות לכאורה, נודעת להן חשיבות מרובה, שכן חוטאות הן לאמת באמנות. בדרך כלל קשה ביותר למצוא את המלים המדויקות ולקבען באופן, שהמעט יביע את המרובה, כי “יצר המקום למלים, וירווח – למחשבות”, כי יתנו המלים את התמונה החיה, יתוו בקיצור את קו־היסוד של הדמות, יחזקו בהעלם אחד בזכרונו של הקורא את תנועותיה, הילוכה ונעימת דיבורה. לא הרי “פיאור” אנשים ועצמים במלים כהרי תיאורם ה“פלאסטי”, החי עד כדי כך, שמתעורר בך רצון להושיט יד ולנגוע במתואר, כשם שמתאווה אתה לפעמים לגעת בידך בגיבורי “מלחמה ושלום” לטולסטוי.

צריך הייתי להעלות במלים מספּר את מראה החיצוני של עיירת־מחוז באיזור התיכוני של רוסיה. ישבתי ודאי כשלוש שעות עד שעלה בידי לכוון את המלים ולצרפן צירוף כזה:

“המישור הגבנוני משובש כולו בדרכים אפורות, והעיירה המנומרת אוקורוב בתוכו – משל לצעצוע של תחבולות על גבי פיסת יד רחבה מקומטת”⁷⁴.

סבור הייתי, כי יפה תיארתי, אולם משראה הסיפור אור נוכחתי, כי הוצאתי מתחת ידי מעין דובשן מצוייר או חפיסה נאה לסוכריות.

בכלל: יש להשתמש במלים בדיוק מחמיר. הנה דוגמה מתחום אחר. אומרים: “הדת היא אופּיום”, ואילו הרופאים נותנים לחולים אופּיום כתרופה מרגעת כאב, הרי שהאופּיום מועיל לאדם. אולם על עישון האופּיום, שמעשנים אותו כטבק, והוא מקצר ימיו של אדם, לפי שהוא רעל מזיק הרבה יותר מן היי"ש־האלכוהול – על כך אין המוני העם יודעים דבר.

כשלונותי מעלים תמיד בזכרוני את דבריו הנוגים של המשורר:

אֵין עוֹד יִסּוּרִים כְּיִסּוּרֵי מִלִּים![⁷⁶]

אולם על כך מיטיב ממני לדבר א. ג. גורנפאֶלד⁷⁵ בקונטרסו “יסורים של מלים”, שיצא לאור בשנת 1927. ממליץ אני על קונטרס זה בפני “צעירי חברי־לעט”.

“צוננת ועלובה לשוננו הדלה” – אמר, כמדומה, נאדסון⁷⁶, וספק אם משורר מן המשוררים לא קבל על “עניה” של הלשון. סבור אני, שאין קובלנות אלה מתכוונות ל“עניה” של הלשון הרוסית כי־אם ללשון האנושית בכללה, והגורם לכך הוא שישנן הרגשות ומחשבות שאינן ניתנות לתפיסה ולמבע במלים. יפה מדבר על כך קונטרסו הנ“ל של גורנפאֶלד. אבל, פרט ל”מה שלא ניתן להיתפס במלים" הרי אין גבול לעשרה של הלשון הרוסית והיא מתעשרת ומוסיפה במהירות מפתעת. רצונך להיווכח במהירות גידולה של הלשון, צא והשווה את אוצר המלים – את הלקסיקון – של גוגול ושל צ’אֶכוב, של טורגנייב לזה של בּונין, למשל, של דוסטויבסקי ונאמר: של ליאוניד ליאונוב⁷⁷. זה האחרון הודיע בעצמו ברבים, כי מקורו בדוסטויבסקי, אך רשאי היה לומר כי בכמה בחינות – אציין: בהערכת התבונה – כרוך הוא גם אחרי לאֶב טולסטוי. ברם, שתי השפעות אלו הן מסוג כזה, שהן רק מעידות על ערכו של הסופר הצעיר ואין הן מעלימות כלל וכלל את ייחודו. ברומן שלו “גנב” הוכיח בצורה בלתי־מפוקפקת עושר לשוני מפליא; הוא כבר נתן לנו שורה שלמה של מלים, כולן שלו, קולעות ביותר, ואין צריך לומר, שהרומן שלו מפתיע במבנהו, בקונסטרוקציה שלו, שהיא קשה ומורכבה. נראה לי, כי ליאונוב אדם בעל איזה “שיר משלו” הוא, שיר מקורי מאוד, רק עתה פתח אמנם בשיר, ולא דוסטויבסקי ולא מישהו אחר לא יהיו לו למכשול.

כאן המקום להזכיר, שהלשון נוצרת ע"י העם. חלוקה זו שאנו נוהגים לחלק את הלשון לספרותית ולעממית אין משמעה אלא שיש לנו לשון “גלמית”, כביכול, ולשון מעובדת בידי אמנים. ראשון היטיב להבין זאת אצלנו פושקין והוא הורה ראשון כיצד יש להשתמש בחומר הדיבור של העם, כיצד יש לעבדו.

האמן – מרכז־הרגש הוא של ארצו, של מעמדו, אזנם הוא, עינם ולבם; הוא קול תקופתו. חייב הוא להרבות דעת את העבר, וככל שייטיב לדעתו, כן יובן לו יותר ההווה, וכן תעצם ותעמיק הרגשתו את המהפּכנות האוניברסלית של זמנו ורוחב בעיותיו. חובה הוא, הכרח הוא לו לדעת תולדות עמו וכן חייב הוא להכיר את עולם מחשבתו הפוליטית־הסוציאלית. החכמים – היסטוריוני התרבות, האתנוגרפים – מציינים כי דרך־מחשבה זו באה לידי ביטוי בסיפורי־מעשיות, באגדות, בפיתגמים ובמשלים. אכן, המשל והפיתגם מביעים את מחשבתו של המון־העם בשלמות מאלפת ביותר, והסופרים הצעירים ימצאו ברכה רבה בחומר זה ולא רק משום שהוא מורה להפליא איך לנהוג חסכון במלים, צימצום וציוריות שבשיח, כי אם מטעם אחר: רוב מניינם של אוכלוסי ארץ המועצות הם האיכרים, זה החומר שממנו קרצה ההיסטוריה את הפועלים, את בעלי־הבתים, את הסוחרים, הכמרים, הפּקידים, האצילים, המלומדים והאמנים. על אורח־המחשבה של האיכרים שקדו ביותר שליטי הכנסיה הממלכתית ואנשי הכיתות הפורשות ממנה. משכבר הימים לומדה לחשוב בדפוסים מוכנים, ניקשים, בפיתגמים ובמימרות, שרובם אינם אלא לקחי־מוסר מגובשים של אנשי הכנסיה. “אלוהים ידון את התקיף”. “הווה על הווה – ואלוהים חשבה לטובה”. “ולא עם־הארץ – חסיד”. “אתה עשה רצון אלוהים, ולהרהר – אל תמהר”. “הנוסע לאיטו – יבוא בעתו”. “במקום גדולים אל תעמוד”. “ידע הצרצר את כירתו”.

פיתגמים כאלו מצויים למאות, ובכל אחד מהם אפשר לגלות על נקלה בין־השיטין דברי־מוסר משל נביאי התנ"ך, משל “אבות הכנסיה” יוחנן פומא דדהבא, יאֶפים סירין, קיריל⁷⁸ איש ירושלים ועוד.

כשהייתי קורא בספריהם של ה“שמרנים”, “שומרי משטר היחיד ומגיניו”, לא מצאתי בהם כל דבר חדש בשבילי, וטעמו של דבר הוא בכך, שכל עמוד חזר, בהרחב־דיבור ובהרחב־פירוש, על איזה פיתגם מן הפיתגמים הידועים לי מילדותי. ברור היה לי לגמרי, כי כל חכמתם של השמרנים – של ק. ליאונטייב, ק. פובאֶדונוסצאֶב⁷⁹ ואחרים – ספוגה ורוויה אותה “חכמת עם”, בה נתקפּלה היטב כל המהות הכנסייתית.

ודאי, מצויים גם לא־מעט פיתגמים שתכנם אחר לגמרי, דרך משל: “השיבונו עד דכא – ועוד ידם מכה”. “להם מיד אלוהים – האווזים הצלויים, ואילו לאיכר – פאת הכיכר”. “חיים אנו ולא נדאב, כאיכר כן אדוניו: הם לציד – ואנו לעבודת הבית; הם למנוחה – ואנו למלאכה; הם יסבו לשולחן הגדוש – ועלינו לדוש ולדוש”.

כללו של דבר: הפיתגמים והמשלים מעצבים היטב את כל נסיון החיים ההיסטורי־סוציאלי של העם העובד, והכרח לו לסופר להכיר חומר זה, שיש בו כדי ללמדו כיצד מקמצים את המלים כקמץ אדם את אצבעותיו לאגרוף, והאיך מפרשׂים כיריעה את המלים, שנתקפּלו היטב על ידי אחרים, פרושׂ וחשׂוף את כל הכמוס בהם, כל העוין לתפקידי התקופה, אשר אין בו רוח־חיים עוד.

הרבה למדתי מן הפיתגמים, לשון אחרת: מדרך חשיבה זו באפוריסמים. אזכור מקרה שאירע לי: ידידי, הלץ יעקב סולדאטוב, שוער, עומד ומכבד את הרחוב. המטאטא שבידו חדש, לא נוסה בליכלוך. הציץ בי יעקב, מיצמץ בעין צוהלת ואמר:

“המטאטא הוא טוב, אך לעולם לא תטאטא את האשפה עד הסוף: אני אכבדנה – והשכנים ישובו ויכבדוני בה”.

נתחוור לי: יפה אמר השוער. אפילו השכנים מטאטאים את חלקם – תשוב הרוח ותבריח אשפה מרחובות אחרים; אפילו ינוקו כל רחובות העיר, יבוא האבק הפורח מן השדה, מן הדרכים, מכרכים אחרים. ודאי: הכרח הוא לך לעבוד ליד ביתך, אך עבודה זו תהא הברכה מצויה בה לכשתתפשט על כל הרחוב, על כל העיר, על כל הארץ כולה.

כך אפשר לפתח פיתגם. והנה דוגמה כיצד הוא נוצר: בניז’ני־נובגורוד פשטה מגיפת חולירע ועירוני פלוני הפיץ שמועה, כי הרופאים ממיתים את החולים. שר הפּלך בּאַראַנוב פקד לאסור אותו ולשלחו לעבודה סניטרית בצריף לחולירע. לאחר שעבד שם זמן־מה סופּר, כאילו אותו עירוני הודה לשר־הפלך על הלקח הטוב שנתן לו, ובּאַראַנוב אמר לו:

“עכשיו שטבלת ראשך בתוך האמת – לא תוסיף לשקר עוד”.

בּאַראַנוב אדם גס היה, אך לא טיפש, וסבור אני כי מסוגל היה לומר מלים אלו. אכן, לגופו של ענין אין הבדל בדבר מי אמרן.

הנה, איפוא, על פי רעיונות חיים שכאלה למדתי חשוב וכתוב. ורעיונות אלה של שוערים, עורכי־דין, של “אנשים לשעבר” ואחרים הייתי מוצא בספרים, והנה הם לבושים מלים אחרות. הנה כי כן: השלימו עובדות החיים והספרות אלו את אלו.

כבר דיברתי לעיל, כיצד אמני המלה יוצרים “טיפוסים” ואפיים, אך אולי מן הראוי להביא שתי דוגמאות מעניינות:

“פאוסט” לגיתה – אחד הגילויים הנפלאים ביותר של היצירה האמנותית, שלעולם היא “בדייה”, “המצאה”, או, ביתר דיוק, פרי “ניחוש” – וגילום הרעיון בדמות. קראתי את “פאוסט” בהיותי בן כ', וכעבור זמן־מה נודע לי, כי עוד כמאתים שנה לפני גיתה הגרמני כתב על פאוסט כריסטופאֶר מארלו⁸⁰ האנגלי; כי הרומן ההמוני הפולני “פאַן טבארדובסקי” אף הוא פאוסט הוא, כמוהו כרומן “מבקש האושר” לפול מיוסאֶ הצרפתי, וכי יסוד לכל הספרים על פאוסט משמשת אגדת־עם מימי הבינים, המספרת באדם אחד אשר מתוך שאיפה לאושר אישי ולשליטה בתעלומות הטבע ובבני האדם מכר את נשמתו לשטן. אגדה זו צצה ועלתה מתוך התבוננות בחייהם ובעבודתם של ה“אלכימאים” חכמי ימי הבינים, שביקשו לייצר זהב, להמציא את שיקוי־האלמוות. היו בהם גם חולמים ישרי־לב, “קנאים לרעיון”, וגם רמאים וגונבי־דעת. מאמציהם העקרים של יחידים אלו לזכות ב“שלטון עליון” הם־הם שניתנו ללעג בסיפור־המעשה על הרפתקאותיו של הד"ר פאוסט, שאף השטן בכבודו ובעצמו לא עמד לו לזכותו בידיעת הכל, באלמוות.

בצד דמותו האומללה של “פאוסט” נוצרה דמות אחרת, אף היא ידועה בכל העמים: באיטליה – פולצ’ינאֶלו⁸¹, באנגליה – פּונץ'⁸², בתורכיה – קאַראַפּאֶט, ואצלנו ברוסיה – פאֶטרושקה⁸³. הוא־הוא הגיבור הבלתי־מנוצח של קומדית הבובות העממית, שידו תמיד על העליונה והוא מנצח את הכל: את המשטרה, את הכומר, אף את השטן ואת המוות, ואך הוא לבדו בן־אלמוות. בדמות גסת־קוים ותמימה זו גילם העם העובד את עצמו ואת אמונתו, כי, ככלות הכל, יתגבר על כל דבר וכל איש.

שתי דוגמאות אלו משמשות חיזוק נוסף לאמור למעלה: גם היצירה עלומת־השם, לאמור: יצירתם של אלמונים לא נודעו לנו בשמם⁸⁴ חלים עליה חוקי ההפשטה, נטילת קוי־האופי של שדרה חברתית מסוימת וההמחשה, הכללת קוים אלה באישיות מסוימת של שדרה זו. שמירה קפדנית ששומר האמן על חוקים אלה היא שעומדת לו בעיצוב ה“טיפוסים”. כך עשה שארל דאֶ קוסטאֶר את “טיל אולנשפּיגל”⁸⁵ – הטיפוס הפלמנדי הלאומי, רומאֶן רולאַן⁸⁶ – את “קוליה בריניון” הבורגונדי, אלפונס דודאֶ – את “טארטאראֶן איש פרובאנס”. יצירת דיוקנאות בולטים כל־כך של אנשים “טיפוסיים” אינה אפשרית אלא בחוש־הסתכלות מפותח יפה, מתוך יכולת למצוא את הצד־השווה ואת השוני ורק מתוך לימוד, לימוד ולימוד. במקום שאין ידיעה מדויקת – שם פועלים הניחושים, ומעשרה קבּין של ניחושים – תשעה קבין שגיאות.

אין אני חושב את עצמי לאמן המסוגל לעצב טיפוסים ואפיים שווים בערכם, מבחינה אמנותית, לטיפוסים ואפיים מסוגם של אובלומוב, רודין, ריאזאנוב וכולי. ובכל־זאת כדי לכתוב את “פומה גורדייאֶב” ⁸⁷צריך הייתי להכיר כמה וכמה עשרות בני סוחרים, בלתי־מרוצים בחיי אבותיהם ובעבודתם. הם הרגישו, במעומעם, כי חיים חדגוניים אלו, “דלים ומוגיעים” – טעמם מועט. מסוג אנשים כמו פומה, הנידונים לחיי שעמום והרואים את השעמום כעלבון להם ובאים לידי הרהורים, יצאו, מצד אחד, שתיינים, “שורפי־החיים”, בריונים, ומצד שני – התפרחו “עורבים צחורים” כגון סאווה מורוזוב⁸⁸, כאותו בעל־ספינות נ. א. מאֶשקוב איש פאֶרם, שהעניק מכספו למפלגת הס"רים, או החרושתן גונצ’אַרוב מקאלוגה, נ. שמיט איש מוסקבה ורבים אחרים. מכאן יצאו גם עסקני תרבות כמו מיליוטין, ראש־העיר צ’אֶראֶפּובאֶץ, וכן כמה וכמה סוחרים במוסקבה ובערי־השדה, שטרחו הרבה, ובדי יכולת, בשדה המדע, האמנות וכולי. סנדקו של פומה גורדייאֶב, מאיאקין, אף הוא עשוי קוים זעירים, פיתגם אל פיתגם, ולא שגיתי: אחרי שנת 1905 – לאחר שהפועלים והאיכרים סללו בגופותיהם לפני המאיאקינים את הדרך לשלטון – מילאו המאיאקינים, כידוע, תפקיד לא מועט במלחמה נגד מעמד הפועלים, ואף עתה עדיין שוגים הם בחלומותיהם לשוב אל קיניהם הקודמים.

שואלים אותי הצעירים: מה טעם כתבתי על ה“יחפנים”?

טעמו של דבר: כיוון שחייתי במחיצתם של בעלי־בתים זעירים וראיתי לפני אנשים שמשאת־נפשם האחת למצוץ במירמה מן האדם את דמו, לגבש את הדם הזה בפרוטות ולצרף את הפרוטות לרובלים – סלדתי אף אני, כדוגמת כתבי בן הי"ט, “בכל מורשי־לבי” מחיי־היתושים של בריות מצויים אלו, הדומים זה לזה כמטבעות־נחושת יצוקי תאריך אחד.

ואילו היחפנים היו בעיני “אנשים בלתי־שכיחים”. והבלתי־שכיח שבהם היה בכך, שהם, נשולי המעמד, שניתקו מעליו או נידחו על ידו, איבדו את הקוים האופייניים ביותר של פרצופם המעמדי. בניז’ני, בשכונת “מיליונקה”, בתוך “גונדת הזהב” התרועעו וחיו בשלום בעלי־בתים אמידים לשעבר עם בן־דודי אלכסנדר קאשירין, החולם הצנוע, ועם הצייר האיטלקי טונטיני, עם מורה הגימנסיה גלאַדקוב, עם הבאַרון בּ., עם סגן מפקח־המשטרה שהיה כלוא ימים רבים על מעשה שוד, ועם הגנב המפורסם “ניקולקה הגנראל”, שחניכתו האמיתית היתה וואַן־דאֶר־פליט.

בקאזאן, ב“בית החרושת לזכוכית”, הסתופפה חבורה של עשרים איש, שונים ומשונים אף הם. כאן היה הסטודנט ראדלוב או ראדונוב; סמרטוטר זקן, שעשה עשר שנים בעבודת־פרך; מי שהיה משרתו של הגובירנטור אנדרייבסקי – ואַסקה גראַצ’יק; המכונאי רודזייאֶביץ‘, בן כומר, באֶלורוסי; רופא־הבהמות דוידוב. רובם – אנשים לא־בריאים, אלכוהיליקנים; יש שנפלו גם תיגרות ביניהם, אך רגש העזרה ההדדית היה מפותח מאוד בקרבם, וכל אשר זכו בו, בין בעבודה ובין בגניבה, היו מוציאים לאכילה ולשתיה בצוותא. ראיתי, כי אף על פי שתנאי חייהם גרועים מחיי ה“אנשים השכיחים”, הרי הם מרגישים ורואים עצמם טובים מאלו, וזה משום שאינם להוטי־בצע כל־כך, אינם רומסים זה את זה, אינם צוברים ממון. וכמה מהם גם יכלו לצבור ממון, עוד נשארו בהם שרידי “משקיות” וחיבה לחיים “מהוגנים”. הם יכלו לצבור משום שוואסקה גראַצ’יק, גנב זריז שראה מזל ברכה במלאכתו, הביא להם לא אחת את שללו ומסרו לידי “הגיזבר” רודזייאֶביץ’, שהיה שולט בכל “משק בית־החרושת” ללא כל פיקוח, והוא עצמו אדם קטן, משולל כוח רצון עד כדי להתמיה.

זכורות לי תמונות אחדות מסוג כזה: מישהו מהם זכה בגניבה והביא מגפי־ציד טובים; נגמר אומר לבזבזם בלגימה. אולם רודזייאֶביץ', שהיה חולה, שהוכה לפני ימים אחדים בידי המשטרה, אמר, שאין לתת ביין אלא את המוקיים בלבד ואילו את ה“ראשים” יש לכרות ולמסרם ל“סטודנט” שנעליו מרופטות.

“יצנן רגליו – ויפח את נפשו, והרי אדם טוב הוא”.

ואכן כרתו את ה“ראשים”, אולם הקטורגאי הזקן הציע להתקין מן המוקיים שני זוגות של הטנאות: בשבילו ובשביל רודזייאֶביץ'. וכך לא היצאו המגפים ללגימה. גראצ’יק היה מסביר את ענין התחברותו אל האנשים האלו ואת עזרתו הנדיבה להם – באהבה שהוא הוגה ל“משכילים”.

“מחבב אני, אחא, אדם משכיל יותר מאשה יפה ביותר” – היה אומר אלי. היה זה אדם תמהוני, שחור־שיער, בעל פנים עדינים ונאים עם בת־צחוק טובה; מהורהר תמיד, ממעט בדברים, היה בא פתאום לידי עליצות פרועה, של טירוף כמעט, רוקד, שר, מספּר בהצלחותיו, מחבק לכל אחד, משל יצא למלחמה, למוות. ברחוב ה“סגרירים”, מקום תחנת הרכבת המוסקבאית כעת, במרתף בית־המרזח של בוּטוֹב היה מקיים ומפרנס אי־אלה קבצנים, שמונה אנשים, זקנים וזקנות, ובתוכם גם אשה צעירה מטורפת עם תינוק בן־שנה. וכיצד נעשה גנב? בימים שהיה משרת אצל שר־הפּלך בילה לילה אחד אצל אהובתו, ובשובו טרם־בוקר הביתה תפסוהו, והוא נכנס בתיגרה; שופט־השלום המחמיר קולונטאַיאֶב, ליבראל גדול, הושיב אותו בבית־הסוהר. לאחר שריצה את עוונו פרץ וואסקה לתוך חדר־עבודתו של קולונטאַיאֶב, קרע ניירות לקרעי־קרעים, “קנה במשיכה” שעון־מעורר, משקפת – ולוּקח שנית לבית־הסוהר. אני הכרתי אותו בשעה ששומרי הלילה היו עוקבים אחריו לאחר נסיון גניבה שלא הצליח בפרבר הטאטארי: שמתי לו לאחד השומרים פוקה וכך סייעתי בידי וואַסקה להימלט, ואני – אחריו.

אנשים משונים מצויים היו בין היחפנים, ודברים הרבה שבהם היו לי כספר החתום. אך הם קנו לבי בכך, שלא היו קובלים על החיים, ואילו על חייהם השלווים של ה“אזרחים” היו מדברים בליגלוג, באירוניה, אך לא מתוך רגש של קנאה כמוסה, ולא משום ש“העין רואה והיד קצרה” כי אם מתוך איזו גאווה, מתוך הכרה, שאמנם חייהם נפסדים, אך הם עצמם טובים הם מאותם שחייהם “מהוגנים”.

את קובאלדו, בעל בית־הלינה המתואר על ידי ב“אנשים לשעבר”, ראיתי לראשונה בלשכתו של שופט־השלום קולונטאַיאֶב. הפתיעתני עמידת־הכבוד של אדם לבוש־בלואים זה בשעה שהשיב לשאלות השופט, הבוז בתגובותיו על דברי השוטר, הקטיגור והניזוק – בעל בית־המרזח, שהוכה בידי קובאלדו. כן הפליאה אותי הלגלגנות, ללא זעם, בפי אותו יחפן אודיסאי, שסיפר לי את המקרה המתואר בסיפור “צ’וֹלקאַש”. בחברתו של זה שכבתי בבית־החולים שבניקולייאֶב שבפלך חרסון. זוכר אני יפה את חיוכו, שהיה מחשיף את שיניו הצחורות הנאות, את החיוך בו חתם את סיפורו בדבר מעשה בגידתו של הבחור שנשכר לו לעבודה: “נתתי לו ללכת, והכסף בידו: כּלך לך, גולם, ומלא כרסך בדייסה”.

הוא העלה על לבי דמות גיבוריו הנדיבים של דיומא. יחד יצאנו מבית־החולים, ובשבתי אתו בין ביצורי המחנה שמחוץ לעיר, כיבדני באבטיח צהוב והוסיף: “שמא תעשה עמי במלאכה נאה? סבורני, שתעשה חיל”.

ראיתי הצעה זו לכבוד לי, אולם בעת ההיא כבר ידעתי, כי יש מעשה מועיל יותר מעסקי גניבה והברחה.

הנה איפוא, מכאן חיבתי ל“יחפנים” – מתוך הרצון לתאר אנשים “בלתי־מצויים” ולא בריות מן הטיפוס הבעל־ביתי, העני־בנפש. כאן נתנה אותותיה, כמובן, גם השפעת הספרות הלועזית, וקודם כל – הצרפתית, שעשירת־צבעים היא ומבהיקה יותר מן הרוסית. אולם בעיקרו של דבר פעל כאן החפץ להנוות על חשבוני – ב“מיבדה” – את ה“חיים הדלים, המוגיעים”, שעליהם מדברת הנערה בת הט"ו.

חפץ זה מתקרא, כפי שאמרתי כבר, “רומנטיזם”. כמה מבין המבקרים ביקשו ומצאו, כי הרומנטיזם שלי בבואה הוא לאידיאליזם הפילוסופי. סבור אני, כי אין הדבר כך.

האידיאליזם הפילוסופי מורה, כי מעל לאדם, לחי ומעל לכל מעשי ידי האדם מצויות אידיאות, והן השליטות בכל; הן הדוגמאות המושלמות לכל הנוצר בידי האדם, והאדם תלוי בכל מעשיו בהן, וכל עבודתו עיקרה אינו אלא חיקוי הדוגמות־האידיאות, שבהוויתן הוא חש, כאילו, במעומעם. מנקודת־ראות זו מרחפת אי־שם מעליהם האידיאה של כבלים ושל מנוע הבעירה הפנימית, האידיאה של חידק־השחפת ושל הרובה מהיר־היריה, האידיאה של הקרפדה, של הזעיר־בורגני, של העכברוש, ובכלל – של כל הקיים על פני האדמה ונוצר בידי האדם. והרי זה ברור לגמרי, כי מכאן נובעת ההכרחיות להכיר בקיומו של בורא כל האידיאות, איזו ישות שמשום־מה ראתה צורך לברוא את הנשר ואת הכינה, את הפּיל ואת הצפרדע.

אולם לדידי אין קיום לאידיאות מחוץ לאדם, לדידי: הוא, והוא לבדו, יוצר כל העצמים וכל האידיאות, הוא־הוא העושה נפלאות והוא השליט לעתיד בכל כוחות הטבע. כל הנהדר ביותר בעולמנו נוצר בעמלו, בתבונת־כפיו של האדם, וכל הרעיונות שלנו, כל האידיאות מקורם בתהליך העבודה, והוכחות לכך – בתולדות התפתחות האמנות, המדע, הטכניקה. הרעיון בא לאחר העבודה. ואני “כורע ברך” לפני האדם משום שאיני מרגיש ואיני רואה בעולמנו שום דבר מחוץ להתגלמות תבונתו, דמיונו, ניחושו. אלוהים עצמו פרי המצאת האדם הוא, כמו הצילום, נאמר, וההבדל אינו אלא בזה שהתצלום מעלה ישות של ממש, ואילו אלוהים אינו אלא תצלום הבדיה שבדה האדם על עצמו, כעל ישות הרוצה – ואף עשויה – להיות כל־יודעת, כל־יכולה וצודקת בתכלית.

ואם אמנם יש צורך לדבר על ה“קדוש” – הרי אין קדוש אלא אי־סיפוקו של האדם מעצמו, וזו שאיפתו להיות טוב יותר מכפי שהנהו; קדושה שנאתו לכל הנפסד שבחיים, שאף הוא מעשה ידיו; קדוש רצונו להעביר מן הארץ את הקנאה, את החמדנות, את הפשעים, את התחלואים, את המלחמות וכל איבה בין הבריות, קדוש הוא – עמל האדם.

1928

זאסודימסקי, פאוואֶל, 1912–1843. לוויטוב. אלכסנדר, 1877–1835. נאֶפאֶדוב, פיליפ, 1902–1848. באַזשין, ניקוליי, 1908–1843. אֶרטאֶל, אלכסנדר, 1908–1855. סטאניוקוביץ', קונסטאנטין, 1903–1844. קארונין, כינויו הספרותי של ניקוליי פאֶטרופאבלובסקי, 1892–1857. כל הסופרים הנ"ל – נאַרודניקים היו או מושפעים מהם; בכתביהם בא לידי ביטוי יחס חם לאיכר הרוסי, אידיאליזציה של הכפר הנהרס, תיאור שלילי של הבורגנות ונציגי הרכוש.

לרשימותיו-זכרונותיו אלה על טולסטוי הקדים גורקי את ההערה דלהלן:

“קונטרס זה נצטרף מרשימות קטועות שכתבתין בהיותי באולאֶאיז בימים שטולסטוי עשה בגאספּראֶ, תחילה חולה קשה ולאחר-מכן – מחלים והולך. סבור הייתי, כי רשימותי אלו שנכתבו כלאחר-יד על פיסות נייר – אבדו, ואולם לא מכבר מצאתי חלק מהן. כן מצורף לכאן מכתב שלא סוּים, שכתבתיו בהשפעת “הליכתו” של לאֶב ניקולאיאֶביץ' מיאסנאיה פוליאנה ומותו. מפרסם אני את המכתב בלא לתקן בו אף מלה, כמו שנכתב בשעתו. ואף איני מסיים אותו, דבר זה לא ניתן משום-מה לעשותו”.

* * * *

א

גלוי לעין, כי המחשבה המנקבת בלבו יותר מכל מחשבה אחרת, היא – בדבר אלהים. פעמים נדמה, כי אין זו מחשבה בעצם, אלא איזו התנגדות דרוכה למשהו, שהוא חש בו מעליו. ממעט הוא לדבר בכך מכפי שהיה רוצה, אך הוגה בזה תמיד. ספק אם יש לראות בכך סימן זקנה, הרגשת המוות המתקרב: לא, סבור אני כי זה נובע אצלו מתוך גאון אנושי מצוין ביפיו. ובמקצת גם מתוך עלבון, שכן עלבון הוא למי שהוא לאֶב טולסטוי לבטל את רצונו מפני רצונו של חידק פלוני. אילו היה חוקר טבע – היה ודאי יוצר הנחות גאוניות, היה מחולל תגליות עצומות.

ב

ידים נפלאות לו – לא נאות, משורגות בעטיה של התרחבות הורידים, ועם זה מפיקות הבעה מיוחדת וכוח-יצירה. ידים כאלו ודאי היו לליאונארדו-דה-וינצ’י¹. בידים כאלה יכול היה לעשות הכל. אגב שיחה יש שהוא מנענע באצבעותיו, מקמצן קמעה-קמעה לאגרוף, ולאחר-מכן הוא חוזר ופותחן במפתיע ומפיו תתמלט אז מלה יפה, כבדת-משקל. דומה הוא לאל. ואולם לא לאלהי צבאות, אף לא לאל מאלי האולימפוס, כי אם לאיזה אל רוסי, “היושב על כסא עץ אדר מתחת לתרזת-זהב” – ואם כי אין בו משום הוד שברוממות אפשר שהוא גדול בערמה יותר מכל האלים כולם.

ג

חיבת-אשה במנהגו עם סולאֶרז’יצקי². את צ’אֶכוב אוהב הוא אהבת אב את בנו, יש בה באהבה זו מגאוות היוצר, ואילו סולאֶר מעורר בו רגשי חיבה, ענין שאינו פוסק והתפעלות שאינה מייגעת, כמדומה, לעולם את האשף. לכשתרצה – יש בו ברגש זה שמינית מן המגוחך, כאהבתה של בתולה זקנה לתוכי, לכלבלב או לחתול. סולאֶר – הרי זה מין ציפור-דרור מופלאה מארץ זרה, לא-נודעת. מאה אנשים מסוגו עשויים לשנות פרצופה ונפשה של איזו עיר מערי-השדה. את פרצופה ימחצו, ואת נפשה ימלאו תאות הפקרות פרועה, מחוננת. ענין קל ומעליץ הוא לאהוב את סולאֶר, וכשאני רואה את הזילזול שהנשים נוהגות בו, הרי הן מעוררות בי רוגז ותמיהה. אגב: אפשר, שזילזול זה מצפין יפה בקרבו את הזהירות. סולאֶר זה – איש אין בטחון בו. מה מעשה יעשה מחר? אולי יטיל פצצה ושמא יתחבר אל להקת שרים בבית-מרזח? מרץ שבו יכול לפרנס שלושה דורות, ואש-החיים שבו מרובה, ודומה שהיא שופעת ניצוצות כברזל מלובן.

אולם פעם אחת בא לידי כּעס גדול על סולאֶר. ליאופוֹלד, הנוטה לאנארכיזם, היה מרבה לדבר בהתלהבות על חופש הפרט, ול. נ. ליגלוגים היה מלגלג עליו בכל מקרה כגון זה.

זכורני: יום אחד קיבל סולאֶרז’יצקי ממקום שקיבל קונטרס צנום כתוב בידי הנסיך קרופוטקין, מיד נתלהב ממנו וכל אותו היום לא פסק מלספר באזני כל רוב החכמה שבאנרכיזם, כשהוא מפליג בהתפלספות.

– הוי, ליובושקה, חדל, כבר היית לזרא – אמר ל. נ. ברוגזה – חוזר אתה כתוכי על מלה אחת: חירות, חירות, חירות, אולם היכן טעמה ומהו? כי, לאחר שתשיג חירות זו במשמעות שלך, כפי שאתה משער – מה יהיה איפוא? מבחינה פילוסופית – ריקנות של תהום. ובחיי המעשה, במציאות, – סופך נעשה הולך-בטל וחוזר על הפתחים. בן-חורין שכמותך, במובנך אתה, מה הדבר אשר יקשר אותך אל החיים, אל האנשים? הנה הצפרים בנות-חורין הן, אף-על-פי-כן טורחות הן ובונות להן קן. ואילו אתה גם קן לא תבנה לך, ואת היצר המיני שבך תספק ככלב בכל שעת-כושר. אם תעיין בכובד-ראש ונוכחת לדעת – והרגשת – כי בסופו של דבר אין החירות אלא חלל ריק, הוויה אין גבול לה.

הקדיר פניו, זעוף, החריש רגע והוסיף בהנמכת-הקול:

– הנוצרי בן-חורין היה, בוּדהאַ³ – אף הוא, ושניהם קיבלו על עצמם את חטאי העולם והלכו מרצונם בשבי חיי-אדמות. מעבר לזה לא הפליג איש, שום איש. ואילו אתה, אנחנו – אכן, מה נאמר ומה נדבר! רוצים אנו חירות, להיות פטורים מעול חובות כלפי רעינו, בעוד הרגשת

חובה זו, היא דוקא עשתה אותנו לבני-אדם, ולולא הרגשות אלו – לחיות-טרף דמינו.

נתחייך:

– ואילו עכשיו אנו דנים בכ"ז בדבר תקנתם של החיים. לא רבה הברכה בכך, אבל גם אינה מועטת. הנה אתה מתעצם עמי ואפילו מתקנטר עד שחטמך מכחיל, ובכל-זאת אין אתה מכה אותי, ואפילו אינך מחרף. ואילו ראית עצמך בן-חורין גמור היית קוטלני, – ותו לא.

חזר ושתק קצת והוסיף:

– אין חירות אלא כשהכל, בכל, תמימי-דעים עמי. ואולם אותה שעה שוב אין אני קיים עוד, שכן אין אנו מרגישים בהווייתנו שלנו אלא בהתנגשויות, בניגודים.

ד

גולדאֶנווייזר⁴ ניגן את שופאֶן⁵, והנגינה עוררה בלבבו של ל. נ. רעיונות כאלה: פלוני נסיך גרמני מן הקטנים אמר: “רצונך בעבדים – הרבה בחיבור מוסיקה”. רעיון נכון הוא, פרי הסתכלות נכונה – המוסיקה מביאה לידי טימטומו של השכל. דבר זה מיטיבים להבין הקתולים – הכמרים שלנו לא ישלימו, כמובן, עם מנדלסון⁶ בבית-הכנסיה. כומר אחד איש טולה ביקש לשכנעני, כי אפילו ישו עצמו לא היה יהודי, אם כי הוא בן לאלהי העברים ואמו עבריה היתה. הוא הודה אמנם בכך, ואף-על-פי-כן חזר וטען: “הדבר הזה לא ייתכן”. שאלתיו: “ובכן, הכיצד?” משך בכתפיו ואמר: “פליאה היא בעיני”.

ה

“האיטליגנט משול לוולאדימירקו⁷, נסיכה של גאליץ: כבר במאה הי”ב דיבר זה עזות: “אין ניסים מתרחשים בימינו”. שש מאות שנה חלפו-נקפו מאז, ועדיין האינטליגנטים טוענים זה לזה: “אין ניסים, אין ניסים”. וכל העם כולו מוסיף ומאמין בניסים. עתה כאז, במאה הי“ב”.

