רקע
מקסים גורקי
כיצד למדתי לכתוב
מקסים גורקי
תרגום: משה בסוק (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד; תשי"ג 1952

חברים!

בכל הערים שבהן נזדמן לי לשוחח אתכם, שאלוני רבים מכם בעל־פה ובפתקים: כיצד למדתי לכתוב? נשאלתי על כך במכתבים שהגיעוני מכל קצות ס.ס.ס.ר., מאֵת כתבי־כפרים, כתבים צבאיים ובכלל טירוני העבודה הספרותית. מהם שביקשו ממני “לכתוב ספר, איך צריך לחבר סיפּורים אמנותיים”, “לעבד תורת הספרות”, “להוציא ספר ללימוד הספרות”. ספר־לימוד כזה איני יודע, איני יכול לחבר, ומלבד זה, הלא ספרים מעין־אלה – אם־כי לא מעולים אך מועילים – כבר מצויים.

הכרח הוא לסופר המתחיל לדעת את תולדות הספרות. מועיל בנידון זה ספרו של וו. קאֶלטואַל “תולדות הספרות”, הוצאת ה“גוסאיזדאט”1: מתואר בו יפה תהליך התפתחות היצירה שבע"פ – “יצירת העם” – ושבכתב – “היצירה הספרותית”. כל מפעל צריך לדעת קורות התפתחותו. כל ענף בייצור, למעלה מכן: כל בית־חרושת, אילו ידעו פועליו, כיצד קם הענף או המפעל, כיצד התפתח בהדרגה, כיצד שיכלל את הייצור, – היו מיטיבים לעבוד, היתה מעמיקה בהם הבנת ערכו ההיסטורי־התרבותי של עמלם, היתה גוברת בהם תשוקת העבודה.

כן חובה לדעת את תולדות הספרות העולמית, לפי שהיצירה הספרותית בכל העמים והארצות – אחת היא במהותה. המדובר הוא לא בקשר־שבצורה, שהוא קשר חיצוני בלבד; לא בכך שפּושקין נתן לגוגול2 את הנושא לספרו “נפשות מתות” והוא, פושקין עצמו, קיבל, כנראה, נושא זה מהסופר האנגלי סטאֶרן3 מתוך ספרו “מסע סנטימנטלי”; אין חשיבות אף בכך, שהנושא ב“נפשות המתות” ו“רשימות מעזבון בית־הועד הפיקויקי” לדיקאֶנס4 אחד הוא – חשוב הדבר להיווכח, כי מאז ומתמיד ובכל העולם נשזרה והולכת ונשזרת זו הרשת “ללכוד בה את נפש האדם”, וכי מאז ומתמיד ובכל העולם היו ומצויים אנשים אשר תכלית אחת לעבודתם: לשחרר את האדם ממשפטים קדומים, מדעות טפלות ומאמונות־הבל. חשוב לדעת: שבכל מקום ובכל עת ביקשו ומבקשים להרגיע את האדם בהבלים שנוח לו בהם, ומאז ומתמיד ועד היום הזה היו וישנם מתקוממים, השואפים לעורר מרד נגד המציאות הדלוחה, הנתעבת. וחשיבות מיוחדת היא לדעת, כי מורדים אלה, המורים לבני־האדם את הדרך העולה קדימה ודוחפים אותו ללכת בדרך זו, יתגברו בכל זאת, בסופו של דבר, על עבודתם של המרגיעים, המטיפים להשלמה עם תועבות המציאות הזאת, יציר־כפיה של המדינה המעמדית, של החברה הבורגנית, אשר הטילה את זוהמתה בעם העובד ועדיין מנַגעת אותו במומיה הנקלים ביותר: תאוות־הבצע, הקנאה, העצלות, שנאת־העבודה.

תולדות עמל האדם ויצירתו מעניינות וחשובות לאין־ערוך מתולדות האדם, שהוא אינו זוכה לחיות אפילו מאה שנה, ואילו מפעלו קיים לדורות. הצלחותיו האגדיות של המדע, מהירות גידולו מוסברות אמנם בכך, שהמלומד יודע את תולדות התפתחות המקצוע שהוא שקוד עליו. ויש הרבה מן המשותף למדע ולספרות היפה: בזה כן בזו נודע תפקיד עיקרי להסתכלות, להשוואה, לחקר; מן ההכרח כי האמן, וכן איש־המדע, יהיה ניחן בחוש הדמיון והניחוש – ב“אינטואיציה”. הדמיון, הניחוש משלימים את החוליות החסרות שעדיין לא נמצאו בשרשרת העובדות והם שמתירים לו לחכם להניח “הנחות” ותיאוריות, המכוונות בהצלחה וללא שגיאות, פחות או יותר, את חיפושי הרוח, החוקר את כוחות הטבע וחזיונותיו, ובשעבדו אותם בהדרגה לשכלו ולרצונו של האדם, הוא יוצר את התרבות, שהיא ה“טבע השני” שלנו, יציר רצוננו ורוחנו.

שתי עובדות מאשרות עובדה זו על הצד הטוב ביותר: החימאי הנודע דמיטרי מאֶנדאֶלייב5 יצר, על יסוד חקר היסודות הידועים לכל, כגון: ברזל, עופרת, גפרית, כספית וכו' “מערכת יסודות פריודית” שקבעה, כי מצויים בטבע המון יסודות אחרים, שאיש לא מצאם עדיין ולא גילם; ולא עוד, אלא שגם נתן סימנים – את המשקל הסגולי – של כל יסוד מן היסודות הבלתי־נודעים. עתה נתגלו כולם, ונוסף להם נמצאו, בשיטתו של מאֶנדאֶלייב, גם כמה יסודות אחרים, שהוא עצמו לא שיער את מציאותם.

עובדה אחרת: הונוראֶ באַלזאַק, אחד מגדולי האמנים, צרפתי, רומאניסטן, העלה באחד הרומאנים שלו, מתוך התבוננות בנפש האדם, כי באורגניזם של האדם פועלים, כנראה, מיצים עזים, בלתי־ידועים למדע והם הגורמים לתכונות פסיכו־פיסיות שונות של האורגניזם. עברו כמה עשרות שנים, והמדע גילה בגופו של האדם כמה בלוטות לא ידועות מקודם, המייצרות מיץ זה, – “ההורמונים” ויצר את התורה החשובה במאוד בדבר ה“הפרשה הפּנימית”. התאמים כאלה בין עבודתו היוצרת של המלומד ושל הסופר הגדול – אינם מעטים. לומונוסוב, גיתה היו משוררים ומלומדים כאחד, וכן הרומאניסט סטרינדברג6 – הוא שהעלה ראשון, בספרו “קפיטן קול”, את האפשרות להפיק חנקן מן האויר.

אמנות היצירה הספרותית, האמנות ליצור אפיים, “טיפוסים” דורשת חוש דמיון, חוש הניחוש, ה“בדיה”. אם יבוא הסופר לתאר חנווני פלוני, או פקיד, או פועל ממכריו, לא יעשה בזה אלא תצלום, מוצלח פחות או יותר, של אדם אחד, תצלום אשר אין לו כל ערך חינוכי־סוציאלי והוא לא יתן ולא יוסיף כמעט להרחבת ידיעתנו על האדם ועל החיים ולהעמקתה.

אולם אם יעלה בידי הסופר להפשיט מכל אחד ואחר מבין כ' או נ' או ק' חנוונים, פקידים, פועלים את הקוים המעמדים האופייניים ביותר, את ההרגלים, הטעמים, התנועות, האמונות, אורח־הדיבור וכולי – להפשיטם ולאחדם בחנווני אחד, או בפקיד או בפועל אחד, הרי שניתן לנו בדרך זו “טיפוס” – וזו היא האמנות. היקף ההסתכלויות, עושר נסיון החיים מעניקים לא אחת לאמן את הכוח להתגבר על יחסו האישי לעובדות, על הסוביקטיביות שלו. מבחינה סוביקטיבית היה באלזאק חסיד המשטר הבורגני, אולם ברומניו תיאר את תיפלותה ואת שיפלותה של הבעל־ביתיות בבהירות מדהימה, ללא רחמים. מצויות דוגמאות רבות לכך, כיצד מופיע האמן כהיסטוריון אוביאֶקטיבי של מעמדו, של תקופתו. במקרים אלה יהא ערך עבודתו של האמן כערך עבודתו של חכם־הטבע, החוקר את תנאי־הקיום והתזונה של בעלי־החיים, סיבות ריבויים וכליונם, מתאר את תמונת מלחמת־קיומם האכזרית.

חוש ההתגוננות שבאדם פיתח בו, תוך כדי מלחמת הקיום, שני כוחות יצירה אדירים: ההכרה והדמיון. ההכרה – זה הכושר להתבונן, להקביל, לחקור חזיונות הטבע ועובדות החיים הסוציאליים, כללו של דבר: ההכרה – היא החשיבה. אף הדמיון אינו, במהותו, אלא חשיבה על העולם, אלא שחשיבה זו עיקרה בתמונות, “אמנותית” היא; ניתן לומר: הדמיון הוא הכושר לייחס לחזיונות הטבע הסטיכיים ולעצמים – מתכונותיו של האדם, מרגשותיו, ואף מכוונותיו.

קוראים אנו ושומעים: “הרוח מיללת”, “גונחת”, “הירח מאיר מהורהר”, “הנהר לאט אגדות קדומים”, “היער קדרו פניו”, “הנחשול ביקש להזיז את הסלע, שהעלה קמטים מכובד המהלומות, אך לא הרתיע”, “הכיסא קירקר כבר־אווז”, “הנעל סירבה לעלות על הרגל”, “הזגוגיות הזיעו” – אף על פי שזגוגיות אין להן בלוטות־זיעה.

כל זה מקרב את חזיונות הטבע להבנתנו וקוראים לכך “אנטרופומורפיזם”, מיוונית: אנטרופוס – אדם, מורפה – צורה, דמות. אנו רואים כאן, כי האדם אוצל לכל מראה עיניו מהתכונות האנושיות שלו: מדמיין, מכניס אותן לכל מקום – לכל חזיונות הטבע, לכל החפצים מעשי ידיו ויצירי־תבונתו. יש סבורים, כי אנטרופומורפיזם זה לא יכירנו מקומו באמנות הספרות, ולא עוד אלא שהוא גם מזיק, אולם הם עצמם שגור בפיהם: “הקור צבט את אזני”; “השמש האיר פנים”; “נכנס אדר”; נבצר מהם לא לומר: “הגשם יורד”, אף על פי שהגשם אין לו כלל רגלים, “מזג־אויר רע”, אם כי תופעות הטבע אינן כפופות להערכותינו המוסריות.