ו

“המיעוט נזקק לאלוהים משום שמלבד זה יש לו הכל, והרוב משום שמקופח הוא מהכל”.

אני הייתי גורס אחרת: רוב בני-האדם מאמינים באלוהים מתוך רפיון-רוח, ורק מעטים – מתוך שפע שבנפש.

– מחבב אתה הגדות אנדאֶרסאֶן? – שאלני, מהורהר – לא הבינותי אותן בשעתן כשראו אור בתרגומו של מארקו ווֹבצ’וּק⁸, ואולם עשר שנים לאחר מכן נטלתי בידי את הספר והרגשתי פתאום בבהירות, כי בודד היה האיש מאוד. מאוד. איני מכיר את פרשת חייו: דומה, כי חי חיי הוללות, הפליג במסעות, ואולם אין בכך אלא משום חיזוק להרגשתי – בודד היה האיש. ודוקא משום כך פנה אל הילד. אם כי מישגה הוא לחשוב, כי הילד מרחם, כביכול, על האדם יותר מן המבוגר. אין רחמים בלב הילדים לשום דבר, אין הם יודעים לרחם.

ז

השיאני עצה לקרוא ספר העיקרים של דת בודהא. על הנוצרי ועל בודהא הוא מסיח תמיד בנעימה סנטימנטאַלית: ופגומים ביותר הדברים על הנוצרי – לא התלהבות, לא פאתוס בדבריו ולא ניצוץ אחד של אש-לבב. סבור אני, כי תמים הנוצרי בעיניו וראוי לחמלה, ואם כי פעמים מתפעל הוא ממנו, ספק אם הוא אוהבו. כביכול, חושש הוא: לו סר הנוצרי לכפר רוסי – והתקלסו בו הבנות.

ח

היום ביקר אצלו הנסיך הגדול ניקוליי מיכאילוביץ, אדם פיקח מאוד, כנראה. הליכותיו בענווה, ממעט בדברים. עינים נעימות לו וקומה נאה. תנועותיו בשלווה. ל. נ. חייך אליו בחביבות, ודיבר עמו צרפתית ואנגלית. ברוסית אמר:

– קארמאַמזין כתב בשביל הצאר, סולוביוב⁹ האריך והטיל שעמום, וקליוצ’אֶבסקי לא כתב אלא לשם הנאת עצמו. ערמומי שכמותו: אתה קורא ונדמה לך: מקלס, ולכשתעיין – והנה: מתקלס.

מישהו הזכיר את זאבּאֶלין¹⁰.

– חביב מאוד. מין סופר של בית-דין. חובב עתיקות. מאסף הכל, בין שיש בו צורך ובין שאין בו צורך. מאכלות יתאר כמי שלא אכל מימיו לשבעה. ואולם משעשע הוא, מאוד, מאוד.

ט

מעלה הוא על הדעת דמותם של “ההולכים”, אשר המטה בידם, וכל ימיהם ימדדו בשעלם ארץ, עוברים אלפי מילין ממנזר למנזר, מסיירים קברי-קדושים מקדוֹש לקדוֹש, בני-בלי-בית עד אימה, וזרים לכל דבר ולכל אדם. העולם הזה לא למענם הוא, ואף לא האלוהים. מתפללים הם אליו מצוות אנשים מלומדה, ואולם במסתרים ישנאוהו: על שוּם מה יטלטל אותם על פני האדמה מסופה עד סופה, על שום מה? בני האדם משולים לגזעים, לשרשי-עץ ואבנים שבדרך. אתה נתקל בהם, ופעמים יכאיבו לך אפשר להתקיים גם בלעדיהם, ואולם פעמים נעים להפתיע את האדם דוקא במה שאין אתה כיוצא בו, להוכיח לו כי אין תואם לו…

י

"יפה אמר פרידריך¹¹, מלכה של פרוסיה: “יושיע נא כל אחד לעצמו “à sa façon”¹². אף הוא היה אומר: “רשאים אתם לחשוב כרצונכם, ובלבד שתישמעו”. אולם לפני פטירתו הודה: “יגעתי משלוט בעבדים”. הללו המתכנים אנשים גדולים מלאים סתירות קשות. ואנו סולחים להם זאת בין שאר השטויות. אף על פי שהסתירה איננה שטות. השוטה עיקש הוא, ואילו לסתור אינו יודע. אכן, פרידריך זה אדם מוזר היה: זכה לכתר שם-טוב בקרב בני עמו, ולא יכול היה לשאתם. אפילו את גטה ואת ווילאַנד¹³ לא חיבב”…

י"א

“הרומאנטיזם מקורו בפחד לראות את האמת עין בעין”. – אמר אמש בנוגע לשירי באַלמונט¹⁴. סולאֶר עירער עליו, מתיז זינ’ין ושינ’ין מתוך התרגשות, הוסיף וקרא, פאתיטית, עוד כמה שירים.

– לא שירים הם אלה, ליוֹבוּשקה, כי-אם מעשי-תרמית, הבלותא, כמאמר הבריות, גיבוב מלים חסר-שחר. השירה – אין בה מן המלאכותיות; שעה שפאֶט כתב:

עוֹד לֹא אֵדַע אֲשֶׁר אָשִׁיר¹⁵,

אוּלָם הַשִּׁיר גָּמֵל, מַבְשִׁיל בִּי!

הביע בכך את הרגשת-השירה העממית, הנאמנה: האיכר אף הוא אינו יודע כי הוא שר: אח, ואוֹי, ואַי, ולפניך – שיר-אמת, היוצא מן הלב כרינת ציפורים. הללו, החדשים שלכם, אינם אלא בודים. ישנם דברי-סדקית צרפתיים – “ארטיקל דאֶ פאריס” – והרי הם מצויים גם אצל חרזניך. נאֶקראַסוב אף הוא אך בדה את החרוזונים שלו.

– ובאֶראַנזשאֶ? – שאל סולאֶר.

– באֶראַנזשאֶ – הרי זה ענין אחר לגמרי! אך מה לנו ולצרפתים? הם – חושנים הם. חיי הרוח אינם חשובים בעיניהם כחיי-השאֵר. הצרפתי, בראשית-כל אצלו – האשה. עם בלוי ומרופט. הרופאים אומרים, כי כל מוכי-השחפת – חושנים הם.

סולאֶר חלק עליו בישרנות המיוחדת לו, כשהוא משפיע רוב מלים בערבוביה. ל. נ. הציץ בו ואמר כשהוא מחייך חיוך רחב:

– מתקפרס אתה היום כעלמה שהגיעה לפרקה, וחתן אין…

י"ב

החולי הוסיף לצנם אותו, איכל בו משהו מתוכו: הוא נעשה קל יותר גם מלגו, שקוף יותר, נוח-לחיים. העינים חדות משהיו. והמבט – נוקב. מקשיב הוא רב קשב, כמו זוכר הוא נשכחות או מצפה בביטחה לחדש, ללא-נודע עוד. ביאסנאיא¹⁶ דומה היה עלי לאדם שהכל ידוע לו ואינו צריך עוד להוסיף דעת – אדם שכל שאלותיו נפתרו.

י"ג

אילו היה דג, לא היה שט, ודאי, אלא באוקינוס, ולעולם לא היה נכנס לימים הפנימיים, ופשיטא שלא לתוך המים המתוקים של הנהרות אשר בארץ. כאן מצויים ומתרוצצים סביבו כל מיני דגי-רקק: לא ענין להם בו ובדברו ולא צורך, ושתיקתו אינה מטילה מורא עליהם, אינה נוגעת אל לבם. ודרכו בשתיקתו רבת-אומר, כבר-הכי, כאחד נזיר הפורש מן העולם הזה. אף-על-פי-שמרבה הוא לדבר בנושאים המקובלים עליו, אתה חש כי מרובה שתיקתו מדיבורו. יש דברים שאין לגלותם לשום בריה. ויש לו ודאי מחשבות, שהוא עצמו מתיירא מפניהן.

י"ד

מאן-דהוא שיגר לו גירסא נהדרת של האגדה על בן-טבילתו של הנוצרי. בהנאה קרא את המעשיה באזני סולאֶר, צ’אֶכוב – קרא להפליא! ביותר שיעשעו אותו תעלולים שעוללו השדים ל“פריצים”, – וקמעה לא היה לי ניחא מזה. אין הוא מסוגל לאי-כנות, ואם כנוּת היא, הרי זה גרוע עוד יותר.

לאחר-מכן אמר:

– הנה כמה מיטיבים האיכרים לספר. הכל פשוט, מלים מועטות, ורגש רב. חכמת-אמת מעוטת-מלים היא, כמו: אב הרחמים.

והאגדה – אכזרית היא.

ט"ו

קראתי לפניו את סיפורי “השור”; הירבה צחוק ושיבחני, שיודע אני לעשות ב“להטי-לשון”.

– אולם לא כראוי אתה עושה שימוש במלים. כל האיכרים אצלך דיבורם בחכמה יתירה. ואולם לשונו של האיכר במציאות נואלת היא, חסרת-טעם, ולא מיד תרד לסוף דעתו. ועושה הוא זאת בכוונת מכוון, – מתחת לאיוולת זו של מלים מתעלם תמיד הרצון להניח לו לזולת שיקדים ויסיח את לבו. איכר בר-דעת לעולם לא ימהר להראות שכלו, לא לטובתו הדבר. יודע הוא, כי מי שאין חכמתו מרובה – ניגשים אליו בפשטות, ללא עקיפין, ואת זאת הוא מבקש! אתה מתחשף בפניו, וכל נקודות-התורפה שלך לנגד עיניו. חשדן הוא מטיבו, ונזהר מלגלות סוד גם באזני אשתו. ואילו אצלך – הכל גלויי-לב, ובכל סיפור מסיפוריך – כמין עצרת חכמים ונבונים. והכל מדברים בפיתגמים, וגם דבר זה אינו נכון. האפוריזם אינו ברוחה של הלשון הרוסית.

– והפיתגמים, והמימרות?

– אלו ענין אחר הם. לא מתמול-שלשום הם עמנו.

– ובכל זאת, עתה¹⁷ עצמך נוקט לעתים קרובות לשון אפוריזמים.

– חלילה! ונוסף לכך, אתה מפאר את הכל: את האנשים ואת הטבע, ביחוד – את האנשים. כך עשה גם לאֶסקוב, סופר מצועצע ומנוער, זה כבר חדלו לקרוא את ספריו. ואתה אל תהא נכנע לאחרים, ואל תהא חושש מפני איש – והכל יעלה יפה…

ט"ז

במחברת יומנו, שנתן לי למקרא, הפתיעני אפוריזם משונה: “האלהים הוא חפצי”.

כשהחזרתי לו היום את המחברת, שאלתיו: מאי האי?

– "רעיון הוא שלא הובע עד תומו – השיב, מביט באותו דף בעינים מצומצמות – אין זאת אלא שביקשתי לומר: האלהים הוא חפצי לדעתו… לא, לא כך… " – התחיל צוחק, גלל את המחברת ועשאה כמין מגילה, תחבה לתוך הכיס הרחב של חולצתו. בינו לבין אלוהיו יחסים לא-מסוימים כלל וכלל, אך פעמים מעלים הם על דעתי יחסים שבין “שנים דובים במאורה אחת”.

י"ז

על המדע.

“המדע מטיל-זהב הוא, שהותקן בידי אלכימאי-רמאי. רצונך לעשותו פשוט יותר, שיהא נשמע באזני כל אדם, ופירושו של דבר: לטבוע המון מטבעות מזויפות. משיעמוד העם פעם על ערכה הממשי של המטבע – לא יהא מכיר תודה לנו”.

י"ח

טיילנו בפארק היוסופובי. הוא סיפר יפה להפליא על הליכות האצולה המוסקבאית. כפרית רוסית, גמלונית שקודה היתה על ערוגת פרחים, כשהיא כפופה בזוית ישרה, חושפת את רגליה, רגלי-פיל, מטלטלת שני שדיה כמשקלות. הוא נתן בה עינים מתבוננות.

– הנה על עמודים אלה תמוך היה כל אותו הפאר וכל אותה ההוללות. לא בעמלם של האיכר והאיכרית בלבד, ולא רק במס-העובד שהעלו, כי אם בדמו של העם, פשוטו כמשמעו. לולא נזקקה האצולה מפעם לפעם לסוסות כגון אלו, היתה תמה לגווע מכבר. ביזבוז-כוחות כגון זה שנהגו צעירי דורי – מן הנמנע שלא יבוא על ענשו. ואולם לאחר שהשתוללו לשבעה לקחו להם רבים מהם מבנות עבדי החצר והעמידו ולדות מצוינים. הרי שגם בנידון זה עמד ריווח והצלה מכוחו של האיכר. והיא שעמדה לנו תמיד. וכדאי הדבר תמיד, שמחצית הגזע תתן כל חילה לעצמה, והמחצית האחרת תתמזג בתוך הדם הסמיך של עובד-האדמה ותמהל גם אותו קמעה. ברכה בכך.

י"ט

על אנשים הוא מסיח הרבה ובחפץ-לב, כדרך רומאניסט צרפתי, אך תמיד באותה הגסות של בן-כפר רוסי, שלא ערבה לי תחילה, עד כדי מועקה. כשטיילנו היום בחורשת-השקדים פנה אל צ’אֶכוב ושאל:

– אתה נאפת הרבה בימי הבחרות?

א. פ. התחייך במבוכה, מרט בזקנקנו, הימהם במעומעם, ול. נ. היה צופה פני הים, והתוודה:

– ואני לא ידעתי לאות…

בשברון-לב אמר זאת, וסיים את פסוקו במלה כפרית מפולפלת. כאן שמתי אל לבי לראשונה, שהוא הגה מלה זו בפשטות מרובה, כאינו יודע אחרת נאה הימנה במקומה. ומלים כיוצא בזו, משנמלטו משפתיו השעירות, היו נשמעות פשוטות, שכיחות, מתקפחות אי-בזה מגסוּתן החיילית וחלאתן. זכורה לי פגישתנו הראשונה עמו, שיחתו על “וואראֶנקה אולאֶסובה”¹⁸, על “כ”ו ואחת". מבחינה רגילה לא היה דיבורו אלא שרשרת אחת של מלים “לא-נקיות”. אותה שעה באתי במבוכה ואפילו נעלבתי; דומה היה עלי, כי סבור הוא שאיני מסוגל לשמוע לשון אחרת. ואך עתה ידעתי, כי שטות היתה בי שנעלבתי.

כ

הוא ישב על ספסל-האבנים שבצל הברושים: מצומק, קטן-גוף, אפור, ועם זה דומה לה' אלהי צבאו, שעייף קמעה, ולשם התבדרות מנסה הוא לענות לציוצו של פרוש. הציפור שרה בתוך הדשא האפלולי הירוק. ל. נ. הביט לשם. מצמצם עיניו החדות, קיפל, כדרך הילדים, את שפתיו, כשפופרת וצייץ ציוץ בלתי מנוסה.

– מתלהטת הציפורית! מלהטת את עצמה. זו מה טיבה?

סיפרתי לו על הפרוש ועל רגש הקנאה האפייני לו.

– שיר אחד לו כל ימי חייו, וקנאתני. ואילו האדם – שירים רבים לו בלבו, ואף על פי כן יגוּנה על קנאה שהוא מקנא – כלום ממידת הצדק בכך? – שאל מהורהר, כמכוון אל עצמו. ישנם רגעים, שהגבר מגלה לה לאשה יותר משראוי לה לדעת עליו. הוא סיפר – והסיח דעתו, והיא – זכור תזכור. הקנאה שמא אינה באה אלא מפחד להשפלת הנפש, מחשש להיות מושפל ומגוחך? אין סכנה באשה המחזקת ב.. אלא בזו המחזקת בנפשך…

כשאמרתי לו, כי דברים אלה יש בהם משום סתירה ל“סונטת קרויצר”¹⁹ שלח אור של חיוך על פני כל זקנו, והשיב:

– אני אינני פרוש…

בערב, בשעת טיול אמר במפתיע:

– האדם עוברות עליו רעידות-אדמה, מגיפות, אימי מחלות וכל יסורי-נפש, אולם הגדולה שבטראגדיות היתה, הווה ותהיה בכל הדורות זו של חדר-המיטות…

אמר את שלו וחייך כחוגג, – פעמים מופיע אצלו חיוך רחב שבשלווה כשל אדם שהתגבר על דבר קשה ביותר, או שאיזה כאב כוסס בו ופתאום חלף ואיננו. כל רעיון יאחז בנפשו כאותה קרצית: והרי הוא מנתקו מעליו בבת-אחת, או שמניח לו למוץ מדמו לרוויה, עד שהוא מבשיל ונושר באין-רואים מאליו.

דיבר ברוב ענין על הפילוסופיה הסטואית, פתאום נזדעף, מיצמץ בשפתיו ואמר בחומרה:

– שמיכה מוכלבת ולא מוקלבת. יש פועל הכלב, אך פועל הקלב – אין.

משפט זה, ברור, לא היו לו כל סימוכין לפילוסופיה של הסטואיקנים. משהשגיח שתוהה אני אמר בחפזה, כשהוא נד בראשו לעבר החדר הסמוך:

– הם אומרים שם: שמיכה מוקלבת!

והמשיך:

– ואותו פטפטן מתקתוק ראֶנאַן…²⁰

לעתים קרובות היה אומר לי:

– אתה מיטיב לספר – במלים משלך, חזקות, לא שאולוֹת מן הספר.

אך כמעט תמיד היה שם לב לכל רישול בשיח והיה מעיר בקול מנומך, כמסיח בינו לבין עצמו:

– הרי זה אומר: “כיוצא בו”, מיד אחרי זה: “באופן אבסולוטי”, בעוד שאפשר לומר: בתכלית!

לעתים היה נוזף:

– סוביאֶקט טופחני – כלום אפשר להעמיד זו בצד זו מלים אלו הרחוקות כל כך זו מזו ברוחן? לא טוב…

רגישותו לצורות הדיבור נראתה לי פעמים חריפה כדי חולניות; יום אחד אמר לי:

אצל סופר אחד מצאתי במשפט אחד חתול וחיתול – גועל-נפש. כמעט שהקאתי.

פעמים היה אומר:

– מטר ומטרה – מה הקשר ביניהם?

ופעם אחת בשוּבו מן הפארק, אמר:

זה עתה שמעתי את הגנן אומר: דיברתי את העשבים. מוזר, לא כן? מדבירים את העשבים השוטים ולא דוברים אותם. מהי הסמיכות בין שני הפעלים הללו: דבּר והדבּר?

איני מחבב את הפילולוגים שסכולסטיקנים הם, אך עבודה חשובה לפניהם בעניני הלשון. מדברים אנו מלים שאין אנו מבינים אותן. הנה, למשל, כיצד נוצרו הפעלים זרה וזרוֹע?

לעתים קרובות היה אומר על לשונו של דוסטויאֶבסקי:

– הוא כתב בצורה פרועה, לא יפה – מתוך כוונה תחילה; בטוח אני כי במתכוון, מתוך גינדור, לראווה עשה זאת. ב“אידיוט” כתוב אצלו: “מתוך טרחנות שחצנית ועשיית ריקלאם להיכרות”. סבור אני, כי במתכוון סירס את המלה “ראֶקלאַמה” משום שהיא זרה, מערבית, אולם אתה מוצא אצלו גם כשלונות שאין כפרה להם. האידיוט אומר: “החמור אדם טוב ומועיל הוא”, ואיש אינו צוחק אף על פי שמלים אלו ודאי שצריכות לעורר צחוק או איזו הערה-שהיא. הוא אומר זאת במעמדן של שלוש האחיות, והן אוהבות היו להתקלס בו, ביחוד – אגלאַיה. ספר זה נחשב לפגום, מה שפגום בו בעיקר הוא, שהנסיך מישקין הוא נכפּה. אילו היה בריא – היתה תמימותו הנלבבת וזכּוּתוֹ נוגעות מאוד אל לבנו. אך חסר היה דוסטויאֶבסקי אומץ-לב בשביל להעלותו בריא. הוא גם לא חיבב אנשים בריאים. בטוח היה: כיוון שהוא עצמו חולה – חולה כל העולם.

קרא בפני סוּלאֶר ובפני גירסה אחת של התמונה בה מתוארת פרשת כשלונו של “אבא סאֶרגיי”²¹ – תמונה אכזרית. סוּלאֶר שירבב את שפתיו, נע-זע, רוגש:

– וכי מה? לא נראה לך? – שאל ל. נ.

– אכזרי רב מדי, כמו אצל דוסטויאבסקי ממש. בתולה בלה זו ושני שדיה – כלביבות, וכולי. וכי למה לא חטא עם אשה בריאה, יפה?

– כי אז היתה זו עבירה ללא צידוק. ואילו כך יכול הוא לזכּות עצמו בחמלה שחמל על הבתולה– וכי מי ירצה בה, בשכמותה?

– איני מבין דבר זה.

– דברים הרבה אינך מבין, ליובושקה. בערמה לא חוננת…

נכנסה אשתו של אנדריי לבוביץ'²², השיחה נפסקה, ומשיצאו היא וסוּלאֶר, אמר ל. נ.:

ליאופולד – האדם הטהור ביותר מכל אשר ידעתי. אף הוא כך: לא יעשה מעשה רע אלא מתוך רחמים למישהו.

כ"א

מדבר הוא ביותר באלהים, באיכר ובאשה. על הספרות – לעתים רחוקות ובצימצום, משל ענין זר היא לו. יחסו אל האשה הוא, כפי שנראה לי, יחס של איבה-לא-תדע-פיוס, ונוטה הוא להיפרע ממנה, – אם אין זו קיטי²³ ולא נאטאשה רוסטוב, לאמור: נפש לא מוגבלת למדי. האם זו איבת-הגבר, שלא היה סיפק בידו לדלות את האושר במלוא-יכולתו או שנאת-הרוח ל“תאוות השפלות של הגוף”? מכל מקום, איבה יש כאן וצוננת היא כמו ב“אנה קאַראֶנינה”. בענין “תאוות הגוף השפלות” דיבר יפה ביום א' בשיחה שהיתה בינו לבין צ’אֶכוב ויאֶלפאַטייבסקי על ה“וידוי” לרוסו. סולאֶר רשם את דבריו, ואחרי כן, בשעת התקנת הקפה, שרף את הפתק באש מכונת-הפרימוס. פעם קודמת שרף את דיונו של טולסטוי על איבּסאֶן²⁴, וכן איבד את הרשימה על הסמליות שבמנהגי חתונה; ל. נ. הביע בענין זה רעיונות עכומ"יים, שנמצאו מכוּונים במקצת לדברי וו. וו. רוזאנוב²⁵.

כ"ב

הבוקר היו אצלו שטונדיסטים²⁶ אנשי פיאודוסיה²⁷. וכל היום כולו מדבר הוא בהתלהבות באיכרים.

בפת-השחרית: הם באו – שניהם חסונים, מוצקים; פתח אחד מהם ואמר: “הנה באנו ולא נקראנו”, והשני אחריו: “בעזרת השם נצא ולא הולקינו”. ונשתפך בנהרה ילדותית, עד רעידת כל הגוף.

ואחרי הארוחה, על המרפסת:

– עתידים אנו שנחדל בקרוב לשמוע את לשון העם. אנחנו, דרך משל, אומרים: “תיאוריה של הפרוגראֶס”, “תעודת האישיות בהיסטוריה”, “האיבולוציה של המדע”, “דיזנטריה”, – והאיכר אומר: “מרצע בשק לא תסתיר”, וכל אותן התיאוריות, ההיסטוריות, והאיבולוציות, נראות עלובות ומגוחכות, לפי שאינן נשמעות באזני העם וצורך אין לו בהן. ואולם האיכר גדול כוחו משלנו וחיוניותו מרובה משלנו. אנו אפשר שיעלה לנו מה שעלה לו לאותו שבט אַטצורי, שעליו נאמר למלומד פלוני בזו הלשון: “כל האַטצורים עברו ובטלו מן העולם, אך הנה יש בזה תוכי אחד והוא יודע כמה מלים בלשונם”.

כ"ג

“בשׁאֵר שבה כנה האשה מן הגבר, ואילו מחשבותיה – שקר. אולם שעה שהיא משקרת – אין היא עצמה מאמינה בדבריה, ואילו רוסו כיזב – והאמין”.

כ"ד

“דוסטויבסקי כתב על גיבור אחד מגיבוריו מוכי-הטירוף, כי אין הוא חי אלא כדי לעשות נקמות בו בעצמו ובאחרים זולתו על אשר עשה לענין שלא האמין בו. עליו עצמו כתב זאת, כלומר: דברים אלו יכול היה לומר על עצמו גופא”.

כ"ה

– יש ביניהם, בין פסוקי הקודש, שהם סתומים ביותר: מה כוונתו של פסוק מעין זה: “לה' הארץ ומלואה”? פסוק זה לא מכתבי-הקודש הוא, הרי זה מין מטריאליזם מדעי פופולארי.

– אתה הסברת באחד המקומות מלים אלו – אמר סולאֶר.

– לא סגי בכך שהסברתי. “הסבר הסברתי – ואת האוזן לא שיברתי”.

חייך חיוּך של נכלולים.

כ"ו

אוהב הוא לשאול שאלות קשות ומתנכלות.

– מה דעתך על עצמך?

– אוהב אתה את אשתך?

– מה בעיניך בני לאֶב – בעל כשרון הוא?

– סופיה אנדראֶיאֶבנה²⁸ מוצאת חן בעיניך?

ולשקר בפניו – אי אתה יכול.

היה מעשה ושאלני:

– אוהב אתה אותי, א. מ.?

אלה הם תעלולי גיבור-ענק. כך התקנדס בנעוריו וואסקה בוסלאַיאֶב²⁹, זה ההולל, איש נובגורוד. מנסה הוא, תוהה ובוחן, כמזמן עצמו לקטטה. יש בכך משום ענין, ברם לא לפי רוחי הוא ביותר. שד-משחת הוא, ואני – עודני טליא, ולא מן הראוי שיתאנה אלי.

כ"ז

אפשר, אין האיכר בשבילו אלא, סתם, בחינת ריח רע. חש הוא בו תמיד ועל כן אנוס הוא לדבר בו. –

אמש סיפרתי לו על המערכה שניטשה ביני לבין הגנראלית קורנאֶ, הוא צחק עד כדי דמעות, כדי מיחושי-לב, בלויית “אח”ין וצווחין, שהיה מצווח פעם בפעם בקול דק:

– באֵת? על ה… באת, מה? באותו מקום… מה? והאת – רחב היה?

נח קמעה, ואמר בכובד ראש:

– ועדיין נהגת בה בנדיבות-לב, אחר במקומך היה מקיש בראשה על כך. בנדיבות לב רבה. והאם הבנת, כי חשקה בך?

– איני זוכר, איני סבור, כי הבנתי.

– אבל, מה אתה סח. הדבר ברור, ודאי שכך.

– לא בכך חייתי אז…

– אם בכך או בכך אתה חי – היינו הך! נראה, שאינך כרוך ביותר אחרי נשים. אחר במקומך היה עושה בזה קרדום לחפור בו, נעשה בעל-נכסים ושוקע בשיכרות יחד עמה.

ולאחר שתיקה:

אם בכך אתה חי או בכך – היינו-הך! אין לומר עליך שמגוחך אתה ביותר. ומוזר הדבר, שאף על פי כן טוב-לב אתה, ולך הזכות להיות רע. אכן, עלול היית להיות רע. איתן אתה, טוב הדבר.

ולאחר שחזר והחריש, הוסיף במהורהר:

– שכלך מופלא ממני: שכל מסובך במאוד, ולבך חכם… אמנם כן, לב חכם הוא!

הערה:

בימים שעשיתי בקאזאן נשכרתי לגנראלית קורנאֶ לשמש כשוער וגנן. זו היתה צרפתיה, אלמנתו של גנראל, אשה צעירה לימים, עבת גוף ורגליה רגלי נערה עולת-ימים: עיניה יפות היו להפליא, לא ידעו שלוה, פקוחות תמיד בחמדנות. סבורני, כי קודם לנשואין היתה תגרנית או טבחית ושמא גם – “נערת עילוסים”. מבעוד שחר היתה לוגמת לשכרה, יוצאת לחצר או לגן, כותונתה לעורה, וחלוק תפוּז מעליה, ולרגליה נעלי-בית טאטאריות, עשויות עור סוחתיין אדום, ובראשה – רעמת שערות גדושה. מסורקות ברישול, היו גולשות על לחייה האדמוניות ועל כתפיה. מכשפה צעירה! היתה מהלכת על פני הגן, מפזמת פיזמונים צרפתיים, מתבוננת בעבודתי, מפעם לפעם ניגשת אל חלון המטבח ומבקשת:

– פולינה, הבי לי משהו!

אותו “משהו” לא היה אלא דבר אחד בכל עת תמיד: כוס יין וקרח בתוכו.

בקומה התחתונה של אותו בית התגוררו שלוש עלמות יתומות, בנותיו של הנסיך ד.-ג., גנראל-אפסנאי, שהפליג למקום שהוא; אימן מתה עליהן. הגנראלית קורנאֶ לא חיבבה את העלמות, ביקשה לנשלן מן הדירה וירדה לחייהן. רוסית גרועה דיברה, אך מחרפת היתה להפליא, כאחד העגלונים. רע היה בעיני מנהגה עם העלמות, לא עוול בכפן – עצובות היו כל כך, מפוחדות, חסרות-מגן. יום אחד, סמוך לשעת-הצהרים, טיילו שתים מהן בגן, פתאום באה הגנראלית, שיכורה כתמיד, ופצתה פיה עליהן, מגרשת אותן מן הגן. הן הסתלקו דמומות, אך הגנראלית התיצבה בפתח הפישפש, סתמה אותו בגופה כמו במגופה, והתחילה פוסקת להן אותם פסוקי-דרוסיה, רבי-המשמעוּת, שיש בהם כדי לסמר אף שערם של סוסים. ביקשתי ממנה לחדול מגידופיה, ולתת מעבר לעלמות, אך זו נצטרחה:

– אני לכיר אודך! אתה לטפס להן בחלון, בלילה…

נתקנטרתי, תפסתיה בכתפיה וסילקתי אותה מן הפישפש, אך היא נחלצה מידי, הפכה אלי פנים, נזדרזה ובידרה את חלוקה, הפשילה כותנתה, צורחת צריחות:

– אני טוב מאלו עכברות!

אז יצאתי לגמרי מגדרי, סובבתיה בערפה אלי, וטפחתי לה באת שבידי למטה מגבה, עד שקפצה בעד הפישפש, התחילה רצה על פני החצר, כשהיא קוראת בתמיהה רבה ג' פעמים:

– או! או! או!

אחרי הדברים האלה, לקחתי את הפּאספּורט שלי³⁰ מידי סוכנת-הבית פולינה – אף היא אשה שתיינית, אך רבת-ערמה – נטלתי צרור המטלטלין שלי תחת בית-השחי ויצאתי את החצר. אותה שעה עמדה הגנראלית ליד החלון, מטפחת אדומה בידה, והיא קוראת אלי בקול:

– אני לא לקרוא פוליס. אין יש כלום. שמע! בוא שוב, לאחור… לא צריך מפחד…

כ"ח

שאלתיו:

– כלום מסכים אתה לדעתו של פּוזנישאֶב³¹, כי הרופאים טרדו, וטורדים מן העולם אלפים ורבבות בני-אדם?

– ואתה, מבקש מאוד לדעת זאת?

– מאוד!

– אם כך, לא אומר!

וגיחך כשהוא משחק באצבעות ידיו, באָמות.

זכורני, באחד מסיפוריו מצויה השוואה שכזו בין רופא-בהמות כפרי לבין דוקטור למדיצינה:

המלים “מיחוש”, “טחורים”, “הקזת-דם” כלום אין הן אותם “עצבים”, “רבמאטיזם” ו“אורגאניזם” וכולי.

ודברים אלו נאמרו לאחר ג’אֶנאֶר³², בּאֶרינג³³, פאַסטאֶר³⁴.

קונדס שכמותו!

כ"ט

מה תמוה הדבר, שמחבב הוא לשחק בקלפים. משחק בכובד-ראש ובריתחה. וידיו נעשות עצבניות כל כך משהוא נוטל את הקלפים, משל, צפרים חיות מחזיק הוא בין אצבעותיו ולא פיסות של כרטון שאין בהן רוח-חיים.

ל

– בחכמה רבה אמר דיקאֶנס: “לא ניתנו לנו החיים אלא בתנאי מפורש, כי נגן עליהם בגבורה עד יציאת הנשמה”. בדרך כלל היה זה סופר סאֶנטימאנטאלי, מרבה מלל, ולא פיקח ביותר. אכן, רומאן ידע לבנות מאין כמוהו, וודאי שעלה בזה על באַלזאַק. מישהו אמר: “רבים אחוזי יצר לכתוב ספרים, ואך מעטים מתבישים אחרי כן”. באלזאק לא היה בוש, ואף לא דיקאֶנס, ושניהם כתבו לא מעט דברים קלושים. ואף-על-פי-כן באַלזאק גאון הוא, לאמור: אותו דבר עצמו שאין לו אלא שם אחד: גאון.

מישהו הביא את קונטרסו של לאֶב טיחומירוֹב³⁵: “על שום מה חדלתי להיות מהפכן” – לאֶב ניקולאיאֶביטש נטלו מעל השולחן, ניפנף בו באויר ואמר:

– כאן נאמרו דברים של טעם על רצח פוליטי, נאמר כי שיטת מאבק זו מקופחת מכל רעיון ברור. רעיון כזה – אמר המרצח ההמוּם, – עשוי להיות רק שלטון כולל, אנארכיסטי של האישיות ובוז לחברה, לאנושות. רעיון נכון הוא, אולם “שלטון אנארכיסטי כולל” פליטת-קולמוס היא כאן, ויש לומר: מונארכיסטי. רעיון טוב ונכון, ועתידים כל הטרוריסטים שייתקלו בו – מתכוון אני לישרים שבהם. מי שמעצם טיבו אוהב לרצוח – הוא לא ייתקל. הלה אין דבר שייתקל בו. ואולם אין זה אלא רוצח סתם, ואל בין הטרוריסטים נקלע באקראי.

ל"א

פעמים מרוצה הוא בעצמו ולא-סובלני, כאותו למדן מאנשי הכיתות שמעבר-לוולגה; וקשה לראותו בכך, פעמון ערב זה שקולו הולך מסוף עולם עד סופו. אתמול אמר לי:

– בן-כפר אני יותר ממך, ומיטיב ממך להרגיש כדרכם של איכרים.

אל אלוהים! לא מן הראוי שיתברך בכך, לא מן הראוי!

ל"ב

קראתי לפניו כמה תמונות מתוך המחזה “בשפל”, הקשיב בתשומת-לב, ולאחר-מכן שאל:

– לשם מה אתה כותב זאת?

הסברתי ככל אשר יכולתי.

– תמיד יש בך אותה השתערות של שכוי על הכל. ועוד: מבקש אתה להעביר צבע משלך על כל חריר וסדק. זכור אתה, אצל אנדאֶרסאֶן נאמר: “הציפוי המוזהב יישחק וירד, ועור החזיר בעינו עומד”. והאיכר שלנו אומר כך: “הכל חולף ונעלם, ורק האמת קיימת לעולם”. מוטב לא לטוּח טיח, ולא – אתה עצמך תסבול מזה אחר-כך. ועוד: לשונך לשון שנונה, רבת-להטים, – דבר זה לא יסכון. צריך לכתוב ביתר פשטות, לשון העם פשוטה, פעמים דומה: אין הדברים מצטרפים, ואף-על-פי-כן – יפה. איכר לעולם לא ישאל: “למה השליש מרובה מן הרביע, בעוד שארבעה מרובים מן השלושה תמיד”, כשם ששאלה עלמה משכלת אחת. הלהטוטים – למותר.

דיבר במורת-רוח. אין זאת שמאוד לא נראו לו הדברים שקראתי. החריש. גורע מבטו ממני, ואמר קדורנית:

– אותו זקן שלך³⁶ – לא סימפאַטי; אין אתה רוחש אימון לטוב-לבו. השחקן – אפשר לומר טוב. אתה מכיר “פירות-ההשכלה” שלי? הטבּח שלי שם דומה לשחקן שלך. אין זו מלאכה קלה לכתוב מחזות. אף היצאנית עלתה בידך. ודאי ישנן כמותה. ואתה ראית כגון אלו?

– ראיתי.

– כן. ניכר הדבר. לעולם ניכרים דברי אמת. אתה מרבה לדבר מתוך נפשך. ועל כן אין אצלך אפיים, לכל האנשים דמות אחת. את הנשים אינך מבין, כנראה, אין הן עולות יפה אצלך, אף לא אחת. אין הן נקבעות בזכרון כלל…

נכנסה אשתו של אנדריי לבוביץ' וקראה אותנו לטה. הוא קם, מזדרז ללכת כמו שש לשים קץ לשיחה זו.

ל"ג

– מהו החלום הנורא ביותר שחלמת מימיך?