פילוסוף יווני קדמון – כסאֶנופאנאֶס7 – היה אומר, כי אילו ניתן דמיון לבעלי־החיים היו האריות מתארים להם את האלוהים בדמות אריה אדיר שאין לנצחו, העכברים – בצורת עכבר וכולי. יש לשער, שהיתושים היו עושים להם יתוש לאלוהים, וחידקי השחפת – חידק. האדם תיאר לעצמו את אלוהיו ככל־יודע, כל־יכול, כל־יוצר, לאמור: חלק לו מכבוד שאיפותיו. האלוהים אינו אלא “מיבדה” של האדם, הנובע מן “החיים הדלים המוגיעים” וממאווייו הסתומים של האדם לעשות בעצם כוחו את החיים עשירים יותר, קלים, צודקים ונאים. האדם רומם את אלוהיו מעל לחיים, משום שמיטב סגולותיו ומאווייו, שנולדו בתהליך עמלו, לא היה להם מקום במציאות, שנטושה בה המערכה על פת־הלחם. ואכן, רואים אנו, משהגיעו חלוצי מעמד הפועלים לכלל הכרה, כיצד יש לשדד מערכות החיים כדי לאַפשר התפתחות חפשית לכל הטוב, לא עוד זקוקים היו לאלוהים, כמיבדה שעבר ובטל. לא עוד הכרח לאדם לכמוס את כל הטוב שבו בדמות האלוהים, כי מעתה הבין, איזוהי הדרך לממש את הטוב במציאות חיה, ארצית.

אלוהים נוצר באותה דרך עצמה בה נוצרו “טיפוסים” ספרותיים: לפי חוקי ההפשטה וההמחשה. תחילה מביאים לידי “הפשטה” – “אבסטראקציה” – את עלילותיהם האופייניות של גיבורים הרבה, ולאחר־מכן ממחישים קוים אלה, – מכלילים אותם בדמות גיבור אחד, נגיד: בדמותו של האֶרקולאֶס8, או של איליה מורומאֶץ9, האיכר איש ריאזאן: מייחדים את הקוים הטבעיים ביותר שבכל סוחר, אציל, איכר ומכלילים אותם בדמות של סוחר, אציל או איכר אחד, וכך מתקבל “טיפוס ספרותי”. כך נוצרו הטיפוסים פאוסט, המלט, דון קיחוט, וכך כתב טולסטוי את פלאטון קאראטייב, שפל־הרוח, “מוכה האלוהים”, דוסטויבסקי – את הקאראמזובים ואת הסווידריגיילובים10, גונצ’ארוב – את אובלומוב11 וכולי.

אנשים כמות אלה הנקובים לעיל לא היו במציאות; היו וישנם אנשים דומים להם, קטנים מהם בהרבה, שלמים פחות מהם, והנה מהם, מקטנים אלה, העלו אמני־המלה טיפוסים מכלילים, “בדו” אותם, בנו, כבנות מגדל גדול מלבינים בודדות, טיפוסים שהיו לשם־דבר. כל שקרן מכונה עתה בפינו – חלאֶסטאקוב12, כל חנפן – מולצ’אלין13, כל צבוע – טארטיוף14, כל מקנא לאשתו – אותלו15 וכולי.

שני זרמים או כיוונים יסודיים הם בספרות: רומנטיזם וריאליזם. בשם ריאליזם קוראים אנו לתיאור נאמן של אנשים ותנאי־חייהם, ללא קישוט. הרומנטיזם כמה הגדרות לו, אך הגדרה מדויקת, ממצה ללא שיור, שתבוא עליה הסכמת כל כותבי תולדות הספרות, עדיין אינה מצויה בידינו, עדיין לא עובדה. אף ברומנטיזם יש להבחין שני כיוונים, שונים בהחלט זה מזה: הרומנטיזם הפאסיבי – זה מבקש להביא את האדם לידי השלמה עם המציאות, שהוא מפאר אותה, או להסיחו מן המציאות ולמשכו להתעמקות עקרה בתוך עולמו הפנימי, למחשבות על “חידות הגורל של החיים”, על האהבה והמוות – חידות שאין להן פשר בדרך החיטוט ו“ההתבוננות” ולא תיפתרנה אלא ע"י המדע. הרומנטיזם הפעיל מבקש להגביר את רצון החיים שבאדם, לקוממו נגד המציאות, נגד כל לחץ שלה.

אולם לגבי סופרים־קלסיקאים מסוגם של באלזאק, טורגנייב, טולסטוי, גוגול, לאֶסקוב16, צ’אֶכוב17 קשה להשיב בדיוק מדוקדק: רומנטיקאים הם אם ריאליסטים? – גדולים שבאמנים, הריאליזם והרומנטיזם עולים אצלם כאילו בקנה אחד. באלזאק ריאליסטן הוא, אולם כתב גם רומנים כמו “עור יחמור”, יצירה שאינה ריאליסטית כלל וכלל. טורגנייב אף הוא כתב דברים ברוח הרומנטיקה, כמוהו כשאר סופרי רוסיה המובהקים, מגוגול עד צ’אֶכוב ובונין18. מזיגה זו של רומנטיזם בריאליזם אפיינית ביותר לספרותנו הגדולה. והיא שמשווה לה אותה מקוריות, אותה עצמה, שהשפעתה על ספרות העולם כולו הולכת ובולטת, הולכת ומעמיקה.

זיקת־הגומלין שבין הריאליזם לרומנטיזם תתחוור יותר לאחר שניתן דעתנו על השאלה: “חפץ הכתיבה מנַין?” שתי תשובות לשאלה זו, ואחת מהן ניתנה על ידי כתבית שלי, בת ט“ו, בתו של פועל. במכתבה כתוב לאמור: “בת ט”ו אני, אך כבר בגיל צעיר זה נתגלה אצלי כשרון־סופרים, והגורם לכך – חיי הדלים המוגיעים”.

היה זה ודאי נכון יותר אילו במקום “כשרון־סופרים” היתה אומרת “חפץ־כתיבה”, כדי להנוות, כדי להעשיר ב“מיבדה” שלה את “חייה הדלים המוגיעים”.

תשובה לשאלה זו משיבים שבטי־העמים מחבל הוולגה, מחבל אוראל וסיביריה. תמול־שלשום היו רבים מהם חסרים עדיין כתב, אך כבר עשרות דורות לפנינו האדירו והנוו את “חייהם הדלים והמוגיעים” ביערות העד, בביצות, בערבות הישימון שבמזרח ובטונדרות שבצפון – בשירים ובסיפורי־מעשיות, באגדות גיבורים, בבדיות על אלים; חיבורים אלה נקראים “יצירה דתית”, אולם במהותם אף הם יצירה אמנותית.

אילו זכתה באמת הכתבית שלי בת הט"ו בכשרון – דבר שאני מאחל לה, כמובן, מעומק לבי – היתה ודאי כותבת דברים המכונים “רומנטיים”, היתה ודאי שוקדת להעשיר את חייה “הדלים והמוגיעים” במיבדים נאים, והיתה מתארת את בני האדם טובים מכפי שהם בממש. גוגול כתב “כיצד נתקוטט איוואן איוואנוביץ' עם איוואן ניקופורוביץ'”19, “בעלי אחוזה מן הדור הישן”, “נפשות מתות”, אך הוא כתב גם את “טאראס בולבה”. בשלוש היצירות הראשונות מתוארים על ידו אנשים בעלי “נפשות מתות” וזוהי – אמת מחרידה; אנשים כמות אלה היו, והם בנמצא עד היום הזה; וגוגול, בתארו אותם, כתב מעשה “ריאליסט”.

בסיפורו “טאראס בולבה” תיאר זאפּורוז’צים20 כאבירים יראי־שמים וגברתנים המרימים את אויבם על חודה של חנית, אף על פי שקת החנית אינה עשויה להחזיק משא של חמישה פוד והיא תישבר, ובכלל, זאפורוז’צים כאלה לא היו בנמצא, וסיפורו של גוגול עליהם אינו אלא בדייה יפה. כאן, כמו בכל סיפורי “פּאנקו הצהוב”21 וסיפורים רבים אחרים מתגלה גוגול כרומנטיקן, ומסתבר שרומנטיקן הוא משום שנלאה כבר מלהתבונן ב“חיים הדלים המוגיעים” של “הנפשות המתות”.

האדם לא יצא עדיין מכלל חיה מבחינות רבות, ואילו מבחינה תרבותית הרי הוא עדיין עול־ימים. ומן המועיל הוא לפאר אותו במקצת ולשבחו, הרי זה מעלה את כבודו בעיניו ומסייע לחיזוק אמונתו בכוחות היצירה שלו. מלבד זאת, יש גם על מה לשבח את האדם: שבכוחו וברצונו נוצר כל הטוב וכל החברתי.

כלום משתמע מכל האמור לעיל, כי אני טוען להכרחיותו של הרומנטיזם בספרות? – אכן, מגן אני עליו, אך בתנאי של השלמה מהותית לרומנטיזם.

כתב שני שלי, כבן י"ז, פועל, קורא אלי בקול: “משופע אני ברשמים, שאין אני יכול שלא לכתוב”.

במקרה דידן מוסברת שאיפת הכתיבה לא בדלותם של החיים, כי אם בעושרם, במעמסת הרשמים, בתשוקה הפּנימית לספר בהם. אף אמנם, הרוב המכריע של כתבי הצעירים מבקשים לכתוב דוקא משום שמשופעים הם ברשמי הוויה, לא “יוכלו החרש” ממה שראו עיניהם וחזו מבשרם. מהם עתידים ודאי לצמוח לא מעט “ריאליסטים”, אך סבור אני כי בריאליזם שלהם יהיו גם כמה סימנים של רומנטיזם, שאין להימנע ממנו והוא גם כשר בתקופה של התעוררות רוחנית בריאה, וימינו ימי־התעוררות הם.

ובכן: לשאלה: מפני מה נתעוררתי לכתוב? – משיב אני: בכוח הלחץ שלחצו עלי ה“חיים הדלים המוגיעים” ומשום שהייתי משופע ברשמים, ו“לא יכולתי לא לכתוב”. הסיבה הראשונה אילצה אותי לנסות ולהכניס לתוך החיים “הדלים” מיבדים, “מעשי־המצאה” כגון: “אגדת הבז והעכנאי”, “האגדה על הלב הבוער”, “יסעור”, ובכוח הסיבה השניה התחלתי כותב סיפורים בעלי אופי “ריאליסטי” – “עשרים ושישה ואחת”, “האורלובים”, “עז־הפנים”.

אשר “לרומנטיזם” שלנו מן ההכרח לדעת גם את הדברים דלהלן. עד צ’אֶכוב – בסיפוריו “איכרים” ו“בבקעה” – ובונין – “הכפר” וכל סיפורי־האיכרים שלו – היתה ספרות האצילים שלנו מחבבת לתאר, וידעה לתאר יפה, את האיכר כאדם נמוך־רוח, סבלן, המאוהב באיזו אמת נוצרית שלא מעלמא הדין, ללא אחיזה במציאות, אך היא חלום כל חייהם של איכרים, דוגמת קאליניץ' מתוך “כור וקאליניץ'” לטורגנייב, ופלאטון קאַראַטאייב22 מ“מלחמה ושלום” לטולסטוי. בדמות זו של סבלן ונמוך־רוח, חולם חלום “האמת האלוהית” התחילו לתאר את האיכר עשרים שנה קודם לביטול “משפט הצמיתות”23, שעה שהכפר המשועבד כבר העמיד מתוך סביבתו החשוכה הרבה מארגנים מוכשרים של התעשיה: את הקוקוראֶבים, הגובּונינים, המורוזובים, הקולצ’ינים, הז’וראבלאֶבים24 ועוד. בד בבד עם תהליך זה הוזכרה בעתונות לעתים קרובות דמותו האגדית האדירה של אחד חוטר מגזע איכרים – לומונוסוב, משורר ומלומד גדול.

חרשתנים, בוני־אניות וסוחרים, שאך תמול־שלשום היו משוללי זכויות, כבשו לעצמם באומץ־לב מקום בשורה אחת עם האצולה, והסבו, כאותם ה“עבדים המשוחררים” ברומא העתיקה, לשולחן אחד עם אדוניהם. ההמון האיכרי, שהעמיד מתוכו אנשים כאלו, כמו הפגין עתה את העצמה ואת הכשרון הצפונים בו. אולם ספרות האצולה לא השגיחה, כביכול, ולא הרגישה בכך, ולא תיארה כגיבור הדור את איש־הרצון, צמא־החיים הממשי ביותר – הבונה, הכובש, “איש־המשק”, אלא הוסיפה לתאר באהבה את פוליקושקה25 הישרן. בשנת 1852 כותב לב טולסטוי רשימה רבת־עצב, “בקרו של בעל־אחוזה”, בה הוא מפליא לספּר כיצד אין העבדים הוגים אימון לשליט הטוב, הליבראלי. משנת 1862 מתחיל טולסטוי לחנך את ילדי האיכרים לשלול את “הפרוגרס” ואת המדע והוא מטיף: קנו תורת־חיים אצל האיכר, ומשנות השבעים ואילך כותב הוא סיפורים “לעם”, מתאר בהם איכרים אוהבי־הנוצרי, עוטי רומנטיקה, מלמד כי אין חיי צדק וברכה כחיים שבכפר ואין עמל קדוש כעמל האיכר “עובד האדמה”. ולאחר־מכן, בסיפורו “כלום נחוץ לו לאדם אדמה הרבה” גורס הוא, כי אין האדם זקוק אלא לד' אמות, כדי קברו.

אותה שעה כבר הפכו החיים את נמוכי־הרוח האלה, חסידי־ישו, לבוני צורות חדשות של חיי כלכלה, לבורגנים וזעיר־בורגנים מחוננים, לטורפים דוגמת הראזובאיאֶבים והקולופּאַיאֶבים המתוארים בידי גלאֶבּ אוספּאֶנסקי26, ובשורה אחת עם החמסנים – גם מורדים ומהפכנים. אך ספרות האצילים לא השגיחה בכל אלה. ברומן “אובלומוב” – אחד הרומנים המעולים ביותר בספרותנו – העלה גונצ’ארוב לעומת האציל הרוסי הנירפּה עד כדי ליקוי־דעת – פלוני אשכנזי ולא איש רוסי, אחד “האיכרים לשעבר”, שבתוכם חי הסופר ואשר כבר התחילו לחלוש על חייה הכלכליים של הארץ. ואם יש אשר הסופרים־האצילים תיארו אחד מהפּכן – והיה זה בן עם זר, בולגארי27, או מרדן־של־מלל דוגמת רודין. איש הפעולה, איש הרצון הרוסי, כגיבור התקופה, נשאר מחוץ לספרות, מן הצד, אֵי מחוץ “לתחום הראייה” של הסופרים, אף על פי שהלה כבר הכריז על קיומו ברוב רעש – בפצצות. אפשר להביא הרבה ראייות לכך, שהרומנטיזם האקטיבי המעורר לחיים, למעשים היה זר לספרות־האצילים הרוסית. זו לא יכלה להקים מתוכה סופר כשילר, ותחת “שודדים”28 הפליאה לתאר “נפשות מתות”29, “בר־מינן חי”30, “בתי־מוות”31, “שלדים חיים”32, “שלוש מיתות”33 והרבה מיתות אחרות. ה“חטא וענשו” נכתב אף הוא בידי דוסטויבסקי כמו בניגוד ל“שודדים” של שילר, ו“שדים” שלו – הוא הנסיון המחונן ביותר והמרושע ביותר מכל המון הנסיונות שנעשו, להשמיץ את התנועה המהפכנית של שנות השבעים.

גם לספרות המשכיל־הראזנוצ’יניאֶץ זר היה הרומנטיזם הסוציאל־מהפכני. הראזנוצ’יניאֶץ דעתו נתונה היתה יותר מדי לגורלו האישי, לחיפושי תפקידו הוא בדרמת־החיים. חי היה “בין הפטיש והסדן”, הפטיש – שלטון־היחיד, והסדן – “העם”.

הסיפורים “ימים קשים” לסלאֶפּצוב ו“רשימות של אדם ספק־טווס וספק־עורב” לאוסיפּוביץ’־נובודבורסקי 34– יצירות־אמת חזקות – מציירים את מצבם הטראגי של אנשים נבונים, שאין להם משענת נאמנה בחיים וחיים הם “ספק כטווסים, ספק כעורבים”, או שהם נעשים זעיר־בורגנים שלוי־עולם, כפי שסיפרו על כך קושצאֶווסקי35 ופומיאלובסקי – זה בעל־הכשרון המצוין, הפיקח, שלא הוערך כראוי, – בסיפוריו “מולוטוב” ו“אושרם של בעלי־בתים”. אגב: שני סיפוריו אלה יפים גם לדורנו וברכה בהם גם לימינו אלה, שעה שהזעיר־בורגני המתעורר לחיים מתחיל להקים לו, בהצלחה רבה למדי, חיי־אושר־של־פרוטה בארץ בה שילם הפועל בנהרי־נחלי דם בשכר זכותו לבנות לו תרבות סוציאליסטית.

הסופרים המכונים “נארודניקים” (“הולכי־אל־העם”) – זלאטובראטסקי, זאסודימסקי, לוויטוב, נאֶפאֶדוב, בּאַזשין, ניקוליי אוספּאֶנסקי, אֶרטאֶל, ובמקצת – גם סטאניוקוביץ‘, קארונין־פאֶטרופאבלובסקי ורבים אחרים36 – שקדו בנוסח ספרות־האצילים, על האידיאליזציה של הכפר והאיכר, שהנארודניקים ראוהו כסוציאליסטי מעצם טבעו, שאינו יודע אמת אחרת אלא אמת “הקהילה”, “העדה הכפרית” – הקולקטיב. עורר השקפה זו על האיכרים האדון א. י. האֶרצאֶן37, איש הכשרונות המזהירים, והמשיך בהטפה זו נ. ק. מיכיילובסקי, מי שגילה שתי אמיתות: “אמת האמת” ו“אמת הצדק”. השפעתה של קבוצת סופרים זו על “החברה” לא היתה מוצקת ביותר ולא האריכה ימים, הרומנטיזם שלהם נבדל מן הרומנטיזם של האצילים רק במיעוט־כשרון בלבד. והחולמים שלהם, האיכרים תמימי־הדרך, המינאיים והמיטיאיים, הם העתקים גרועים מדיוקנאותיהם של “פוליקושקה”, "קאליניץ’", “קאראטאייב” ושאר איכרים צדיקים.

קרובים לקבוצה זו, אך פקוחי־עין מהם מבחינה סוציאלית ומוכשרים יותר מכל הנארודניקים יחד, פעלו שני סופרים מובהקים: ד. נ. מאמין־סיביריאק 38 וגלאֶבּ אוספּאֶנסקי. ראשונים היו שחשו וציינו את הסתירה שבין הכפר לעיר, בין הפּועל לאיכר. דבר זה נהיר ביותר היה לאוספּאֶנסקי, מחברם של שני הספרים המצויינים: “נימוסי רחוב ראַסטאֶרייאֶב” ו“שלטון האדמה”. ערכם הסוציאלי של שני ספרים אלה קיים ועומד עד עתה. ובכלל – סיפורי אוספּאֶנסקי לא ניטלה מהם חשיבותם המחנכת; הדור הספרותי הצעיר יכול ללמוד אצל סופר זה כושר הסתכלות ורוחב ידיעת המציאות.

ביטוי מובהק ליחס השולל אידיאליזציה זו של הכפר נותן א. פּ. צ’אֶכוב בסיפוריו הנזכרים לעיל: “איכרים” ו“בבקעה”, וכן בסיפורו “בקיטנה”, ויחס זה הובע בצורה חותכת ביותר על־ידי בונין בסיפורו “הכפר” ובשאר סיפוריו על האיכרות. אופיינית ביותר העובדה, שתיאור כזה ללא רחמים מתואר הכפר גם על ידי הסופרים־האיכרים סאֶמיון פּודיאצ’אֶב39 ואיוואַן וולנוב40, סופר מחונן מאוד, הגדל ועולה לעינינו. הנושאים – חיי הכפר, הפּסיכיקה של האיכר – נושאים חיים הם של ימינו, רבי־חשיבות, וסופרינו הצעירים צריכים לתת דבר זה אל לבם.

מכל האמור אנו למדים בצורה ברורה למדי, כי בספרותנו לא היה ועדיין איננו בנמצא “רומנטיזם” כקריאה ליחס אקטיבי אל המציאות, כהטפה לעמל ולחינוך, כפתוס של טיפוח צורות חיים חדשות וכשנאת העולם הישן, שאת ירושתו הרעה אנו משרשים מתוכנו ברוב יגיעה ויסורים. והטפה זו בחינת הכרח היא אם אמנם אין אנו רוצים לשוב אל הבעל־ביתיות, ועל ידה להפליג לתחית המדינה המעמדית, לניצול האיכרים והפועלים בידי טפּילים וחמסנים. ואך ל“תחיה” מעין זו מחכים ונושאים נפשם כל אויבי ברית־המועצות; כדי לאלץ את מעמד הפועלים לשוב ולהקים את המדינה הישנה, המעמדית שמים הם מצור כלכלי על הברית. הסופר־הפועל חייב להבין ברור, כי סתירה זו בין מעמד הפועלים ובין הבורגנות אין ליישבה, וכי אין לה פתרון אלא בנצחון גמור או בתבוסת־כלייה. והנה מתוך סתירה טראגית זו, מתוך קשי המשימות שהוטלו בצו ההיסטוריה על מעמד העובדים, צריך לקום אותו רומנטיזם אקטיבי, אותו פתוס של יצירה, אותה העזת הרצון והתבונה וכל אותן הסגולות המהפכניות, שנתברך בהן הפועל־המהפּכן הרוסי.

ידעתי, כמובן, כי הדרך לחירות קשה מאוד ועדיין לא הגיע הזמן לעשות כל הימים בשלווה על כּוס תה בחברה נעימה של נערות או לשבת בחיבוק־ידים לפני הראי ו“להתענג על יפי עצמך” כנטיית לבם של רבים מבין הצעירים. המציאות הולכת וכופה עלינו את ההכרה, כי בתנאי ימינו לא תקנה לך חיים של שלווה, ואושר לא תדע לא בגפּך ולא טן־דו, כיוון שהרווחה הבעל־ביתית, הבעל־גופית אינה איתנה – אשיותיה של רווחה זו כבר הרקיבו בכל העולם כולו. מעידים על כך בפה מלא: הזעם, עגמת־הנפש והחרדה של הזעיר־בורגנים בכל העולם, המיספּדים שקושרת הספרות האירופית, אותה חדוות־נואשים בה מנסה בעל־הבית העשיר להחריש את פחדו מפני יום מחר כי יבוא, אותו בולמוס חולני לשמחות קלוקלות, השחיתות המינית המתפתחת, ריבוי הפשעים וההתאבדויות. אכן, ה“עולם הישן” חולה אנוש הוא ויש למהר “לנער עפרו מעל רגלינו”, שמא תפגע גם בנו התפוררות רקבונו.