חולם אני לעיתים רחוקות ביותר, ואיני מיטיב לזכור את חלומותי. ואולם שנים מהם נשתמרו בזכרוני, ונראה כי לא יישכחו לעד.

לילה אחד ראיתי שמים מדולדלים ומרקיבים, שעינם ירוק-צהבהב. הכוכבים עגולים היו, שטוחים, ללא קרן-אור, בלי ברק, דומים לכיבים בעורו של משוחף. ובינותם החליק לאיטו על פני הרקיע המרקיב חזיז אדמדם, דומה מאוד לנחש, ומשנגע בכוכב – מיד היה זה תופח, מתכּדר ומתפקע ללא קול, משאיר אחריו כתם כהה כציצת עשן, שהיה נמוג מהר בשמים הקלושים מעלי. אחד אחד נתפקעו הכוכבים ואבדו, השמים הוסיפו אופל, הוסיפו אימה, אחרי-כן התאבכו, רתחו ונתקרעו לקרעי-קרעים והתחילו נושרים על ראשי כקריש קלוש, ובמיפלשי הקרעים נתגלע כעין השחור המבהיק של פח-גגות.

ל. נ. אמר:

– בכן דבר זה בא לך מאיזה ספר לימודי, קראת משהו באסטרונומיה, והרי לך סיוט. והחלום השני?

החלום השני: מישור מושלג, חלק כגליון נייר, לא גבעה, לא אילן ולא שיח, רק מבעד לשלג מציץ נראה-לא-נראה שרביט בודד. על פני השלג של ערבת-המוות נמתחת, מאופק עד אופק, כרצועה צהובה, דרך שאינה נראית אלא בקושי ועל פני הדרך צועדים לאיטם מגפי לבד אפורים – בלי רגלים.

הוא זקף גבות עיניו השעירות כשל אל-יער, התבונן בי ברוב כוונה, והירהר.

– זה – נורא! אתה ראית, באמת, חלום זה, ולא בדית אותו מלבך? אף חלום זה יש בו קורטוב מן הספר.

ופתאום כמו נתכעס ופתח ואמר במורת-רוח, כשהוא מקיש באצבעותיו על ברכיו:

– הרי אין אתה שתיין? ואין גם רושם, כי הרבית בשתייה בזמן מן הזמנים. ואילו חלומות אלה יש בהם משהו מן השכרון. היה היה סופר גרמני, הופמאן³⁷, והנה אצלו מתרוצצים שולחנות-הקלפים ברחובות העיר, והכל אצלו בנוסח זה, אלא שהוא שיכור היה, “כליהוליק”, כלשונם של עגלונים יודעי-קרוא. מגפים ריקים צועדים. אכן. מראה נורא הוא! ואפילו מלבך בדית – הרי זה יפה מאוד. נורא!

ופתאום חייך במלוא זקנו, עד שהבהיקו עצמות לחייו.

– אדרבא, תאר לעצמך: פתאום תראה, רץ ברחוב טבאֶרסקאיה מין שולחן-קלפים כזה: כרעיו מעוקלות לוחותיו מטפחים ומעלים אבק-גיר, ועדיין שמורות הספרוֹת על פני הארג הירוק – וכל כך משום ששלושה ימים ושלושה לילות ישבו אליו פקידי-מכס, משחקים בווינט, והוא נלאה – וקם ונשא רגליו.

צחק, ואין זאת כי השגיח, שגרם לי צער כלשהו בחוסר-אימונו.

– נפגעת, שחלומותיך נראים לי ספרותיים? אל-נא, יודע אני, שפעמים אדם בודה, שלא במתכוון, דבר שאינו מתקבל על הדעת, שאינו מתקבל בשום פנים ואופן, ומדמה אתה כי חלום ראית ולא מלבדך בדית. זקן אחד, בעל-אחוזה, סיפר לי: בחלומו והנה הוא מהלך ביער, הפליג מתוכו ויצא לתוך ערבה ורואה: שתי גבעות בתוכה, ופתאום נעפכו והיו לשדי אשה, וביניהן מזדקר פרצוץ שחור, ובמקום העינים – שני ירחים כתבלולים, והוא עצמו עומד בין רגלי האשה, ולפניו בקעה שחורה ועמוקה והיא בולעת אותו. לאחר חלום זה התחילו שערותיו מכסיפות, ידיו מרעידות, והוא מפליג לחוץ לארץ אל הד"ר קנייפ להתרפא ריפוי של מים. טבעי לו לזה שראה בחלומו מה שראה – שטוף בזימה היה.

וטפח לי על כתפי:

– ואילו אתה לא שתיין אתה ולא פרוץ – ומאין לך חלומות כאלה?

– איני יודע.

– אין אנו יודעים דבר על עצמנו.

גנח, צימצם עיניו, הירהר והוסיף בחשאי:

– אף כי-הוא-זה אין אנו יודעים!

הערב, בשעת טיול, שילב זרועו בזרועי ואמר:

– מגפים צועדים – אימה, מה? ריקים לגמרי: דש – דש, והשלג חריקות חורק. כן, יפה הוא. ועם כל זאת – איש-ספר אתה, מאוד. מאוד. ואל נא תכעס, דבר זה רע הוא. ועתיד להיות לך למכשול.

ספק אם איש-ספר אני ממנו. אך הפעם הזאת נתגלה הוא לפני כראציונאליסטן אכזר, למרות כל אמרי-ההסתיגות שלו.

ל"ד

פעמים דומה: זה עתה חזר מארץ רחוקה, שם הבריות חושבים ומרגישים אחרת, מנהגם זה עם זה אחר הוא, ולא עוד אלא שדרכם לנוע היא אחרת ולשונם לא לשוננו. הוא יושב בקרן-זוית, עייף, אפור, מעופר באבק הארץ האחרת, וצופה בכוונת-לב בפני כל בעיני זר ואילם.

אתמול לפני ארוחת הצהרים הופיע בחדר-האורחים. בדמות זו, איש-מרחקים, ישב על הספה, ושתק שתיקה קלה, ופתאום פתח ואמר, כשהוא מתנועע, משפשף ברכיו בכפותיו ומקמט את פניו:

– עדיין אין זה הכל, לא! – לא הכל.

מישהו, שוטה מוּעד ושלוו שלוות-מגהצים, שאל אותו:

– למה אתה מתכוון?

הוא נתן בו מבט משתהה, התכופף, הציץ אל המרפסת, שם ישבו הדוקטור ניקיטין, יאֶלפאטייאבסקי³⁸ ואני, ושאל:

– במה אתם מסיחים?

– בפלאֶוואֶ³⁹.

– בפלאֶוואֶ… פלאֶוואֶ – חזר ואמר, מהורהר, באתנחתא, משל שמע זה עתה שם זה לראשונה. אחרי-כן התנער, כציפור, ואמר בגיחוך כלשהו:

– מאז הבוקר מתלבט דבר-הבאי במוחי: מישהו סיפר לי שקרא בבית-הקברות כתובת שכזו:

"פה נטמן איוואַן בן יאֶגור.

בורסקי, וכל ימיו עסק בעיבוד עור.

באמונה עבד, טוב-לב, והנה נפטר האיש,

ואת עסקו לבת-זוגו הוֹריש.

לא שבע-ימים היה, רבה המלאכה לפניו –

והנה לקחו אלהים לחסות בצל כנפיו

בליל שבת, שבוע של ערב-פסח".

ועוד כיוצא בכך. נדם, הניד ראשו והוסיף בחיוך קל:

– יש בה בטיפשות האנושית – אם רק אינה מרושעת – משהו נוגע אל הלב, ואפילו חביב… תמיד תמצא.

נקראנו לשולחן-הצהרים.

ל"ה

“איני אוהב שיכורים, אך מכיר אני אנשים שכיוון שגמעו גמיעה מיד הם נעשים מעניינים, מגלים שנינות שלא כדרכם בפיכחותם, והם מגיעים ליפעת-מחשבה, לגמישות ולעושר בלשון. אותה שעה מוכן אני להוקיר את היין”.

סולאֶר מספר: יום אחד נתלווה אל לאֶב ניקולאיביץ' ברחוב טבאֶרסקאיא⁴⁰. טולסטוי השגיח מרחוק בשני חיילים מחיל הקיראסירים⁴¹. באור החמה הבהיקה נחושת כליהם, דרבנותיהם קירקשו, הם צעדו רגל ברגל. משל דבקו זה בזה והיו לאחד. אף פניהם קרנו מזחיחות-הדעת בכוחם ועלומיהם.

פתח טולסטוי ואמר בגנותם:

– סיכלות מעלה הוד שכמותה! דומים לבעלי-חיים ממש, מאולפים במקל-חובלין…

אולם משהגיעו שני החיילים עדיו, נעצר, ליווה אותם במבט של חיבה ואמר בהתפעלות:

– כל-כך נאים הם! רומאים קדמונים, לא-כן, ליובושקה? גברתנות שכזו, יופי! – הוי, אל אלוהי. כמה טוב כשאדם יפה הוא, כמה טוב!

ל"ו

יום אחד, יום-חום, הדביקני בדרך התחתונה; רוכב היה לעבר ליוואדיה ⁴² : תחתיו – סוסונת טאטארית קטנה, שקטה. הוא עצמו אפור, מדובלל, חבוש מגבעת-לבד לבנה וקלה בדמות פטריה, נראה כמין גנוֹם⁴³.

עצר את סוסו ופתח בשיחה עמי; כיוונתי צעדי לצעדי הבהמה, מפסיע ליד הרכובה, ובין השאר אמרתי לו שקיבלתי מכתב מאת וו. ג. קורולאֶנקו.

טולסטוי טילטל זקנו ברוגזה:

– הוא מאמין באלוהים?

– אינני יודע.

– את העיקר אינך יודע. מאמין הוא, אלא שבוש הוא להודות על כך בפני כופר-בעיקר.

דיבר דרך ריטון וקפריסה, כשהוא מצמצם בזעף את עיניו. ראיתי ברור, כי אני מפריע לו, אולם משביקשתי להסתלק, עיכב בעדי:

– להיכן אתה? אני לאיטי אני רוכב.

וחזר וריטן:

– אנדרייאֶב⁴⁴ שלך אף הוא מתבייש בפני האתיאיסטים, ואף הוא מאמין באלוהים, ואלוהים מטיל פחד עליו.

על גבול אחוזתו של הנסיך הגדול א. מ. רומאנוב עמדו בדרך שלושה רומאנובים צפופים זה אל זה ושוחחו: בעליה של אַי-טודור⁴⁵, גיאורגי ועוד אחד – שמא פאֶטר ניקולאיאֶביטש מדיוּלבאֶר⁴⁶ – שלושתם אנשי-צורה ואנשי-קומה. הדרך היתה חסומה בבירכרה⁴⁷ רתומה לסוס אחד, ועל ידה, לרוחב-הדרך, עמד סוס-רכיבה, אי אפשר היה לו ללאֶב ניקולאיאֶביטש לעבור. הוא נתן ברומאנובים מבט חמור, תובעני, אך הם הקדימוהו וסרו מפניו. סוס-הרכיבה דישדש תחתיו וסר מעט הצידה, מפנה את הדרך לסוסו של טולסטוי.

רגעים מספר אחרי-כן אמר:

– הכירו, השוטים.

ומקץ דקה:

– הבין הסוס, כי יש לפנות את הדרך לפני טולסטוי.

ל"ז

“שמור עצמך, בראש וראשונה, למען עצמך, ונותר הרבה גם לזולת”.

ל"ח

"מאי משמע: לדעת? הנה, יודע אני שאני – טולסטוי, סוֹפר, אשה לי ובנים, שערות-שיבה, פנים לא יפים, זקן – וכל כגון זה נרשם בפאספורטים. ואילו על הנפש אין כותבים בתעודות, על הנפש יודע אני דבר אחד בלבד: מבקשת היא קירבת האלוהים. ואלוהים מהו? הוא, שהנשמה אינה אלא חלק ממנו. ותו לא. מי שלמד לחשוב, קשה לו להאמין. ואי אפשר לו לאדם לחיות באלוהים שלא מתוך אמונה. טאֶרטוּליאַן⁴⁸ אמר: “המחשבה ענין רע היא”.

ל"ט

עם כל החדגוניות שבהטפתו, מרובה-גוונים לאין שיעור הוא אדם אגדי זה.

היום בשעת שיחה בפארק עם המוּלה⁴⁹ מגאַספרה העמיד פני איכר תמים-דרך ונוטה-לאימון, שהגיעה שעתו להרהר על הקץ. קטן-קומה, דומה היה כאילו צימצם עצמו עוד יותר במתכוון, ובצידו של אותו טאטארי נשוא-פנים וחסון, נראה היה כישיש, שנפשו נתעוררה זה עתה לראשונה לשאול לתכלית ההוויה, והיא חוששת מפני השאלות שצצו ועלו בתוכה. משתאה, זיקף גבותיו המדובללות, ובמצמצו חרדות בעיניו החדות כיבה את אישן, הנוקבת לבלתי נשוא. מבטו הקורא-הכל נצמד לבלי-ניע בפניו הרחבים של המולה, והאישונים נתקפחו מאותה חריפות המביאה את הבריות לידי מבוכה. הוא העלה בפני המולה “שאלות של ילד” בדבר טעמם של החיים, בדבר הנשמה, והאלוהים, כשהוא מחליף בזריזות בלתי-שכיחה פסוקי קוראן בפסוקים מן הברית החדשה ומהנביאים. לאמיתו של דבר שיחק, והוא עשה זאת באמנות מפליאה, שלא ניתנה אלא לאמן גדול או לחכם.

אך הנה ימים אחדים קודם לכן, בשיחה עם טאַנייאֶב⁵⁰ ועם סולאֶר על המוסיקה, התפעל כתינוק מיפיה, וגלוי היה כי נעמה לו התפעלות זו שלו, וביתר דיוק: כושר התפעלותו. בין השאר אמר, כי על המוסיקה היטיב-העמיק לכתוב שופנהויאר יותר מאחרים, סיפר אגב-אורחא בדיחה על פאֶט וכינה לה למוסיקה בשם “תפילת-האלם של הנפש”.

– הכיצד – אֵלם? – תמה סולאֶר.

– משום שאין לה מלים. יש בו בצליל מן הנפש יותר מאשר ברעיון. הרעיון ארנק הוא ובתוכו מטבעות נחושת, ואילו הצליל, אינו מתגאל בשום דבר, טהור הוא מתוכו.

בהנאה גלויה דיבר במלים חמודות, תינוקיות, כשהוא מעלה פתאום בזכרונו את הטובות והענוגות שבהן. ובמפתיע, מגחך לתוך זקנו, אמר רכות, כדבר של חיבה:

– כל המוסיקאים אנשים נואלים הם. וכל שכשרונו גדול מחברו – מוגבל הוא הימנו, מתמיה הדבר, שכמעט כולם רליגיוזיים הם.

מ

אל צ’אֶכוב בטלפון:

– יום טוב לי היום, שהשמחה בנפשי, עד כי כך, שרוצה אני שתהא השמחה שרויה גם בנפשך. בייחוד – בנפשך! אדם טוב מאוד אתה, מאוד-מאוד!

מ"א

אין הוא שומע ואין הוא מאמין שעה שמדברים אליו דברים שאין לו צורך בהם. בעצם – אינו שואל אלא חוקר. כאותו אספן של דברים יקרי-המציאות. אינו נוטל לו אלא מה שאינו עלול לערער את שלמות האוסף.

מ"ב

אגב עיון בדואר שהגיע:

– מהמים, מכתבים – וכשאמות תעבור שנה, ויהיו שואלים: טולסטוי? אה, זה הגראף, שניסה לתפור מגפים, ואירע לו משהו, – כן, ההוא?

מ"ג

כמה פעמים השגחתי בפניו, במבטו גיחוך נכלולי ומרוצה כשל אדם, שמצא במפתיע משהו שהטמין במו ידיו. הטמין דבר-שהוא ונשתכח הימנו: היכן הטמינו? ימים רבים היה שרוי בחרדת-סתר, מהרהר ומהרהר: היכן תקעתי לו לאותו דבר שהוא דרוש לי כל כך? וחושש היה, שמא ישגיחו הבריות בחרדתו, באבידתו, ישגיחו – ויעוללו לו משהו לא-טוב, לא-נעים. ופתאום – זכר, מצא. נתמלא שמחה, ושוב אינו שקוד להעלימה מעין, מסתכל הוא בכל במבט ערמומי, כאומר:

– לא עשו בי מאומה.

ואולם מה מצא והיכן – על כך מחריש הוא מלספר.

לעולם לא תיעף מהשתאות אליו, ואף-על-פי-כן קשה לראותו תכופות, ולא הייתי יכול לחיות אתו בבית אחד, כל שכן – בחדר אחד. דמיונו – למדבר-שממה, שהכל נאכל בו בלהט החמה, והחמה אף היא כלה והולכת באש, מאיימת בליל-עלטה שאין לו סוף.

מכתב ⁵¹

לא יצאה שעה מרובה מאז שיגרתי מכתבי אליך, והנה הגיעו המיברקים בדבר “בריחתו של טולסטוי”. וכך, בעודני שרוי במחשבה במחיצתך, חוזר אני וכותב אליך.

מסתבר, כי הדברים שאני מבקש לאמרם בנוגע לחדשה זו לא יהיו מסודרים, ושמא גם חריפים ועוקצניים. אתה הלא תישא לי: חש אני את עצמי כמי שתפסו לו בגרונו וחונקים אותו.

פעמים הרבה שוחח אתי ובאריכות; בימים שעשה בקרים, בגאספרה, הייתי בא אצלו לעתים קרובות, ואף הוא היה סר אלי בחפץ-לב, קראתי את ספריו באהבה ובעיוּן – ודומה, כי רשאי אני לומר עליו את אשר עם לבי, ויהיו הדברים עזים ומפליגים הרחק מן היחס המקובל אליו. יודע אני, לא פחות מאחרים, כי אין אדם ראוי לתואר גאון יותר ממנו, אין אדם מורכב, מופלג בסתירות ממנו, ונהדר בכל, כן, כן: בכל. נהדר – במשמע מיוחד, רחב, שאינו בר-תפיסה במלים; – יש בו משהו שהיה מעורר בי תמיד רצון לקרוא באזני כל וכל: הביטו וראו, איזה אדם מופלא חי על פני אדמתנו! שכן, אפשר לומר, חובק הוא עולם ומלואו, ובראש וראשונה – אדם הוא, איש האנושות.

ואולם כל הימים דחתה אותי תמיד מעליו אותה שאיפה נמרצת, עריצה, שביקשה להפוך את חיי הגראף לאֶב ניקולאיאֶביטש טולסטוי ל“שבחי כבוד אדוננו מורנו השוע האיש האלוקי, לאֶב נ”י“. יודע אתה – עוד זה מכבר ביקש ל”קבל על עצמו יסורים“; ואף הביע באזני יאֶבגאֶני סולוביוֹב וסולאֶר את צערו, שלא איסתייע מילתא, ואולם יסורים ביקש לקבל לא בפשטות, לא מתוך משאלה טבעית לבחון את מתח-רצונו, כי אם מתוך כוונה גלויה, – ואני חוזר ואומר: עריצה, – להגביר את לחץ רעיונותיו הדתיים, להוסיף יתר-משקל לתורתו, להאדיר את הטפתו, לקדשה בעיני הבריות ע”י יסוריו ולכפותה עליהם. מבין אתה: לכוף! שכן, יודע הוא שתורתו זו אינה משכנעת כל צרכה; ביומנו, לכשתקרא בו בקרב הימים, עתיד אתה למצוא דוגמאות מצוינות לספקנות שטרדה אותו ביחס להטפתו ואישיותו. יודע הוא, כי “בעלי היסורים והמעוּנים אך לעתים רחוקות אינם עריצים ואַלימים” – הוא יודע הכל! ואף-על-פי-כן הוא אומר: “אילו נתייסרתי בגלל מחשבותי, היה רישומם על הבריות אחר”. דבר זה היה מרחיקני תמיד מעליו, שכן איני יכול שלא לחוש בכך משום נסיון של כפיה עלי, רצון להשתלטות על מצפוני, לסנוור אותי בברק של דם-צדיקים, להביא את צוארי בעולה של הדוֹגמה.

מרבה היה תמיד בשבח האלמוות מעֵבר ההוא של החיים, אולם יותר מזה הוא מוצא חן בעיניו – מעבר מזה. מהיותו סופר לאומי במשמעו הנאמן והמקיף של המושג, גילם בנשמתו הכבירה את כל ליקויי האומה, כל המומים שהטילו בנו פורעניות תולדותינו; הטפתו המעורפלת ל“שב-ואל-תעשה”, ל“אי-התנגדות לרע” – זו הטפת הפּאסיביות – אינה בעצם אלא תסיסתו החולנית של האדם הרוסי הקדמון, המורעל על ידי הפאטאליות המונגולית והוא נושא בתוכו איבה חימית, אם ניתן לומר כך, כלפי המערב ועובדת היצירה שלו השקדנית וכלפי התנגדותו המתמדת, הפעילה לרע שבחיים. אותו דבר המכונה ה“אנארכיזם של טולסטוי” אינו, במהותו ובשרשיו, אלא ביטוי לאנטי-ממלכתיות הסלאבית שלנו, אף זה קו לאומי מובהק, נטיה שניטעה בנו בימים מקדם ל“היבדל לבד”. ועד היום הזה מתמכרים אנו לנטייה זו בתשוקה מרובה, כידוע לך ולכולנו. הכל יודעים – ונפוצים לכל עבר, ולעולם בקו ההתנגדות המועטה ביותר, הכל רואים כי אסון בכך ומוסיפים לזחול, זחול והתרחק זה מעל זה; ומסעות-מקקים עגומים אלה קרויים “דברי ימי רוסיה”, תולדות מדינה שקמה כמעט באורח מקרה, באורח מוּכני לגמרי, לתמיהת רוב מנין אזרחיה נאמני המחשבה – בכוחותיהם של הוואריאגים⁵², טאטארים⁵³, הגרמנים הבאַלטיים וכל מיני סרדיוטין. לתמיהת אזרחיה, שכן כולנו “איש לעברו פנינו”, ורק משהגענו למקומות שאין פחותים מהם, ונסתרה מאתנו כל דרך, רק אז נעצרנו והתחלנו בחיי-קבע, לאמור: זו איפוא מנת-חלקנו וזה גורלנו להשתקע בשלגים ובביצות, בשכנותם של כל שבטי-פרא… עד שקמו לנו אישים, אשר חשו כי אורנו ייבקע לא ממזרח כי אם ממערב, והנה הוא, טולסטוי, הבא להשלים את ההיסטוריה הקדומה שלנו, מבקש – ביודעים ושלא ביודעים – להתגבה כהר על דרכה של האומה לאירופה, לחיי-פעולה, התובעים בחומרה מאת האדם אימוץ כל כוחותיו הרוחניים. יחסו למדע הנסיוני אף הוא, כמובן, יחס לאומי מובהק, משתקפת בו להפליא אותה ספקנות כפרית, רוסית-נושנה, פרי הבערות. הכל בו לאומי, וכל תורתו ריאקציה של העבר, אטאוויזם, שכבר התחלנו להתגבר עליה, לעקרה מן השורש.

זכור-נא את איגרתו “האינטליגנציה, המדינה, העם”, שכתב בשנת 1905 – חיבור מלעיב כל-כך, מלא שמחה לאיד! קול איש הכיתה עולה מתוכו: “כך יפה לכם, שלא שמעתם בקולי!” כתבתי אליו אז אגרת תשובה על סמך דבריו שלו עצמו, כי “זה כבר פקעה זכותו לדבר על אודות העם הרוסי ובשמו”, כי עד אני לכך, שהוא סירב להאזין ולהבין לעם, שהיה בא לשוחח עמו מלב אל לב. חריפה היתה איגרתי זו – וגנזתיה.

והנה הוא קופץ עתה, קפיצה אחרונה, כנראה, כדי לאצול לרעיונותיו ערך מרובה ביותר. כוואסילי בוסלאַיאֶב בשעתו מחבב היה אף הוא בכלל קפיצות לקפץ, אך לעולם במגמה הבאה לאַשר את קדושתו ולעטרהו הילה של זוהר. נטייה אינקביזיטורית היא, ואף כי תורתו מוצאת צידוק בתולדותיה הקודמות של רוסיה וביסורים האישיים של הגאון. אין הקדושה נקנית אלא ע"י חיבוב החטא, על ידי כפיתת יצר-החיים. בני האדם מבקשים לחיות וזה משדלם: אך הבלים הם, חיי-אדמות אלו! האדם הרוסי קל מאד לשדלו בכך: נרפה הוא, ואין דבר אהוב עליו מאשר להינפש אחרי בטלה. אמנם, העם בכללו איננו לא פלאטון קאראטאיאֶב ולא אַקים, לא באֶזאוחוב ולא נאֶחליודוב⁵⁴, – כל האנשים הללו נוצרו בידי ההיסטוריה והטבע לא לגמרי בנוסח טולסטוי. הוא רק הכניס בהם תיקונים להגדיל תורתו ולהאדירה. אולם נעלה מכל ספק ופירכא הוא, כי רוסיה בסיכומה היא: מחציה ולמטה טיוּלין, ומחציה ולמעלה – אובלומוב. כי יש בה מטיולין⁵⁵ – תעיד שנת 1905, וכי יש בה מאובלומוב עיינו בכתביהם של גר. ל. נ. טולסטוי, של בּונין וראו סביבכם. לא נביא במנין את חיות-הטרף ואת הרמאים; אף על פי שגם חית-הטרף לאומית היא אצלנו למעלה מכל שעור, ראו כמה פחדנית היא עד לתועבה, עם כל אכזריותה; הרמאים הם, כמובן, בין-לאומיים.

יש בו בלאֶב ניקולאיאֶביטש דברים רבים, שהיו מעוררים בי לפעמים כלפיו רגש קרוב לשנאה, והיה צונח ונופל על נפשך בכל כבדו המעיק. אישיותו שגדלה ועלתה בשיעור מופלג – חזיון שלא כדרך הטבע הוא, כמעט מפליץ; יש בו משהו מאותו גיבור אגדי, הענק סוויאטוגור⁵⁶, שאין האדמה יכולה לשאתו. אכן, גדול הוא! יש בי בטחון עמוק, כי מלבד הדברים שהוא מדבר בהם, עוד עמו דברים רבים שמהם הוא מחריש, אף ביומנו שלו, מחריש, וכנראה – לעולם לא יגלם לאוזן איש. “משהו” זה היה מציץ רק לעתים רחוקות בשיחותיו, דרך רמיזא בלבד, וכן הוא מרומז בשני קונטרסי יומנו שנתנם לקריאה לי ולל. סולאֶרז’יצקי; “משהו” זה נראה בעיני כמין “שלילת כל הערכים” – ניהיליזם עמוק ומרושע ביותר, שצמח על קרקע יאוש אין-סופי, שאין להתגבר עליו, מתוך בדידות שאיש לא נתנסה בו, כנראה, בבהירות נוראה כזאת. פעמים ראיתיו כאיש האדיש – בעמקי נפשו – אדישות מושרשת כלפי בני-האדם; כל-כך גבוה הוא ועצום מהם שהם כחגבים בעיניו, וכל משאם-ומתנם – עלוב ומגוחך. הוא הרחיק מהם והפליג לאיזה ישימון, וכאן מתבונן הוא לבדד, באימוץ אדיר של כל כוחות רוחו ב“עיקר העיקרים” – במוות.

כל ימיו ירא היה מפניו ושנא אותו, כל ימיו ריחפה סביב-סביב לנפשו אימת ארזאמאס ⁵⁷ : כלום הוא, טולסטוי, סופו למות? כל העולם, מלוא כל הארץ צופה בו; מסין, מהודו, מאמריקה, מכל הארצות נמתחים אליו חוטים חיים, מרטטים, ונשמתו נתונה לכולם ולעם! למה לא ינהג איפוא הטבע לפנים משורת הכלל, ולא יעניק לאחד מן האדם אלמוות גופני – למה לא? ודאי, איש הגיון הוא פיקח ביותר משיאמין בנס, אולם מאידך – קונדס הוא, מנסה-דבר, וכאותו טירון צעיר הוא משתולל כמטורף מחמת פחד ויאוש מפני הקסרקטין העלוּם. אזכור – בגאספרה, בימים שלאחר החלמתו, קרא בספרו של לאֶב שאֶסטוב⁵⁸ “הטוב והרע בתורתו של ניצ’שה ושל הגראף טולסטוי”, ובתשובה להערתו של א. פ. צ’אֶכוב, כי “ספר זה אינו נראה לו”, אמר:

– ובעיני הוא משעשע. רברבנית הכתיבה במקצת, ועם זה – אין רע, יש ענין. והרי אני מחבב ציניקנים, ובלבד שכּנים הם. הנה זה אומר: “האמת אין צורך בה”, ואמנם: למה לו אמת? בין כך ובין כך – ימות.

משהבחין בנו, כי תוהים אנו על דבריו, הוסיף בגיחוך חריף:

– כיוון שלמד אדם לחשוב – יחשוב ככל אשר יחשוב – ולעולם יהגה ביום מותו. כך דרכם של כל הפילוסופים. מה חפץ, איפוא, באמיתות, אם ישנו המוות?

להלן פתח ואמר, כי אין אמת אלא אחת שווה לכל נפש – האהבה לאלוהים, אולם דבריו בענין זה צוננים היו ויגיעים. לאחר ארוחת-הבוקר, בשבתנו במרפסת, חזר ונטל לאותו ספר, ומשהגיע לפיסקה האומרת: “טולסטוי, דוסטויבסקי, ניצ’שה לא יכלו לחיות בלא תשובה לשאלותיהם, וכל תשובה טובה היתה בעיניהם מלא-תשובה” – צחק ואמר:

– אך זהו ספּר אמיץ-לב, הרי זה עומד וכותב ללא כל עיקוף, כי רימיתי את עצמי, הווה אומר: גם אחרים רימיתי. הן כך שורת ההגיון נותנת.

סולאֶר שאלו:

– ועל שום מה – ספּר?

– כך – השיב במהורהר – עלה במחשבתי. מגונדר הוא ומגוהץ, וצצה בזכרוני דמות ספּר ממוסקבה שירד לחתונת דודו האיכר בכפר. מהדר הוא בהליכותיו, יוצא בקאדריל – ועל כן מתנשא הוא ובז לכל.

שיחה זו אני מעלה בדיוקה, מלה במלה כמעט, חקוקה היא בזכרוני, ואף רשמתיה בשעתה, כשם שרשמתי דברים רבים אחרים שהפליאוני. אני וסולאֶרזיצקי מרבים היינו לרשום; ואולם סולאֶר איבד רשימותיו בדרכו אלי לארזאמאס – מרושל היה בכלל, ואף על פי שאהב את לאֶב ניקולאיאֶביטש אהבת-נשים היה יחסו אליו מוזר במקצת וכמגבוה, כאילו. אף אני תקעתי רשימותי במקום שהוא ואיני יכול למצוא אותן והרי הן שמורות בידי מישהו ברוסיה. מתבונן הייתי בשימת-לב מרובה בטולסטוי משום שביקשתי, עדיין אני מבקש ועד סוף ימי אוסיף ואבקש איש בעל אמונה חיה ואמיתית. ועוד משום זה: אגב שיחה על חוסר-התרבות שלקינו בה, התאונן פעם צ’אֶכוב באזני:

– הנה, גטה, כל פליטת-קולמוס שלו היתה נרשמת, ואילו מחשבותיו של טולסטוי אובדות בחלל-האויר. דבר זה, רחימאי, נוסח רוסיה הוא, להחריד. לימים יתעוררו ויתנו את הדעת על כך, יכתבו זכרונות וידברו שקרים.

– אי-אפשר – אומר הוא – לחיות, כשלנגד עיניך רוחות-בלהה כל הימים. והוא, מנין לו: אם אפשר או אי-אפשר? אילו ידע, אילו ראה לפניו רוחות-בלהות – לא היה כותב הבלויות, והיה עוסק בדבר של ממש, דברים שבודהא עסק בהם כל ימיו.

מי שהוא העיר, כי שאֶסטוב – יהודי.

– מסופּקני – אמר ל. נ. בתמיהה – לאו. אינו דומה כלל ליהודי. יהודים שאינם מאמינים אינם מצויים כלל. קרא לי, לפחות, בשמו של אחד שכזה. אין.

פעמים נדמה היה, שאותו אשף ישיש משחק לו עם המוות, גינדורים מתגנדר בפניו ושוקד להוליכו שולל: “אין מוראך עלי כלל, אוהב אני אותך, מצפה לך” ואותה שעה עצמה מציץ הוא בעיניו הקטנות והחדות: ואתה, מה טיבך? ומה שם מאחריך, ממך והלאה? כלה אתה עושה בי או משאיר שריד כלשהו אשר יוסיף לחיות?

רושם מוזר עשו עלי דבריו: “טוב לי, טוב עד מאוד, טוב לי יותר מדי”, ומניה וביה: “הלואי והייתי מתייסר במקצת”. – יסורים – אף הם אמת שלו. אין צל של ספק, שהוא, בעודנו חולה למחצה, היה שמח בלב שלם להיחבש בבית-האסורים או להיות גולה, בכלל לזכות בזר-מעוּנים. היסורים יש בהם, אל נכון, כדי לתת צידוק כלשהו למוות, לקרבו אל השכל, שיהא מתקבל על הדעת – מן הצד החיצוני, הפורמאלי. ואולם – מימיו לא היה לו טוב, מימיו ובשום מקום, בטוח אני בכך: לא “בספרי חכמה”, ולא “רכוב על גבי הסוס”, אף לא ב“חיק האשה” לא ידע עד תום תענוגות “גן העדן עלי אדמות”. יותר מדי שלט בו שכלו, יותר מדי הכיר את החיים, את הבריות. הנה גם אלה דבריו:

“החליף עבדול רחמן ידע בכל ימי חייו י”ד ימי אושר, ואילו אני, ודאי, גם כמספר הזה לא היו לי. וכל כך – משום שמעולם לא חייתי – איני יודע לחיות – לעצמי, לנפשי, אלא חי אני לראווה, בשביל הבריות".

כשיצאנו מלפניו, סח לי א. פ. צ’אֶכוב: “איני מאמין שלא ידע אושר”.

ואני – מאמין: לא ידע. אך אין זה נכון, כי חי “לראווה”. אמנם כן, הוא היה נותן לבני-האדם, כמי שנותן לעני, מן הגודש שעמו: מצא ענין לאלץ אותם, בכלל – ל“אלצם” לקרוא, לטייל, לאכול ירקות בלבד, לאהוב את האיכר ולהאמין בצדקתם השלמה של מחשבותיו הדתיות-השכלתניות של לאֶב טולסטוי. צריך לתקוע להם משהו לבני האדם לידיהם, אשר יספק אותם או יעסיק את רוחם – ובלבד שיסתלקו. יסתלקו-נא ויניחו לו בבדידות הרגילה, המציקה, וגם נוחה לפעמים – ולפניו המצולה התהומית של שאלת “העיקר”.

כל המטיפים הרוסיים, להוציא את אבאקום⁵⁹, ואולי גם את טיחון זאדונסקי, כולם קרי-מזג היו, שכן לא היתה בלבם אמונה חיה ופעילה. שעה שתיארתי את לוקה ב“בשפל” ביקשתי להעלות דוקא דמותו של ישיש מעין זה: ענין לו בתשובות שונות ורק לא בבני-אדם; משהוא נתקל בהם, שלא ברצונו, הרי הוא מנחם אותם, ובלבד שלא יטרדוּהו משלוותו. וכל הפילוסופיה, כל ההטפה של בני-אדם שכמותם – נדבת-יד היא, שהם מושיטים אותה מתוך סלידה סמויה, ומבעד להטפה זו נשמעים, שוב, דברי-תחנונים, תפילה-לעני:

– חדלו ממני! ואהבת את ה' אלוהיך, ואהבת לרעך – וחדלו ממני! וקיללת את אלוהיך, ואהבת את זולתך – וחדלו ממני! הניחו לי, כי בשר-ודם אני והנה – נדון למוות!

אהה, כך הדבר, ולאורך-ימים כך. ולא יכול להיות אחרת, ולא יוכל להיות. כי נלאו בני-האדם בעמלם, כי דווּיים הם, מפורדים להחריד, כולם אסירי-בדידות, הסוחטת לשד נשמתם. אילו נתרצה ל. נ. לכנסיה – לא היה דבר זה מתמיהני כלל. כאן היתה פועלת שורת הגיון מיוחדת: כל בני-האדם כולם – עלובים הם, ואפילו הם הגמונים. לגופו של דבר לא היתה כאן התרצוּת, בשבילו לא היה בכך אלא צעד של הגיון: “סולח אני לאויבי”. מעשה של נוצרי, אך מתחתיו מסתתרת צחקונת שנונה; אפשר לראותה מעשה-נקם של אחד חכם בפתאים.