באותה שעה עצמה שבאירופה מתחולל תהליך התפוררותו הפּנימית של האדם, מתפתח אצלנו, בקרב ההמון העמל, בטחון איתן בכוחו ובכוח הקולקטיב. ואתם הצעירים, חייבים אתם לדעת, כי בטחון זה עולה תמיד תוך כדי התגברות על המעצורים בדרך אל הטוב, וכי בטחון זה – כוח יוצר כביר הוא. נדע־נא, כי מכל אשר יש לו לעולם הישן רק המדע בלבד אנושי הוא – ועל כן אין חולקין על ערכו; ואילו כל ה“אידיאות” שלו – פרט לרעיון הסוציאליזם – אינן אנושיות, שכן מבקשות הן, בצורה זו או אחרת, להקנות חוקיות לשלטונם ו“אושרם” של יחידים, למצוא צידוק לה, לרעה לתרבותו וחירותו של ההמון העמל.

איני זוכר את עצמי בנעורי מתאונן על החיים; האנשים שבכפיפתם התחלתי את חיי אוהבים היו להתאונן, אך משהשגחתי כי עושים הם כך מתוך ערמומיות, כדי להעלים בקובלנותיהם את אי־רצונם לעזור זה לזה – השתדלתי לא לחקותם. עד מהרה נוכחתי לדעת, כי יותר מכל אוהבים להתאונן אותם האנשים, הנטולים כוח התנגדות, אלה שאינם יכולים, ואולי אינם רוצים, לעבוד, ובכלל אלה שניחא להם ב“חיים קלים” על חשבון אחרים.

נתנסיתי יפה בפחד זה מפני החיים; עתה קורא אני לו לפחד זה – פחד של סומא. לפי שחייתי – כאשר סיפרתי כבר על כך – במסיבות קשות למדי, ראיתי מילדותי את אכזריותם של הבריות, אכזריות ללא־שחר, ואת איבתם התמוהה בעיני, והייתי נדהם למראה עמלם המפרך של אלו ושלוותם הבהמית של אלו; במוקדם הבנתי, כי ככל שאנשים דתיים רואים עצמם “קרובים יותר אל האלוהים” כן ירחקו מאלה העובדים למענם וכן יתאכזרו יותר בתביעותיהם כלפי אנשי־העבודה; כללו של דבר: ראיתי נוולות שבחיים יותר ממי שהוא מכם. אני גם ראיתיה בצורות מתועבות יותר, שכן לפניכם מפרכס כבר בעל־הבית בעות־המהפכה ששוב אינו בטוח ביותר בזכותו להיות את אשר הוא מטבע ברייתו; ואני ראיתי את בעל־הביתיות בוטחת בעצמה, כי חייה חיים נאים הם, וכי חיי־שלווה זוטים אלה יציבים הם וייכונו לעד.

בימים ההם כבר קראתי תרגומי רומנים לועזיים, וביניהם נפלו לידי גם ספריהם של סופרים נהדרים כדיקאֶנס ובאַלזאַק, וכן רומנים היסטוריים של אֶנסווֹרת41 בּולבאֶר־ליטון42, דיומא43. ספרים אלה סיפרו באנשים בעלי רצון חזק, בעלי אופי בולט; אנשים ששמחות־חייהם אחרות, סבלם אחר, ואיבתם – פרי סכסוכים חשובים. ואילו על סביבי בריות ננסיים, שהיו מחַמדים ומקנאים, רוגזים וניצים ונתבעים לערכאות בשל מעשה בבן־שכן שפגע באבן בכרעה של תרנגולת או ניפץ זגוגית של חלון; בשל עוגה שנחרכה, בשל תבשיל שהוקדח, בשל חלב שהחמיץ. מסוגלים היו להצטער שעות תמימות על שום שהחנווני העלה בפרוטה אחת מחיר הסוכר או שתגר המונופקטורה הפקיע מחירה של אמת־בד. פגעיהם הקלים של שכניהם עוררו בהם שמחת־אמת, והיו מכסים עליה במסווה של השתתפות־בצער כוזבת. ראיתי יפה, כי הפרוטה קבועה כשמש ברקיע הבעל־ביתיות ושמש זו היא שמדליקה בלב הבריות את האיבה הפעוטה המסואבת. סירים, מיחמים, גזר, תרנגולות, לביבות, תפילות־שחרית, ימי־הולדת, לוויות, שובע – עד שהוא יוצא מאפם, וסביאה – עד כדי חזירות והקאה – הנה־הנהו תוכן חייהם של האנשים אשר במחיצתם התחלתי חיי. חיי־תועבה אלה הטילו בי שממון מרדים, מטמטם, העירו בי חפץ־התחצפות כדי לשוב ולעורר את עצמי. אולי על שממון כזה כתב אלי זה לא כבר אחד מכתבי, בן י"ט: “בכל רטט לבי שונא אני שממון זה, בלווית פּרימוסים ודברי־רכילות וילל־כלבים”…

פעמים היה שממון זה פוקע על־ידי מעשה־קונדסות פרוע; בלילה הייתי עולה על הגג וסותם ארובות התנור בבלואים ובאשפה; הייתי מטיל מלח בחמיצה השפותה על האש, משיב אבק מבעד שפופרת של נייר לתוך מנגנון של אורלוגין־הקיר; כללו של דבר: עושה הייתי הרבה דברים המתקראים “בריונות”; ועשיתי זאת מתוך שביקשתי להרגיש את עצמי כאדם חי ולא ידעתי, ולא מצאתי אמצעים אחרים להיווכח בכך. דומה היה עלי כי נתעיתי ביער, בעבי אילנות חללי סער, סבוכים ומסובכים בשיחים קוצנים, ברקב־שלכת, שהרגל שוקעת בו למעלה מן הברך.

זכור לי מקרה כזה: ברחוב־מגורי היו מוליכים אסירים מבית־הכלא אל ספינת־הקיטור, שנועדה להסיעם בדרך הוולגה והקאמה לסיביריה; אנשים אפורים אלה משכו תמיד את לבי משיכה מוזרה; אפשר קינאתי בהם: הנה הם מפליגים בכל־זאת אֵי־שמה ולו גם במשמר, ומהם גם כבולים בנחושתים, ואילו אני אנוס לחיות כעכבר גלמוד במחתרתו, במטבח מטונף, שריצפת־לבינים לו. פעם אחת היתה מהלכת שיירה גדולה; הנידונים לעבודת־פרך צעדו, וכבליהם רועמים. בקצה השיירה, סמוכים למדרכה צעדו שנים, רתוקים יחד ביד אחת וברגל אחת; אחד מהם, גמלוני, שחור־זקן, עיניו עיני סוס וצלקת עמוקה מאדימה במצחו ואחת מאזניו מומית – הילך אימה, ממש. צעדתי על פני המדרכה והייתי מתבונן בו, ופתאום קרא הלה אלי בקול רם מתוך עליצות:

– הבה, בחורון, נלכה־נא לטייל יחד!

במלים אלה שם, כביכול, ידו בתוך ידי. מיהרתי אליו, אך איש־המשמר גידפני ודחפני מעליו, אך לולא דחפני הייתי הולך, כבחלום, אחרי אותו אדם איום, והולך הייתי אחריו דוקא משום שהוא אינו מן המצויים ואינו דומה לאנשים שהכרתים; אם גם איום הוא וכבול, אף על־פי־כן – ובלבד שאפליג עמו לחיים אחרים. ימים רבים שמור היה בזכרוני אדם זה וקולו הטוב והעליז.

ובצד הדמות הזאת קבוע בלבי רושם אחר, חזק אף הוא: זימן המקרה לידי ספר עבה תלוש־ראשית. פתחתי בקריאה בו ולא הבינותי דבר, פרט לסיפור שמצאתי באחד מדפּיו, מעשה במלך שביקש להעניק תואר של אציל לאחד הקלעים הפּשוטים, ועל זה השיב הקלע את המלך מענה־בחרוזים לאמור:

תְּנֵנִי וְאֶחְיֶה עַד סוֹף יָמַי חָפְשִׁי, בֶּן־כְּפָר.

אִכָּר הָיָה אָבִי שֶׁלִּי – אַף בְּנִי יִהְיֶה אִכָּר,

הֵן שִׁבְעָתַיִם יְהֻלָּל אַחַד הָעָם,

מַרְבֶּה תִּפְאֶרֶת מַעֲשִׂים אַף מֵאָדוֹן מוּרָם.

העתקתי לתוך מחברתי את החרוזים הכבדים הללו, והם שימשו לי שנים רבות כמשענת להלך, ושמא היו לי גם מעין תריס, שגונן עלי מפני פיתוייהם ומדוחיהם של בעלי־הבתים – הם־הם “האדונים רמי־המעלה” של הימים ההם. רבים מבין הצעירים ודאי נזדמנו להם לא אחת בחייהם מלים, המעניקות לדמיון הצעיר כוח מניע, כהעניק הרוח המצויה למפרש.

מקץ עשר שנים נודע לי, כי חרוזים אלה הם מתוך ה“קומדיה על הקלָע העליז ג’ורג' גרין44 ועל רובין הוד”, מחזה־שעשועים שנכתב במאה הט"ז בידי רובּרט גרין, – מי שקדם לשכספּיר. שמחתי מאוד כשנודע לי הדבר, ועוד יותר גדלה אהבתי לספרות, זה ידידם הנאמן של בני־האדם מאז ומתמיד, אחי־עזר בחייהם הקשים.

אכן, חברים, היטב נתנסיתי בפחד זה מפני התיפלות והאכזריות שבחיים; ועד לידי נסיון של התאבדות45 הגעתי. לאחר מכן, במרוצת שנים רבות, הייתי חש כלימה צורבת ובוז כלפּי עצמי, מדי היזכרי באיוולת זו.

נחלצתי מפחד זה לאחר שבאתי לכלל דעה, שאין האדם רע כל כך כשם שהוא נבער, וכי לא הוא ולא החיים מטילים פחדם עלי – נבעת אני מבורותי הסוציאלית והכללית, מהיותי חסר־מגן־ונשק כדי לעמוד בפני החיים. כך הוא הדבר. ודומה עלי, כי עליכם לתת דעתכם על כך במיוחד, משום שגם הפחדים, הגניחות והקובלנות של כמה מביניכם, אף הם אינם אלא פרי ההרגשה שבלב המתאוננים, כי מחוסרי־מגן הם בפני החיים, פרי אי־האמונה בכושרם להילחם נגד כל אותם גילויי “העולם הישן” שמדכאים את האדם מלבר, וגם מלגו.

וזאת לדעת: אנשים שכמותי בודדים היו ובנים־חורגים ל“חברה”, ואילו אתם – מאות, והלא אתם – בשר מבשרו של המעמד העובד שהכיר בכוחו, ושלטון בידו ולומד הוא להעריך את עבודתם הברוכה של היחידים כראוי לה. זכיתם ושלטון הפועלים והאיכרים הוא שלטון שחייב ויכול לסייע בידכם לפתח את כשרונותיכם עד לידי שלמות, והוא גם עושה כך בהדרגה. הוא היה מצליח בזה הרבה יותר, לולא הבורגנות, האויבת־בנפש לו ולכם, שהיא שמה מכשולים לו בחיים ובעבודה.