כותב אני – ועדיין לא הא⁶⁰, לא על העיקר. כלב מיילל בתוך נשמתי, ומדמדמת בי הרגשה: צרה מתרגשת ובאה. הנה – הגיעו העתונים, וכבר ברור: כבר מתחילים ל“טפח אגדה”, – היה היו נרפים והולכי-בטל, וסופם שזכו באחד קדוש. ואתה תן דעתך, כמה יש בכך כדי להזיק לארץ דוקא בשעה זו, שכל הנואשים ראשיהם שמוטים, הרוב – לבם חלל והטובים – נפשם עליהם תתעטף. והרעבים והסחופים משתוקקים לאגדה. כה יבקשו לשכך כאב, להרגיע יסורים! ועתידים הם ליצור את אשר אליו שאף, ואשר לא יסכון לנו: שבחי צדיק וקדוש, ואילו הוא גדול וקדוש הוא דוקא בכך שאדם הוא, יפה עד כדי להחריד ולשגע, איש האנושות כולה. אני סותר כאן את עצמי סתירה כלשהי, ואולם אין בכך כלום. אדם הוא, דורש אלוהים לא למענו כי אם למען כל בני-האדם, כדי שהוא, האלוהים, יניח לו, לאדם, בשלוות המדבר שבחר בו. הוא נתן לנו את הברית החדשה, וכדי להסיח את דעתנו מן הניגודים שבישו – שיווה צורה פשטנית לדמותו, טישטש את היסוד המלחמתי שבו והבליט את כניעתו בפני “רצון שולחו”. למעלה מכל ספק הוא, כי הברית החדשה של טולסטוי נוחה יותר להתקבל, שכן היא הולמת יותר את “מדוה” העם הרוסי. הן חייב היה לתת משהו לעם זה, שקובל הוא, מזעזע מוסדי-ארץ באנחותיו, ומסיח את הדעת מן ה“עיקר”. ואילו “מלחמה ושלום” וכל השאר בקו זה לא ישביחו את צערה ויאושה של אדמת רוסיה האפורה.

על “מלחמה ושלום” אמר פעם כך: “בלי ענווה כוזבת – כמוה כאיליאדה”. והערכה כיוצא בזו שמע פעם מ. א. צ’ייקובסקי⁶¹ מפיו גם על “ילדות” ו“בחרות”.

זה עתה ביקרו אצלי עתונאים מניאפול – אחד מהם נזדרז ובא מרומי. מבקשים הם לשמוע מפי מה דעתי על “בריחתו” של טולסטוי, – כך בפירוש הוגים הם: “בריחה”. סירבתי לשוחח אתם. הלא תבין, ודאי, כי נפשי שרויה בחרדת-זעם – אין אני רוצה לראות את טולסטוי כאחד קדוש: יהא-נא חוטא, קרוב ללבו של העולם שכולו חייב, קרוב תמיד לעד ללב כל אחד מאתנו. פושקין והוא – מה עוד נשגב מהם, מה עוד יקר לנו מהם..

לאֶב טולסטוי איננו⁶².

נתקבל מיברק, ובו נאמר במלים השגורות: נפטר!

נתרעש הלב. געיתי בבכי מרוב עלבון וצער. והנה, עתה, שרוי במצב של טירוף-למחצה, אני משווה אותו לנגד עיני כפי שידעתיו וראיתיו – ומשתוקק אני, עד כדי עינוי-נפש, לשוחח עליו. בעיני רוחי אראה אותו בקברו: מוטל כאותו חלוק של אבן על קרקעית הנחל, בזקן-השיבה שלו מתעלמת, ודאי, בחשאי-חשאין אותה צחקה שלו, זרה לכל ומתעה וידיו משולבות סוף-סוף במנוחה – כילו חוק עבודתן המפרכת.

אזכור את עיניו החדות – הרואות לפני-ולפנים – ותנועות אצבעותיו, שהיו תמיד כמו מכיירות משהו מן האויר, אזכור שיחותיו, הלצותיו, מלות של איכרים חביבות עליו, וקולו שאינו ניתן להגדר. ורואה אני: שפע-שפעים של חיים חבק האיש הזה, עד מה חכם היה, לא חכמת אנוש, חכם – ומטיל אימה.

ראיתיו במצב שלא ראהו אולי איש מימיו: הלכתי אליו לגאספרה, עם חוף הים. בסמוך לאחוזת יוסופוב, על שפת הים ממש, בינות לסלעים, השגחתי בדמותו המצומצמת, המזוּותת, לבוש בלואים אפורים וחבוש מגבעת מעוכה. יושב הוא, לסתותיו שעונות בידיו – ובין לאצבעות מתנשבות שערות זקנו המכסיפות – צופה הוא הרחק, לים, ולרגליו מתגלגלים ובאים, צייתנים, גלים ובני-גלים ירקרקים, מתרפּקים ומשיחים משהו על עצמם באזני האשף. אותו יום, יום ססגוני היה, על פני הסלעים הזדחלו צללי עננים, והזקן, כסלע מן הסלעים, האפיל והזהיר חליפות. הסלעים – עצומים, שפרצות ניבעו בהם, מחוּפים אצות-מים ריחניות: יום לפני-כן גאה הים. אף הוא היה בעיני כאבן כבדת-ימים שנתעוררה לתחיה, שנהירים לה כל ראשית ותיכלה, והוגה הוא בכך: מתי יבוא הקץ לסלעים ולדשאים על פני האדמה, למי הים ולאדם ולתבל כולה, – למן האבן ועד לשמש בשמים. והים – חלק מנשמתו, וכל אשר מסביב – ממנו הוא ובתוכו. בקפאונו המהורהר של הזקן הורגש דבר מה מן הקוסם והידעוני, משהו שהעמיק בחשיכה מתחתיו, משהו שעלה, מתוך יצר סקרנות, למעלה, לתוך החלל הכחול שמעל לאדמה. כביכול הוא – רצונו המרוכז – הקורא לגלים ומרתיעם, מצווה על דרכם של עבים וצללים, המביאים, כאילו, את האבנים לידי תנועה, מעוררים אותן. ופתאום לפתע, תוך כדי משוגת-רוח בת-רגע, חשתי, כי עוד מעט – ייתכן הדבר! – יקום, ינוף ידו, וקפא הים ויתקרש כזגוגית, והסלעים יזועו, יצריחו בקול, והכל מסביב יקום לתחיה, יסאן, ידבר בקולות מקולות שונים, ישיח על עצמו, עליו, כלפּיו. לא תתואר בדברים ההרגשה שהרגשתי אותה שעה – הלב היה חוגג ונרעש כאחד, ואחרי-כן נתמזג הכל למחשבת-אושר אחת:

– לא יתום אני על פני האדמה, כל עוד אדם זה שוכן עליה!

בזהירות, כדי שהחצץ תחתי לא יעלה קול, פניתי לאחורי, שלא אפריענו מהרהוריו. והנה עתה – מרגיש אני כי נתיתמתי, כותב אני ובוכה – מימי לא בכיתי כך, בכי אין-תנחום, נואש ומר. איני יודע אם אהבתיו – וכלום חשוב הדבר אם אהבתיו או שנאתיו? הוא עורר בנפשי כל הימים תחושות וסערות כבירות, דמיוניות; אף רגשי טינה ואיבה שעורר לבשו צורות שלא דיכאו כי אם הרעישו את הנפש והרחיבו אותה, עשאוה יותר עירנית, רבת-קליטה יותר. מה נפלא היה כשהיה מתגלה פתאום בפתח הדלת, או מגיח מתוך קרן-זוית, שועט בסוליות נעליו כמיישר הדורי-הדרך, מפסיע אליך בצעד מצומצם, קל ורהוט של אדם שהסכין להלך הרבה על פני האדמה; אצבעותיו, האמות, תחובות בתוך חגורתו, והוא נעצר לבת-רגע, סוקר סביב מהר במבטו החודרני, המבחין מיד בכל חידוש שנתחדש ומיצה מיד כל תכנו.

– שלום!

וכך הייתי מתרגם לעצמי תמיד ברכה זו: שלום! לא עונג רב בכך בשבילי ולא ענין רב בשבילי, ואף על פי כן: שלום!

הוא מופיע – דמות מצומצמת, ומיד נעים הכל מצומצמים ממנו. זקן-האיכרים שלו, ידיו המגושמות והמופלאות, לבושו הפשוט וכל אותה דמוקראטיות נוחה שמלבר – כל זה התעה רבים, ולא אחת נזדמן לי לראות, היאך אנשי רוסיה, שהסכינו להקביל פני אדם “לפי לבושו” – הרגל קדום של משועבדים – היו מתחילים להשפיע אותו “גילוי-לב” שריחו הולך ואשר ביתר דיוק ייקרא פאמיליאריות.

– האח, מחמל-נפשנו! הנה, איפוא, כך אתה! סוף סוף זכיתי לראות עין בעין את גדול בניה של ארצי מולדתי. הריני משתחווה לך ושלום לך עד עולם!

עד כאן נוסח רוסי-מוסקבאי, פשוט ונלבב, והנה נוסח אחר של רוסיה “החפשית”:

– לאֶב ניקולאיאֶביטש! אם אמנם חולק אני על השקפותיך הפילוסופיות הדתיות אך לפי שאני מעריץ את האמן הגדול שבך…

ופתאום ומבעד לזקן-האיכרים, מבעד לחולצה הדמוקראטית המעוכה, קם ועלה פריץ רוסי מובהק, אריסטוקראט להפליא – וכל אותם האנשים, גלויי-הלב, המשכילים וכל השאר, חטמם מכחיל בבת-אחת מצינה עזה. נעים היה לראות בריה גזעית זו, נעים היה להתבונן באצילות ובחן שבתנועתו, אותה התאפקות גאה שבשיחו, להקשיב אל הדר דיבורו הקולע, הקטלני. ממידת הפריץ היה בו בדיוק כמידת הצורך בשביל עבדים. ושעה שהעירו את הפריץ בטולסטוי, היה הלה מופיע קליל, דרך חירות, ודורס אותם עד שהיו מתכווצים ומצפצפים מפחד.

פעם אחת חזרתי מיאַסנאיה פוליאנה למוסקבה בחברתו של אחד מאותם אנשי רוסיה גלויי-הלב, איש מוסקבה. הלה התנשם זמן רב, לא פסק מלחייך חיוך עלוב והיה חוזר ואומר במבוכה:

– א-כן, מרחץ! אך זה קפּדן… פו.

ובין השאר קרא ואמר בצער גלוי:

– ואני אמרתי בלבי: אנארכיסט הוא באמת. הכל משננים: אנארכיסט, אנארכיסט, ובכן, האמנתי…

אותו איש חרשתן גדול היה, עשיר, כרסתן ופניו שמנים וכעין-האומצה – מה צורך היה לו בכך, כי טולסטוי יהיה אנארכיסט דוקא? אכן, אף זו “פליאה מפליאה” היא של הנפש הרוסית…

שעה שביקש טולסטוי למצוא חן, היה מצליח בכך יותר מאשה פיקחית ונאה. הנה מסובים אצלו אנשים שונים: הנסיך הגדול ניקוליי מיכאילוביץ'. הצבע איליה, סוציאל-דימוקראט איש יאלטה, השטונדיסט פאצ’וק, איזה מנגן, גרמני מנהל עסקי הגראפית קליינמיכאֶל, המשורר בולגאקוב⁶³ וכולם נושאים אליו עינים מאוהבות. עומד הוא בפרשה מתורת לה-או-טסאֶ⁶⁴, אותה שעה היה בעיני כאדם מופלא, אדם-תזמורת, מחונן יכולת לנגן בכמה כלי-נגינה בבת-אחת – בחצוצרת-הנחושת, בתוף, במפּוחית ובחליל, אף אני, עיני היו נשואות אליו כעיני כל השאר. והנה עתה מה נכספתי לחזור ולהביט בו – לא אוסיף לראותו לעולם.

באו אלי עתונאים, מוסרים הם כי ברומא נתקבל מיברק “המכחיש את השמועה בדבר מותו של טולסטוי”. הם המו והימו וליהגו, מביעים ברוב דברים את השתתפותם בצערה של רוסיה. עתוני רוסיה אינם משיירים מקום לשום ספק.

לומר דבר שקר בפניו, ואפילו מתוך רחמים, אי-אפשר היה; אף בהיותו חולה מסוכן לא הכמיר רחמים. תיפלות היא לגלגל רחמים על אנשים כמותו. יש לשמור אותם, לטפחם, ולא להכביר עליהם אבק מלים אסימוניות, שאין בהן רוח-חיים.

נוהג היה לשאול: – אין אני מוצא חן בעיניך?

וצריך היית לענות: “הן, אין אתה מוצא חן”.

– אין אתה אוהב אותי? – “הן, היום איני אוהב אותך”.

רחמים לא ידע בשאלותיו, ואילו בתשובותיו כבוש היה, כראוי לחכם.

הפליא לספר על אודות העבר, וביותר – על טורגאֶניאֶב. על פאֶט היה מדבר בגיחוך שבטוב-לב, ולעולם דבר שיש בו כדי לבדח; על נאֶקראַסוב – בצינה ובספקנות. ואולם בכל הסופרים מדבר היה כאילו בניו היו, והוא, אביהם, נהירים לו כל חסרונותיהם – וצאו וראו! – מקדים הוא גנותם לשבחם. מדי ספרו בגנותו של מישהו, מדמה הייתי כי הנה מושיט הוא למאזיניו נדבת-יד ברישם; לא ניחא היה לשמוע משפטיו, ולמראה הצחקה העוקצנית שלו, על כרחך כבשת עיניך – ודבר מדבריו לא נשתמר בזכרון.

פעם אחת עמד להוכיח בחמת-זעם, כי ג. אי. אוספאֶנסקי כתב בלשון בני טולה וחדל-כשרונות היה. והוא עצמו אמר במעמדי לא. פ. צ’אֶכוב:

– אכן, זהו סופר! בכוח הכנוּת שבו מעלה הוא על לבך את דוסטויבסקי, ואולם דוסטויבסקי נתפס לפוליטקניות ולגינדור, והלה – פשוט ואמיתי יותר. אילו האמין באלוהים, היה נעשה לאיש-כת.

– הכיצד: הרי אמרת, סופר טולאי הוא וחדל-כשרונות?

הסתיר עיניו מתחת לגבותיו השעירות והשיב:

– כתיבתו לקויה. מה הלשון הזאת אשר לו? סימני הפיסוק מרובים מן המלים. הכשרון אהבה הוא. מי שאוהב – מחונן גם בכשרון. תן דעתך על המאוהבים: כולם מחוננים הם.

בדוסטויבסקי מדבר היה בלי רצון, מתאמץ, כעוקף משהו, כמתגבר על משהו.

– מן הראוי היה שיכיר תורתם של קונפוציוס או של הבודיסטים והיה מרגיע קמעה. תורה גדולה היא, שהכל לחייבים לדעתה. הוא היה אדם שבשרו – בשר-געש, בא לידי כעס – ועלו גוּלות בקרחתוֹ וטילטל את אזניו. רגשו מרובה, אולם מחשבתו פגומה היתה; למד לחשוב אצל הללו, הפוּריאָריסטים,⁶⁵ אצל בוטאשאביץ'⁶⁶ ואחרים. ולאחר מכן היה שונא אותם כל ימי חייו. היה בו בדמו קורטוב מן היהודי. חששן היה, אוהב-עצמו, כבד ואומלל. כמה מתמיה, שכה מרבים לקרוא אותו, איני מבין – על שום מה! הן כבד כל זה וללא הועיל, כיוון שכל אותם האידיוטים, עולי-הימים הראסקוֹלניקובים⁶⁷ וכל השאר – לא כך היו, הכל היה פשוט יותר, מובן יותר. ואילו את לאֶסקוב אין קוראים, ואין סיבה לכך, סופר אמיתי הוא – קראת אותו?

– הן. מחבב אני אותו מאוד, ביחוד את לשונו.

– את הלשון הפליא לדעת, עד כדי להטים. מוזר, שאתה מחבבו, אתה, דומה, לא-רוסי אתה, מחשבות לא רוסיות לך. אין דבר, כלום אני מצערך בדברי אלה? אני, זקן אני, ואולי נבצר ממני להבין את הספרות של עכשיו, אך תמיד נדמה לי, שהיא – אינה רוסית. התחילו כותבים שירים מתמיהים – איני יודע על שום מה הם שרים ובשביל מי הם. צריך ללמוד את מלאכת-השיר אצל פושקין, טיוצ’אֶב⁶⁸, פאֶט. הנה אתה – פנה אל צ’אֶכוב – אתה רוסי! כן, מאוד מאוד רוסי.

חייך חיוך של חיבה, חיבק לא. פ. צ’אֶכוב בכתפו, והלה בא במבוכה והתחיל מספר בקול באס נמוך על הקיטנה שלו, על טאטארים.

את צ’אֶכוב אהב, ומדי הביטו בו היה כמלטף את פני א. פ. במבטו, שהיה אותו רגע ענוג כמעט. יום אחד היה א. פ. מהלך, בחברתה של אלכסנדרה לבובנה⁶⁹, בשביל שבפארק, וטולסטוי, שעדיין לא שב לאיתנו מחליו, והיה ישוב בכורסתו במרפסת, נמשך כולו אחריהם, ודיבר בחשאי:

– אה, כמה חביב ונפלא הוא אדם זה: צנוע, חרישי, כעלמה! ואף הילוכו כשל עלמה הוא. פשוט – נפלא!

ערב אחד, בשעת דימדומים, ישב וקרא, מצמצם את עיניו ומניע גבותיו. קרא שינוי נוסח של אותה תמונה מתוך “אבא סאֶרגיי” שמתוארת בה האשה בלכתה אל הנזיר לשדלו לדבר-עבירה. קרא עד הגמר, הרים ראשו, עצם את עיניו ואמר מפורשות:

– יפה כתב הזקן, יפה!

ויצאו הדברים מפיו פשוטים להפליא, התפעלותו מן היופי היתה כנה כל כך שלעולם לא אשכח את ההתלהבות שעברה אותי – התלהבות שלהביעה לא ידעתי ולא יכולתי, אך גם לכבשה לא ניתן לי אלא בעמל רב. אף הלב פסק מדפוק, ואחרי-כן היה הכל מסביב רענן וחדש ומשיב-נפש.

כדאי היה לראות היאך הוא מדבר, כדי לעמוד על אותו חן מיוחד, חן לא-יוּבּע, שבדיבורו המשובש, כביכול, משופע במלים הולכת⁷⁰ ונשנות, שקוּי פשטות כפרית. כוחן של המלים היה לא בהטעמה בלבד, ואף לא בריטוט הפנים, אלא בברק העינים ובמשחקם, העינים הדובבות ביותר מכל אשר ראיתי מימי. אלף עינים היו לו לל. נ. בשתי עיניו.

סולאֶר, צ’אֶכוב, סאֶרגיי לבוביץ' ועוד מישהו ישבו בגן ושחחו על נשים; הוא הקשיב דומם שעה ארוכה, ופתאום אמר:

– ואני את האמת על האשה אומר בשעה שאעמוד ברגל אחת בקברי – אשמיענה, אקפוץ לתוך הארון, אסגור עלי המכסה – ואתם עשו בי אז כרצונכם! – ומבטו נתלקח במין ארשת קונדסית מבעיתה, שהכל נשתתקו לשעה קלה.

היה בו, כך סבור אני, מאותה קונדסות של וואסקה בוסלאַיאֶב, חוצפנית ודורשת-במופלא, וקצת מאותה נפש עקשנית של אב-הכהונה אבאקום, ואי-שם, מעל לכל אלה או מן הצד, היתה מסתתרת ספקנות צ’אדאַיאֶבית⁷¹. היסוד של אבאקום הטיף וייסר את נשמת האמן שבו, ההולל הנובגוֹרודי הוריד לארץ את שאֶכּספּיר ואת דאנטה, והיסוד הצ’אדאיאבי מלעיג היה על שעשועים אלה של הנשמה, ואגב אורחא – גם ליסוריה.

ועל המדע ועל הממלכתיות היה משׂתער איש רוסיה קדמון שבו, שמחמת רוב מאמציו העקרים לבנות חיים אנושיים יותר הובא לידי אנארכיות פאסיבית.

מפליא הדבר! ואולם את הקו הבוסלאיאבי שבטולסטוי תפס, בכוח אינטואיציה עלומה, אולאף גוֹלבראנסון, הקאריקאטוריסט של “סימפּליציסמוס”⁷²; עיינו בציורו – כמה דומה הוא דמיון קולע לטולסטוי שבמציאות, ועם זה כמה יש בהם, בפנים אלו, בעינים המכוסות-הכמוסות, מן הרוח החוצפּנית, שאין לפניה כל קדשים האסורים במגע, ואשר אינה מאמינה “לא במלאך, לא בשרף ולא בשליח”.

הנה הוא קם ועומד לפני אותו אשף זקן, זר לכל, שהפליג ועבר יחידי כל ישימוני המחשבה, כשהוא מבקש את האמת הכוללת ולא מצאה לנפשו. מביט אני בו, ואף שגדול מאד הצער על האבידה, אולם גאוות הלב על שזכיתי לראות אדם זה, נוטל מן הצער ומן הכאב.

מוזר היה לראות את ל. נ. בין “הטולסטואיים”; מתנוסס מגדל-פעמונים רם, וקול פעמונו הולך מסוף העולם עד סופו, ומסביב לו מתרוצצים כלבלבים קטנים וזהירים, מייבבים לצילצול הפעמון ומפזילים בחשדנות זה כלפי זה: ייבובו של מי מוצלח יותר? תמיד נדמה היה לי, כי אנשים אלה מילאו את כל חלל הבית שביאסנאיה פוליאנה, וכן את ארמונה של הגראפית פאנינה⁷³, רוח של חנופה, מוגות-לב, סחר-מכר וצפּיה לירושה. יש בהם בטולסטואיים משהו מאותם ה“מהלכים”, המשוטטים בפינות הנידחות שברוסיה, ועמם עצמות של כלבים, שהם מכריזים עליהן כעל עצמות של קדושים, ומרכולתם – “חושך מצרים”, “דמעות עינים” של “אמא קדישא”. זכוּר לי אחד השליחים האלה: ביאסנאיה פוליאנה סירב לאכול ביצה שלא לקפח את התרנגולות, ואילו בתחנת טולה אכל בשר לתיאבון ופסק:

– מגזים הזקן!

כמעט כולם אוהבים לגנוח, להתנשק, כולם ידיהם יזעניות וללא גרמים, ועינים מזויפות. ועם כל זה אנשי-מעשה הם, והם זריזים בסידור עניניהם הארציים.

ל. נ. ידע, כמובן, ערכם המעשי של ה“טולסטואיים”, ידע זאת גם סולאֶרז’יצקי, שטולסטוי אהבו אהבה ענוגה והיה מדבר בו באש-נעורים, בהתפעלות. יום אחד סיפר מישהו ביאסנאיה פוליאנה, בלשון גבוהה, מה טובו חייו וכמה ניטהרה נפשו מאז קיבל תורתו של טולסטוי. גחן ל. נ. אלי וליחש לי:

– משקר הוא, הנוכל, ורק כדי לעשות לי נחת-רוח.

רבים ביקשו לעשות לו נחת-רוח, ואולם לא ראיתי שיעשו זאת כהלכה ובטעם. אתי לא שוחח כמעט מעולם על נושאיו השגורים – על הסלחנות, אהבת הריע, על הברית החדשה ועל דת בודהא. אין זאת כי “ידע נפש בהמתו… וכי לא זה המספוא לה”.

שעה שרצה, נעשה אדיב-עדין להפליא, ערני ורך, דיבורו בפשטות מלבבת, בחן, ופעמים קשה היה לשמוע אותו ולא ניחא. בעיני לא נראו מעולם משפטיו על הנשים – כאן היה “פשוט-עם” מדי, ומשהו מלאכותי נשתמע מתוך דבריו, משהו לא אמיתי ועם זה – אישי במאד. כאילו פגיעה נפגע פעם ושוב אינו יכול שלא לשכוח ולא לסלוח. בערב הראשון להתודעותנו משכני לקאַבינט שלו – הדבר היה בחאַמובניקי⁷⁴ – הושיבני ממולו ופתח בדברים על “וואראֶנקה אולאֶסובה”, על “כ”ו ואחת". הייתי מדוכא מנעימת דיבורו, ואף נבוכותי – עד כדי כך היה דיבורו חושפני וחותך, שעה שהוכיח כי אין הבישנות ממידותיה של נערה בריאה.

– נערה, כיוון שמלאו לה ט"ו שנה, והיא בריאה ושלמה, הרי היא מתאווה שיחבקו אותה ויגפפוה. עדיין שכלה חושש מפני הנעלם והסתום, וזהו מה שהבריות קורין: צניעות, ביישנות. אולם שאֵרה כבר יודע, כי הבלתי-מובן אין להימנע ממנו, כי חוקי הוא, ויש לקיים את החוקי למרות השכל. בעוד שוואראֶנקה אולאֶסובה שלך בריאה היא בתיאורך, ואילו הרגשתה כשל משוחפת – אין אמת בדבר!

לאחר מכן שוחח בנערה מ“כ”ו" כשפיו מוציא, בזו אחרי זו, מלים “לא מהוגנות” בפשטות כזו, שנראתה בעיני כציניות ואף פגעה בי במקצת. לימים עמדתי על כך, כי השתמש “במלים מקובלות” אך ורק משום שהוא מצאן מדויקות ומכוונות, ואולם אותה שעה לא נעם לי לשמוע אותו מדבר כך. לא חלקתי על דבריו; ופתאום נעשה קשוב וחביב והתחיל מכביר עלי שאלות היאך חייתי, למדתי, מה קראתי.

– אומרים, כי הרבית לקרוא – נכון? וקורולאֶנקו מה, מוסיקאי הוא?

– דומה, שלא. איני יודע.

– אינך יודע? סיפוריו נראים לך?

– כן. מאוד.

– זה – בשל הניגוד שביניהם. ליריקן הוא, ואילו אתה חסר יסוד זה. קראת את וואֶלטמאן⁷⁵?

– כן.

– סופר טוב הוא, לא כן? חריף, דייקן, ללא הפרזות. פעמים עולה הוא על גוגול. הוא ידע את באַלזאַק, ואילו גוגול היה מחקה את מארלינסקי⁷⁶.

כשאמרתי, כי גוגול היה מושפע, כנראה, מהופמאן, מסטאֶרן, ושמא גם מדיקאֶנס, נתן בי עיניו ושאל:

– קראת על כך באיזה מקום? לא? לא נכון הדבר. ספק אם גוגול ידע את דיקאֶנס, ואתה, כנראה, הרבית באמת לקרוא – שים לב, יש בכך כדי להזיק. קולצוב נתקפח על ידי כך.

כשליווני, חיבק אותי, נשק לי ואמר:

– אתה מוז’יק ממש. קשה יהיה לך בין סופרים, ואולם אין דבר, אל תהא חושש, לעולם הווה מדבר כדרך שאתה מרגיש, ואפילו ייראו הדברים גסים. אין בכך כלום! הנבון יבין.

פגישה ראשונה זו עוררה בי התרשמות כפולה. שמחתי ונתברכתי בלבי שזכיתי לראות את טולסטוי. אולם שיחתו אתי היה בה קורטוב מן המבחן. משל לא את מחברם של “הקוזקים”, “מודד הכותן” ו“מלחמה ושלום” ראיתי לפני כי אם איזה פריץ נוטה חסד, שראה צורך לדבר אתי ב“סגנון עממי” מיוחד, לשון השוק והרחוב, ודבר זה בא וטפח על דמותו כפי שנצטיירה אצלי – דמות שטיפחתיה בלבי ואשר כה יקרה לי.

פעם שניה ראיתיו ביאסנאיה. יום סתיו מעונן היה, גשם זירזף, והוא התכרבל במעיל-הדראַפּ הכבד ונעל ערדלי-העור הגבוהים – ערדלי גשם ממש – והוליכני לחורשת הליבנים, לטייל. מדלג הוא כבחור צעיר על פני תעלות ושלוליות, משיר נטפי הגשם מעל זלזלי-העצים על ראשו ומפליא לספר, כיצד הסביר לו פאֶט בחורשה זו פרק בשופנהויאר. ביד לוטפנית יחליק בחיבה את גזעי האטלס, הלחלחים של עצי הליבנים.

– לא מכבר נזדמן לי לקרוא חרוזים:

חָדְלוּ הַפִּטְרִיּוֹת, אַךְ בַּגְאָיוֹת עוֹד טַחַב

פִּטְרִיּוֹת נוֹתֵן רֵיחוֹ הָעָז.

טוב מאוד, נכון מאוד!

פתאום נתגלגלה ארנבת לרגלינו, ל. נ. קפץ, נתקפד כולו, סוֹמק עלה בפניו ופלט קול נהמה כצייד ותיק ממש. אחרי-כן הביט בי בחיוך מופלא וצחק צחקה פיקחית אנושית. יפה היה להפליא אותה שעה.

פעם אחרת ראיתיו באותו מקום, בפארק, מתבונן בעיט. העיט היה מרחף מעל לחצר-הבהמות, עג עוגה ושוהה באויר, מניע את כנפיו, ניד-לא-ניד, כתוהה: להשתער או – לא הגיעה עדיין השעה? ל. נ. התמתח כולו, האהיל עיניו בכף-ידו והרי הוא מלחש ברטט:

– גנב זה מתכוון לתרנגולות… הנה… עוד מעט… הוי-הוי, מפחד הוא. אפשר, הרכב שם או מי? צריך לקרוא לו לרכב…

וקרא לו. לקולו נתפחד העיט, התעופף, המריא הצידה – ונעלם. ל. נ. גנח ואמר בתוכחה מפורשת כלפי עצמו:

– לא הייתי צריך לקרוא בקול, גם בלאו-הכי היה נס…

יום אחד סיפרתי לו על טיפליס, הזכרתי שמו של וו. וו. פלאֶרובסקי-באֶרווי⁷⁷.

– הכרת אותו? – שאל ל. נ. מתוך התעוררות – ספר-נא מה טיבו.

פתחתי בסיפור על פלאֶרובסקי – איש קיפח, בעל זקן-מידות, כחוש-גוו, גדול-עינים – שהיה משוטט עמי בשבילי-הרים בעבר-הקווקאז, לבוש גלימת-פשתים ארוכה מזויין בסוכך של בד רב-מידות, ולחגורתו קשור צרור מלא אורז מבושל ביין אדום. והנה יום אחד נקרה לפנינו תאוֹ, בא במשעול הצר לקראתנו. עשינו בתבונה ונסוגונו מפניו, כשאנו מאיימים על בעל-החי הזעום בסוכך הפתוח, מרתיעים לאחור מתוך סכנת-נפשות, עלולים להידרדר תהומה. ופתאום הבחנתי דמעות בעיני ל. נ. באתי במבוכה ונשתתקתי.

– אין בכך כלום, דבּר, דבּר! דמעות של שמחה הן למישמע סיפור על אדם טוב. כמה מעניין הוא! וכך גם תיארתיו לעצמי, מיוחד במינו. בין כל הסופרים הראדיקאלים – הוא השלם ביותר, הנבון, בספרו “אלף בית” מיטיב הוא להוכיח כי כל הציוויליזאציה שלנו אינה אלא בארבארית. והתרבות היא מעשה של שבטי-שלום, עניינם של החלשים, ולא של החזקים. אשר למלחמת הקיום – בדיה היא, שבה מבקשים ללמוד זכות על הרע.

– אתה ודאי אינך מסכים לכך? ואילו דודאֶ – מסכים. זכורה לך דמותו של פול אסטייאֶ אצלו?

– ואיך ניתן להתיישב על פי תורתו של פלאֶרובסקי תפקידם של הנורמאנים בתולדות אירופה?

– הנורמאנים ענין אחר הם!

כשביקש להימנע מתשובה, נהג לומר תמיד: “הרי זה ענין אחר”.

נדמה היה לי תמיד, וסבורני כי איני שוגה, כי ל. נ. לא היה מחבב לדבר בעניני ספרות, אך מצא ענין רב באישיותו של הסופר. לעתים קרובות שמעתיו שואל: “מכיר אתה אותו? מה טיבו? היכן נולד?” וכמעט תמיד היו משפטיו פותחים פתח לראות את האדם מאיזה צד מיוחד.

על וו. ג. קורולאֶנקו אמר מהורהר:

– אין הוא וואֶליקוֹרוס⁷⁸, שעל כן עשוי הוא לראות את חיינו ראייה נאמנה וטובה יותר מכפי שאנו עצמנו רואים אותם.

ועל צ’אֶכוב שהיה אהוב עליו אהבה ענוגה ולטפנית:

– המדיצינה למכשול לו, לולא היה רופא היתה כתיבתו טובה יותר.

ועל פלוני מן הצעירים:

– מעמיד פני אנגלי. ודבר זה עולה פחות מכל בידי בן-מוסקבה.

ואלי אמר לא אחת:

– בודה אתה. כל הקובאלדאוֹת⁷⁹ שלך מלבך בדית אותם.

העירותי לו, כי קובאלדוֹ לקוח מן החיים.

– ספּר, היכן ראית אותו.

בידחה אותו מאוד התמונה בחדרו של שופט-השלום הקאזאני קולונאַטאַיאֶב, שם ראיתי לראשונה את האדם המתואר על ידי בשם קוּבאלדוֹ.

– בעל-מיוחס! – אמר, כשהוא צוחק ומספיג דמעותיו – כן, כן: בעל-מיוחס! ואולם – כמה חביב, כמה משעשע! ואתה מיטיב לספר מאשר לכתוב. לא, אתה רומנטיקן, מצרוף-צירופים, הלא תודה שכן.

אמרתי, כי ודאי כל הסופרים בודים במקצת בתארם את בני-האדם כפי שהיו רוצים לראותם במציאות; כן אמרתי, כי אוהב אני אנשי-פעולה, המבקשים להתנגד לרע שבחיים בכל הדרכים, ואפילו באלימות.

– והאלימות – הרעה שברעות! – קרא בקול, ושילב זרועו בזרועי – וכיצד תחלץ את עצמך מסתירה זו, איש-בוֹדה? ואילו “בן-לווייתי” – זה אינו בדוי, זה טוב משום שאינו יציר-המוח, ואילו בשעה שאתה הולך אחרי מחשבתך נולדים אצלך אבירים, אמאדיסים וזיגפרידים⁸⁰ כולם…

העירותי, כי כל עוד נחיה בכפיפתם הצרה של “בני לוויתנו”, שצלמם צלם אדם ואין מנוס מהם – הרי אנו בונים הכל על קרקע מחולחלת, בסביבה עוינת.

גיחך ודחפני קלות במרפקו.

– מכאן אפשר להסיק מסקנות מסוכנות מאוד, מאוד. אתה – סוציאליסט מפוקפק. רומאנטיקן אתה, והרומאנטיקנים מן הראוי שיהיו מונארכיסטים, כפי שהיו מאז ומתמיד.

– והוגו?

– הוגו – עניין אחר הוא, איני מחבבו – צעקן.

לעתים קרובות היה שואלני לספרים שאני קורא, ותמיד הוכיחני על בחירתי הגרועה, לדעתו.

גיבון⁸¹ – הרי זה גורע מקוסטוֹמאַרוב⁸², צריך לקרוא את מומסאֶן, טרחן הוא, ואולם רוח סולידית בכל.

משנודע לו, שהספר הראשון שקראתי היה “האחים זאֶמגאַני”⁸³, התקומם ממש.

– הנה רואה אתה – רומן קלוקל. הוא שקילקל אותך. שלושה הם סופריה של צרפת: סטאֶנדאל, באַלזאַק, פלובר, ונאמר עוד גם – מופאסאן⁸⁴ ואולם צ’אֶכוב מעולה ממנו. והגוֹנקוּרים – מוקיונים ממש, ורק הלבישו פניהם רצינות. את ידיעת החיים למדו מפי ספרים, שנכתבו בידי אנשי-מוחין שכמותם, וסבורים היו שענין של ממש הוא, בעוד ששום אדם אין לו צורך בכך.

חלקתי על הערכתו, והדבר הרגיז את ל. נ. – בקושי היה סובל דעה מתנגדת. ופעמים לבשו משפטיו אופי מוזר וקאפריסי.

– אין כל התנוונות – אמר – דבר זה בדה האילקי לומברוזו, ונורדאו⁸⁵ היהודי עונה אחריו כתוכי. איטליה ארץ של נכלים היא, של הרפתקנים – שם נולדים רק אנשים כאַראֶטינו⁸⁶, קאַזאַנוֹבה⁸⁷, קאַליאוֹסטרוֹ⁸⁸ וכיוצא בהם.

– וגאריבאלדי? ⁸⁹

– זוהי פוליטיקה, זה ענין אחר!

כשהבאתי בפניו שורה של עובדות, לקוחות מקורות-חייהן של משפחות-סוחרים ברוסיה, השיב:

– אין זו אמת, רק בספרים המתחכמים כותבים כך…

סיפרתי לו קורות שלושה דורות של משפחת סוחרים ידועה לי, קורות שחוק ההתנוונות פעל בהן ביותר ללא רחמים; נתרגש, והתחיל מושכני בשרוולי ומשדלני:

– הנה זו – אמת! זאת אני יודע, בטוּלה ישנן שתי משפחות כאלו. ויש להעלות זאת על הכתב. לכתוב בקיצור רומן גדול, בנת? לכתוב – ויהי מה!

ועיניו נתרשפו בלהיטות.

– ואולם הן נעמיד אבירים, ל. נ.?

– הנה! ענין זה רציני מאוד. הלה שפורש לנזירות, להתפלל על המשפחה כולה – נפלא הוא. הנה – ענין שבאמת: אתם שגו בחטאותיכם ואני אלך להתפלל ולכפר על חטאותיכם. והאחר – המשתעמם, הבונה-הרוכש, אף הוא – אמת לאמיתו. וגם דבר זה שהוא שותה לשכרה, והוא חית-טרף, שטוף בזימה, ואוהב כל איש, ופתאום רצח – הוי, הוי, מה טוב! הנה זה יש לכתוב. ולא צריך לבקש גיבורים בין גנבים וקבצנים, לא צריך! הגיבורים שקר הם, בדייה. ישנם סתם בני-אדם, בני-אדם – ותו לא.

לעתים קרובות היה מציין את ההפרזות שהתרתי לעצמי בסיפורי; אולם פעם אחת, בשיחו על חלק ב' של “הנפשות המתות” אמר, מחייך בטוב-לב:

– כולנו בדאים אנו, עד להחריד. אף אני. פעמים אתה כותב, ופתאום ייצר לך על מישהו, והרי אתה נוטל ומוסיף לו קו לשבחו, ואילו מן השני אתה גורע, שפניהם של הללו העומדים בשורה אחת עמו לא ישחירו יותר מדי.

ומיניה וביה, בנעימה חמורה של שופט שאין רחמים בדינו:

– הנה משום כך אני אומר, כי האמנות שקר היא, תרמית ושרירות-לב, וגורמת נזק לאדם. כותב אתה לא על החיים כפי שהם כי אם מה שאתה חושב עליהם, את עצמך. ואולם מה תועלת יש למישהו לדעת כיצד אני רואה את המגדל הזה או את הים, או את הטאטארי – מה ענין לו לדעת זאת, מה צורך לו בכך?

פעמים נראו לי מחשבותיו ורגשותיו מרוסקים באורח קאפריסי, ואפילו במכוּון, אולם לעתים תכופות יותר הפתיע והרעיש אנשים דוקא בישרנות החמורה של מחשבתו, משל איוב הוא הרב את ריבו ללא חת מאת אלהיו האכזרי…

אף הוא סיפר:

– מהלך הייתי יום אחד בשלהי מאי בכביש הקיובי; הארץ – כגן-עדן, הכל צוהל, השמים ללא ענן, צפרים פוצחות רינה, דבורים הומות, השמש חביבה כל כך, והכל מסביב עוטה חג, אנושי, מרהיב עין. לבי נכמר בי עד לידי דמעות, ואף אני הרגשתי את עצמי כדבורה זו שזכתה מפרחי-האדמה היפים ביותר וחשתי כי קרוב אלוהים אל נפשי. ופתאום אני רואה בצידה של הדרך, בצל השיחים, שכובים זוג של “הולכים”, הוא והיא, נעים-זעים הם זה על גבי זה, שניהם אפורים, מרופשים, כמושי-זקנה – רוחשים כתולעים, הומים ומהגים, והשמש מאירה בלי רחמים את רגליהם החשופות, המכחילות, את גוויותיהם הנובלות. והתקוממה בי נפשי. אל אלוהים, בורא היופי: הלא תבוש! רע היה לי עד מאוד…

כן, הנה, רואה אתה, מה מעשים נעשים. הטבע ש“מחבבי האלוהים”⁹⁰ ראוהו כמעשי ידי השטן – מענה באכזריות ובלעג מרובה את האדם: את כוחו היא נוטלת ממנו ואת התשוקה תשאיר לו. וזו גזירה – לכל אדם בעל נפש חיה. רק האדם לבדו ניתן לו להתנסות בכל הכלימה והאימה של יסורים אלו, הטבועים בשארנו. נושאים אנו זאת בתוכנו כעונש מן השמים – ועל חטא מה?

ובספרו זאת היו עיניו משתנות באורח מוזר – הנה הן ילדותיות-קובלניות, והנה הן בהירות, יבשות-חמורות. השפתים היו מרטטות, השפם הסתמרר. אגב סיפור שלף ממחטה מתוך כיס חולצתו והספיג בחזקה את פניו, אף על פי שהיו יבשות. לאחר מכן פילג את זקנו באצבעות מעוקלות של יד פלח חסונה וחזר ואמר בחשאי:

– כן, על חטא מה?

יום אחד הייתי מהלך עמו בדרך התחתונה מדיולבאֶר לאַי-טודור. צעדיו קלו כשל בחור, ודיבורו משהו עצבני יותר מתמיד:

– השאֵר שבנו צריך להיות כלב-נכנע לרוח, לאשר תשלחנו הרוח – לשם ירוץ, ואילו אנחנו – היאך אנו חיים? משתולל לו השאֵר, מתרוצץ, והרוח משתרך אחריו אין-אונים ועלוב.

הוא חיכך בחזקה את חזהו לצד הלב, זיקף גבותיו, והמשיך לספר, מעלה זכרונות:

– במוסקבה, בקירבת המגדל-הסוחאראֶבי, בסימטה אטומה, ראיתי ביום סתיו אשה שיכורה. מוטלת היתה ליד המדרכה ומן החצר זרמה שלולית עכורה אל מתחת לגבה וערפה של האשה. שוכבת היא בתשפוכת צוננת זו, ממלמלת, נעה-זעה, גופה משתכשך במים, ולקום אין בכוחה.

ארשת-סילוד עברה אותו, צימצם עיניו, ניענע בראשו והציע בקול חשאין:

– נשב-נא כאן. אין לך מראה איום ומסואב ממראה זה של אשה שיכורה. ביקשתי לעזור בידה לקום, ולא יכולתי. סלדתי. כולה חלקלקה היתה כל כך, רירנית, תיגע בה – ואחרי-כן חודש ימים תרחץ ולא תינקה. זוועה! ועל גבי עמוד הפינה ישב ילד אפור-עינים, כולו אורה, דמעותיו על לחייו, והוא מריץ חטמו, ודיבורו מתמשך יגע ונואש:

– אמ-מא… אבל אמא שלי, קומי-נא…

היא מנענעת בידיה, מכעכעת, מרימה ראשה, וראשה צונח ומטפח ברפש.

נדם, התבונן על סביבו וחזר ואמר נטרד, כמעט בלחישה:

– כן, כן – אימה! הרבה נשים שיכורות ראית בימיך? הרבה – אה, אל אלוהים! אתה – אל תכתוב על כך, לא צריך.

– מדוע?

הציץ לתוך עיני, חייך וחזר:

– מדוע?

לאחר מכן השמיע לאיטו ובמהורהר:

– איני יודע. אמרתי כך, סתם… בושה היא לכתוב על תועבות. ובעצם – על שום מה לא לכתוב? לאו, צריך לכתוב הכל, ועל הכל…

דמעות נתקשרו בעיניו. הספיג אותן, כשהוא מוסיף ומחייך, הציץ במימחטה והדמעות מוסיפות וניגרות בקמטי פניו.

– בוכה אני – אמר. זקן אני, לבי מתכווץ בי משאני מעלה על לבי איזה דבר מחריד.

ואגב דחיפה קלה במרפקי:

– הנה גם אתה – תוציא רוב שנותיך, ועולם כמנהגו יהא נוהג – אז תבכה גם אתה, ואף תרבה ממני – “נהרי-נחלי”, כמאמר הבריות. ולכתוב צריך הכל, ועל הכל, שאם לא כן ייעלב הנער בהיר-העינים, יגנה: לא אמת, יאמר, לא כל האמת כאן. מחמיר הוא כלפי האמת.

פתאום התאושש כולו, וביקש בקול רך:

– ובכן, ספר משהו, מיטיב אתה לספר. משהו על עצמך, בעודך ילד. קשה להאמין, שגם אתה היית פעם ילד. כל כך מוזר אתה. כאילו נולדת מבוגר. במחשבתך יש הרבה מן הילדותי, מן הבוסר, אך את החיים יודע אתה למדי; ויותר אין צורך. ובכן, ספר.

והוא שכב לו בניחותא מתחת לעץ אורן, על שרשיו שנתחשפו, מתבונן בנמלים המרחישות בתוך שלכת המחטים האפורה.

בתוך הנוף הדרומי, שאין איש הצפון רגיל ברבגוניותו, בתוך הצמחיה הפרוצה-ביוהרה, האומרת קורת-רוח מססגוניותה, ראיתי את לאֶב טולסטוי –השם עצמו⁹¹ מעיד על הכוח האצור בו! – אדם זה, קטן-קומה, משורג כולו שרשי-אדמה עמוקים, איתנים – בתוך נופה המתרברב של קרים, אומר אני, ראיתי את ל. נ. במקומו ושלא במקומו כאחד. הרי הוא כאחד אדם קדמון, וכמו אדון כל הסביבה כולה – בעליה ויוצרה, שחזר, מקץ מאה שנה לפרישתו, אל משקו, יציר כפיו. דברים הרבה הוסחו מדעתו, דברים הרבה חדשים בעיניו, הכל – כשורה, אכן לא לגמרי ויש לברר מיד מה אינו כשורה ועל שום מה.

מהלך הוא בדרכים ובמשעולים, הילוך חופז של בוחן אדמה בר-הכי ועיניו פקוחות, ואין נסתר מהן: לא אבן בודדת ולא מחשבה אחת; מביט, מודד, ממשש, משווה. והוא מפיץ על סביבו גרעינים חיים של מחשבה שאין סייג לפניה. הרי הוא משׂיח לפני סולאֶר:

– אתה, ליוֹבושקה, אינך קורא מאומה, לא טוב הדבר, משום שיש בכך בטחון עצמי; ואילו גורקי מרבה לקרוא, וגם זה לא טוב – זה מתוך חוסר בטחון בעצמו. אני מרבה לכתוב, ולא טוב הדבר, משום שהוא נובע מתוך אהבה עצמית של זקן, מתוך רצון שהכל יהיו חושבים כמוני. ודאי מחשבתי יפה לי, ואילו גורקי סבור, שאינה יפה לו, ואתה – אינך חושב כלל, סתם: מעפעף עיניך, מבקש במה להיאחז. וסופו של דבר שתיאחז בענין שאינו שלך, כזאת וכזאת כבר אירע לך. נאחז אתה בדבר מה, מחזיק בו, ושעה שהדבר הולך ונשמט ממך אף לא תנסה לעצור בו. יש לו לצ’אֶכוב סיפור מצוין “חמודונת”, והרי אתה דומה לה כמעט.

– במה? – שאל סולאֶר וחייך.

– אהוב תאהב, אך לבחור אינך יודע, וחייך מתבזבזים לבטלה.

– והכול כך?

– הכול? – חזר ל. נ. – לא, לא הכל.

ופתאום שאלני, כהולם בי:

– אתה משום מה אינך מאמין באלוהים?

–אין אמונה בלב, ל. נ.

– אין זו אמת. מטיבך מאמין אתה, ואין אתה יכול להתקיים בלי אלוהים, ואתה תרגיש בכך בקרוב. ואין אתה מאמין מתוך עקשנות בלבד, מתוך עלבון; לא כראוי, לא כרצונך נברא העולם. יש גם שאין מאמינים מחמת ביישנות; דבר זה מצוי אצל בחורים צעירים: מעריצים הם את האשה ולגלות הערצתם אינם רוצים, חוששים: היא לא תבין. וגם אומץ לב אין. לאמונה, כמו לאהבה, דרוש אומץ, העזה. צריך אדם שיאמר לעצמו: מאמין אני, והכל יעלה יפה. הכל יתגלה כרצונך, ייעשה מובן ויקנה את לבך. הנה אתה מרבה לאהוב, והאמונה אינה אלא אהבה מוגברת, יש לאהוב עוד יותר, והיתה האהבה לאמונה. אשה כי תאהב – הרי היא הטובה ביותר בבנות האדמה. כך ולא אחרת, כל אחד אוהב את הטובה שבנשים, וכאן מתחילה האמונה. הבלתי-מאמין אינו מסוגל לאהוב. מתאהב הוא היום באחת, מקץ שנה – באחרת. נשמתם של אנשים אלה – נשמה נודדת, חיי עקרות חייה, ורע הדבר. אתה נולדת מאמין, ואין אתה צריך לסלף את עצמך. הנה אתה אומר: יופי, אך היופי מהו? הנעלה והשלם ביותר זה האלוהים.

קודם לכן לא דיבר אתי מעלם על נושא זה, וחשיבותו ופתאומיותו של הנושא הלמני-הכריעני. החרשתי, והוא ישב על הספה, רגליו מכונסות תחתיו, הפליט לתוך זקנו חיוך של נצחון ואמר, מאיים עלי באצבעו:

– מזה – לא תשתמט בשתיקות שלך, לאו!

ואני, הכופר, צופה בו משום-מה בזהירות מרובה, בפחד כלשהו, צופה ואומר בלבי:

– אדם זה – כמוהו כאלוהים!

את הזכרונות על צ’אֶכוב קרא גורקי בפומבי עוד בשלהי 1904, חדשים מעטים אחרי מות צ'.; ראו אור לראשונה ב-1905, ובתוספות רבות – ב-1923.

על הידידות האישית בין שני הסופרים הגדולים ראה גם להלן בספרנו זה, אגרות, עם. 188–181.

* * * *

פעם אחת קראני אליו אל הכפר קוצ’וּ קוי, מקום שהיתה לו חלקת אדמה מועטת משלו ובית קטן לבן בן קומתיים. תוך שהוא מראה לי את “אחוזתו”, פתח ואמר בהתעוררות:

– אילו היה לי כסף הרבה, הייתי מתקין בית-הבראה למורי-כפר חולים. יודע אתה, מקים הייתי בנין שאור בו, – אור רב מאוד, חלונות גדולים ותקרות גבוהות. הייתי מסדר ספריה נאה, מכניס כלי-נגינה שונים, מקים מכוורת, גינת-ירק, גן עצי-פרי; אפשר היה לקרוא הרצאות בתורת החקלאות, במטאורולוגיה. המורה חייב לדעת הכל, אחא, הכל!

ולפתע נדם, השתעל, הציץ בי מן הצד והתחייך חיוכו הרך והחביב, שמשך תמיד בכוח עז את לבך אליו ועורר קשב ער ביותר לדבריו.

– משתעמם אתה למשמע דמיונותי שלי? – ואני אוהב לדבר על כך. אילו ידעת כמה דרוש לו לכפר הרוסי מורה טוב, נבון ומשכיל! אצלנו ברוסיה מן ההכרח להעמידו באילו תנאים מיוחדים, ויפה שעה אחת קודם, אם אמנם מבינים אנחנו, כי באין השכלת עם רחבה עתידה כל המדינה להתפורר, כבית בנוי לבינים שלא שורפו כל צרכּן! המורה חייב להיות אמן, יוצר המאוהב במלאכתו, ואילו אצלנו הרי זה סתם עובד-בפרך, אדם שלא קנה השכלה דיו, היוצא להרביץ תורה בכפר, בתשוקה של משולח לארץ-גזירה. רעב הוא, נידכה, וכל הימים חושש הוא לפת-הלחם שלא תיכרת מפיו. ומן הראוי היה כי הוא יהיה האיש הראשון-במעלה בכפר, שיוכל להשיב לאיכר על כל שאלה שבפיו, שהאיכר יכּיר בו כוח הראוי לתשומת-לב ולכבוד, וכי איש לא יעיז להרים קולו עליו… לבטל את אישיותו, כשם שנוהגים בו אצלנו הכל: השוטר, החנווני האמיד, הכומר, מפקח-המשטרה, גבאי ביה“ס, ראש-הכפר, ואותו פקיד הנושא עליו שם מפקח בית-הספר, אך לבו לא לשיפּור עניני ההשכלה, כי אם לקיום מדוקדק של חוזרי הלשכה הגלילית. הלא איוולת היא, שאנו משלמים פרוטות לאדם, הנועד לחנך את העם! הן לא ייתכן, כי אדם זה יהא לבוש בלויים, יהא מרעיד מקור בבתי-ספר רעועים, טחובים, כי יהא חש בראשו מעשן, יצטנן, ומשהגיע לשנתו השלושים יהא חולה בלארינגיט, בשגרון, בשחפת… הן לנו החרפה! המורה שלנו חי שמונה-תשעה חדשים בשנה כמתבודד, ללא נפש לשוחח עמה, והרי הוא מיטמטם בבדידותו, ללא ספר, ללא התבדרות. ואם יזמן חברים אליו – ונאשם מיד כאיש שאינו-נאמן – מלה נואלה בפי אנשי-ערמה להפחיד בה את השוטים!… תועבה כל המעשה הזה… איזו התעללות באדם, העושה עבודה גדולה, חשובה לאין שיעור. יודע אתה – מדי אראה מורה, בוש אני בפניו, גם בשל מורך-לבו, וגם בשל לבושו שאינו מהוגן. דומה עלי, כי במסכנות זו של המורה אשם אף אני במשהו… באמונה!”

הוא נשתתק, נתהרהר, אחר הניד בידו ואמר חרש:

– כמה תמוהה, מסורבלת היא ארץ זו – רוסיה שלנו.

צל של תוגה עמוקה כיסה את עיניו הנאות, קרני קמטים דקות עיטרו אותן, כשהן מעמיקות את מבטו. הוא הציץ על סביבו והלעיג על עצמו:

– רואה אתה – מאמר-ראשי שלם של עתון ליבראלי גילגלתי לפניך. נלכה-נא – אשקך תה בשכר אורך-רוחך הרב.

כדבר הזה אירע לו לפרקים קרובים: – מדבר הוא בחום, ברצינות, בגילוי-לב, ופתאום ילגלג לעצמו ולשיחו, ובגיחוך רך ונוגה זו הורגשה ספקנות דקה של אדם, היודע ערכן של מלים, ערכן של הזיות; ועוד הציצה מבעד לגיחוך זה ענוותנות יקרה, עדינות ערנית…

דומם הלכנו לאיטנו הביתה. היום היה חם וצלול; הגלים המו בשחקם בקרני החמה הבהירות; בתחתית ההר נשמעה המיה נוחה של כלב מרוצה במשהו. צ’אֶכוב שילב ידו בידי, השתעל קמעה, והשמיע מתונות:

– מעציב הדבר ובושה היא, אך אמת לאמיתה: בני-אדם רבים מקנאים בכלבים…

ומיד הוסיף מתוך צחוק:

– מיני דברי בלים בפי היום… משמע: מזקין אני!

לעתים קרובות נזדמן לי לשמוע מפיו:

– הגיע לכאן, יודע אתה, מורה אחד… חולה. נשוי. אולי יכול אתה לסייע לו במשהו? לעת-עתה סידרתי אותו…

או:

– שמע-נא, גורקי, יש כאן מורה אחד המבקש להכירך. אינו יוצא מפתח ביתו, חולה הוא. אולי תסור אתה אליו, – ניחא?

או:

– הנה, מורות מבקשות להמציא להן ספרים.

פעמים הייתי פוגש אצלו בבית את ה“מורה” הלזה: ברגיל היה המורה מסמיק מתוך הכרת מבוכתו, מצטמצם בקצה הכיסא, בורר לו בזיעת-אפיו מלים, שקוד לדבר חלקות ב“לשון לימודים”, או, נוהג מנהג חירות של אדם בישני כדי חולשת-הדעת, היה מתרכז כולו במשאלה אחת לא להיראות שוטה בעיני הסופר והיה מבריד על אנטון פאבלוביץ' ברד של שאלות, שספק אם עלו במוחו שעה קלה לפני כן.

אנטון פאבלוביץ' היה מקשיב קשב רב לדברים הכושלים; בעיניו העצובות היה מנצנץ חיוך, קמטי צדעיו הרעידו, ואז היה פותח בעצמו לדבר בקולו העמוק, הרך, העמום כמעט, דברים פשוטים, בהירים, הבאים מן החיים – דברים, שהיו כמו מַשרים בבת-אחת רוח-פשטות על איש-שיחו: זה היה חדל לטרוח להיראות פיקח, ומתוך כך היה נעשה מניה-וביה גם פיקח יותר, גם מעניין יותר…

זכורני: מורה אחד, גבהן, צנום-גו, פניו צהובות ורעבות וחוטם לו ארוך ומגובנן, המתעקל בארשת מילנכולית כלפי הסנטר, ישב מול אנטון פאבלוביץ', כשהוא מביט בו, לבלי נוע, בעיניו השחורות ומדבר קדורנית בקול הבאס שלו:

– מרשמי הוויה כאלה וכיוצא בהם במשך העונה הפידגוגית מתהוה ונוצר קונגלומאֶראַט פסיכי כזה, המדכא באופן אבסולוטי כל אפשרות של התייחסות אובייקטיבית אל העולם הסובב. מובן, אין העולם אלא דימוי שלנו עליו…

וכאן הפליג לתחום הפילוסופיה והתחיל צועד בתוכו כאותו שיכור על גבי הקרח…

– הגידה-נא – שאל צ’אֶכוב רכות, בקול נמוך – מי זה במחוז שלכם מכה ילדים?

המורה הרתיע מכסאו והניע ידיו בהתמרמרות:

– מה אתה סח! אני? מעולם! להכות?

והתנשף מתוך עלבון.

–אל-נא תתרגש – המשיך אנטון פאבלוביץ' בחיוך מרגיע – כלום בך אני מדבר? אך זכור אני – קראתי בעתונים – מישהו מכה, ובפירוש במחוז שלך…

המורה ישב, הספיג פניו המיוזעים, נאנח אנחת-רווחה, פתח ואמר בקול באס עמום:

– אמנם! אירע מקרה אחד. היה זה מאקארוב. יודע אתה – אין כל פליאה בכך. מעשה פראות, אך יש לו הסבר. נשוי הוא, אב לארבעה ילדים, האשה חולה, הוא עצמו – מוכה-שחפת, המשכורת – 20 רובל… ובית-הספר מרתף, ולמורה – חדר אחד בלבד… בתנאים כאלה – גם מלאך-אלוהים תייסר על לא עוול בכפיו, והתלמידים רחוקים מאוד מהיות מלאכים, בנאמנות!

ואדם זה, שאך עתה היה מהמם את צ’אֶכוב ללא רחם בעתרת מליצות המזומנות בידו, החל מדבר פתאום דברים פשוטים, – כשהוא מניע בזעם את חטמו המגובנן – דברים כבדים כאבנים, מפיץ אור בהיר על אמת החיים הארורה והאיומה, אמת חייו של הכפר הרוסי…

כשנפטר מעל בעל-הבית, נטל המורה בשתי ידיו את ידו הלא-גדולה, היבשה, דקת האצבעות, ניענע אותה ואמר:

– הלכתי אליך, כמי שהולך אל איש-הרשות – בחיל ומורא, התנפחתי כתרנגול-הודו, ביקשתי להראות לך, כי, במטותא, אף אני לא קוטל-קנים אני… והנה נפרד אני ממך – כהיפרד מעל אדם טוב, קרוב, המבין הכל. דבר גדול הוא – להבין הכל! תודתי לך! הולך אני. אשא עמי מחשבה טובה ונאה: אנשים בעלי שיעור-קומה הם פשוטים יותר, נוחים יותר להבין וקרובים בנפשם לאחד משלנו יותר מכל אותם נחותי-הדרגה, שבתוכם אנו יושבים. היה שלום! לעולם לא אשכחך…

אפו הרעיד פתאום, השפתים לבשו חיוך טוב, והוא הוסיף במפתיע:

– ולגופו של דבר: המנוּולים – אף הם אנשים אומללים הם – יקחם השד!

משיצא, הציץ אנטון פאבלוביץ' אחריו, הצטחק ואמר:

– בחור הגון… אך לא יאריך ימים בהוראה…

– משום מה?

– ירדו לחייו… יגרשו…

הירהר, והוסיף בקול נמוך ורך:

– האיש הישר ברוסיה הריהו – כמין מנקה-ארובות, שהאומנות מפחידות בו את התינוקות…

דומה עלי, כי כל אדם בחברתו של אנטון פאבלוביץ' היה חש בלי-משים רצון בקרבו להיות פשוט יותר, אמיתי יותר, להיות נאמן יותר עם עצמו. ולא אחת התבוננתי וראיתי, היאך שימטו בני-אדם מעל עצמם כל אותם הלבושים המנומרים של פראזות שאולות מן הספר, מלים שבאופנה וכל אותם גינדורים זולים, שאדם רוסי, המבקש להיראות כבן-אירופה, מקשט את עצמו בהם, כפרא-אדם המתקשט בצדפים ובשיני-דגים. אנטון פאבלוביץ' לא היה מחבב שיני דגים ונוצות של תרנגול. כל דבר צבעוני, קולני וזר, שאדם מלביש את עצמו בהם לשם “חשיבות יתירה”, הטיל בו מבוכה והשגחתי, כי כל אימת שראה לפניו אדם מקושט, תקף אותו חפץ עז לשחררו מיפעת-שוא טפלה ומעיקה זו, המסלפת את הדמות האמיתית ואת הנפש החיה של איש-שיחו. כל ימיו התפרנס א. צ’אֶכוב על האמצעים שבאו לו מנפשו הוא, לעולם היה נאמן עם עצמו, בן-חורין בפנימיותו ולעולם לא נתן דעתו לא לאשר שאלו אלו מאת אנטון צ’אֶכוב, ולא לאשר אחרים, גסים מהם, תבעו בפה מלא. הוא לא היה מחבב שיחות על נושאים “נשגבים” – אותן שיחות שהאדם הרוסי משעשע בהן את נפשו בהתלהבות, בשכחו כי מגוחך הדבר, ולא מחכמה יתירה, לדון על חליפות של קטיפה לעתיד לבוא, בעוד שבהוֹוה אין גם מכנסיים ראויים לשמם.

יפה-פשטות, אהב כל דבר פשוט, ממשי, כן, והיתה לו דרך משלו להביא בני אדם לידי פשטות.

פעם אחת ביקרו אצלו שלוש נשים לבושות-הדר; נכנסו – ומיד נתמלא כל חדרו מרישרוש שמלותיהן-משי ומריח בשמים חריף; ישבו בדרך-ארץ לפני בעל-הבית, משימות עצמן כאילו הפוליטיקה מעסיקה אותן ביותר, ו– פתחו ב“הצגת שאלות”:

– אנטון פאבלוביץ'! מה דעתך, במה עתידה להסתיים מלחמה זו?

אנטון פאבלוביץ' השתעל, הירהר, ובקול רך, בנעימה רצינית ובמאור-פנים השיב ואמר:

– מן הסתם – בשלום…

– אבל, כן. ודאי! – אך מי ינצח? היוונים או התורכים?

– דומה עלי – ינצח החזק…

– ומי, לדעתך, חזק יותר? שאלו הגברות בזו אחר זו.

– הללו, שמזונותיהם משובחים יותר והשכלתם מרובה…

– אח, מה שנונים הדברים! – קראה האחת.

– ואת מי אתה מחבב יותר – את היוונים או את התורכים? – שאלה חברתה.

אנטון פאבלוביץ' הסתכל בה במאור-פנים, והשיב בבת-צחוק ענווה, אדיבה:

– אני אוהב… מרמלדה, וגברתי – אוהבת?

– מאוד! – קראה הגברת בעירנות.

– ריחנית היא כל כך! – אישרה אחרת בכל כובד-הראש.

ושלוש הגברות פצו פיהן בשיח עירני, מגלות בקיאות רבה בשאלת המרמלדה וידיעה דקה בענין. היה גלוי לעין – דעתן נוחה מכך ששוב אין להן צורך לאַמץ את מחשבתן ולשים עצמן כמעונינות בלב שלם ביוונים ובתורכים, שלא הגו בהם כלל מעולם.

עם צאתן, הבטיחו לאנטוֹן פאבלוביץ' בעליצות:

– אנחנו נשלח לך מרמלדה!

– הפלאת בשיחה – העירותי לו לאחר שיצאו.

אנטון פאבלוביץ' צחק צחוק חרישי ואמר:

– מן הראוי שכל אדם ידבר בלשונו שלו…

פעם אחת מצאתי אצלו איש צעיר, יפהפה, סגנו של קטיגור. הוא עמד לפני צ’אֶכוב ודיבר ברהיטות כשהוא מטלטל ראשו המתולתל:

– בסיפורך “חורש-הרע” אתה, אנטון פּאבלוביץ', מציג לפני שאלה מורכבת ביותר. אם אני מניח, כי בלבו של דאֶניס גריגוריאֶב כבר נתון וקיים הרצון הרע הפועל מדעת, חייב אני, ללא הסתייגות, לכלוא את דאֶניס זה בבית-האסורים, כפי שמחייבת זאת טובת הציבור… אולם הוא פרא-אדם, לא השיג כלל את הפשע שבמעשהו, צר לי עליו! אולם אם אתייחס אליו כאל סובייקט שעשה מה שעשה שלא בתבונה ואכנע לרגש הרחמים – מה ערובה אני נותן לציבור כי דאֶניס זה לא יחזור ויפרק בורג בפסי הרכבת ולא יגרום תאונה? הנה השאלה! ואיך אנהג, איפוא?

הוא נשתתק; הפשיל גופו לאחוריו ונעץ מבט בוחן בפני אנטון פּאבלוביץ'. מעיל-השרד שלו היה חדש-חדש והכפתורים על חזהו הבריקו והפיקו אותו בטחון-עצמי ואותה קהות אשר לעינים הקטנות בפרצופון הצחצח של דורש-משפט צעיר זה.

– לו אני שופט – אמר אנטון פאבלוביץ' בכובד-ראש – הייתי מזכּה את דאֶניס…

– על יסוד מה?

– הייתי אומר לו: אתה, דאֶניס, עדיין לא בגרת כדי טיפוס של עבריין-מדעת, צא, איפוא – והתבגר! –

איש-המשפט ענה בצחוק, אך מיד לבש רצינות חגיגית והמשיך:

– לא, אנטון פאבלוביץ' נכבדי – השאלה שהעלית אין לפתרה אלא לטובת הציבור, אשר על בטחון חייו וקנינו קרוי אני לשמור. דאֶניס – פרא-אדם, אמנם כן. אך הוא פושע – זאת האמת לאמיתה!

– מוצא אתה ענין בגראמופון? – שאל פתאום אנטון פאבלוביץ' ברוח נוחה.

– אה, כן! מאוד! המצאה נפלאה – קרא הצעיר בהתעוררות.

– ואני איני סובל גראמופונים – הודה אנטון פאבלוביץ' נוגות.

– משום מה?

– הן הם מדברים ומזמרים בלי להרגיש דבר. והכל מעשה-קריקטורה, ללא רוח-חיים… ואין אתה שולח ידך בצילום?

נתברר כי איש-המשפט הוא חסיד נלהב של הצילום; מיד עמד לדבר על כך בהתלהבות, בלי לתת עוד דעתו על הגראמופונים, אף על פי שהיה דומה כל כך לאותה “המצאה נפלאה”, כפי שהבחין צ’אֶכוב יפה ובדקות. שוב ראיתי כיצד הציץ פתאום אדם חי מתוך מעיל השרד, אדם מבדח למדי, שלפי שעה הרגיש עצמו בחיים כגור-כלב בשעת-ציד.

לאחר שליווה אנטון פאבלוביץ' את הצעיר, אמר קדורנית:

– הנה אבעבועות פורחות שכאלה… על תושבתו של בית-הדין, מנצחים על גורלם של בני-אדם…

החריש והוסיף:

הקטיגורים מחבבים מאוד לדוג דגים. ביחוד – פיסקונים¹!

הוא ניחן באמנות למצוא את התיפלות באשר היא שם ולהבליטה – אמנות שלא ניתנה אלא לאדם שתביעות נעלות לו מן החיים, ואשר נובעת מתוך הרצון הלוהט לראות את האנשים פּשוטים, יפים והרמוניים. התיפלות מצאה בו תמיד דיין מחמיר ואכזר.

מישהו סח פעם במעמדו, כי המו"ל של כתב-עת פופולרי – אדם שפיו לא פסק מלמלל על אהבה ורחמים בין אדם לחברו – עלב על לא דבר מבקר-כרטיסים ברכבת וכי אדם זה נוהג בכלל גסות יתירה באנשים התלויים בו.

– אלא מה! – אמר אנטון פּאבלוביץ', בגיחוך קודר – הלא אריסטוקראט הוא, משכיל הוא… בסמינריון-לכמורה למד! אבא שלו כרך הטנאות לרגליו, ואילו הוא נועל נעלי-לכה.

ובנעימת המלים היה משהו שעשה מיד את “האריסטוקראט” הזה לדמות אפסית, מגוחכת.

– אדם מוכשר מאוד! חיווה דעתו על אחד העתונאים – כותב הוא תמיד ברוח אצילית כל-כך, הומאנית… לימונדית… את אשתו מכנה הוא באזני הבריות פתיה… חדר המשרתות שבביתו טחוב, והחדרניות שלו לוקות תמיד ברבמאטיזם..

– מה בעיניך, אנטון פאבלוביץ', פלוני אלמוני?

– כן… טוב מאוד. אדם נעים – מסכים אנטון פאבלוביץ' אגב שיעול, – הכל הוא יודע, מרבה בקריאה. שלושה ספרים משלי בילה. דעתו פזורה עליו, היום יגיד לך כי אדם נפלא אתה, ולמחרת ישׂיח למישהו, כי גנבת מבעל-אהובתך גרבי-משי שחורים עם קוים כחולים.

מישהו התאונן בפניו על הכובד והשעמום שבמדורות ה“רציניים” בז’ורנאלים העבים.

– ואתה אל תקרא את המאמרים הללו – השיא אנטון פאבלוביץ' עצה נאמנה. – אין זו ספרות של ידידים. ספרות של ריעים. מחברים אותה האדונים אדמוני, שחורי ולבני… אחד מהם מחבר מאמר, השני חולק עליו, ובא השלישי ומיישב את הניגודים שבין השנים. משל, משחקים הם בקלפים בינם ולבין עצמם. ומה צורך לו לקורא בכל אלה – שאלה זו לא ישאל איש מהם את עצמו.

יום אחד באה אליו איזו גברת עבה, בריאה, יפה, לבושה-הדר ופתחה לדבר “נוסח צ’אֶכוב”:

– משעממים החיים אנטון פאבלוביץ'! הכל אפור כל-כך – הבריות, השמים, הים, אף הפרחים, נדמה לי, אפורים הם… ואין הלב שואל דבר… והנפש במיצר… כמין מחלה היא.

– מחלה היא! – אמר אנטון פאבלוביץ' כמשוכנע – מחלה היא, ברומית תכונה Morbus Medumalis.²

לאשרה של הגברת לא שמעה, כנראה רומית, ואולי גם העמידה פנים כי אינה שומעת.

– משולים המבקרים ליתושים, המפריעים לסוסים בחרישת האדמה – היה אומר כשהוא מצטחק בת-צחוקו הפיקחית, – הסוס עובד, כל שריריו מתוחים, כמיתרי הקונטראבּאס, והנה בא יתוש ומתיישב לו על עכוזו של זה, מדגדג אותו ומזמזם. יש צורך להניד את הגוף ולהניע זנב. על מה מזמזם הוא? ספק אם הוא עצמו יודע על מה… פשוט, אופי טרחן לו, מבקש להתבלט והרי הוא מכריז ואומר: אף אני חי עלי אדמות! עיניכם הרואות – אף לזמזם יודע אני, על הכל יודע אני לזמזם! זה עשרים וחמש שנה שאני קורא דברי-ביקורת על הסיפורים שלי – ואיני זוכר אף הערה אחת של ערך, אף עצה טובה אחת לא שמעתי. רק פעם אחת עשה עלי סקאיבצ’אֶבסקי³ רושם. הוא כתב כי עתיד אני להסתלק מן העולם בגילופין מאחרי הגדר…

ליגלוג דק היה מתרשף תמיד רכות בעיניו האפורות, העצובות, אך פעמים נעשו עינים אלו צוננות, חדות, ניקשות; ברגעים כאלה היה קולו הנפשי, הגמיש פועם ביתר תוקף, ואז נדמה היה לי כי אדם זה צנוע ורך, יעמוד – אם יהיה צורך בכך – בתקיפות ובעוז בפני כוח עוין לו, ולא יירתע מפניו.

אך עתים נדמה היה לי, כי ביחסו לבריות קיננה הרגשה של איזה חוסר תקוה, הקרוב ליאוש חרישי, קר.