עליכם להימלא אמונה בעצמכם, בכוחותיכם, ולידי אמונה זו תגיעו מתוך התגברות על המעצורים, על־ידי חינוך הרצון ו“תירגולו”. חייב אדם ללמוד להכניע בתוכו ומחוצה לו את כל מורשת־העבר הקלוקלת, שאם לא כן – כיצד “נתנער מן העולם הישן”? לא כדאי לשיר אותו שיר אם חסר אתה כוח ורצון להגשים את לקחו. אף כיבוש כלשהו שכובש אדם את עצמו מחזק אותו. הלא ידוע לכם, שעל־ידי שהאדם מאַמן את גופו, הוא נעשה בריא יותר, זריז, יודע לשאת בסבל, ובדומה לכך יש לתרגל את השכל ואת הרצון.

והנה לפניכם אחד ההישגים המצויינים של תירגול מעין זה: זה לא כבר הוצגה אשה אחת בברלין, כשהיא מחזיקה שני עפרונות בכל יד ועפרון חמישי בין שיניה, והיא כותבת בבת־אחת חמש מלים שונות בחמש לשונות. לכאורה, אין זה דבר מתקבל על הדעת, ולא משום שקשה הוא מבחינה גופנית, כי אם משום שהוא מחייב לפצל את המחשבה באורח לא־טבעי, ואף־על־פי־כן – עובדה היא. מאידך, מראה עובדה זו, כמה מבזבז האדם לשוא, בעצם, את כשרונותיו המזהירים בחברה בורגנית זו של תוהו־ובוהו, חברה זו שאין אתה יכול לזכות בתשומת־לבה אלא אם כן תהלך בחוצותיה ורגליך כלפי מעלה, או שתשיג שׂיאים במהירות תנועה שתועלתם השימושית מוטלת בספק, שתשחק בשחמט עם עשרים יריבים בבת־אחת, תגיע ללהטוטים משונים ביותר בלוליינות ובחריזה, קיצורו של דבר: תעשה מעשי־מוקיינות בגבורה ובחריפות כדי לבדר שממונם של אנשים יגעים משובע.

אתם הצעירים, מן הראוי לכם לדעת, כי כל דבר בעל ערך לאמיתו, שלעולם הוא נאה ומועיל, כל שהשיגה יד האנושות בשדה המדע, האמנות והטכניקה, נוצר בידי יחידים שפעלו בתנאים קשים מנשוא, לנוכח הבערות הרבה של “החברה”, לנוכח התנגדות עוינת מצד הכנסיה, שאיפת־הבצע של הקפּיטאליסטים, תביעות־שבקאפּריסה מצידם של מאֶצאֶנאַטים – “פורשי־חסותם על המדע והאמנות”. יש לזכור, כי בין יוצרי התרבות מצויים הרבה פועלים פשוטים, כגון: הפיסיקאי הנודע פאראדיי, כגון: אדיסון46; כי את מכונת־הטוויה המציא הספּר אַרקרייט47 וכי אחד מטובי הקדרים־האמנים היה הנפח באֶרנאַר פאליסי48; שכספּיר, גאון הדרמטורגים שבעולם, היה שחקן פשוט, וכן גם מוליאֶר הגדול – ודוגמאות כאלו של “תירגול” מוצלח שתירגלו אנשים את כשרונותיהם אפשר למנות למאות.

הישגים אלה השיגו יחידים שפעלו בלי אותו אוצר ידיעות מדעיות ובלי המיתקנים הטכניים, שנתברך בהם דורנו. צאו וראו, איפוא, כמה הוקלו בעיות העבודה התרבותית אצלנו, במדינה שתכליתה לשחרר שיחרור גמור את האדם מעמל תפל, מניצול ציני של כוח העבודה – מאותו ניצול המקים עשירים המתנוונים עד מהרה ומאיים בניוון על המעמד העובד.

מעשה ברור וכביר לפניכם: “להתנער מן העולם הישן” וליצור חדש. מעשה זה כבר הוחל בו. והרי הוא גדל והולך בכל מקום, על־פי דוגמת מעמד־הפועלים שלנו. וגם אם “העולם הישן” ישים מכשולים ככל אשר יניח – אף־על־פי כן יוסיף המפעל ויתפתח. לכך מתקין עצמו, לאט־לאט, העם העובד במלוא עולם כולו. נוצרת אוירה של אהבה לעבודתם של יחידים, שאינם עוד רסיסים בודדים מתוך הקולקטיב, כי אם חלוצי הביטוי לרצון היצירה המפעם אותו.

בפני מטרה כזו, שהוצבה בעוז זו הפעם הראשונה במלואה, אין מקום לשאלה “מה לעשות”. “קשה לחיות”? – האם אמנם קשה כל־כך? והאם אין החיים קשים משום כך דוקא, שעלו התביעות, שמבקשים אתם דברים הרבה שאבותיכם לא חזום אף בחלומם? שמא מרבי־תביעה אתם?

יודע אני, כמובן, כי מצויים ביניכם לא מעטים שכבר עמדו על החדווה ועל השירה שבעבודה הקולקטיבית – עבודה שאינה שואפת לצרף פרוטה לפרוטה ולצבור הון, כי אם לבטל את שלטונה הנמיבזה של הפרוטה על האדם – שהוא־הוא הנס הגדול של העולם ומחולל כל הניסים והנפלאות על הארץ.

משיב אני לשאלה: כיצד למדתי לכתוב?

רשמים קיבלתי במישרין מן החיים ומן הספר כאחד. מחזור ראשון של רשמים ניתן להשוותו לחומר־גלמי, והשני – למוצרים מוגמרים־למחצה, או – אם לנקוט, לשם בהירות, לשון פשוטה – במקרה הראשון היתה לפני הבהמה, ובשלב השני – העור שהופשט מעליה ועובּד להפליא. טובה מרובה מחזיק אני לספרות חוץ־לארץ, וביותר – לספרותה של צרפת.

סבי שלי אכזר היה וכילי, אך אני מעודי לא היטבתי לראותו ולהבינו כמו לאחר קריאת הרומן של באלזאק “אֶז’אֶן גראַנדאֶ”. אביה של אֶז’אֶן, גראַנדאֶ הזקן, אף הוא כילי ובכללו הרי הוא דומה לסבא שלי, אולם נואל הוא יותר ואינו מעניין כסבא. מתוך ההקבלה לצרפתי עלה ערכו של הזקן הרוסי הבלתי־אהוב עלי, והוא גדל בעיני. על ידי כך לא חל שינוי ביחסי לסבי, אך היתה זו תגלית רבה – זה כוחו של הספר לגלות באדם את אשר איני רואה בו ואיני יודע עליו.

הספר המשעמם של ג’ורג' אֶליוט49 “מידלמארץ'”, ספרי אוארבאך50, שפילהאַגן51 לימדוני דעת, כי אורח החיים של הבריות בערי־השדה שבאנגליה ובגרמניה אינו דומה בכל לחיים בניז’ני־נובגורוד, ב“רחוב הכוכבים”, אך אין הוא טוב מהם בהרבה. נושא שיחתם אחד הוא, אלו ואלו משוחחים על פרוטותיהם האנגליות והגרמניות, על יראת־שמים ואהבת־אלוהים, ובה בשעה הלא גם הם, בדומה לאנשי רחובי, אינם אוהבים איש את רעהו, וביותר לא יחבבו אנשים מקוריים, הניפלים בדא או בהא מרוב אנשי־סביבתם. לא הלכתי לבקש את הצד־השווה שברוסים ובבני חוץ־לארץ, לא, בקש ביקשתי את השוני, אך מצאתי את הצד־השווה.

ידידיו של סבא, איוואן שצ’ורוב ויעקב קוטאֶלניקוב, סוחרים שנתרוששו, מדיינים היו באותם הענינים ובאותה צורה כמו אנשי הרומן הנודע של טאֶקאֶרי “יריד ההבלים”. למדתי קרוא לפי ספר התהילים, ואהבה יתירה נודעה ממני לספר זה, שלשונו מוסיקלית ונאה. שעה שיעקב קוטאֶלניקוב, סבא או הזקנים בכללם קובלים היו זה באזני זה על בניהם, זכרתי תלונותיו של דויד המלך לפני אלוהים על בנו, אבשלום המורד, וסבור הייתי, שאין אמת בפי הזקנים כשהם מבקשים להוכיח זה לזה, כי אורח־חייהם של בני־אדם בכלל ושל הצעירים במיוחד, הולך הלוך ורע, וכי נעשים הם יותר נואלים, עצלנים, סוררים, ואין עוד מורא־שמים עליהם. דבר זה עצמו כבר אמרוהו גיבוריו הצבועים של דיקאֶנס.

הייתי מקשיב בשים־לב לויכוחים שבין הלמדנים הסקטנטיים לבין הכמרים והשגחתי, כי אלה ואלה מחזיקים בכל כוחם בכתוב, כמוהם כאנשי־הכנסיה שבארצות אחרות, כי המלה הכתובה משמשת בידי כל אנשי־הכנסיה רסן לפי האדם וכי מצויים גם סופרים כיוצאים בהם. בצד־השווה הזה הבחנתי עד מהרה משהו מעורר חשד, אם גם מעורר ענין.

לא היתה שיטה בקריאתי ולא עקביות – הכל נתרחש באורח מקרה. אחיו של מעבידי וויקטור סרגייאֶב אוהב היה לקרוא רומני בולוואר צרפתיים: קסאַביאֶ דאֶ מונטאֶפּאֶן52, גאַבּוריו53, זאַקונאֶ54, בוביאֶ55, ולאחר שקרא בספריהם של מחברים אלה נזדמנו לידו ספרים רוסיים, שתוארו בהם ה“ניהיליסטים המהפּכניים” תיאור של לעג ואיבה. אף אני קראתי את “עדרו של פּאנורג” לווס. קראֶסטובסקי56, “ללא דרך” ו“בסכינים” לסטאֶבניצקי־לאַסקוב57, “מקסם־כזב” לקליושניקוב58, “ים נגרש” לפיסאֶמסקי59. מעניין היה לקרוא על אנשים שאינם דומים כמעט כלל לאלה שבמחיצתם הייתי, ודומים יותר כבני־משפחתו של אותו נידון לעבודת־פרך, שקראני ל“טייל” עמו קמעה. “מהפכנותם” של אנשים אלה נשארה, כמובן, פרשה סתומה בשבילי, ולכך גם נתכוונו, בין השאר, אותם המחברים, שהשחירו את פני ה“מהפּכנים” בתארם אותם בפיח בלבד.

באקראי באו לידי סיפורי פּומיאלובסקי “מולוטוב” ו“אושר בעל־ביתי”. והנה, לאחר שפּומיאלובסקי הראני את “הדלות המוגיעה” של החיים הבעל־ביתיים, את הקבצנות שבאושר הבעל־ביתי, חשתי בכל זאת, ואם במעומעם, כי אותם הניהיליסטים הקודרים טובים במשהו ממולוטוב השאנן. ובקרוב לאחר פומיאלובסקי קראתי את ספרו המשעמם של זאַרובין “אור וצל בחיי רוסיה”, את האור לא מצאתי בו ואילו הצללים נעשו לי מובנים יותר ושנואים יותר.

ספרים גרועים קראתי הרבה מאוד, אך גם הם היו לי לתועלת רבה. חייב אדם להכיר היטב ובמדויק גם את הטוב שבחיים וגם את הרע שבהם. מצווה להרבות דעת. ככל שהנסיון רב־אנפין יותר, כן מתרומם האדם מעלה־מעלה וכן מתרחב והולך שדה־ראייתו.