– בריה מוזרה הוא האדם הרוסי! – אמר לי פעם אחת – משול הוא לכברה: שום דבר אינו נאחז בו. בימי עלומיו ימלא נפשו מכל הבא לידו, ומשמגיע לשנת השלושים – משתייר על קרקעיתו איזה מישקע אפור. כדי לחיות חיים נאים, אנושיים – הרי צריך לעבוד! לעבוד באהבה, באמונה. ואצלנו אין יודעים זאת. אדריכל, משבנה שנים-שלושה בתים מהוגנים – הרי הוא שוקע במישחק הקלפים, משחק כל ימיו או שהוא מבלה מאחורי-הקלעים של התיאטרון. רופא, אם פרקטיקה לו, יחדל לעקוב אחרי המדע, אינו קורא דבר, פרט ל“חדשות הטיראפּיה”, ומשמגיע לגיל הארבעים הרי הוא בטוח בלב תמים כי כל המחלות מקור אחד להן: ההצטננות. לא פגשתי עדיין אף פקיד אחד שיבין אף במקצת את ערך עבודתו: כרגיל יושב הוא בעיר-הבירה או בעיר-הפלך, מחבר ניירות ומשגרם לעיר-השדה, לזמיאֶב או לסמורגון⁴ על מנת שיוציאו שם את הדברים לפועל. ואלו ממי ישללו ניירות אלו חופש התנועה בזמיאֶב או בסמורגון – על כך נותן אותו פקיד את דעתו לא יותר משמהרהר הכופר על יסורי-גיהינום. עורך-דין, משקנה לו שם בהגנה מוצלחת, חדל לדאוג להגנת האמת ומגן רק על זכות הקנין הפרטי, משתתף בהתחרויות של מירוצי-סוסים, אוכל שבלוּלים ומעמיד פנים כמומחה דק בכל האמנויות. שחקן, כיוון ששיחק בטעם כלשהו בשנים-שלושה תפקידים, שוב אינו שוקד ללמוד תפקידו, והריהו חובש צילינדר לראשו ומדמה כי גאון הוא. כל רוסיה כולה – ארץ של מיני אנשים חמדנים ועצלנים: מרבים הם באכילה ובשתיה עד כדי אימה, מחבבים שינה ביום ונוחרים בשנתם. נשים יקחו להם למען הסדר בבית, ולוקחים להם מאהבות כדי להעלות כבודם בחברה. פסיכולוגיה של כלבים להם: כשמכים אותם – ייבבו חרש ובאו במלונותיהם; כשמלטפים אותם – יתפרקדו על גבם, כפותיהם למעלה ומכשכשים בזנבותיהם…

בוז עגום וצונן עלה מתוך דבריו, אך גם בבוזו היה מיצר, ואם יש שהיית מגדף את מישהו במעמדו, היה אנטון פאבלוביץ' מתעורר מיד ומהפּך בזכותו:

– בכן, מה הענין הזה לך? הן זקן האיש, בן שבעים.

או:

– הן עדיין צעיר האיש, והכל רק מתוך איוולת…

וכשהיה מדבר כך – לא ראיתי בפניו כל אות של זלזול…

כשאדם נער אין התיפלות נחשבת בעיניו, ואין היא אלא מבדחת את דעתו, אך קמעה-קמעה היא אופפת את האדם, מספּיגה את ערפּילה האפור למוחו ולדמו, כרעל וכקיטרון, והאדם לובש צורה של שלט ישן, שהחלודה אכלה בו: לכאורה, משהו מתואר עליו, ואולם מה? – אין להבחין.

אנטון צ’אֶכוב ידע עוד בסיפּוריו הראשונים לגלות בים העכור של התיפלות את מהתלותיה הקודרות-הטראגיות; דיה קריאה של עיון בסיפוריו ההומוריסטיים כדי להיווכח, מה רבה הרעה והתועבה שראה המחבר – מבעד למלים ולמעמדים המבדחים את הדעת – ראה בצער והעלים בביישנות.

היתה בו איזו צניעות שבתומת-הנפש, הוא לא התיר לעצמו להגיד לבריות בקול רם ובגלוי:

– בבקשה מכם. הלא תהיו סוף סוף… מהוגנים יותר! – בקווֹתו לשוא כי יעמדו מאליהם על הצורך ההכרחי להם להיות מהוגנים. מתוך ששנא כל קלוקל ופיגול, תיאר את תועבות החיים בלשון משורר נאצלת, בגיחוך ענוג של הומוריסט, ובשל הצורה היפה של סיפוריו משגיחים אך במעט במשמעותם הפּנימית הרצופה כולה תוכחה מרה.

הקהל הנכבד צוחק בקראו את “בת אַלביון” – וספק אם הוא רואה בסיפור זה את התעללותו הנמבזה של “פריץ” שבע, באדם גלמוד הזר לכל איש ולכל דבר. וכן בכל סיפור מסיפוריו ההומוריסטיים של אנטון פאבלוביץ' שומע אני אנחה חרישית ועמוקה היוצאת מלב טהור ואנושי לאמיתו, אנחת אין-תקוה של השתתפות בצער בני-אדם שאינם יודעים לכבד את מעלתם האנושית, נכנעים ללא התנגדות לפני חזקת-היד הגסה וחיים חיי עבדות ללא אמונה בכל דבר שהוא, פרט בהכרח ללעוט יום-יום חמיצה שמנה ככל האפשר, ואינם מרגישים דבר מחוץ לפחד מפני מישהו תקיף ונבל, שמא יקום ויכה בהם.

איש לא הבין בבהירות ובדקות זו של אנטון צ’אֶכוב את הטראגיות של הקטנות שבחיים, איש לפניו לא ידע לתאר תיאור נאמן כל כך, ללא רחמים, תמונה מדאבת ומביישת זו של חייהם בתוך התוהו-ובוהו העכור של החולין הבעל-ביתיים.

אויבו בנפש היתה התיפלות, כל ימיו שרה עמה, הלעיג עליה ותיארה בחריפות ובקור-רוח; הצליח לגלות את העובש אף במקום שבסקירת-עין ראשונה נדמה היה כי הכל עשוי כשורה, יפה, נוח, אפילו מבריק.. והתיפלות נקמה בו את נקמתה על ידי תעלול מגונה שהובילה את גוויתו – גווית משורר – בתוך קרון המיועד להובלת שבלולים.

כתם ירוק-מרופש זה, קרון-רכבת זה, דומה עלי כחיוך-של-לעג עצום של התיפלות, החוגגת את נצחונה על אויבה המיוגע, וכל אותם ה“זכרונות” המרובים – כיגון-צבועים, שמאחריו אני מרגיש את הנשימה הצוננת, המצחנת של אותה תיפלות עצמה, שבסתר-לבה היא מרוצה במות אויבה.

שעה שאתה קורא את סיפוריו של אנטון צ’אֶכוב, מרגיש אתה את עצמך כביום נוגה של שלהי-סתיו, כשהאויר שקוף כל-כך ומסתמנים בו בבליטות אילנות חשופים, בתים צפופים, אנשים אפרוריים. הכל תמוה כל-כך, בודד, שרוי בלי תנועה וחדל-אונים. המרחקים הכחולים שעמקו – שוממים, מתלכדים עם השמים החיוורים, ונושפים קרה עגומה לארץ, המכוסה רפש קופא. רוחו של המחבר, כחמה של סתיו, זורעת אור בבהירות אכזרית על דרכים משובשות, רחובות נפתלים, בתים מצופפים ומזוהמים, שבתוכם נחנקים בשיעמום ובעצלות, אנשים קטנים ועלובים, הממלאים את חלל-הבית בטירדה חסרת-שחר, מנומנמת-למחצה. הנה מתרוצצת אילך ואילך בחרדה, כעכבר אפור, “חמודונת”⁵ – אשה חביבה וכנועה, היודעת לאהוב אהבה של עבדות, אהבה רבה כל-כך. אפשר לסטור על לחיה – והיא לא תעז גם לגנוח בקול, שפחה שפלת-ברך. בשורה אחת עמה עומדת נוגה אולגה מ“שלוש אחיות”: אף היא אוהבת אהבה רבה, אך משתעבדת בלי טרוניא לקפּריסות של אשת אחיה העצלן, אשה פרוצה וקלוקלת; לעיניה נשברים והולכים חיי אחיותיה, והיא בוכה ואינה יכולה לעזור לאיש במאומה, ואף מלה אחת חיה ותקיפה של מחאה כלפי התיפלות אין בלבה.

הנה לפנינו ראַנייבסקאיה שופעת הדמעות ועמה כל השאר, בעלי “גן הדובדבנים” לשעבר – אנוכיים כמו ילדים ורפופים כזקנים. הם איחרו למות והרי הם רוטנים בלי לראות שום דבר מסביבם, בלי להבין דבר – טפילים, שאין בהם כוח לשוב ולהיצמד לחיים. הסטודנט העלוב טרופימוב מדבר גבוהה על הצורך לעבוד – והוא עצמו מהלך בטל, מפיג שממונו בהתעללות נואלת בוואריה, העמלה בלי הרף לרווחתם של הולכי-בטל.

וואֶרשינין חולם חלום חיים טובים בעוד שלוש מאות שנה, אך הוא חי בלי לשים לב כלל, כי הכל על סביבותיו מתפורר והולך, כי לעיניו ממש מוכן סוליוני, מרוב שיעמום ומאיוולת, לרצוח נפש את הבאַרון טוזנבּאַך העלוב.

לפני עינינו עוברת שורה ארוכה של גברים ונשים, עבדי אהבתם, איוולתם ועצלותם, להיטותם אחרי תענוגות-העולם; צועדים עבדי הפחד האפל מפני החיים, צועדים הם במבוכה עגומה וממלאים חלל החיים בדיבורים מחוסרי שחר על העתיד, בהרגישם כי בהווה – אין להם מקום.

יש שמתוך המון אפור זה עולה ובוקע קול יריה – איוואנוב או טראֶפּלאֶב הבינו, מה עליהם לעשות – ויצאו מן העולם.

רבים מהם יודעים יפה לחלום כמה טובים יהיו החיים בעוד מאתיים שנה, ועל לב איש מהם לא תעלה שאלה פשוטה: אבל מי יעשה אותם, את החיים, טובים, אם אנחנו רק נשגה בהזיות בלבד?

על פני המון אפור זה, המשעמם וחסר-האונים, חלף אדם גדול, חכם, קשוב לכל, הסתכל בהם, בתושבים משעממים אלה של מולדתו, ובעצב-נואשים בפניו ובלבו, בחיוך נוגה, ובנעימה של נזיפה רכה אך עמוקה, אמר להם בקול יפה ונאמן:

– עלובים חייכם, רבותי!

זה היום החמישי שמידת חומי גבוהה, ולשכב אין חשק. גשם פיני אפרורי מרסס את האדמה באבק-לחלוחית. במצודת אינו רועמים תותחים – יריות-טיווח הן. בלילות מלחכת לשון-הזרקור הארוכה את העננים – מראה מבחיל, לפי שאינו נותן להסיח את הדעת ממדוחי-השטן – מן המלחמה.

קראתי את צ’אֶכוב. לולא מת לפני עשר שנים, היתה ודאי המלחמה ממיתה אותו, לאחר שהיתה מרעילה אותו תחילה בשנאה לבריות. זכרתי את לוויתו.

ארונו של הסופר, שמוסקבה “אהבתו אהבה ענוגה כל-כך”, הובא באיזה קרון ירוק, שעל דלתותיו היתה כתובת באותיות גדולות: “מיוחד לשבלוּלים”. חלק מהקהל המועט שהתכנס בתחנת הרכבת להקביל את ארונו של הסופר, הלך אחרי ארונו של הגנרל קאֶלאֶר שהובא ממאנג’וריה, ותמה מאוד שאת צ’אֶכוב מלווים לבית-עולמו בתזמורת צבאית. משעמדו על הטעות, נמצאו אנשים מבודחים שהחלו לחייך ולגחך. אחרי ארונו של צ’אֶכוב הלכו כמאה איש, לא יותר; זכורים לי יפה שני עורכי-דין, שניהם נעולים נעלים חדשות וענודים עניבות צבעוניות – חתנים ממש. בלכתי מאחריהם שמעתי אחד מהם, וו. א. מאקלאקוב⁶, מספר בשכלם של כלבים, והשני, בלתי-מודע לי, שיבח את נוחיות הקיטנה שלו ואת יפי הנוף בסביבתה. ואיזו גברת בשמלה מצבע הלילך היתה צועדת מתחת למטריה-של-תחרים והיתה טוענת אל זקן אחד, שמשקפי-קרן לו:

– אח, חביב היה להפליא ושנון כל-כך…

הזקן היה מכעכע בארשת אי-אימון. היום היה חם, מעלה אבק. לפני התהלוכה רכב דרך גדלות קצין-משטרה כרסני על גבי סוסה לבנה שמנה. בכל זה ועוד בדברים רבים אחרים היתה תיפלות אכזריה ולא הלמו את זכר האמן הגדול ודק-הטעם.

באחד ממכתביו אל א. ס. סוּבוֹרין⁷ הזקן כתב צ’אֶכוב:

“אין לך דבר משעמם כל-כך ולא-פיוטי, אם ניתן לומר כך, כמלחמה הפרוזאית על הקיום, הנוטלת מן האדם את שמחת החיים ומביאה אותו לידי אפאטיה”.

במלים אלו בא לכלל מבע הלך-רוח רוסי במאוד, שאינו אופייני בדרך כלל, לפי דעתי, לא. פּ. – ברוסיה, שהכל מצוי בה בשפע, אך אנשיה חסרים את האהבה לעבודה – מחשבה זו מחשבת-רבים היא. הרוסי מתפעל למרץ, אך מעטה אמונתו בו. סופר בעל הלך-רוח אקטיבי – כגון: ג’אֶק לונדון⁸ – אי אפשר לו שיקום ברוסיה. אעפ"י שרבים להוטים אצלנו אחרי ספריו של ג’אֶק לונדון, איני רואה אותם מעוררים את רצונו של האיש הרוסי למעשה, הם מגרים רק את דמיונו. ואולם צ’אֶכוב אינו רוסי כל כך מבחינה זו. עוד באביב ימיו נגולה לעיניו “מלחמה הקיום” בצורתה העגומה, האפורה של דאגות יום-יום זוטות לפת הלחם לא בשביל עצמו בלבד – לפת הלחם הגדולה. לדאגות אין-שמחות אלו מסר את כל כוחות עלומיו, ואין אלא להשתומם היאך עלה בידו לקיים את ההומור שלו ולשמור עליו. הוא ראה את החיים כשאיפה משעממת של בני-האדם לשובע, למנוחה; הדרמות והטרגדיות הגדולות שלהם נתעלמו מעיניו מתחת לשכבה עבה של חולין. ורק משנשתחרר קמעה מן הדאגה לראות אנשים שבעים מסביב לו, הציץ בעין פקוחה לתוך תוכן של הדרמות הללו.

לא ראיתי אדם שיחוש, באופן מעמיק ומקיף, בערך העבודה כיסוד לכל תרבות, כמו שחש בכך א. פּ. דבר זה בא אצלו לידי ביטוי בכל הפּרטים הקטנים של הליכות הבית, בבחירת חפצים ובאהבה הנאצלה לכלים, שאין עמה כל שאיפה לאגירתם, אך אינה פוסקת מלהתענג עליהם כעל פרי יצירתה של הרוח האנושית. הוא אהב לעסוק בבנייה, לגדל גנים, לפאר את האדמה, הוא חש בשירת העבודה. באיזו חרדה נוגעת עד הלב התבונן לצמיחתם של עצי הפּרי ושיחי-הנוי שנטע בגנו! תוך כדי טירחותיו בבנין ביתו באַאוּטקה אמר:

– אילו כל אדם היה עושה בחלקתו כל אשר בידו לעשות, מה נאה היתה אדמתנו!

כשעלה במחשבתי לכתוב את המחזה “וואסקה בוסלאיאֶב”⁹ קראתי לפניו את המונולוג המתרברב של וואסקה:

אח, כוח מי יתן לי, רוח ועצמה!

בנשימתי החמה – שלגים יפשירו,

סביב הארץ אהלך, אחרוש אותה כולה,

עידן אהלך, בונה ערים,

כנסיות מקים, וגנים מגנן!

אפאר את הארץ כפאר נערה,

אחבק אותה – כחבוק את כלתי,

מרים אותה ומאמצה אל לבי,

מנַשאה לפני רבון-העולמים:

– הביטה-נא וראה, רבוני, ארץ זו –

כמה פיארוה ידי וואסקה!

אתה כאבן זרקתה בחלל השמים –

ואני הפכתיה אבן-חן יקרה!

הבט-נא, רבוני, ויעלוז לבך –

הנה היא יוקדת, הירוקה, בחמה!

נותן הייתי אותה לך דורון –

אך צר לי מתתה: יקרה היא עלי!

המונולוג מצא חן בעיני צ’אֶכוב, הוא כיעכע נרגש, פנה ואמר אלי ואל הדוקטור א. נ. אלאֶכסין:

– זה טוב… אמיתי מאוד, אנושי!… בכך אמנם “מהות הפילוסופיה כולה”. האדם עשה את הארץ לשבת, עשה אותה נוחה בשבילו! ניענע ראשו בעקשנות וחזר ואמר:

– עשה יעשה!

ביקש ממני לקרוא שנית את דברי התפארותו של וואסקה. הקשיב כשהוא נשקף בעד החלון, והשיא עצה:

– שתי השורות האחרונות – אין צורך בהן. מעשה קונדס. טפל…

על עבודתו הספרותית המעיט לדבר, ובלי חפץ; נוטה אני לומר: בצניעות דיבר, ואולי באותה הזהירות שנהג בה מדי דברו בלאֶב טולסטוי. ורק לעתים רחוקות, בשעה בדוחה, היה מספּר בגיחוך על איזה נושא – הומוריסטי תמיד.

– יודע אתה, אכתוב על מורה. אתיאסטית היא, מעריצה את דאַרווין¹⁰, בטוחה כי הכרח הוא להילחם בדעות קדומות ובאמונות טפלות של המון העם, והיא עצמה קמה בחצות הלילה ומבשלת בבית-המרחץ חתול שחור, כדי לזכות ב“עצם החזה” שלו – עצם זו שקונה את לב הגבר בעוררה בו את האהבה – יש מין עצם קטנה כזו…

על המחזות שלו דיבר כעל “עליזים” ונדמה כי בטוח היה, כי אמנם כותב הוא “מחזות משעשעים”. נראה כי מתוך דבריו שלו היה סאווא מורוזוב טוען בעקשנות:

– את מחזותיו של צ’אֶכוב מן הראוי להעלות על הבמה כקומדיות ליריות.

אך בדרך כלל התייחס אל הספרות בתשומת-לב ערה, ונגע עד הלב ביותר יחסו ל“פרחי הסופרים”. באורך-רוח מפליא היה קורא המון כתבי-היד של ב. לאזאראֶבסקי¹¹, נ. אוליגאֶר¹² ורבים אחרים.

– צריכים אנחנו הרבה יותר סופרים – היה אומר. – הספרות היא עדיין בגדר חידוש בהווי-חיינו וענין ל“יחידי סגולה” בלבד. בנורבגיה אתה מוצא סופר אחד לכל מאתים עשרים ושישה איש, ואילו אצלנו – אחד למיליון…

מחלתו הילכה לפעמים עליו מצב-רוח של מרה-שחורה ואף של שנאת-הבריות. בימים כאלה היה קאפּריסי במשפטיו וקשה ביחסיו לאנשים.

יום אחד, כשהיה שוכב על הספה ומשחק במדחום שבידו, אמר לי אגב שיעול יבש:

– לחיות כדי למות אין זה משעשע בכלל, ואולם לחיות מתוך ידיעה כי תמות בטרם עת – איוולת גמורה היא.

פעם אחרת, בשבתו ליד החלון הפתוח ובהשקיפו למרחק, אל הים, פתח במפתיע ואמר ברוגזה:

– הרגל הוא בידינו לחיות בתקוה למזג-אויר נוח, ליבול אדמה, לרומן נעים, בתקוה להעשיר או לזכות במשרת ראש-משטרה, ואילו בתקוה להחכים – אין אני מבחין כלל אצל בני-האדם. סבורים אנחנו, מלך חדש ישב לכסא – ויוטב לנו, ובעוד מאתיים שנה יוטב עוד יותר, ואיש אינו טורח לעשות כי “טוב” זה יתחיל ממחר. בכלל – החיים נעשים מיום ליום מורכבים יותר, והם נעים מאליהם למקום-שהוא, ואילו האנשים הולכים ומיטפּשים, והולך ורב מספר האנשים הנשארים בצידי החיים.

הירהר, והוסיף כשהוא מקמט את מצחו:

– כאותם בעלי-מום בתהלוכה כנסייתית.

רופא היה וחליו של רופא קשה מחליו של חולה רגיל; החולה חש במכאוביו, ואילו הרופא יודע, נוסף לכך, גם משהו היאך נחרב והולך האורגניזם שלו. כאן לפנינו מקרה אחד מאותם המקרים, שבהם הדעת נראית כמקרבת את המוות…

יפות היו עיניו שעה שצחק – איזו חביבות נשית להן ורוך מעונג. ואף צחוקו, ללא קול כמעט, היה לו חן מיוחד. בצחקו – מתענג היה על צחוקו, צוהל; איני יודע מי עוד כמוהו מסוגל היה לצחוק כך – הייתי אומר – צחוק “רוחני”.

בדיחות של גסות לא בידחו את דעתו מעולם.

אגב צחוק חביב ונלבב זה, סח לי פעם:

– יודע אתה על שום מה נפתל כל-כך טולסטוי ביחסו אליך? – מקנא הוא, חושש הוא שסולאֶרז’יצקי אוהב אותך יותר מאשר אותו. כן, כן. אתמול אמר לי: איני יכול להתייחס לגורקי יחס של כנות, בעצמי איני יודע על שום מה, אך איני יכול. גם לא ניחא לי שסולאֶרז’יצקי מתגורר אצלו. דבר זה יש בו כדי להזיק לסולאֶר. גורקי – אדם רע הוא. משול הוא ל“סמינריסט¹³”, שעשוהו לנזיר בעל-כרחו ועוררו בכך חמתו על הכל. נשמה לו של אחד מרגל: בא ממרחק לארץ כנען זרה לו. הכל יתור, בכל יתן עין, ועל הכל יודיע לאלהיו הנעלם. ואלהיו נעווה הוא, כמין רוח-היער או רוח-המים של נשי-כפר.

ובספרו זאת צחק צ’אֶכוב עד לידי דמעות, מחה דמעותיו והמשיך:

– אני טוען: גורקי טוב הוא. והוא: לאו, לאו, יודע אני. חוטם לו של בר-אוז; חטמים כאלה אתה מוצא רק אצל אנשים רעים ואומללים. והנשים אינן אוהבות אותו, והן מחוננות, כמוהן ככלבים, בחוש לאנשים טובים. הנה סולאֶר – הוא באמת ניחן בסגולה יקרת-הערך של אהבת-הבריות, ללא פנייה. בנידון זה – גאון הוא. היודע לאהוב – משמע: יידע הכל.

משנח צ’אֶכוב מעט, חזר ואמר:

– כן, מקנא הזקן… אדם מפליא עד מאוד!..

בטולסטוי מדבר היה תמיד כשחיוך מיוחד במינו מהבהב בעיניו, חיוך ענוג ונבוך, שלא ניתן כמעט להיתפס, ובהנמכת הקול, כמי שמדבר בפלאי, מדומדם, המחייב לבור מלים זהירות, רכות.

לא אחת קבל על כך, שאין לו לטולסטוי אֶקרמן¹⁴ שלו, אדם שיהא שוקד לרשום את הרעיונות השנונים, המפתיעים, הסותרים לפעמים זה את זה, של החכם הישיש.

– מן הראוי היה שאתה תעסוק בכך – דיבר על לב סולאֶרז’יצקי – טולסטוי אוהב אותך כל-כך. מיטיב ומרבה לשוחח אתך.

ועל סולאֶר אמר לי צ’אֶכוב:

– זהו – ילד חכם…

ויפה אמר.

פעם אחת התפעל טולסטוי בנוכחותי מסיפור אחד של צ’אֶכוב, כמדומה – מ“חמודונת”. וכך אמר:

– הרי זה – כתחרים סרוגים בידי נערה תמה; היה היו לפנים נערות כאלו, “סורגות תחרים”, שאת כל חייהן, כל חלומותיהן על האושר שיקעו ברקמה. על אהוב נפשן חלמו בציורי-הרקמה, את כל אהבתן המעורפלת, הזכה שיזרו בתחרתן. – טולסטוי סבר מתוך התרגשות רבה, ודמעות בעיניו. וצ’אֶכוב, שמידת חומו היתה גבוהה באותו יום, ישב וכתמי אודם עולים בלחייו, והיה מרכין ראשו ומנגב בשקדנות את הפּאֶנסנה. שעה ארוכה שתק, ולבסוף נאנח ואמר חרש ובמבוכה:

– שם – טעויות-דפוס…

הרבה אפשר לכתוב על צ’אֶכוב, אך מן ההכרח לכתוב עליו כתיבה בהירה ודקה, וזו לא בידי היא! ראוי היה שיכתבו עליו בסגנון ה“ערבה” שלו – סיפור ריחני זה, קל, מהורהר כל-כך, ועצוב, רוסי כל-כך. סיפור שמספר אדם לנפשו.

וטוב להעלות אדם כזה בזכרונך. מיד שבה הרוח הרעננה לחייך, שב אליהם טעמם קצת.

האדם – צירו של עולם הוא.

ואם תאמר: ומומיו, וחסרונותיו?

כולנו רעבים אנו לאהבת האדם, ואם רעב אתה אף הפת החרבה – ערבה.

פרישווין, מיכאיל, נולד 1862. מספר רוסי, מצטיין בתיאורי טבע ובעלי-חיים.

* * * *

אין זו מלאכה קלה לכתוב עליך, מיכאיל מיכאילוביץ', שכן מן הראוי שתהא זו כתיבת-אמנים ככתיבתך אתה, ודבר זה, יודע אני, לא יעלה בידי.

הדבר גם מוּקשה במקצת, שמ. גורקי בא לכתוב מעין מאמר מסביר ליצירותיו של פּרישווין, אמן מקורי ביותר שזה לו חצי יובל שנים כמעט שהוא מיטיב לעשות בספרות הרוסית. כביכול, חושד אני את הקוראים בבערות, באי-יכולת להבין.

לא ניחא לי לכתוב עליך גם מטעם זה, שאם אמנם הקדמתיך בפעולה הספרותית, הרי למדתי הרבה, כקורא קשוּב, מספריך. ואל תאמר בלבך, כי אמרתי זאת מתוך אדיבות או מתוך “ענווה כוזבת”. לא, אמת לאמיתה היא – למדתי. עד היום לומד אני, ולא רק ממך, האמן המושלם, כי-אם גם מסופרים צעירים ממני בשלושים שנה וחמש שנים, גם מאלה שאך עתה החלו לעבוד, אשר מתת-כשרונם אינה שווה בשווה עם יכולתם, אלא שקולותיהם מהלכים בנוסח חדש חזקים ורעננים.

ולומד אני לא רק משום ש“לעולם לא יאמר אדם: איחרתי מללמוד” אלא גם משום שטבעי לו לאדם ללמוד, ויפה לו בכך. וראשית-כל, כמובן, משום שאין אמן יכול ללמוד את מלאכת-האמנות אלא אצל אמן.

ראשית-לקח ממך, מ. מ., למדתי בימי “הערבי השחור”, ימי “כיכר הלחם”, ו“ארץ הצפרים לא ידעו פחד” וכולי. אתה קנית את לבי בלשון הרוסית, התמה והזכה ביותר, אשר בספריך, וביכולת המושלמת לשווֹת ע"י צירופים גמישים של מלים פשוטות מוּחשות גופנית כמעט לכל מה שאתה מתאר. לא הרבה סופרים אצלנו חוננו יכולת זו בשלמות כזו ובכוח כזה כמוך.

אולם משהעמקתי קרוא בספריך מצאתי בהם עוד מעלה רבת-ערך יותר והיא כולה שלך: אין אני מוצא אותה אצל שום אמן רוסי אחר.

רבים אצלנו ידעו ויודעים להפליא לצייר נוף במלים. די להזכיר את אי. ס. טורגאֶניאב, את “מפינקסו של איש-ציד” לאַקסאַקוב¹, את התמונות המרהיבות של לאֶב טולסטוי. א. פ. צ’אֶכוב דומה ריקם את ה“ערבה” שלו בחרוזי-צבעונין ממשׁ. שעה שסאֶרגייאֶב-צאֶנסקי מתאר את נופה של קרים דומה עליך, שהוא מנגן את שוֹפּאֶן ²עלי חליל. ויש עוד מעשי מלאכת-מחשבת רבה, דברים נוגעים אל הלב ואפילו כבירים בתיאורי הנוף של אמני המלה שלנו.

זמן רב מאוד מתפעל הייתי משירי ההלל הליריים לטבע, אולם ברבות השנים התחילו הימנונות אלו לעורר בי רגש של תהייה ואף של מחאה. נדמה היה לי עתה, כי לשון-קסמים זו שמדברים בה על “יפי-הטבע” צפוּן בה נסיון בלתי-מוּדע להערים על אותו חי טורף, אוילי ונורא, לויתן שמו, המטיל ללא טעם ותכלית ביצים חיות, המוני המונים, והוא גם זולל אותן ללא טעם ותכלית. יש כאן משהו משום התבזות האדם בפני אי-אלו חידות, שלא פתרן עדיין. ויש משהו “קמאי ואטאוויסטי” בכריעת ברך זו של האדם לפני יפי הטבע, יופי שהוא עצמו, בכוח דמיונו, הכניס ומכניס לתוכו.

הרי אין יופי במדבר – היופי הוא בנשמתו של הערבי, אין יופי בנוף הקודר של פינלאנד – הפיני הוא שדמיין אותו ואָצל אותו לארצו הזועפת. מישהו אמר: “לוויטאן³ גילה בנוף הרוסי יופי, שאיש לא ראהו לפניו”. ואיש לא יכול היה לראותו, משום שיופי זה לא היה בנמצא, ולוויטאן לא “גילה” אותו כי-אם נתן לו משלו, מתת-אדם לאדמה. לפניו העניקו ריוּאיסדאל⁴, קלוֹד לוֹראן⁵ ועוד עשרות אמני-מכחול נפלאים אחרים יופי לאדמה ביד רחבה. פיארוה להפליא גם אנשי-מדע כגון הוּמבולדט⁶, מחבר ה“קוסמוס”. האֶקאֶל⁷ המאטריאליסט ביקש לגלות “יופי של צורות” בסבכים הפרועים של צמחי-ים ובכוכבי-ים, מצא וכמעט ששיכנע אותנו: אכן, יפה. ואילו היוונים הקדמונים, אלה חכמי-היופי הדקים ביותר, סבורים היו שכוכב-הים הוא מכוער להחריד. האדם למד לדבר במלים נאות ומתנגנות על ילל סופות החורף ונהמתן הפראית, על מחול-איתנים של נחשולי-ים נושאי-אבדון, על רעידות-אדמה וסערות-קטב. כבוד ויקר לאדם על כך, הערצתנו לו, לפי שכוח רצונו ודמיונו הופך ללא-ליאוּת חלקת קוסמוס שוממה לנווה לו על-ידי שהוא מַתקין את האדמה שתהא נוחה יותר ויותר בשבילו ושואף להביא בסוד תבונתו את כל כוחותיה הנסתרים.

הנה כי כן, מ. מ., בספריך איני רואה את האדם כורע ברך בפני הטבע. אך, לטעמי, לא על הטבע אתה כותב כי אם על משהו גדול ממנו – על אמנו הגדולה, על האדמה. לא מצאתי ולא הרגשתי אצל שום סופר מסופרי רוסיה צירוף הרמוני כזה של אהבת אדמה ודעת-אדמה, כפי שאני רואה ומרגיש אצלך. – – –

מכיר אתה יפה מאוד יערות וביצות, דגים ועופות, עשבים, חיות, כלבים ורמשים – עשיר ורחב להפליא עולם זה שאתה מכּירו. ומפליאה עוד יותר עתרת המלים הפשוטות והמאירות, בהן אתה מגלם את אהבתך לאדמה ולכל החי עליה, לכל ה“ביאוספירה”. בסיפּורך “נעלים” אמרת: “יש רצון להעלות כוחן של המלים עד כדי מוחשות של כוח גופני”.

בקראי “מעינות באֶראֶנדיי” אתה מופיע לפני כ“עלם יפה-תואר” וחתן, ודבריך על “מסתרי האדמה” נשמעים באזני כדברי איש-העתיד, איש-האדמה, שליטה הכל-יכול, עושה נפלאותיה ובורא שמחותיה. הנה זה הדבר, המקורי בתכלית, שאני מוצא אצלך, והוא נראה בעיני גם חדש וגם חשוב לאין שיעור.

בנוהג שבעולם, בני-אדם אומרים לה לאדמה:

– לך – אנחנו.

ואילו אתה אומר לה?

– לי – את. – – –

מתוך ספריך, מ. מ., רואים יפה מאוד, כי ידיד האדם אתה. לא רבים הם האמנים שאפשר לומר דבר זה עליהם בלב קל וללא הסתיגות, כשם שהוא ניתן להיאמר עליך. רגש ידידותך לאדם נובע בפשטות הגיונית כל-כך מאהבתך את האדמה, זו “הגיאופיליה” שלך, מן הגיאואופּטימיות. פעמים נדמה, כי עומד אתה על דרגה אחת למעלה מן האדם, אולם אין זה משפּילו כלל וכלל. יש הצדקה גמורה לכך בידידותך הקשוּבה-הנלבבת אליו, ויהא אשר יהא: בין שהוא רע מחמת מצוקה, בין שהוא טוב מתוך רפיון, בין שהוא מציק מתוך שנאת העינויים ובין שהוא קרבן מתוך הרגל של כניעה בפני העובדות. האדם שלך ארצי הוא וחי בשלום עם האדמה. אצלך הוא “גיאו-וביאולוגי” יותר מאשר אצל רבים אחרים ממתאריו; אצלך הוא בנה החוקי ביותר של האם הגדולה ואיבר חי אמיתי מן “הגוף הקדוש של האנושות”. לעולם זוכר אתה, זוכר במין עמקות מיוחדת, מה נפלאה, מה רבת יסורים היתה דרכו למן תקופת קרדום-הצור ועד לאוירון.

ובעיקר מביאה אותי לידי התפעלות זו יכלתך למוד ולהעריך את האדם לא לפי הרע שבו כי אם לפי הטוב שבו. חכמה פשוטה זו אין האדם קונה אותה אלא בעמל רב – וכלום היא נקנית בכלל? אין אנו רוצים לזכור, כי המאור שבאדם נס הוא, הגדול בניסים שעשה הוא עצמו מאז ועד עתה… הן לאמיתו של דבר אין לו לאדם שום יסוד להיות “טוב”, לא חוקי הטבע ולא תנאי ההוויה הסוציאלית אינם מעודדים את הטוב האנושי שבו. ואף על פי כן, אנחנו כולנו מכּירים הרבה אנשים טובים באמת. איך הם מגיעים לידי כך? בכוח הרצון בלבד. טעמים אחרים איני מוצא: רוצה האדם להיות טוב מכפי שהנהו, ודבר זה עולה בידו. מה מרהיב ומופלא על פני אדמתנו מיצור מורכב זה, המלא אמנם סתירות, אלא שהוא טיפּח בקרבו כוח דמיון עצום וסגולת שטנים להבליט את המגוחך שבו על כל גילויו?

למדתי מרבים להתפּעל מן האדם, לחשוב עליו, ונדמה לי כי התודעוּתי אליך, אל האמן שבך, לימדתני אף היא לחשוב על האדם – לא אוכל לדייק ולומר היאך, אולם לחשוב יפה יותר משחשבתי עד עתה.

האדם הרוסי ביחוד, לאחר כל התנסוּתוֹ בעבר ובהווה, זכאי לאיזה יחס אחר, קשוב יותר, נעלה יותר, יחס של יראת-כבוד. ודאי רואה אני היטב, כי עדיין אינו מלאך, ואולם איני נכסף כלל כי יהיה מלאך: איני מבקש אלא לראותו איש עובד המאוהב בעבודתו ויודע את ערכה הכביר.

כולנו, המתעוררים ליצור חיים חדשים, חשוב לנו לראות את עצמנו כשארים זה לזה, שארים-ברוח. זוהי מצוות הזמן הקשה, אשר בו אנו חיים, מצוות המלאכה הרבה שהטלנו על עצמנו.

“את אשר כתבתי – כתבתי”⁸.

ודאי שגיתי בדבר-שהוא ואפשר שהפרזתי במשהו. ואולם ייתכן, כי שגיתי והפרזתי מתוך הכרה במעשה שאני עושה, שכן, ידוע, כי אדם שואל-במופלא הנני ודעתי זחוחה עלי מבחינה מסוימת. סבור אני, כי אין זה מזיק לשגות במגמה זו שאני שוגה בה – משום שאני עושה זאת לא בחפצי לנחם את עצמי או את הקרובים לי ב“כזב הנעלה”, כי אם מתוך הרגשה, כי שוגה אני במגמת אותה האמת שסופה להתגשם, באשר היא לבדה הכרח היא לבני-האדם, ובה עליהם לרומם את רוחם, רוח איש-האדמה.

1926

סטאֶנדאַל – כינויו הספרותי של מאֶרי האֶנרי ביל. ראה לעיל, הערה לעמ' 64.

* * * *

אין אמן יכול לתאר היטיב¹ אלא אם כן הוא מצוין בראייה, ואף בראייה-מראש, ואין צורך לומר, כי חייב הוא לדעת הרבה. מצויים אמנים אשר להם הסגולה לתאר את אמת-החיים בצורת מושלמת יותר לאין-ערוך מכפי שניתן הדבר להיסטוריונים, שזכו לתואר “גדולים”. דבר זה מתבאר לא רק בהבדל שבין עבודה בספרים ובתעודות לבין עבודה בחומר חי, בבני-אדם; לא רק בהבדל בין מה שנתרחש בעבר, במרחק-זמן רב או מועט, לבין מה שאירע אתמול, מתארע היום ומן ההכרח שיארע מחר.

ההיסטוריון צופה למרחקי העבר ממרומי ההישגים של תקופתו, מספּר הוא על תהליכים מוגמרים, מספר כשופט המדבר בפשעים או כסניגורם של פושעים; נאנח הוא אנחת-אהבה לזכר “הימים הטובים שחלפו”, ימי אלימות ללא עונש, או שהוא אוצל למאורעות מסוימים בעבר צבע קודר ביותר, כי תיראה האפלה הכבדה של תקופתו בהירה יותר בעינינו. האוביאֶקטיביות של ההיסטוריון אף היא אינה אלא אגדה, כשם שאגדה היא צדקתו של אלהים, אשר עליו היטיב לומר סטאֶנדאַל: “רק זכות אחת עומדת לו לאלהים, והיא: שאינו קיים כלל”.

כבכל מקום, אתה מוצא גם כאן יוצאים מן הכלל. גיבון צופה היה אל “תולדות שקיעתה וחורבנה של הקיסרות הרומית” מבעד לערפלי ט“ו מאות שנה בעיני איש המאה הי”ח, ואולם הוא תיאר את גידולה של הנצרות, פעולתה ההרסנית ונצחונה הפוליטי תיאור בולט כל-כך, משל הוא עצמו עד-ראייה היה לאותו תהליך שביצר את העבדות הפיסית בעבדות רוחנית, בהמירו את החופש העכו"מי של המחשבה הביקרתית בקנאותם הפרועה של אנשי הכנסיה והנזירים. ואולם גיבון מוכשר להפליא היה, וניחן במידת-אמן, בסגולה יקרת-מציאות – להחיות את העבר, להקים מתים לתחיה.

ואולם על ההיסטוריון בכללו אמר דברים נכונים גיזו², אף הוא עצמו היסטוריון מהולל: “אפילו אינו מבקש להונות את האחרים, הוא פותח בהונאה עצמית; כדי להוכיח דבר שהוא רואה כאמת, הוא מתיר לעצמו אי-דיוקים, הנראים לו כנטולי-חשיבות, ויצרי לבו מחרישים את ספיקותיו.” הקורא הסוביטי מבין אל נכון, כי מלים אלו מדבּרות על לחצו של המעמד על “חופש” המחשבה של ההיסטוריון ועל אמת מחשבתו.

ואילו האמן – הוא קודם-כל בן-תקופתו, צופה במישרין או משתתף בפועל בטרגדיות ובדרמות שלה. יכול הוא להיות אוביאֶקטיבי אם הוא משוחרר במידה מספּקת מן ההיפנוזה של אמונות השוא והמשפטים הקדומים של מעמדו, אם עיניו עיני-יושר, אם הוא עצמו חלק-מה מן המרץ המרוכז של התקופה, מן המרץ היוצר, השואף אל מטרה, שהוצבה-נאמנה על-ידי התפתחות רגש הצדק בקרב העם העמל. עבודתו של הסופר מצויינת לא רק בכוח ההסתכלות הבלתי-אמצעית והנסיון, כי-אם גם בכך, שאותו חומר חי, שבו הוא עובד, ניחן בסגולת ההתנגדות לשרירות אהדתו ואיבתו המעמדית של הסופר. אכן, רוח התנגדות זה של החומר החי לשרירותו האישית של האמן – הוא המסביר לנו עובדות אלו, שהסופרים בקרב החברה הבורגנית מתייצבים לעתים תכופות יותר ויותר כהיסטוריונים הדנים בהווי מעמדם ללא משוא-פנים, והם מתארים בלי רחם את מומיו, את נוולותו, חמדנותו ואכזריותו, את התהליך החוקי של “שקיעתו וחורבנו”. במקום ההלל הגדול של המחברים האירופיים ליציבות החיים הבעל-ביתיים נשמעות יותר ויותר תפילות-אשכבה.

סטאֶנדאַל היה הסופר הראשון, שכמעט למחרת יום נצחונה של הבורגנות התחיל לתאר תיאור בולט ונוקב את קוצר-ראותה המטומטם של הבורגנות ואותות ההתפוררות הסוציאלית הפנימית שאין להימלט ממנה. כותבי תולדות הספרות הצרפתית העמידו אותו בשורת הקלאסיקונים, ואולם דבר זה נעשה אגב הסתיגויות. תמה אני, אם אפשר לומר שהצרפתים מתברכים בו בסטאֶנדאַל – –

סטאֶנדאַל משמש דוגמה מובהקת לכך, כיצד הביקורת מסלפת את דמות המחבר. הפרופיסור לאַנסון³ אומר עליו בספרו “תולדות הספרות הצרפתית”: “מאורעות חייו האישים אינם מעניינים כלל וכלל”.

דברים אלו נאמרו על אדם שלקח חבל במסע צבאו הבין-לאומי של נאפּוליאון על מוסקבה, וחזה מבשרו את הטראגדיה של הנסיגה, את אבדן הצבא הזה – על אדם שנמצא במגע קרוב עם ראשי המנהיגים של התנועה הלאומית-המהפכנית של הקארבונאַרים⁴ האיטלקים, נדון על-ידי ממשלת אוסטריה למוות, היה כל ימיו נתון לפיקוח המשטרה – ואף זה דבר שענין רב בו.

איני זוכר מי, כמדומה פאַגאֶ⁵ הוא שציין, כי בעצם הימים הטראגיים של נסיגת הצבא וגויעתו בקור, בימים שהמשמעת נתמוטטה כליל, נהג סטאֶנדאַל לבוא יום-יום לעבודה כשהוא מגולח למשעי, לבוש מדיו בתכלית, “שקט, ויצרו לנתח את המאורעות שלם עמו, וכאילו לא האמין במפלתו של נאפוליאון”.

הרי זו תכונה של אדם איתן ברוחו, שראייתו ראייה היסטורית, אדם שהתפעל אמנם ממרצו של נאפוליאון, ועם זה הבין כי אם גם נתבדה חשבונו של כובש אירופה שתלה תקוותו בהתקוממותם של העבדים הרוסים המשועבדים, עדיין אין זה אומר, כי ההיסטוריה עצרה מהלכה.

לאַנסון אומר: “פעולתו הספרותית של סטאֶנדאַל היא פרי אהבתו לחיי-מעש, ואהבה זו היא המכוונת אותה. למעלה מכל אהב סטאֶנדאַל את המרץ”. על צדקת הנחה זו מעידים כל חייו הנסערים של סטאֶנדאַל. אכן, הגיבור היחידי והאמיתי בספרי סטאֶנדאַל – זה חפץ-החיים; ראשון היה שהתחיל כותב רומאנים שאין מרגישים בהם מן הכפייה הטנדנציוזית של יד המחבר על גיבוריו, על המציאות.

בכוח כשרונו העלה מקרה פשע פלילי רגיל למדי למעלת מחקר פילוסופי-היסטורי על המשטר החברתי של הבורגנות בראשית המאה הי“ט. ראשון היה שהבחין בדמות ז’וליאֶן סוראֶל בתוך הסביבה הבורגנית ותיאר תיאור מונומנטלי אותו צעיר בן כ”ג, איכר שהתקומם למצבו השפל בחברתם של בעלי-הבתים שנתעשרו ושל האצוּלה שנתרוששה בימי המהפכה והלכה ונעשתה זעיר-בורגנית.

ז’וליאֶן סוראֶל חי בין אנשים, “שלעולם אינם מקיצים בבוקר למחשבה המציקה: היכן אסעד היום?”

המלים הממורכאוֹת נאמרו בפי סוראֶל עצמו בבית-הדין של מעמדו. אכן, כאילו למרות רצונו של המחבר, הוריד במלים אלו את ערכו הוא לעתיד ואת ערך הדראמה שלו, שלא נסתיימה במותו ונמשכה למעלה ממאה שנה, ועדיין משחק בה הנוער האירופי עד היום.

החברה הבורגנית ערפה ראשו של ז’וליאֶן סוראֶל, ואולם אדם צעיר שואף-כבוד זה קם לתחיה בשמות אחרים בכמה וכמה ספרים משל גדולי היוצרים באירופה וברוסיה: ברומאנים של בולוואֶר ליטון ואלפראֶד מיוסאֶ⁶, של באַלזאַק ולרמונטוב, של סאֶנקאֶביץ', פול בורז’אֶ ואחרים. בציורים מרופרפים אך נאמנים קם לתחיה גם אצל כמה מן היוצרים שלנו, שלא הוערכו כראוי, כגון סלאֶפּצוב, פּומיאלובסקי, קושצ’אֶבסקי.

ז’וליאֶן סוֹראֶל⁷ לסטאֶנדאַל – הוא אבי כל אותם “הגיבורים” שהתחילו בחיים מתוך אמונה, כי ההתפתחות הרוחנית הגבוהה מבטיחה להם בהחלט עמדה סוציאלית מתאימה עצמאית וגבוהה, מבטיחה חופש המחשבה והרצון. הקו המשותף לכלום: שאיפת כבוד מרובה, ואולם חיים הם בלי “עיקר אמונה” – בלי אותו עיקר סוציאלי, המשרה הרמוניה בין השכל לבין הרצון. החברה הבורגנית, על המון העיקרים שקבעה, אף היא הרסה “עיקר” ראשי זה, המשווה צורה אנושית ליצרים הזואולוגיים, עד כמה שניתן לאצול להם תכונה אנושית בתנאי האנארכיה של המשטר הקאפּיטאליסטי.

ברומאן “האדום והשחור” תיאר סטאֶנדאַל את הדראמה של הסתירה בין האישיות לבין החברה, דראמה שעליה הרבו כל כך להתפלסף אצלנו בשנות 1870–80, התפלספות עקרה כל-כך, ואשר לא תחדל מקרב החברה הבעל-ביתית אלא עם קיצה הגמור.

יצירתה הפוליטית של הזעיר-בורגנות הרבתה מספר הדראַמות הלללו, והיא מחוללת אותן לאלפים בצורות גסות עוד יותר, ואין צורך כלל להיות נביא כדי לומר בביטחה: דבר זה יחיש את קיצה של הבעל-ביתיות.

חריפות שכלו וכוח דמיונו של סטאֶנדאַל סייעו בידו לראות יפה-יפה את הצביעות ואת הכזב של הזעיר-בורגנות, את ניגודי המשטר הבעל-ביתי שאין להם תקנה. וצדק המבקר ווינוגראדוב⁸ בהצביעו על כך, שהביקורת הבורגנית עצמה את עיניה מראות את מסקנותיו המסוכנות של סטאֶנדאַל. אדם זר היה בספרות תקופתו, והוא הבין זאת ואמר דרך היתול, ולא שגה כמעט: “אותי יהיו קוראים בשת 1935”.

התחילו לקרוא אותו ולהבינו קודם לכך. אכן, הסופרים למדו כתוב על פי ספריו, ועוד ימים רבים יוסיפו ללמוד מהם. ויש לשער, כי עוד יוסיפו לדון בו מנקודת ההשקפה של הבקורת הצרפתית, כפי שקרה דבר זה לסטאֶפאַן צווייג⁹ המוכשר, שמנה את סטאֶנדאַל בין “משוררי חייהם הם” ולא השגיח בו את משוררו וסניגורו של המרץ היוצר.

הסופרים הצעירים שלנו ביחוד יראו ברכה רבה בלמדם מפי אדם זה, שידע לפרושׂ עובדה רגילה של כרוניקה פלילית ולעשותה תמונה רחבה ומבהיקה של תקופתו. סופרינו הצעירים פוגמים לעתים קרובות בנושאים בעלי חשיבות סוציאלית מרובה, משום שהם ניגשים לעבוד בהם ללא עיון וחקירה מספקת בחומר של יום עבר, מתוך ידיעה שטחית ביותר של מציאות ההווה השוטף.

מלים מספר על סגנונו של סטאֶנדאַל. לאַנסון, כמוהו כרבים אחרים, אומר: “צורת היצירות של סטאֶנדאַל אין בה מן המיוחד; אין בה כל אמנות; ואין היא אלא מבע אנאליטי לרעיונותיו” אף באַלזאַק לא העריך הערכה יתירה את אומנות התיאור של סטאֶנדאַל. נראה, כי בהשפעת דעותיהם של הצרפתים קובע גם צווייג, כי סטאֶנדאַל כתב “בלי לשקוד על הסגנון, על שלמות בליטות-הדברים, עד כדי כך, שכאילו אין כאן לפניך אלא איגרת פרטית שהוא כותב לידיד”. אם מותר להשוות את יצירות סטאֶנדאַל לאיגרות, הרי מן הנכון יותר לקרוא אותן איגרות אל העתיד.

לעומת כל ההערכות השליליות בדבר אמנות-המלה אצל סטאֶנדאַל עומדת אחת – זו שנתן גוסטאוו פלוֹבאֶר במכתבו לאלפראד דאֶ-פואטבאֶן:

“אמש קראתי במיטה את הכרך הראשון של “השחור והאדום” לסטאֶנדאַל. יצירה זו מצויינת בשכל מעודן ובדקות מרובה. הסגנון – צרפתי, אולם כלום סתם סגנון הוא? הרי זה סגנון לאמיתו! אותו סגנון ישן, שאין אתה מוצא עוד כיום מי שניחן בו”.

הערכה זו של גדול אמני הסגנון מכסה על כל הערכותיהם של המבקרים, שהטיחו בפני סטאֶנדאַל גם דבר זה, שהוא כתב בחפזה, כביכול, משום “שמיאן לתת שהות לאמן לסגנן, לייפות את פני המציאות”. ואולם המציאות תובעת וראויה לייפוי רק בשעה שהיא באה כהמשך למלחמת גיבורה הראשי, איש ההמון, מלחמה לשיחרורו “מן השבי הגופני והמוסרי”, ולא בשעה שהיא “הגדה עשויה” ובאה להצדיק, במישרין או בעקיפין, את עבדות האדם.

1931

המאמר ראה אור ב“יאֶוורייסקאיא ז’יזן” (החיים היהודים"), גל' 15–14 מיום ה-3 באפריל 1916, במלאת כ"ה שנה ליצירתו הספרותית של ח. נ. ביאליק. גורקי הכיר את שירי ביאליק מתוך תרגומם הרוסי שנעשה בידי ז. ז’אבּוטינסקי.

* * *

מלאכה קשה היא לדבר במשורר גדול, כמעט מן הנמנע למסור בבהירות מספקת את כל אשר שיריו מעוררים בנפשך: – סערת הרגשות המתחוללת על ידם אינה ניתנת לעולם, כמעט, להיתפס בידי הניב.

ביאליק משורר גדול הוא בשבילי, התגלמות מושלמת בלתי-מצויה של רוח עמו, כמוהו כישעיהו, הנביא האהוב עלי ביותר, וכמוהו כאיוב הנפתל עם אלהיו.

ככל הרוסים מועטות ידיעותי בספרות היהודים, אך במידה שידיעתי מגעת דומה עלי, כי עדיין לא היה לו לעם ישראל, – מכל-מקום, במאה הי"ט – עדיין לא הקים מתוכו משורר מחונן בעצמה כזו ובתפארת כזו.

בלשון הרוסית מאבדים, אל נכון, שירי ביאליק מחצית אונם וציוריותם, אך גם בשיור זה שהתרגומים משיירים יכול אתה לעמוד על יופיה של שירת הזעם אשר לביאליק.

…לְךָ זְרֹעַ עִם קַרְדֹּם¹,

וְכָל הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –

וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְּעָט!

דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,

דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל כֻּתָּנְתְּךָ –

וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

כך יכול לדבר רק אדם בעל כוח רוחני יוצא מגדר הרגיל, איש הזעם הקדוש, ויעורר-נא זעם זה את גאוות העם על הלב הלוהט של המשורר!

אולם ככל רבי השירה אף ביאליק הוא כלל-אנושי, ושעה שאתה קורא שירים מסויימים שלו ייצר לך, ועד ליאוש, לא עוד על היהודי, כי אם על עמך, על עצמך.

שֶׁלֹּא הֵקִים מִקִּרְבּוֹ בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב²

רַב-פְּעָלִים, אִישׁ חַי, אֲשֶׁר יִפְעַם בּוֹ לֵב,

וּבַלֵּב יִבְעַר זִיק, זִיק מַרְתִּיחַ הַדָּם,

וּבָרֹאשׁ יִגַּהּ שְׁבִיב מֵאִיר דֶּרֶךְ הָעָם:

אֲשֶׁר מְעַט מַשָּׂא-לֵב, הַרְבֵּה אֱמֶת, עֱזוּז,

שִׂנְאָה עַזָּה לִמְנָת חַיֵּי עַבְדוּת וָבוּז,

חֶמְלָה גְּדוֹלָה כַּיָּם, רַחֲמִים רַבִּים כִּגְדֹּל

שֶׁבֶר עַמּוֹ הָאֻמְלָל וּכְכֹבֶד הָעֹל, –

כָּל זֶה יֶהֱמֶה בַּלֵּב, יֶהֱמֶה יֶחְמַר כַּיָּם,

כָּל זֶה יִבְעַר כָּאֵשׁ, יִבְעַר יַצִּית הַדָּם,

כָּל זֶה יִרְעַם כַּהֵד תָּמִיד יוֹמָם וָלֵיל:

“קוּם עֲבֹד, קוּם עֲשֵׂה כִּי עִמָּנוּ יַד-אֵל!”

ולהלן:

אָכֵן אוֹבֵד הָעָם, שׁוֹאֵף חֶרְפָּה וָרֹק,

אֵין לְמַעֲשָׂיו יְסוֹד וּלְפָעֳלוֹ-אֵין חֹק.

אַלְפֵי שְׁנוֹת חַיֵּי נְדֹד, גָּלוּת גְּדוֹלָה מִנְּשֹׂא,

הִתְעוּ אָחוֹר הַלֵּב, אָבְדָה עֵצָה מִגּוֹי.

לִמֻּד שֵׁבֶט וָשׁוֹט – הֲאִם יָחוּשׁ כְּאֵב

חֶרְפַּת-נֶפֶשׁ בַּצָּר מִלְּבַד מְדוּשַׁת הַגֵּו?

מלים אלו של יאוש נשגב נופלות כריצפת-אש לא על לב יהודי בלבד, לא, לא עליו בלבד…

אחד השירים העזים ביותר של ביאליק הוא בעיני “בעיר ההרגה”, המייסר בלי רחמים את התליין ובצדק – את הקרבן על שום כניעתו לתליין.

כל יסורי עמו עברו את לב המשורר, והלב עמוק ופועם כפעמון אדיר.

את צערו וזעמו הוא מביע בדברי תוכחה של נביא, אך לא זרה לו גם המלה הפשוטה, הרחומה, האנושית; בשעת-רצון – הרי הוא ליריקן נהדר.

הוא בכלל איש בעל היקף רחב, אדם לאמיתו, אשר שום דבר בעולם אינו זר לו, אוהב הוא את עמו עד יאוש, מדבר הוא אליו בלשון נקם, מלעיב בו, קורא בקול של ביירון:

יְהִי מוֹתִי דוּמִיָּה:³

אַל תַּרְגִּיזוּ עַצְמוֹתַי, אַל תְּטַמְּאוּ אֶת זִכְרִי

בְּדִמְעַתְכֶם רְמִיָּה.

שִׁבְעָה מְדוֹרוֹת לַגֵּיהִנֹּם – הֵם שְׂרָפוּנִי בְּחַיַּי –

יִשְׂרְפוּנִי בְּמוֹתִי,

קְלוּ אֶת לִבִּי, זְרוּ אֶפְרִי, אַךְ בְּיוֹרַת דִמְעַתְכֶם

אַל נָא תִשְׁפְּטוּ אוֹתִי.

וְאִם אֶרְקַב בַּקֶּבֶר – הָבוּ אֶרְקַב לָבֶטַח,

וֶאֶחֱלוֹם רִקְבוֹנְכֶם:

וַאֲכוּל הַתּוֹלָעִים שִׁלְדִּי יִשְׂחַק לְאֵידְכֶם

וְהִתְפַּלֵּץ לִקְּלוֹנְכֶם.

ואולם זעם זה של אוהב הוא, זעם שגיא של לב העם, שכן המשורר לב עמו הוא.

מבעד לסופת החרון, הצער והתוגה בוקעת כקרן אור בהירה אהבתו של המשורר את החיים, את האדמה ואמונתו העזה בכוחות הרוח של היהדות:

אֲנַחְנוּ גִבּוֹרִים![¹²⁶]

דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנַחְנוּ!

אמונתו זו של ביאליק אינה משאירה בי הרהור של ספק: עם ישראל – איתן הרוח – הנה הוסיף ונתן לעולם עוד משורר אחד גדול⁴.

1916

מן הראוי להוסיף כאן כמה פרטים חשובים על הקשרים בין גורקי לביאליק.

בשנות המלחמה העולמית הראשונה פנה גורקי אל ביאליק בהצעה לכתוב ספר על משה. “גורקי התכוון להוציא סדר של ספרים על אבות היצירה. גדולי העולם, ובתוכם חשב להוציא ספר של משה” (אגרות ח. נ. ביאליק ד‘, עמ’ רכ"ח. וראה להלן אגרתו של גורקי לרומאֶן רולאן בספרנו זה).

בהשפעתו של מ. גורקי ובהשתדלותו אצל לנין ניתן הרשיון לביאליק ולחבריו הסופרים העברים לצאת מרוסיה המועצתית (ראה אגרות ביאליק ב', ר“ב ור”ה).

בבית-ביאליק שמור מאמר של המשורר על הפוגרומים, שנכתב ב-1915, לפי בקשתו של מ. גורקי בשביל כתב-העת “דיאֶלו”. המאמר נפסל על ידי הצנזורה הרוסית, ומ. גורקי נתן במקומו עמוד חלק, ובראשו את המוטו: “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח”, ובסופו – את חתימת ביאליק. המאמר הועתק אחר-כך בכתב, ועבר בשעתו מיד ליד, ואחד ההעתקים – בגנזי בית-ביאליק.

עדות נאמנה לכוחו של הכשרון המתגבר על הכל הוא התיאטרון “הבימה”.

הרי זה תיאטרון קטן חבוי בסימטה מסימטותיה הסבוכות של מוסקבה. אולמו מכיל בתוכו לא יותר ממאתים צופים. כתליו מחופים בד-שקים אפור, וארג גס זה משווה לו לתיאטרון גוון של רצינות רבת-רושם, של פשטות חמורה.

מפעל קטן זה עלה בעמל מרובה, במאמץ עצום של כוחות רוח. יצרו אותו עברים צעירים בהדרכתם של צמח¹, השחקן המוכשר, וּוואכטאַנגוב², הבמאי הגאוני-כמעט – שהוא עתה חולה אנוש מחמת עבודה שלמעלה מן הכוחות; לחזרות היו מביאים אותו על גבי אלונקה (זה עתה נודע לי: וואַכטאַנגוב נפטר).

מפעל מצוין זה נולד ברעב, בקרה, במאבק ללא הפסק על הזכות לדבר בלשון התורה, בלשונו של ביאליק הגאוני. כל שחקני ה“בימה”³ – צעירים וצעירות, אשר ברוב עמל יביאו את פת לחמם. אולם לאחר עבודת יום תמים במשרדים שונים, בתוך המולה שמקהה את השכל ואת הרגש, היו אנשים אלה, המאוהבים אהבת-מאמינים בלשונם הקדומה, הערבה לאוזן, באמנות הטראגית שלהם, מתכנסים לחזרות ושוקדים עד חצות על מחזות מתוך עקשנות ושיכחת-חושים של מאמינים בכוחה הנפלא של המלה היפה.

יודע אני קשיים והתנגדויות שאנשים אלו נאלצו להתגבר עליהם. כמה מרץ ביזבזו במאבקם נגד הסיכלות, הקנאה והרשע, אולם לא אבוא לספר על הסבל במקום שאפשר לדבר על נצחונו הגדול של הרוח. מרבים אנו לדבר ברע וע"י כך מחזקים שלטונו בחיינו. כלום לא הגיעה השעה שנלמד לבוז ליסורינו.

שלוש פעמים ראיתי בתיאטרון זה את “היהודי הנצחי” לדויד פּינסקי⁴ וכמו כן הייתי נוכח בחזרה של ה“דיבוק” לש. אנסקי⁵. את תפקיד הגיבור במחזהו של פינסקי מילא השחקן המצוין צמח, שהעלה דמות מזעזעת של נביא מימי חורבן ירושלים על-ידי טיטוס. הוא שיחק בכוח משכנע, בלתי מצוי. בלי שהבנתי את הלשון, בהתענגי רק על כוחה וצליליותה, הרגשתי בכל יסורי הנביא, אשר דבריו אינם חודרים ללב העם האהוב עליו, הרגשתי את היאוש הגדול של הלב הקשוב.

ואולם לא אך משחקם של צמח ושל השחקן המוכשר להפליא ורדי⁶, אף לא החזיון עצמו, עוררו את הרושם העמוק, המפעים את הלב – לא, רושם זה נוצר ע“י אותה ההרמוניה שבביצוע, ע”י התיאום המוזיקלי שבמשחק, של כלל השחקנים ושל כל אחד לחוד.

הבד האפור של המסך מתפרח לצדדין – וכמו נעלם הקיר החוצץ בין ההווה ובין העבר הרחוק, ולעיניך קם שוק ססגוני ליד חומת עיירה ביהודה, מבעד לשער נראית ערבה לוהטת בשרב, ובאופק מזדקר דקל בודד, מעוקל ומאובק.

ולמן הרגע הזה כובש הרוח האדיר של היופי את לבך, משקעו בחיי העיירה העברית, מעבירו אל העבר שמלפני אלפיים שנה – והרי הוא חי ביום הנורא של חורבן ירושלים.

“מה לך, רוסי, כופר, ולירושלים ולציון, מה לך ולחורבן בית-המקדש?” – שואל ההגיון.

אך הלב מרטט מצער למראה יסוריו של הנביא, החוזה בעיני-רוחו את הפורענות המתרגשת לבוא על עמו, הרואה את הבלות העם, הלועג לחזון נביאו, לסבלות נפשו המחוצה.

צרה זו, שלא לך היא, מרגיש אתה בה כאילו צרתך היא, וזה משום שצעירים מחוננים אלה אמיתיים הם על הבמה יותר מאשר בחיי מציאות זו, חיי-זאבים, שבהם רואה האדם צורך לעתים קרובות, בהגינו על עצמו ועל היקר לו, להעמיד פנים ולכזב. מדבר אני באדם היהודי, אשר כלבים משלו וכלבי זרים ירדפוהו כרדוף עכבר, מדבר אני על אדם המחונן – מטבעו – מאיזו בחינה שהיא, והוא מבקש לעמול לטובת עמו והוא יודע לאהבו אהבה עזה ובלתי-נכנעת את הארץ אשר יעונה בה – ארץ-הפּוגרומים.

הצגה זו נפלאה בנוֹיה ובהרמוניה שבה, העלתה בזכרוני את מיטב ימיו של “התיאטרון האמנותי המוסקבאי⁷”, הנודע לשם, ימים ששחקניו הנהדרים היו עוד צעירים ומלאי אמונה בקדושת מפעלם.

אולם שחקני ה“בימה” – כך נדמה לי – יתרון רב להם על התיאטרון האמנותי גם בימיו הטובים: אין הם פחותים מן האחרונים באמנות, אך יש בהם יתר להט, אֶכסטאזה.

התיאטרון עבודת-קודש הוא בשבילם, ואתה מרגיש בכך מיד, כל המלים, התנועות, המימיקה – הרמוניים מאד, ובכל דולקת אותה אמת של בינה. שהיא אך פרי האמנות, אך פרי הכשרון.

עבודה רבה ועצומה שוקעה בתיאטרון קטן זה – והנה נוצרה עוד הוכחה נפלאה לכוח הקסמים של האמנות, למתת הכשרון אשר לעם היהודים.

“הבימה” הוא תיאטרון שהיהודים זכאים להתברך בו. תינוק בריא ויפהפה זה גדול יהיה, מכבי יהיה.

1922

אגרות

---

אגרות לא"פ צ'כוב

מאת

מקסים גורקי

א

המחצית השניה של נובמבר 1898

ניזשני-נובגורוד.

אנטון פאבלוביץ' נכבדי!

תודתי הלבבית לך על שנענית למכתבי ועל הבטחתך להוסיף לכתוב לי. מצפה אני מאוד למכתב ממך, הייתי רוצה מאוד לשמוע חוות-דעתך על סיפורי. ראיתי בימים אלה את “הדוד וואניה”¹, צופה הייתי – ובכיתי כאשה, אם-כי אינני אדם עצבני כלל וכלל. שבתי הביתה ואני המום ומדוכדך מן המחזה שלך, כתבתי אליך מכתב ארוך – וקרעתיו. לא יובן ברור ויפה הרושם שמעורר מחזה זה, אך שעה שהייתי מביט בגיבוריו היתה בי הרגשה: מנסרים אותי במשור קהה. מהלכות שיניו על פני הלב, ממש, והלב מתכווץ, גונח, נגזר. בשבילי – יצירה נוראה הוא. אכן, “הדוד וואניה” סוג חדש לגמרי הוא באמנות הדראמתית, פטיש הוא שאתה מקיש בו על קרקפתו הנבובה של הקהל. ואף על פי כן עומד הוא בטימטומו, ואינו מבין לך כהלכה לא ב“בת שחף” ולא ב“דוד”. התוסיף לכתוב דראמות? מפליא אתה לעשות בזה!

במערכה האחרונה של “וואניה”, שעה שהדוקטור מדבר, אחרי אתנחתא ארוכה, על החום שבאפריקה, נתרעדתי כולי מתוך התפעלות לכשרונך ומחרדה לאדם ולחיינו הדלים נטולי הגוון. הלמת הלמות-אדירים כאן על הנפש, ויפה כיוונת! כשרונך עצום. אך, שמעני-נא, מה מבקש אתה להשיג במהלומות כאלו? הבהן יקום האדם לתחיה? בני-אדם עלובים אנו – אמנם-כן, בני-אדם “שוממים”, קודרים, כעוּרים אנחנו, וצריך אדם להיות משוגע לטוב כדי לעזור בחיים לשקי בני-מיעיים שכמותנו, כדי לרחם עליהם ולאהוב אותם. ואף על פי כן מה צר על בני האדם. הנה אני עצמי אין אני צדיק כלל, אך למראה “וואניה” וכל השאר געיתי בבכי. אף על פי שאיוולת רבה היא לגעות בבכי, ומשנה-איוולת – לדבר בכך. יודע אתה, נדמה לי כי במחזה זה קר אתה אל האדם, קר מן השטן עצמו. אדיש אתה כלפיו כשלג וכסופה. סלח לי, אפשר שוגה אני, מכל-מקום מדבר אני על הרושם האישי שלי בלבד. כי הנה אימה ועצבות ירדו עלי אחרי ראותי במחזה. הרגשה כיוצא בה ידעתי פעם בילדותי: היתה לי בגינה פינה שלי, בה שתלתי במו ידי פרחים, והם עלו יפה. אולם יום אחד באתי להשקותם ואני רואה: הערוגה מנוברת, הפרחים הושמדו ועל גבי גבעוליהם הממועכים רובץ החזיר שלנו – חזיר חולה שרגלו האחורית נמחצה אל השער. היום היה בהיר, והשמש הארורה שפכה אורה בשקידה יתירה ובאדישות על החורבן והמפולת של טיפוחי-לבי.

זה הדבר. אל יהא בלבך עלי אם אמרתי דבר שלא כהלכה. אדם מגושם ולא מהוקצע אני, ונפש לי חולה לאין תקנה. וכך יאה, אמנם, לנפשו של אדם חושב.

לוחץ אני את ידך בחזקה, מאחל לך בריות-הגוף ותשוקת-עבודה. מרבים אמנם בשבחך – ועדיין לא העריכו אותך למדי. ודומה כי גם אין מבינים אותך כראוי. לא הייתי רוצה לשמש אני עצמי ראייה לכך.

א. פאֶשקוב

ב

ראשית ינואר 1900

ניזשני-נובגורוד.

לשנה טובה.

חי אני חיים מבולבלים, כתמיד, מרגיש את עצמי מאומץ למעלה מכל שיעור. ליאלטה אצא בשלהי מארס, באפריל, אם לא אחלה לפני-כן. אדיר חפצי לחיות אחרת באיזה אופן שהוא – חיים ססגוניים יותר, בקצב מהיר יותר, העיקר: מהיר יותר. זה לא כבר ראיתי על הבמה את “הדוד וואניה” – שיחקוּ יפה להפליא! (אני, בעצם, איני מומחה למישחק, ומחזה כיוון שהוא נראה לי – לעולם משחקים אותו להפליא!) אולם – “דוד” זה חזק הוא מתוכו לאלץ גם שחקנים גרועים לשחק יפה. עובדה היא. שכן ישנם מחזות שאי אתה יכול כלל וכלל לקלקלם במישחק. וכן ישנם מחזות שהמישחק הטוב פוגם בהם. לא מזמן ראיתי את “שלטון החושך”² ב“תיאטרון הקטן”³. תחילה הייתי צוחק בהקשיבי ליצירה זו, ואף גם נראתה לי במקצת, ואילו עכשיו מוצא אני אותה נפסדת, מעשה קאריקטורה, ולעולם לא אלך עוד לראותה. גרם לכך מישחקם של השחקנים הטובים, שהבליטו ללא רחם את כל הגס והתפל בה. והוא הדין במוסיקה: את האלגיה של ארנסט⁴ יבצע גם כנר פחות, ואילו בידי הווירטואוז תיהפך איזו מנגינונת עלובה לתועבה ממש. קראתי את ה“גברת” שלך. כלום יודע אתה מה אתה מעולל? קוטל אתה את הריאליזם, ובקרוב עתיד אתה לקטלו כליל, ולימים רבים. צורה זו כבר עבר זמנה – עובדה היא! ואין איש שעשוי להפליג בשביל הזה יותר ממך, ואין איש שיוכל לכתוב בפשטות כזו על דברים פשוטים כאלה כמוך. לאחר סיפור שלך, ואפילו הוא מקלי-הערך שבסיפוריך, נראה הכל מגושם, משל נכתב לא בעט כי אם בגזיר-עץ. והעיקר: הכל נראה לא-פשוט, לאמור: לא-אמיתי. – – – הנה כי כן: את הריאליזם עומד אתה למגר. ושמח אני מאד לכך. דיינו בו. ילך לעזאזל!

אכן, הגיעה השעה הזקוקה להירואי: הכל מבקשים משהו מעורר, בהיר, משהו, יודע אתה, שלא יהא דומה לחיים, כי אם נעלה מהם, טוב מהם, טוב ויפה מהם. צורך הכרחי הוא, כי הספרות כיום תתחיל להנווֹת קמעה את החיים, אך תתחיל בכך – והחיים יוסיפו חן, כלומר: בני-האדם יתחילו לחיות חיים עזים יותר, נמרצים יותר. ואילו כיום – הביטה-נא וראה כמה כעורות עיניהם – עכורות, קרושות, שוממות.

מעשה גדול ועצום עושה אתה בסיפורונים הקטנים שלך, בעוררך בקרב בני-האדם את שאט-הנפש לחיי-תרדמה אלו, פגוּרים למחצה – לכל הרוחות! עלי השפיעה “גברת” זו שלך עד כדי כך, שהיה בי רצון לבגוד באשתי, לסבול, לחרף ולגדף וכדומה לכך. ואולם באשתי לא בגדתי – אין עם מי, אלא שנתקוטטתי כדבעי אתה ועם בעל אחותה, והוא לי ידיד-נפש. ואתה ודאי לא פיללת לרושם מעין זה? ואיני משטה. כך הווה עובדה. ולא בי בלבד יקרה כדבר הזה – אל-נא תצחק. סיפורים שלך – צלוחיות-חן מלוטשות להפליא, שכל ריחות החיים אצורים בתוכן, ואתה האמינה: האף הרגיש כבר יבחין בין כל אלה אותו ריח דק, חריף וחזק העולה מן ה“ממשי”, מן הנחוץ ובר-הערך באמת, המצוי תמיד בכל צלוחית וצלוחית שלך. בכן, דיינו, שאם לא כן עלול אתה לאמור בלבך: מחמאות בפי – – –

יחסך אלי הוא מופלא במאוד,לאמור: לא מופלא אלא משונה להפליא. לאמור: לא יחס שלך, כנראה, אלא שלי אליך. רושם מוזר ביותר עושים עלי מכתביך – לא עכשיו, שעה שאני פרוק ומפורק ביותר אלא בכלל. מאוד אהבתי אותם וכולי ברוח זו. ואתה שא לי על כל המתלאה הזאת. ואולם, רואה אתה, הענין הוא בכך, כי מדי כתבי אליך יש בי רצון תמיד להעתיר עליך דברים שישמחו את לבך, וגם ינעימו לך, ובכלל: שיקלו את החיים על אדמה זו, הקלוקלת למדי – – –

כן. משׂיחים בך, כי עומד אתה לשאת איזו אשה – שחקנית אשר שם-משפחה לועזי לה⁵. איני מאמין בדבר, ואם אמת הוא – שמח אני לכך. טוב הדבר להיות נשוי, ובלבד שהאשה תהיה לא עץ-יבש ולא מן העוסקות בראדיקליות. ואולם הטוב ביותר – הילדים. הו, איזה בן קונדס לי. ופיקח מאוד – עיניך תראינה, באביב אביאנו עמי. אלא שלמד מפי לחרף, והרי הוא ממטיר חרפות על הכל, ואין בידי לגמלו מזה. הרי זה מבדר מאוד, אך לא נעים שעה שנוֹכל זוּטא זה, בן-שנתיים, קורא בגרון אל אמו:

– שתסתלקי מכאן תיכף ומיד, ארורה!