הספרות הלועזית, שהשפיעה עלי שפע חומר להשוואה, הפליאתני באמנות שהיא מצויינת בה. מצאתי בה תיאור אנשים חי, פלאסטי כל־כך עד שהללו נראו בעיני כמוחשים בגוף ממש, וכן ראיתי אותם תמיד פעילים יותר מהאיש הרוסי – ממעטי־דברים ממנו ומרבים לעשות.

כסופר, הושפעתי השפעה של ממש, עמוקה ומחנכת, מן הספרות הצרפתית “הגדולה” – סטאֶנדאַל60, באַלזאַק, פלובאֶר61; והייתי מייעץ ל“מתחילים” לקרוא את הסופרים האלה. אכן, הללו אמנים גאונים, שליטי־צורה נאדרים; אין כמותם לאמנות בספרות הרוסית. קראתים בתרגום רוסי, אך זה לא מנעני מלחוש בכוחה של אמנות המלה שניחנו בה הצרפתים. אחרי שפע רומני־ה“בּולוואר”, אחרי מיין־ריד62, קופּאֶר63, גוסטב אֶמאַר64, פּונסון־דאֶ־טאֶררייל65 – עוררו בי סיפוריהם של האמנים הגדולים הרגשת־פּלא.

אזכור: את “הלב הפּשוט” לפלובאֶר קראתי בחג השבועות, עם ערב, בשבתי על גג של דיר, לשם נמלטתי על נפשי מן האנשים החוגגים. הסיפור הדהימני כליל, כביכול נסתמאו עיני ונתחרשו אזני – דמותה של זקנה שכיחה ביותר האפילה על חג־האביב ההומה, – דמותה של מבשלת, שלא הצטיינה לא בעלילות־גבורה ולא במעשי־פשע. קשה היה להבין מה כוחן של מלים פשוטות, ידועות, שנתן אדם בסיפור על אשה “לא מעניינת”, להסעיר כל־כך את לבי? היה בכך איזה מעשה־להטים מופלא – ואין אני בודה דברים מן הלב: פעמים אחדות התבוננתי אל דפּי הספר, בשימי אותם, באורח מיכני וכפרא־אדם, לעומת האור, כמנסה למצוא בין השיטין את פשר החידה.

ידעתי עשרות ספרים, בהם תוארו פשעי־דמים מיסתוריים, אך הנה אני קורא “כרוניקות איטלקיות” לסטאֶנדאַל ושוב איני יכול להבין: כיצד נעשה הדבר? – מתוארים אנשים אכזריים, רוצחים נקמנים, ואני קורא את סיפוריו כאילו היו אלה “שבחי צדיקים” או כאילו שומע אני “חלום האם הקדושה” – סיפור לכתה בנתיב־העינויים של בני־האדם בגיהינום.

ונדהמתי לגמרי למקרא אותם הדפּים ברומן של באלזאק “עור יחמור” בהם מתואר משתה אצל בנקאי. מדברים שם בבת־אחת שני מנייני אנשים, היוצרים מערבולת של המולה, ואני שומע, כביכול, את המון קולותיה. אך העיקר לא זו בלבד שאני שומע, אלא שגם רואה אני היאך מדבר כל אחד, רואה עינים, חיוכים, תנועות־אנשים, אף על פי שבאלזאק לא נתן לנו לא קלסתר־פניהם ולא מראה־גופם של אורחי הבנקאי.

בכלל, האמנות לתאר אנשים במלים, אמנות זו להפיח חיים בשיחם, לתת קול לדבריהם, אמנות הדיאלוג השלמה ביותר, הפליאתני במיוחד אצל באלזאק ואצל הצרפתים בכלל. ספרי באלזאק כתובים כאילו בצבעי־שמן, וכשראיתי לראשונה תמונותיו של רובאֶנס66, זכרתי מיד את באלזאק דוקא. מדי אקרא בספריו השגעוניים של דוסטוייבסקי, איני יכול להימנע מחשוב, כי חייב הוא הרבה מאוד לאמן־הרומן הגדול הזה. נראו לי גם ספרי הגונקורים67, אלה הספרים היבשים והברורים כציורי־עט, וכן מלאכת־הציור הקודרת, כהת־הצבעים של אמיל זולה. הרומנים של הוגו68 לא קנו את הלב, אפילו את “שנת 93” קראתי בשוויון־נפש; על פשרו של שוויון־נפש זה עמדתי רק לאחר שהכרתי את הרומן של אנטול פראַנס: “האלים צמאים”. את הרומנים של סטאֶנדאַל קראתי רק לאחר שלמדתי לשנוא דברים רבים, וזה דיבורו השקט וזו בת־שחוקו הספקנית עוד הוסיפו וחיזקו את שנאתי.

היוצא מכל אשר סיפרתי על הספרים הוא: למדתי לכתוב אצל הצרפתים. הדבר אירע במקרה, אך סבור אני כי לא לרעה, על כן אשׁיא אני עצתי לסופרים הצעירים: למדו לשון צרפת, וקראתם את האמנים הגדולים במקורם, ולמדתם מפיהם אמנות המלה. –

את הספרות הרוסית “הגדולה” – את גוגול, טולסטוי, טורגנייב, גונצ’ארוב, דוסטויבסקי, לאֶסקוב – קראתי ימים רבים לאחר מכן. לאֶסקוב השפיע עלי, ללא ספק, בעושר־לשונו ובידיעתו המפליאה בה. בכלל, הרי זה סופר מצויין ובקיא להפליא בדקויות ההווי הרוסי, ועדיין לא הוערך כראוי בספרותנו. א. פ. צ’אֶכוב היה אומר, כי הרבה חייב הוא ללאֶסקוב. אותו דבר עצמו, סבור אני, יכול היה להגיד גם א. ראֶמיזוב69.

מצביע אני על קשרי־גומלין והשפעות אלו כדי לחזור ולומר: ידיעת תולדות התפתחותה של הספרות העולמית והלאומית הכרח היא לו לסופר.

בהיותי כבן עשרים עמדתי על כך, כי כבר ראיתי, חייתי ושמעתי דברים הרבה שמן הראוי, ואף מן ההכרח, לשוב ולספר עליהם באזני הבריות. דומה היה עלי, כי יודע אני ומרגיש אני משהו שלא כאחרים; דבר זה הטיל בי מבוכה ואיזה אי־שקט והתיר את חרצובות לשוני. אף בשעה שקראתי ספרים מסוגו של טורגנייב הייתי מהרהר פעמים, כי יכול הייתי אולי לספר, דרך משל, על הגיבורים שב“כתבי איש־ציד” אחרת, לא כפי שעשה המחבר. בימים ההם כבר נחשבתי לאיש־שיח מעניין: סבלים, אופים, “יחפים”, נגרים, פועלי־רכבת, צליינים, ובכלל, כל אותם האנשים שבמחיצתם חייתי, היו מאזינים לי ברוב ענין. כשהייתי מספר על ספרים שקראתי, תפסתי את עצמי לעתים קרובות כי לא דייקתי כל צרכי, כי סילפתי מה שקראתי בהוסיפי משהו משלי, משל נסיוני. וטעמו של דבר הוא, שעובדות החיים והספרות נתמזגו אצלי מזיגה אחת. הספר אף הוא חזיון חיים הוא כמוהו כאדם, עובדה חיה וממללה, ואילו “חפץ” הוא פחות מכל החפצים שנעשו ונעשים בידי אדם.

שמעו אותי אינטליגנטים והשׁיאו עצה:

– כתוב! נסה וכתוב!

לעתים קרובות הייתי מרגיש את עצמי כשתוי והיתה תוקפת אותי סערת־דיבור, השתוללות־לשון מרוב תשוקה להביע את כל עקת־הלב ושמחתו – לספר ביקשתי לשם פורקן. היו רגעים של מתיחות מציקה, עד כדי הרגשת מחנק בגרון, כמי שאחזתו היסטריקה. וחפץ הייתי לצעוק, שאנטולי הזגג – חברי, בחור מוכשר ביותר – יאבד אם לא אחוש לעזרתו; שתאֶראֶזה היצאנית – אדם טוב היא ועוול הוא – שיצאנית היא, ואילו הסטודנטים המנצלים אותה אינם מבחינים בכך, כשם שאינם רואים שאותה זקנה עניה, שקוראים לה “חכמה”, היא חכמה מיעקבלבה, המיילדת הצעירה, שהרבתה קרוא בספרים.

בהסתר גם מידיעת חברי הקרוב הסטודנט גורי פלאֶטניאֶב כתבתי שירים על תאֶראֶזה, על אנטולי, על השלג המפשיר באביב לא כדי לזרום בזרם מים דלוחים מן הרחוב לתוך מרתף הנחתומים, וכן על הוולגה – שנהר יפה הוא, על קוזין אופה־הכעכים – שיהודה איש־קריות הוא, ועל החיים – שהם חזירות גמורה ושממון קטלני.

שירים הייתי כותב ביד קלה, אך שבתי וראיתי – כי גרועים הם כדי סלידה והייתי רוחש בוז לעצמי על העדר יכולת, על כשרון שאיננו. קראתי את פושקין, לרמונטוב, נאֶקראַסוב70, את שירי בּאֶראַנז’אֶ71 בתרגומו של קורוצ’קין וראיתי יפה, שאין אני דומה במאומה אף לאחד המשוררים האלה. לכתוב פרוזה לא מלאני לבי, זו נראתה לי קשה מן השירה, תובעת ראייה חדה ביותר, כשרון מעמיק לראות ולהעלות מה שלא ראו אחרים וכן היא מחייבת איזה צירוף מלים מוצק, מלוכד שלא כרגיל. ואף על פי כן ניסיתי וחזרתי וניסיתי את כוחי בפרוזה, אלא שבחרתי בסגנון של פרוזה ריתמית, מתוך שאמרתי שהפשוטה אינה לפי כוחי. נסיונותי לכתוב בפשטות נסתיימו בתוצאות מגוחכות ועגומות. בפרוזה ריתמית כתבתי “פואימה” גדולה בשם “שירת האלון הישיש”. בעשר מלים שם וו. ג. קורולאֶנקו72 73לאַל דבר זה, שהיה יבש כחרס, ואשר בו הרציתי, כמדומה, מחשבותי בענין המאמר “מחזור החיים”, שראה אור, אם איני טועה, בירחון המדעי “זנאניה” (“דעת”), מאמר שדן בתורת האיבולוציה. מכל אותה פואימה לא נשתמר בזכרוני אלא פסוק זה: “באתי לעולם כדי שלא להסכים” – ואכן, דומה כי לא הסכמתי לתורת האיבולוציה. אולם קורולאֶנקו לא ריפאני מלהיטותי אחר פרוזה ריתמית. ומקץ חמש שנים, כששיבח בפני את סיפורי “סבא ארחיפּ” אמר כי אך לשוא תיבלתי את סיפורי ב“משהו הדומה לשירים”. לא האמנתי לדבריו, אך משחזרתי ועיינתי בסיפור בביתי, נוכחתי לדאבוני כי עמוד שלם – תיאור של גשם שוטף בערבה – נכתב על ידי באותה ריתמית ארורה. ימים רבים היתה זו כרוכה אחרי, חודרת באין־רואים ושלא במקומה לתוך סיפורי. הייתי פותח סיפורי במיני משפטים מתרוננים, כגון: “קסמי הירח עברו מבעד לענפי המורן הצפוני ושיחי השמיר הקוצני”. ולאחר מכן, כשראו הדברים אור הדפוס נוכחתי לבשתי, כי “קסמי” הירח משתמעים כ“קיסמים”, וכי “עברו” אינה המלה המבוקשת כאן. בסיפור אחר שלי נאמר: “הרכב שלף בשלווה משליפו” – חזרה משולשת זו על ה“של” לא הרבתה לפאר את החיים ה“דלים המוגיעים”. ובכלל השתדלתי לכתוב “יפה”.