ואף הוגה מפורשות: א–רו–רה.

ובכל זאת – להתראות.

אני לוחץ את ידך. “פומה”⁶ שלי עדיין אינו יוצא לאור משום-מה. הקראת שבחים שמשבחים אותך הגרמנים? וזה לא כבר כתב מישהו בפיטאֶר⁷, כי “הדוד” עולה על “בת שחף”. האמנם? עדיין זה בגדר טעון עיון. כתוב נא.

א. פאֶשקוב

ג

אמצע ינואר 1900.

ניזשני-נובגורוד.

ובכן, ביקרתי איפוא אצל לאֶב ניקולאַיאֶביץ'⁸. כבר עברו שמונה ימים מאז, ועדיין איני יכול לתת דמות לרשמי. תחילה הפתיעני בחיצוניותו: לא כך ראיתיו בדמיוני: גבה-קומה יותר, רחב-גרם יותר. והנה מצאתיו ישיש קטן-קומה ומשום-מה העלה על דעתי את הסיפורים על אותו תמהאי גאוני וסוּבוֹרוֹב⁹ שמו. וכשפתח בדיבור – הקשבתי והשתוממתי: כל מה שדיבר היה פשוט להפליא, עמוק, יפה לאין-שיעור, ואם גם לפעמים לא נכון כלל, לדעתי. העיקר: פשוט-פשוט. ואחרי הכל הרי הוא בכל זאת – תזמורת שלמה, אלא שלא כל כליה תואמים יחד. ואף דבר זה הוא טוב מאוד, שכן אנושי הוא במאוד, לאמור: מתכוּנותיו של אדם. בעצם שטות איומה היא לכנות אדם בשם גאון. לגמרי לא מובן, הגאון מהו. הרי פשוט וברור יותר לאין שיעור לומר: לאֶב טולסטוי – זה גם קצר וגם מקורי לגמרי, כלומר: משהו שאין דימוי לו כלל ועם זה – הוצק כוח בכך, כוח ביחוד. יש חשיבות רבה ותועלת בדבר לראות את לאֶב טולסטוי, אף על פי שבשום פנים איני חושב אותו לפלא מפלאי הבריאה. תביט בו, וינעם לך לאין שיעור להרגיש את עצמך כאדם, להכיר כי יכול אדם להיות – לאֶב טולסטוי. מבין אתה? ינעם לך בשל האדם בכלל.

הוא נהג עמי יפה מאוד, ואולם דבר זה, מובן, אינו חשוב. ואין חשיבות אף לכך, שהוא מדבר על הסיפורים שלי. אולם יש חשיבות משום-מה לכל זה, לכל זה יחד: כל הנאמר, אופן דיבורו, ישיבתו, התבוננותו בך. כל זה מוצק מאוד ושגיא ביופיו. לא האמנתי כל הימים, כי אתאיסט הוא, אם כי הרגשתי בכך, אך עתה, לאחר ששמעתי כיצד הוא מדבר על הנוצרי וראיתי את עיניו – פיקחות מדי לאיש מאמין – יודע אני, כי אכן אתאיסט הוא, ועמוק. האם לא כן?

עשיתי אצלו למעלה משלוש שעות, ולאחר מכן, נקלעתי לתיאטרון למערכה השלישית של “הדוד וואניה”. שוב “הדוד וואניה”, שוב. ועוד אוסיף ואסע במתכוון לחזות במחזה זה ואכין לי כרטיס מקודם. איני חושב אותו לפנינה, ואולם מוצא אני בו תוכן יותר מאשר רואים זאת אחרים; רצוף הוא תוכן עצום, סמלי, ולפי צורתו הרי זו יצירה מקורית בתכלית, שאין דוגמתה – – –

בכלל עשה עלי תיאטרון זה רושם של מפעל סולידי, רציני, גדול. וכמה זה הולם אותו שאין מוסיקה, והמסך לא מתרומם כי אם מוּסט לצדדים. אני, אודה, לא יכולתי גם לשער בנפשי משחק כזה ותכונה כזאת. יפה! ואפילו צר לי, שאין דירתי קבע במוסקווה – הייתי הולך והולך לתיאטרון נפלא זה. ראיתי את אחיך, עמד ומחא כפים. לעולם איני מוחא כפים לשחקנים, יש בכך משום עלבון להם, כלומר: צריך להיות בכך משום עלבון.

ואתה, הראית את “סיראנו דאֶ בּאֶרז’אֶראַק”¹⁰ על הבמה? אני ראיתי זה לא כבר, והמחזה עורר בי התפעלות.

לַגַּסְקוֹנִים דֶּרֶךְ פַּנּוּ!

דְּרוֹמָאִים וּבְנֵי-חוֹרִין!

שְׁטוּפֵי-זֹהַר לָעוֹלָם יָצָאנוּ,

וּבְדָמֵנוּ שֶׁמֶשׁ-הָאוֹרִים.

מאוד מאוד מוצא חן בעיני “ובדמנו שמש-האורים” הזה. הנה כן צריך לחיות – כמו סיראַנו ולא כמו הדוד וואַניה והדומים לו.

ואולם הוגעתיך, בודאי. להתראות!

ואצלי – פלאֶבריט. משתעל אני עד כלות הכוחות, לילות איני ישן מחמת כאב בצד. באביב אסע, ויהי מה, ליאלטה להתרפא.

שלך

א. פאֶשקוב

ד

המחצית השניה של אויגוסט 1900.

מאנוילובקה, פלך פולטאבה.

בזה הנני להודיעך, אנטון פאבלוביץ' היקר, כי הדראמה של מ. גורקי שהובאה על ידו, בזיעת אפים, עד למערכה השלישית, נפטרה בשלום מן העולם. קרוע נקרעה מרוב שעמום ומהמון הערות המחבר. לאחר שקרעתיה לקרעי-קרעים, נאנחתי אנחה של קורת-רוח ועתה אני מחבר ממנה – סיפור.

אם לדבר ברצינות – מאוד לא ניחא לי מכשלון זה. ולא כל כך מפני עצם הכשלון, אלא, בעיקר, למחשבה, מה פרצוף יהיה לי לכשאפגוש את אלכסייאֶב¹¹ ואת דאַנצ’אֶנקו¹². לפניך אצא נקי, כלומר: אף על פי כן כתוב אכתוב את הדראמה. בלי שום תירוץ! יודע אתה, ענין רב בכך לראות, כמה מלמדת אותנו המשמעת להוקיר את המלים. רוצה אתה, למשל, לאמור: “הוא הציץ בגיחוך כלפי הארון” – ואין לומר כך. תחילה הרגשתי עצמי, כאילו מישהו עומד על גבי כל אותן השעות, מוכן לגעור: "אל תהין”.

סבור אני, כי מכתבי זה לא ימצאך ביאלטה. אך מקווה אני כי יביאוהו אליך. בעוד כמה ימים אצא מכאן לניזשני ואהיה במוסקבה. אם שם אתה, אמצאך. אך אם אתה באיזה מקום אחר, – הואילה-נא לכתוב לי, לניזשני, מתי תהיה במוסקבה. אני אהיה שם ב- 20 בספטמבר בקירוב. משתוקק אני לראות פניך – – –

אני לוחץ את ידך בחזקה, מאחל לך כל טוב.

א. פאֶשקוב

ה

המחצית הראשונה של ספטמבר 1900

ניזשני-נובגורוד.

את הדראמה לא כתבתי ולא אכתבנה, לעת-עתה. כותב אני סיפור ובקרוב אגיע לסיומו, ואך אסיים – אתחיל בדראמה, אתחיל מראשית ובדרך אחרת. לכשלון – איני חושש, כבר זכיתי בשבחים מכל צד, ואם כי הפעמון רעם – אותי לא המם. מרגיש אני יפה מאוד, כי בקרוב יתחילו לנבוח בקול וללא יסוד, כשם ששיבחוני קודם.

אולם בכל זה אין לי שום ענין, אנטון פאבלוביץ' יקירי ונכבדי. ואילו “שלגיה”¹³ מאורע היא! מאורע כביר, על דיברתי! אמנם איני מבין בזה הרבה, אולם כמעט תמיד יש בי הרגשה נכונה כלפי היפה והחשוב בתחום האמנות. נפלאה, נהדרת הצגת המחזה בידי אנשי התיאטרון האמנותי, יפה להפליא! הייתי נוכח בשעת חזרה, בלי תלבשות ותפארות, ואולם יצאתי מן האולם הרומאַנובי מוקסם ומרונן עד לדמעות! משחק זה של מוסקבין¹⁴, קאַצ’אלוב, גריבּונין, אולגה ליאונרדובנה, סאַביצקיה! כולם טובים. אחד עולה על חברו. חי אלוהים! כמלאכים הם, שלוחים ממרום להגיד לאדם מה עמוק היופי, מה עמוקה השירה.

ב- 20 אצא למוסקבה להצגת הבכורה, אצא בכל התנאים, כבר איני בקו הבריאות, במוסקבה לקיתי בפלאֶבריט יבש בריאה הימנית. אולם כל אלה הבלים. אתה, לדעתי, לא מן הראוי לך לנסוע למוסקבה – עלול אתה לחלות. ואולם למען “שלגיה” כדאי להפליג גם לקוטב הצפוני, חי נפשי…

אילו ראית, כמה יפה מוסקבין – הגלמוד, קאַצ’אַלוב – המלך, ולאֶל¹⁵ – אולגה ליאונרדובה! צפויה לה הצלחה מרעישה, – דבר זה גלוי לעין, גם אחרים יזכו עמה להצלחה, אולם היא עתידה להדהים את הקהל גם בזמרתה, מלבד משחקה הנאה והנבון. המוסיקה ב“שלגיה” שופעת גוונים היא עד כדי טירוף-הדעת, אם גם נכתבה בידי גראֶצ’אנינוב¹⁶ שתום-העין. אדם חביב הוא! אוהב את המוסיקה העממית, יודע ומרגיש אותה להפליא.

התיאטרון האמנותי – חזיון יפה הוא וחשוב כגלריה הטראֶטיאַקובית¹⁷, הכנסיה על שם וואסילי הקדוש¹⁸ וככל המעוּלה שבמוסקבה. מן הנמנע לא לאהבו, ולא לעבוד למענו – חטא הוא, חי אלוהים!

ו

ראשית אוקטובר 1900.

ניזשני-נובגורוד.

אנטון פאבלוביץ' היקר!

זה עתה חזרתי ממוסקבה, התרוצצתי שם שבוע ימים, נהנה למראה כל מיני מופלאות, כגון: “שלגיה” ותערוכות וואסנאֶצוב¹⁹, “מות איוואן האיום” ושאליאפין²⁰, סאווה מאַמוֹנטוב²¹ וקראֶנדיאֶבסקה. עייפתי מאוד, המום כולי, ושמח אני מאוד כי שבתי לניזשני שלי. “שלגיה” הקסימתני. אולגה ליאונארדובנה – לאֶל אידיאלית היא. לא רעה בתפקיד זה גם אנדרייבנה, אולם אולגה ליאונארדובנה – חמדת עין! חמודה, אגדית, שמשית – וכמה מיטיבה היא לשיר! המוסיקה ב“שלגיה” יפה עד לדמעות – פשוטה, תמימה, רוסית לאמיתה. אל אלוהים, כמה נאה היה כל זה! כחלום, כאגדה! נהדר בתפקיד באֶראֶנדיי²² המלך קאצ’אלוב, עלם צעיר, שניחן בקול נדיר לגמישות וליופי. יפות שתי השלגיות – גם לילינה וגם מונט. אה, רבות יכול הייתי לכתוב על תיאטרון מצויין זה, שגם הנגרים שבו אוהבים את האמנות אהבה-שאינה-תלויה-בדבר רבה יותר משל “סופרים מפורסמים רבים שברוסיה”.

התיאטרון, וואסנאֶצוב ומשפחת קניפר²³ המטורפת העניקו לי שמחה לאין שיעור… וואַסנאֶצוב דורש בשלומך, אוהב אני ומעריך יותר ויותר משורר גדול זה: באַיאַן שלו – יצירה גראנדיוזית. ועוד נושאים רבים לו לתמונות – חיים, יפים, וכבירים. מאחל אני לו אלמוות…

בביקורי הפעם מצא מאוד חן בעיני דאַנצ’אֶנקו הפיקח. שמח אני ממש שהכרתי אותו. השׂחתי לפניו את המחזה שלי. ומניה-ביה, בשתים שלוש הערות נבונות ומכוונות, נפח רוח חיים במחזה. הכל תיקן, העתיק ממקום למקום, ואני עצמי התפלאתי לראות כיצד עלה הכל יפה ומתואם. אך זה בן-חיל!

א. פאֶשקוב

---

לא"י רופין

מאת

מקסים גורקי

ראֶפין, איליה יאפימוביץ', 1930–1844. צייר רוסי. מינין, קוזמה, מת 1616. עסקן מדיני רוסי. סוחר מניז’ני-נובוגורוד שהזעיק את העם בשנת 1611 להגנת מוסקבה מפני הפולנים.

* * *

תודה מקרב לב על התצלום, איליה יאֶפימוביץ' נכבד. יקרה לי עד מאוד תשומת-לבך, והיענותך לבקשתי נגעה עד לבי.

ברצון רב אני עונה לשאלותיך. את “הקורא” כתבתי לפני ארבע שנים. “הקורא” – הרי זה אני, אדם משוחח עם נפשו, עם הסופר. אני, האדם, אין דעתי נוחה מעצמי, מן הסופר, שכן הרביתי יותר מדי לקרוא והספרים שדדו את נפשי: מרוב קריאה אבד לי הרבה משלי, מן המקורי, מאשר ניתן לי בידי הטבע. משנעשיתי סופר, הריני מתחיל לעמוד על כך, שלא עוד בן-חורין אני במחשבותי, כמוני כרבים אחרים, וכי משתמש אני לעתים בעובדות וברעיונות שספגתי לתוכי אגב קריאה בספריהם של אחרים ולא חזיתי אותם במישרין מבשרי. דבר זה הוא מר מאוד, ולא נאה הוא, כמובן. וכי יאה לאדם להאיר בנוגה-נגד? לא לכבוד הוא. סבור אני, כי כל אחד חייב להיות בן-חורין במחשבתו ובהרגשתו ולדבר רק מתוכו ובעדו, כי יקבל עליו את האחריות לכל האמור. הן לא טוב הדבר כי יישאל אדם: כיצד הגעת למחשבה זו או אחרת? והוא ישיב: קראתיה אצל פלוני. הספרות הרוסית בת זמננו, כולה, נראית לי כשאולה מן הספר. מלבד שרטוטי-הווי יש בה אך קורטוב של עצמיות רוסית מקורית, מיוחד לרוח הרוסית. ואילו אני מאמין בלאומיותו של האופי הרוסי ומוצא בטיוליו של קורולאֶנקו, למשל, ביטוי לאופי הרוסי הלאומי, טיולין שעל נהר וואֶטלוגה – הרי זה אותו מינין שבהיסטוריה. הופיע, עשה מעשה-גבורה ונעלם, אבד, שקע בחיק התרדמה. אין אני אוהב ספרות זמננו גם משום פסימיותה. אין החיים גרועים כל כך כפי שנוטים לתארם בספרים, הם בהירים יותר. ואף האדם טוב הוא בחיים יותר מאשר בספר, ואפילו נכתב בכשרון. מורכב הוא יותר.

הסופרים מעליבים, לפי דעתי, את האדם. מובן, אף אני מעליב. מה לעשות? נעשיתי איש-המקצוע. רע הדבר, אך אין להימנע מכך.

“הנוכל” – דמות חיה. הרי הוא בדומה למורה הפטרבורגי שלך. זהו אחד ממקרי-הרפתקאותי המרובים. נכתב בשנת 97. “בן-לווייתי” – אף הוא הרפתקה שלי, מתוארת שלא בהצלחה. וחבל – נושא טוב. סופר גדול עלול היה לעשות ממנו דבר קלאסי. “ביום סתיו” – אף הוא מן המציאות.
נכתב בשנת 95. “חבר”¹ – ב- 98. מכל הדברים האלה צריכה לעלות ולנסר הרגשת מרי ועלבון בגלל האדם. אין אני יודע משהו טוב, מורכב ומעניין מן האדם. הוא הכל. הוא יצר גם את האלוהים. האמנות אינה אלא אחד הגילויים הנעלים של רוחו היוצרת, ומשום כך אינה אלא חלק מן האדם. סמוך אני ובטוח, כי האדם מסוגל להשתלמות לאין-סוף ואף פעולתו כולה עתידה להתפתח יחד אתו – יחד אתו מדור לדור. מאמין אני באין-סופיותם של החיים, ואת החיים רואה אני כתנועה להשתלמות הרוח. אך שבתי וראיתי, כי זה זמן מסויים שהתפתחות האדם מסתלפת – מתפתח השכל ומתעלמים מן הרגש. סבור אני, כי דבר זה מזיק לנו. מן הצורך, כי האינטלקט והאינסטינקט יתמזגו בייחוד הרמוני, ואז, כך נדמה לי, נהיה כולנו וכל אשר מסביבנו – בהירים יותר, מאירים ועליזים יותר. מאמין אני באפשרות הדבר. אין אני אוהב אנשים חכמים, אם אינם יודעים להרגיש. רעים הם, ושפלים ברשעותם. כן איני אוהב אנשים מטיפי-מוסר, הרואים את עצמם יעודים לדון כל אדם וכל דבר. מוצא אני בהם תמיד מיהירותם של הפרושים ומוכן אני לשים אותם ללעג.

ואחר כל זאת – אני עצמי מה אני?

איני יודע. כל פעם שאני מעלה שאלה זו לפני – לבי טוב עלי. כי לפי-שעה אין אני שייך לשום צד, אף לא לאחת מן ה“מפלגות” שלנו. שמח אני על כך, כי זהו – החופש. והחופש נחוץ לו לאדם, ולחופש-המחשבה נצרך הוא יותר מאשר לחופש התנועה. אושר הוא לא להשתעבד לאיש, לא כן? להיות אדון לנפשך ולא לקבל את כל הזר, המרפּש בחוצפה את כל אשר לך – הרי זה טוב!

ברוך חופש ואושר מסוג זה – כך אני רואה גם אותך. ויש לי לכך נימוקים משלי: שעה שאני מסתכל בבן-המלך הגוסס, שנרצח בידי איוואַן האיום, ולאחר-מכן באותם הזאפורוז’צים, המשתפכים בצחוק בריא, בניקולאי המוכן למסור את נפשו בעד האדם, ובטאטארי, מורה-הדרך, בעל הפרצוף הבהמי-היפה, המפיק קורת-רוח מעצמו, הרי כל זה – מוכשר, גדול, חזק ואמיתי – כל זה דובב אלי: הנה אמנות! הנה באיזו רוחב-יד היא צריכה לתפוס את החיים. אלוהים ברא את הזמיר ואת העכביש, את הפיל ואת הפרעוש, ובכל מקום הוא – יוצר גדול, ובכל דבר הוא – אמן, בכל אהבתו לחיים, ובכל – שאיפתו הדרוכה לעשות מלאכתו טובה ככל האפשר, נבונה ומבהיקה ככל האפשר. בכל פעולותיו – וביותר באמנות – חייב האדם לנהוג מעשה-אמן, לאמור: להיות נאה וחזק, כמוהו כאלהים.

ועתה, הלא תשא לי על מכתבי זה, שאולי אינו ברור, ומכל-מקום – ארוך הנהו. מאחל אני לך בריאות-הגוף, איליה יאֶפימוביץ', ותשוקה – תשוקה עזה לעבודה.

שלך בכל לב –

נובמבר 1899, ניז’ני-נובגורוד

א. פאֶשקוב

---

אגרת לאנטול פראנס

מאת

מקסים גורקי

…האדמה בשבילי – זה הלב הגאה של היקוּם, האמנות – לב-האש של האדמה, אנשי האמנות – הנימים שבלב.

האמנות – רגשותינו רגשותיה, ויגון כולנו – יגונה, היא מקור לא-ייבש של אהבה ואמת; שמש-צדקה היא, היא תשיר תהילה לגיבור אך תאהב בעצב גם את החדל-ממעש; אֵם היא, אשר כל יושבי-תבל ילדים הם לפניה, ילדים קטנים ואהובים מאוד.

אכן, אנשי האמנות הם בלבד לא יפלו בין יווני ליהודי! בשבילם האדם הוא ראשית כל – נשמה, נשמה נוגה ומורדת, שנסתלפה ביד האכזרית של החיים הרעים. כל אדם, שנפשו קרועה מפני מעשי האלימות הנעשים בה על ידי אותם המאניאקים המגונים, הרואים את עצמם כמיועדים בידי שמים לחלוש על גורל עמים – הוא בשביל האמנות מעין-לא-אכזב של חכמה ושירה, של נעלה ועלוב, של צער ותיפלות.

אכן, רק אנשי האמנות לבדם הם – לעולם אבירים נאמנים על משמר היופי הנצחי, האמת והצדק, שעל כן הם לבדם – אצילי-העולם האמיתיים!

והנה משום כך, שעה שראיתי ברשימת ידידי העם הרוסי את שמך המזהיר, את שמו של מירבּו¹ השנון, של סטיינליין², שציוריו מן הרחוב העלו לפני הרבה תוגה יפה וצחוק של זעם, את שמם של לאַנגלואַ³, סאֶנאוֹבּוֹס⁴, קלאֶמאנסו⁵, – אנשים שאני מכירם ומכבדם מכבר – הנה משום-כך, אומר אני, שמחתי שמחת-לב לוהטת.

כי יחסכם אל העם הרוסי לא זו בלבד שהוא מקיים את אמונתי בכוחה של האמנות – מקים הוא לתחיה בעולם את החלום הגדול של אחוות-עמים.

1906

---

אגרות לשלום-עליכם

מאת

מקסים גורקי

מתוך: י. ד. ברקוביץ, “הראשונים כבני-אדם”, חלק ב' עמ' תא"ץ. מן הראוי לציין כאן את הקשרים שנתרקמו בין שני הסופרים הגדולים. בשנת 1902 נתבקש שלום-עליכם על-ידי מ. גורקי לערוך קובץ של דברי סופרים ביידיש, מתורגמים רוסית. הקובץ נועד לצאת בהוצאת “זנאניה”, שגורקי היה מעורכיה. שלום-עליכם טרח הרבה בענין זה, אך מפאת סיבות שונות נתבטל הדבר (ראה שלום-עליכם-בוך, ניו-יורק 1926, בעריכת י. ד. ברקוביץ). ב-1904 התוודע שלום-עליכם אל מ. גורקי, וכך מתאר שלום-עליכם במכתבו לבני-ביתו ביום ה-15 בנובמבר אותה שנה את פגישתו עם הסופר הרוסי: “כותב אני לכולכם בעודי נתון לרושם הרענן של ביקורי הראשון אצל מאקסים גןרקי – אליל ימינו, שליט הלבבות. הוא קיבלני בסבר-פנים חברי ביותר. לאחר המלים הראשונות משסקר אותי מכף רגל ועד ראשי, הזמינני לחדר-האוכל לכוס תה. מיד נתקשרה שיחה בעניני ספרות, כללית ויהודית, ובנאמנות: עין לא הספקתי להעיף – וכבר חלפה שעה תמימה (מ-11 עד 12). ביקשני לסור אליו באופן פשוט. והוא שקיבל על עצמו לוודעני עם טובי אנשי העתונות. כללו של דבר: ידידותי היה, לגמרי לא כאורח המאקסימי – – – חזותו אינה כלל וכלל כפי שתיארנוה לעצמנו. גלוי, מעניין, “פונקה” במלוא מובנה של המלה, בעל פנים גלויים, טהורים ומפיקים טוב-לב, ובעל אף רחב. הוא עצמו גבה-קומה וחסון (כלל לא חולה), רך ואם-כי מזוּות במקצת, לבוש חולצה, כמובן, ונעול מגפים גבוהים”. – – – (שלום-עליכם, הנ"ל).

* * *

את ספרך קיבלתי, קראתי, צחקתי ובכיתי – ספר נפלא! התרגום, נדמה לי, עשוי ביד חרוצה ובאהבה למחבר, אף כי לפעמים מורגש, כי בלשון הרוסית קשה למסור את ההומור הנוגה והלבבי של המקור – הספר מוצא חן בעיני מאד. עוד פעם אומר: ספר נעלה! כולו מתנוצץ באהבה נאמנה, טובה וחכמה לעם, ורגש זה כל כך יקר בימינו.

1906

---

לרומאן רולאן

מאת

מקסים גורקי

לרומאן רולאן / מקסים גורקי / משה בסוק

א

פאֶטרוגראַד, סוף דצמבר 1916.

חבר רומאֶן רולאַן, יקירי ונכבדי!

בקשה רבה לי אליך, כתוב-נא את הביוגראפיה של באֶטהובן, מותאמת לילדים. כן פונה אני לה. ג. וואֶלס¹ בבקשה להעלות קורות חייו של אֶדיסון; פריטיוף נאַנסן² יכתוב “חיי כריסטופור קולומבוס”; אני – “חיי גאַריבאַלדי”; המשורר העברי ביאליק³ – “חיי משה” וכולי. בסיועם של טובי סופרי הדור הייתי רוצה להוציא סדרה שלמה של ספרים לילדים, שתכנם – תולדות חייהם של האנשים הגדולים בכל העולם. ספרים אלה כולם יֵצאו על-ידי.

אתה היודע, שאין עוד איש הזקוק כילד לתשומת-לבנו בימים אלה. מורשת עלובה מורישים אנו, הבוגרים, עם הסתלקותנו מעולם זה. חיים אין-שמחה אנחנו מניחים להם. מלחמה נואלת זו – הוכחה נאמנה היא לרפיוננו המוסרי, לירידת התרבות. הבה נזכּירה איפוא לילדינו, שלא תמיד היו האנשים כה רפים ומגונים, כמונו – אהה – עתה. נזכיר-נא להם, כי אצל כל העמים היו, ומצויים גם כעת, אנשים גדולים, נשמות נדיבות. דווקא עתה הכרח הוא לעשות זאת – בימים אלה של טורפנות ובהמיות חוגגת-נצחון. מקרב לב אבקש ממך, רומאֶן רולאַן היקר, לכתוב “ביוגרפיה של באֶטהובן” ⁴ זו, שכן בטוח אני שאין איש אשר ייטיב לעשות זאת ממך…

קראתי בשקידה כל מאמריך שנתפרסמו בימי המלחמה וברצוני להביע לך את רחשי היקר והאהבה העמוקים שעוררו בי. אתה אחד המעטים שנפשם לא לקתה בטירופה של מלחמה זו, ורבה ביותר השמחה להכּיר, כי שמרת בלבך האציל מיטב העקרונות של האנושות. הרשני-נא ללחוץ מכאן את ידך, חבר יקר

מאכסים גורקי

ב

פאֶטרוגראד, 18 –21 במאֶרץ 1917.

ממהר אני להשיבך דבר, רומאֶן רולאַן היקר. הספר על באֶטהובן נועד לנוער המתבגר (בגיל י“ג–י”ח). הכוונה לסיפור לוקח-לב, ללא משוא-פנים, על חיי הגאון, התפתחות נפשו, עיקרי מאורעות חייו, היסורים שנתגבר עליהם והתהילה שזכה לה. מן הרצוי לספר כל מה שניתן לדעת על שנות-הילדות של באֶטהובן. מטרתנו לעורר בקרב הנוער אהבה ואמונה בחיים. מבקשים אנחנו ללמד את בני האדם רוח גבורה. צורך הוא, שיבין האדם כי הוא בורא העולם ואדוניו, כי הוא אחראי לכל הרעות שעל האדמה ולו התהילה על כל הטוב שבחיים. יש לסייע בידי האדם לנתק את כבלי האינדיבידואליזם והלאומנות. אכן, הכרחית היא עשיית נפשות לברית עולמית בין בני האדם.

הרעיון שהעלית בדבר כתיבת חיי סוקראטס⁵ משמח אותי מאד; בבקשה ממך, קום ועשה. ודאי תתאר את חיי סוקראטס על רקע החיים הקדומים באתונה, לא כן?

הערותיך, הדקות כל כך, בנוגע לספר על “משה” עולות בקנה אחד עם נקודת-השקפתי על תפקידה של הקנאות הדתית בחיים, שהיא מערערת אותם. ואולם לא בחרתי במשה אלא כבריפורמטור חברתי בלבד, ולגבי ביוגראפיה יש לראותו אך ורק מצד זה. כן חשבתי בדבר ז’אן ד’אַרק⁶, אך חושש אני שמא יכריחנו נושא זה לדבר על “הנפש המיסתורית של העם” ושאר דברים, שאין אני מבינם ורואה אותם כמזיקים לנו, הרוסים.

מה שאין כן חיי פראנציסקוס איש אסיזי⁷… אילו מחברו של ספר זה היה שׂם לו למטרה להוכיח מה בין פראנציסקוס איש אסיזי ולבין קדושי המזרח, קדושי רוסיה, היה זה דבר טוב ומועיל. המזרח פסימיסטי הוא, פסיבי, קדושי רוסיה אינם אוהבים את החיים, שוללים הם ומקללים אותם. פראנציסקוס – רליגיוזי ואפיקורי הוא כאחד, יווני הוא, אוהב הוא את האלוהים, כיציר נפשו הוא, כפרי רוחו. מלא הוא אהבה אל החיים ואין בלבו פחד משפּיל בפני אלוהיו. הרוסי הוא אדם שאינו יודע לחיות ואך יודע למות… חושש אני לומר, כי רוסיה מזרחית היא יותר מסין אפילו, רבה מדי המיסטיות אצלנו… בכלל, נחוץ לתת בלב בני-אדם את האהבה לפעולה, לעורר בהם כבוד לדעת, לאדם, לחיים.

תודה לך, תודה מקרב לב, על מכתבך הידידותי. הרי זה נחמה רבה לדעת, כי אי-שם, במרחק, ישנו אדם שנפשו כואבת כאב נפשך, כי אוהב הוא את היקר גם לך. כמה טוב לדעת זאת בימים אלה של אלימות וטירוף-הדעת. לוחץ אני את ידך, חבר יקר.

מאכסים גורקי

נ. ב.

המאורעות ברוסיה עיכבו את המכתב. נברך, איפוא, זה את זה, רומאֶן רולאַן, נברך מקרב לב.

---

לפסנתרן דוברובאֶן

מאת

מקסים גורקי

פסנתרן ומנצח נודע. יהודי. ביקר בארץ, ניצח על התזמורת הא"י.

* * *

דוברובאֶן היקר!

צר לי מאוד, שהפלגת מכאן והנה נתעורר בי הרצון לשגר לך בעקבותיך מילים מועטות של תודה נאמנה על הערבים שמילאת במוסיקה הנפלאה שלך. לעולם לא אשכחם, את הערבים האלה.

נגינתך וביצועה האמנותי המושלם בידך פועלים עלי בכוח עצום, מחיים כביד רב-מג את הנפש. זוהי – מוסיקה רוסית לאמיתה, שאתה תופס אותה תפיסה עמוקה, אולם אתה יודע לתת בה ליריות פראית כלשהו, חן ונוי, המיטיבים להדגיש את כוחה ומשווים לה ערך כלל-אנושי, אוניברסלי. מדי אאזין לנגינתך – יעלו באזני קובלנות, אנקות ושאלות גורל של נשמת העולם, מרדה אשר לא-ייכנע, עצבה ועלילתה.

משורר גדול אתה, ואם צורך לך בתהילה עולמית – סמוך לבי, כי היא תבואך.

חייב אתה לעבוד, לעבוד עד כדי מסירות-הנפש ולא לתת מקום במחשבותיך לשום דבר אחר אלא אך ורק למוסיקה, להתייחס לכשרונך בלהט ובעדנה, כאל אשה אהובה, אשר לה היית רוצה למסור את נפשך כולה, ללא שיור.

הדיוט אני במוסיקה, אולם אדם אני שנתנסה בכל-זאת במעט, הרבה הרגשתי, האמנות אינה זרה לי, ותחומיה הם בעיני תחומי התענוגות העמוקים והנבונים ביותר. לא מעט האזנתי למוסיקה, אולם אך לעתים נדירות ידעתי הרגשת יופי ושמחה כובשת בכוח רב כל כך, כאשר ידעתי בהאזיני לנגינתך.

ידידי היקר, בכל לב אאחל לך רעננות וכוח שיעמדו לך בפני כל הקטנוני וחדל-הערך, המעכב את האמן מלהקדיש עצמו כולו לעבודת הקודש של האמנות.

היה שלום ובטח באהבתי הנאמנה לך, בהשתאותי בפניך, האמן.

בלחיצת יד חזקה,

מאכסים גורקי

1923

---

לק"ס סטניסלאבסקי

מאת

מקסים גורקי

סטאניסלאבסקי, קונסטאנטין סאֶרגייאֶביץ‘, 1938–1863. שחקן, במאי וסופר תיאטרוני. ייסד יחד עם נאמירוביץ’-דאנצ’אֶנקו את התיאטרון האמנותי המוסקבאי (עתה: התיאטרון האמנותי האקדימאי ע"ש גורקי). יוצר אסכולה בתיאטרון.

* * *

קונסטאנטין סאֶרגייביץ' היקר!

אתה – הריפורמאטור הגדול המוּכר של האמנות התיאטראלית.

אתה ונאֶמירוביץ' דאַנצ’אֶנקו יצרתם תיאטרון למופת, אחר ההישגים הגדולים של התרבות האמנותית הרוסית, והשפעתו הברוכה של תיאטרונך גלויה וכל העולם מודה בה. זכות גדולה היא, שאין חולקין עליה, ידועה היא לכל ואולי לא הייתי צריך להזכּירה כלל.

אולם בפעולתך מוצנעת אי-שם מאחרי הקלעים עוד עבודה אחרת, שאני מוקיר אותה במאוד והיא מביאה אותי לידי התפעלות: אמן קשוב, אמן גדול אתה בגילוי כשרונות, צורף-אמן במלאכת חינוכם וליטושם!

אתה הקימות צבא ראוי-לשמו של עובדי-בימה מוכשרים להפליא, ורבים מהם, ההולכים בדרכך, נעשו גם הם מורים באמנות הבימה, חינכו ומוסיפים לחנך קבוצות חדשות של אנשי-בימה מצוינים. עבודה זו שלך, דומני, לא הוערכה במלואה. ואם זקוק אתה לתודתה של ברית-המועצות – הרי מן הראוי שתינתן לך בשכר עבודה זו שאינה גלויה לעין, העבודה הקשה ביותר של טיפוח אמני-התיאטרון הטובים ביותר בעולם. בעבודה זו חזרת והוכחת, אתה האמן הדק והנפלא, מה רב ועצום מרץ-הגיבורים של ארצנו.

באחד ממאמרי קראתי לארץ הסוביטים – הארץ המאושרה. נזדרז אחד הכתבים והעיר לי, שהיתה זו פליטת-פה מצידי. לא, זו לא היתה פליטת-פה. האושר ראשיתו בשנאת הצרות, בסלידה גופנית מכל דבר המטיל מום וסלף באדם, ברתיעה פנימית אורגאנית מכל הגונח ומתאנח בלב מיצר על רווחת-החיים הקטנה הזולה, ההולכת ונהרסת בסערת ההיסטוריה.

אנחנו קונסטאנטין סאֶרגייביץ', חיים אמנם בארץ מאושרת, שנוצרים בה במהירות התנאים הדרושים להתעשרותה בחומר וברוח, התנאים להתפתחותם החפשית של כוחות העם, סגולותיו וכשרונותיו.

באושר לחיות ולפעול בארץ זו – לא ירגישו רק אותם הבריות עניי-הרוח, שאינם רואים אלא את קשיי גידולה של הארץ ומוכנים למכור את נשמתם בעד נזיד-עדשים של שאננות בעל-ביתית עלובה.

אתה, קונסטאנטין סאֶרגייאביץ' היקר, הפלאת לעשות ואתה מוסיף ועושה בתחומך לאָשרו של עמנו, לעלית יפיו וכוחו הרוחני. ושא שלום ביקר, איש חמודות, אמן גדול ועובד כביר, מחנכם של אמנים.

ממני החובק אותך מקרב לב

1933.10.1

מאכסים גורקי