“השיכור, שנלחץ אל עמוד הפנס, הביט תוך חיוך, בצילו שהרתית” – ואילו הלילה, לפי דברי שלי, היה שקט, ליל ירח: בלילה כזה אין מדליקין את הפנסים, והצל לא היה יכול להרתית באין רוח, והאור דולק בנחת. “כשלונות” כאלה נשתרבבו בכל סיפור מסיפורי, והייתי מחרף את עצמי באכזריות על כך.

“הים צחק” – כתבתי, וימים רבים האמנתי כי כך נאה. מתוך רדיפה אחרי היופי הייתי מרבה לחטוא כלפי דיוק התיאור, מעמיד חפצים שלא במקומם, ומאיר את האנשים שלא כראוי.

“והתנור עומד אצלך שלא כשורה” – העיר לי ל. נ. טולסטוי, בשוחחו עמי על הסיפור “עשרים ושישה ואחת”. נמצא, כי האש בתנור־הכעכים לא יכלה להטיל אור על הפועלים, כפי שמתואר אצלי. א. פ. צ’אֶכוב אמר לי על מאֶדינסקה מתוך “פומה גורדייב”:

“הרי זו, אבא רחימא, שלוש אזנים לה, אחת – בסנטרה, הביטה וראה!” ואכן, צדק: בצורה לא־יוצלחת כל כך הושבתי את האשה כלפי האור.

שגיאות מעין אלו, קלות לכאורה, נודעת להן חשיבות מרובה, שכן חוטאות הן לאמת באמנות. בדרך כלל קשה ביותר למצוא את המלים המדויקות ולקבען באופן, שהמעט יביע את המרובה, כי “יצר המקום למלים, וירווח – למחשבות”, כי יתנו המלים את התמונה החיה, יתוו בקיצור את קו־היסוד של הדמות, יחזקו בהעלם אחד בזכרונו של הקורא את תנועותיה, הילוכה ונעימת דיבורה. לא הרי “פיאור” אנשים ועצמים במלים כהרי תיאורם ה“פלאסטי”, החי עד כדי כך, שמתעורר בך רצון להושיט יד ולנגוע במתואר, כשם שמתאווה אתה לפעמים לגעת בידך בגיבורי “מלחמה ושלום” לטולסטוי.

צריך הייתי להעלות במלים מספּר את מראה החיצוני של עיירת־מחוז באיזור התיכוני של רוסיה. ישבתי ודאי כשלוש שעות עד שעלה בידי לכוון את המלים ולצרפן צירוף כזה:

“המישור הגבנוני משובש כולו בדרכים אפורות, והעיירה המנומרת אוקורוב בתוכו – משל לצעצוע של תחבולות על גבי פיסת יד רחבה מקומטת”74.

סבור הייתי, כי יפה תיארתי, אולם משראה הסיפור אור נוכחתי, כי הוצאתי מתחת ידי מעין דובשן מצוייר או חפיסה נאה לסוכריות.

בכלל: יש להשתמש במלים בדיוק מחמיר. הנה דוגמה מתחום אחר. אומרים: “הדת היא אופּיום”, ואילו הרופאים נותנים לחולים אופּיום כתרופה מרגעת כאב, הרי שהאופּיום מועיל לאדם. אולם על עישון האופּיום, שמעשנים אותו כטבק, והוא מקצר ימיו של אדם, לפי שהוא רעל מזיק הרבה יותר מן היי"ש־האלכוהול – על כך אין המוני העם יודעים דבר.

כשלונותי מעלים תמיד בזכרוני את דבריו הנוגים של המשורר:

אֵין עוֹד יִסּוּרִים כְּיִסּוּרֵי מִלִּים![^76]

אולם על כך מיטיב ממני לדבר א. ג. גורנפאֶלד75 בקונטרסו “יסורים של מלים”, שיצא לאור בשנת 1927. ממליץ אני על קונטרס זה בפני “צעירי חברי־לעט”.

“צוננת ועלובה לשוננו הדלה” – אמר, כמדומה, נאדסון76, וספק אם משורר מן המשוררים לא קבל על “עניה” של הלשון. סבור אני, שאין קובלנות אלה מתכוונות ל“עניה” של הלשון הרוסית כי־אם ללשון האנושית בכללה, והגורם לכך הוא שישנן הרגשות ומחשבות שאינן ניתנות לתפיסה ולמבע במלים. יפה מדבר על כך קונטרסו הנ“ל של גורנפאֶלד. אבל, פרט ל”מה שלא ניתן להיתפס במלים" הרי אין גבול לעשרה של הלשון הרוסית והיא מתעשרת ומוסיפה במהירות מפתעת. רצונך להיווכח במהירות גידולה של הלשון, צא והשווה את אוצר המלים – את הלקסיקון – של גוגול ושל צ’אֶכוב, של טורגנייב לזה של בּונין, למשל, של דוסטויבסקי ונאמר: של ליאוניד ליאונוב77. זה האחרון הודיע בעצמו ברבים, כי מקורו בדוסטויבסקי, אך רשאי היה לומר כי בכמה בחינות – אציין: בהערכת התבונה – כרוך הוא גם אחרי לאֶב טולסטוי. ברם, שתי השפעות אלו הן מסוג כזה, שהן רק מעידות על ערכו של הסופר הצעיר ואין הן מעלימות כלל וכלל את ייחודו. ברומן שלו “גנב” הוכיח בצורה בלתי־מפוקפקת עושר לשוני מפליא; הוא כבר נתן לנו שורה שלמה של מלים, כולן שלו, קולעות ביותר, ואין צריך לומר, שהרומן שלו מפתיע במבנהו, בקונסטרוקציה שלו, שהיא קשה ומורכבה. נראה לי, כי ליאונוב אדם בעל איזה “שיר משלו” הוא, שיר מקורי מאוד, רק עתה פתח אמנם בשיר, ולא דוסטויבסקי ולא מישהו אחר לא יהיו לו למכשול.

כאן המקום להזכיר, שהלשון נוצרת ע"י העם. חלוקה זו שאנו נוהגים לחלק את הלשון לספרותית ולעממית אין משמעה אלא שיש לנו לשון “גלמית”, כביכול, ולשון מעובדת בידי אמנים. ראשון היטיב להבין זאת אצלנו פושקין והוא הורה ראשון כיצד יש להשתמש בחומר הדיבור של העם, כיצד יש לעבדו.

האמן – מרכז־הרגש הוא של ארצו, של מעמדו, אזנם הוא, עינם ולבם; הוא קול תקופתו. חייב הוא להרבות דעת את העבר, וככל שייטיב לדעתו, כן יובן לו יותר ההווה, וכן תעצם ותעמיק הרגשתו את המהפּכנות האוניברסלית של זמנו ורוחב בעיותיו. חובה הוא, הכרח הוא לו לדעת תולדות עמו וכן חייב הוא להכיר את עולם מחשבתו הפוליטית־הסוציאלית. החכמים – היסטוריוני התרבות, האתנוגרפים – מציינים כי דרך־מחשבה זו באה לידי ביטוי בסיפורי־מעשיות, באגדות, בפיתגמים ובמשלים. אכן, המשל והפיתגם מביעים את מחשבתו של המון־העם בשלמות מאלפת ביותר, והסופרים הצעירים ימצאו ברכה רבה בחומר זה ולא רק משום שהוא מורה להפליא איך לנהוג חסכון במלים, צימצום וציוריות שבשיח, כי אם מטעם אחר: רוב מניינם של אוכלוסי ארץ המועצות הם האיכרים, זה החומר שממנו קרצה ההיסטוריה את הפועלים, את בעלי־הבתים, את הסוחרים, הכמרים, הפּקידים, האצילים, המלומדים והאמנים. על אורח־המחשבה של האיכרים שקדו ביותר שליטי הכנסיה הממלכתית ואנשי הכיתות הפורשות ממנה. משכבר הימים לומדה לחשוב בדפוסים מוכנים, ניקשים, בפיתגמים ובמימרות, שרובם אינם אלא לקחי־מוסר מגובשים של אנשי הכנסיה. “אלוהים ידון את התקיף”. “הווה על הווה – ואלוהים חשבה לטובה”. “ולא עם־הארץ – חסיד”. “אתה עשה רצון אלוהים, ולהרהר – אל תמהר”. “הנוסע לאיטו – יבוא בעתו”. “במקום גדולים אל תעמוד”. “ידע הצרצר את כירתו”.

פיתגמים כאלו מצויים למאות, ובכל אחד מהם אפשר לגלות על נקלה בין־השיטין דברי־מוסר משל נביאי התנ"ך, משל “אבות הכנסיה” יוחנן פומא דדהבא, יאֶפים סירין, קיריל78 איש ירושלים ועוד.

כשהייתי קורא בספריהם של ה“שמרנים”, “שומרי משטר היחיד ומגיניו”, לא מצאתי בהם כל דבר חדש בשבילי, וטעמו של דבר הוא בכך, שכל עמוד חזר, בהרחב־דיבור ובהרחב־פירוש, על איזה פיתגם מן הפיתגמים הידועים לי מילדותי. ברור היה לי לגמרי, כי כל חכמתם של השמרנים – של ק. ליאונטייב, ק. פובאֶדונוסצאֶב79 ואחרים – ספוגה ורוויה אותה “חכמת עם”, בה נתקפּלה היטב כל המהות הכנסייתית.

ודאי, מצויים גם לא־מעט פיתגמים שתכנם אחר לגמרי, דרך משל: “השיבונו עד דכא – ועוד ידם מכה”. “להם מיד אלוהים – האווזים הצלויים, ואילו לאיכר – פאת הכיכר”. “חיים אנו ולא נדאב, כאיכר כן אדוניו: הם לציד – ואנו לעבודת הבית; הם למנוחה – ואנו למלאכה; הם יסבו לשולחן הגדוש – ועלינו לדוש ולדוש”.

כללו של דבר: הפיתגמים והמשלים מעצבים היטב את כל נסיון החיים ההיסטורי־סוציאלי של העם העובד, והכרח לו לסופר להכיר חומר זה, שיש בו כדי ללמדו כיצד מקמצים את המלים כקמץ אדם את אצבעותיו לאגרוף, והאיך מפרשׂים כיריעה את המלים, שנתקפּלו היטב על ידי אחרים, פרושׂ וחשׂוף את כל הכמוס בהם, כל העוין לתפקידי התקופה, אשר אין בו רוח־חיים עוד.

הרבה למדתי מן הפיתגמים, לשון אחרת: מדרך חשיבה זו באפוריסמים. אזכור מקרה שאירע לי: ידידי, הלץ יעקב סולדאטוב, שוער, עומד ומכבד את הרחוב. המטאטא שבידו חדש, לא נוסה בליכלוך. הציץ בי יעקב, מיצמץ בעין צוהלת ואמר:

“המטאטא הוא טוב, אך לעולם לא תטאטא את האשפה עד הסוף: אני אכבדנה – והשכנים ישובו ויכבדוני בה”.

נתחוור לי: יפה אמר השוער. אפילו השכנים מטאטאים את חלקם – תשוב הרוח ותבריח אשפה מרחובות אחרים; אפילו ינוקו כל רחובות העיר, יבוא האבק הפורח מן השדה, מן הדרכים, מכרכים אחרים. ודאי: הכרח הוא לך לעבוד ליד ביתך, אך עבודה זו תהא הברכה מצויה בה לכשתתפשט על כל הרחוב, על כל העיר, על כל הארץ כולה.

כך אפשר לפתח פיתגם. והנה דוגמה כיצד הוא נוצר: בניז’ני־נובגורוד פשטה מגיפת חולירע ועירוני פלוני הפיץ שמועה, כי הרופאים ממיתים את החולים. שר הפּלך בּאַראַנוב פקד לאסור אותו ולשלחו לעבודה סניטרית בצריף לחולירע. לאחר שעבד שם זמן־מה סופּר, כאילו אותו עירוני הודה לשר־הפלך על הלקח הטוב שנתן לו, ובּאַראַנוב אמר לו:

“עכשיו שטבלת ראשך בתוך האמת – לא תוסיף לשקר עוד”.

בּאַראַנוב אדם גס היה, אך לא טיפש, וסבור אני כי מסוגל היה לומר מלים אלו. אכן, לגופו של ענין אין הבדל בדבר מי אמרן.

הנה, איפוא, על פי רעיונות חיים שכאלה למדתי חשוב וכתוב. ורעיונות אלה של שוערים, עורכי־דין, של “אנשים לשעבר” ואחרים הייתי מוצא בספרים, והנה הם לבושים מלים אחרות. הנה כי כן: השלימו עובדות החיים והספרות אלו את אלו.

כבר דיברתי לעיל, כיצד אמני המלה יוצרים “טיפוסים” ואפיים, אך אולי מן הראוי להביא שתי דוגמאות מעניינות:

“פאוסט” לגיתה – אחד הגילויים הנפלאים ביותר של היצירה האמנותית, שלעולם היא “בדייה”, “המצאה”, או, ביתר דיוק, פרי “ניחוש” – וגילום הרעיון בדמות. קראתי את “פאוסט” בהיותי בן כ', וכעבור זמן־מה נודע לי, כי עוד כמאתים שנה לפני גיתה הגרמני כתב על פאוסט כריסטופאֶר מארלו80 האנגלי; כי הרומן ההמוני הפולני “פאַן טבארדובסקי” אף הוא פאוסט הוא, כמוהו כרומן “מבקש האושר” לפול מיוסאֶ הצרפתי, וכי יסוד לכל הספרים על פאוסט משמשת אגדת־עם מימי הבינים, המספרת באדם אחד אשר מתוך שאיפה לאושר אישי ולשליטה בתעלומות הטבע ובבני האדם מכר את נשמתו לשטן. אגדה זו צצה ועלתה מתוך התבוננות בחייהם ובעבודתם של ה“אלכימאים” חכמי ימי הבינים, שביקשו לייצר זהב, להמציא את שיקוי־האלמוות. היו בהם גם חולמים ישרי־לב, “קנאים לרעיון”, וגם רמאים וגונבי־דעת. מאמציהם העקרים של יחידים אלו לזכות ב“שלטון עליון” הם־הם שניתנו ללעג בסיפור־המעשה על הרפתקאותיו של הד"ר פאוסט, שאף השטן בכבודו ובעצמו לא עמד לו לזכותו בידיעת הכל, באלמוות.

בצד דמותו האומללה של “פאוסט” נוצרה דמות אחרת, אף היא ידועה בכל העמים: באיטליה – פולצ’ינאֶלו81, באנגליה – פּונץ'82, בתורכיה – קאַראַפּאֶט, ואצלנו ברוסיה – פאֶטרושקה83. הוא־הוא הגיבור הבלתי־מנוצח של קומדית הבובות העממית, שידו תמיד על העליונה והוא מנצח את הכל: את המשטרה, את הכומר, אף את השטן ואת המוות, ואך הוא לבדו בן־אלמוות. בדמות גסת־קוים ותמימה זו גילם העם העובד את עצמו ואת אמונתו, כי, ככלות הכל, יתגבר על כל דבר וכל איש.

שתי דוגמאות אלו משמשות חיזוק נוסף לאמור למעלה: גם היצירה עלומת־השם, לאמור: יצירתם של אלמונים לא נודעו לנו בשמם84 חלים עליה חוקי ההפשטה, נטילת קוי־האופי של שדרה חברתית מסוימת וההמחשה, הכללת קוים אלה באישיות מסוימת של שדרה זו. שמירה קפדנית ששומר האמן על חוקים אלה היא שעומדת לו בעיצוב ה“טיפוסים”. כך עשה שארל דאֶ קוסטאֶר את “טיל אולנשפּיגל”85 – הטיפוס הפלמנדי הלאומי, רומאֶן רולאַן86 – את “קוליה בריניון” הבורגונדי, אלפונס דודאֶ – את “טארטאראֶן איש פרובאנס”. יצירת דיוקנאות בולטים כל־כך של אנשים “טיפוסיים” אינה אפשרית אלא בחוש־הסתכלות מפותח יפה, מתוך יכולת למצוא את הצד־השווה ואת השוני ורק מתוך לימוד, לימוד ולימוד. במקום שאין ידיעה מדויקת – שם פועלים הניחושים, ומעשרה קבּין של ניחושים – תשעה קבין שגיאות.

אין אני חושב את עצמי לאמן המסוגל לעצב טיפוסים ואפיים שווים בערכם, מבחינה אמנותית, לטיפוסים ואפיים מסוגם של אובלומוב, רודין, ריאזאנוב וכולי. ובכל־זאת כדי לכתוב את “פומה גורדייאֶב” 87צריך הייתי להכיר כמה וכמה עשרות בני סוחרים, בלתי־מרוצים בחיי אבותיהם ובעבודתם. הם הרגישו, במעומעם, כי חיים חדגוניים אלו, “דלים ומוגיעים” – טעמם מועט. מסוג אנשים כמו פומה, הנידונים לחיי שעמום והרואים את השעמום כעלבון להם ובאים לידי הרהורים, יצאו, מצד אחד, שתיינים, “שורפי־החיים”, בריונים, ומצד שני – התפרחו “עורבים צחורים” כגון סאווה מורוזוב88, כאותו בעל־ספינות נ. א. מאֶשקוב איש פאֶרם, שהעניק מכספו למפלגת הס"רים, או החרושתן גונצ’אַרוב מקאלוגה, נ. שמיט איש מוסקבה ורבים אחרים. מכאן יצאו גם עסקני תרבות כמו מיליוטין, ראש־העיר צ’אֶראֶפּובאֶץ, וכן כמה וכמה סוחרים במוסקבה ובערי־השדה, שטרחו הרבה, ובדי יכולת, בשדה המדע, האמנות וכולי. סנדקו של פומה גורדייאֶב, מאיאקין, אף הוא עשוי קוים זעירים, פיתגם אל פיתגם, ולא שגיתי: אחרי שנת 1905 – לאחר שהפועלים והאיכרים סללו בגופותיהם לפני המאיאקינים את הדרך לשלטון – מילאו המאיאקינים, כידוע, תפקיד לא מועט במלחמה נגד מעמד הפועלים, ואף עתה עדיין שוגים הם בחלומותיהם לשוב אל קיניהם הקודמים.

שואלים אותי הצעירים: מה טעם כתבתי על ה“יחפנים”?

טעמו של דבר: כיוון שחייתי במחיצתם של בעלי־בתים זעירים וראיתי לפני אנשים שמשאת־נפשם האחת למצוץ במירמה מן האדם את דמו, לגבש את הדם הזה בפרוטות ולצרף את הפרוטות לרובלים – סלדתי אף אני, כדוגמת כתבי בן הי"ט, “בכל מורשי־לבי” מחיי־היתושים של בריות מצויים אלו, הדומים זה לזה כמטבעות־נחושת יצוקי תאריך אחד.

ואילו היחפנים היו בעיני “אנשים בלתי־שכיחים”. והבלתי־שכיח שבהם היה בכך, שהם, נשולי המעמד, שניתקו מעליו או נידחו על ידו, איבדו את הקוים האופייניים ביותר של פרצופם המעמדי. בניז’ני, בשכונת “מיליונקה”, בתוך “גונדת הזהב” התרועעו וחיו בשלום בעלי־בתים אמידים לשעבר עם בן־דודי אלכסנדר קאשירין, החולם הצנוע, ועם הצייר האיטלקי טונטיני, עם מורה הגימנסיה גלאַדקוב, עם הבאַרון בּ., עם סגן מפקח־המשטרה שהיה כלוא ימים רבים על מעשה שוד, ועם הגנב המפורסם “ניקולקה הגנראל”, שחניכתו האמיתית היתה וואַן־דאֶר־פליט.

בקאזאן, ב“בית החרושת לזכוכית”, הסתופפה חבורה של עשרים איש, שונים ומשונים אף הם. כאן היה הסטודנט ראדלוב או ראדונוב; סמרטוטר זקן, שעשה עשר שנים בעבודת־פרך; מי שהיה משרתו של הגובירנטור אנדרייבסקי – ואַסקה גראַצ’יק; המכונאי רודזייאֶביץ‘, בן כומר, באֶלורוסי; רופא־הבהמות דוידוב. רובם – אנשים לא־בריאים, אלכוהיליקנים; יש שנפלו גם תיגרות ביניהם, אך רגש העזרה ההדדית היה מפותח מאוד בקרבם, וכל אשר זכו בו, בין בעבודה ובין בגניבה, היו מוציאים לאכילה ולשתיה בצוותא. ראיתי, כי אף על פי שתנאי חייהם גרועים מחיי ה“אנשים השכיחים”, הרי הם מרגישים ורואים עצמם טובים מאלו, וזה משום שאינם להוטי־בצע כל־כך, אינם רומסים זה את זה, אינם צוברים ממון. וכמה מהם גם יכלו לצבור ממון, עוד נשארו בהם שרידי “משקיות” וחיבה לחיים “מהוגנים”. הם יכלו לצבור משום שוואסקה גראַצ’יק, גנב זריז שראה מזל ברכה במלאכתו, הביא להם לא אחת את שללו ומסרו לידי “הגיזבר” רודזייאֶביץ’, שהיה שולט בכל “משק בית־החרושת” ללא כל פיקוח, והוא עצמו אדם קטן, משולל כוח רצון עד כדי להתמיה.

זכורות לי תמונות אחדות מסוג כזה: מישהו מהם זכה בגניבה והביא מגפי־ציד טובים; נגמר אומר לבזבזם בלגימה. אולם רודזייאֶביץ', שהיה חולה, שהוכה לפני ימים אחדים בידי המשטרה, אמר, שאין לתת ביין אלא את המוקיים בלבד ואילו את ה“ראשים” יש לכרות ולמסרם ל“סטודנט” שנעליו מרופטות.

“יצנן רגליו – ויפח את נפשו, והרי אדם טוב הוא”.

ואכן כרתו את ה“ראשים”, אולם הקטורגאי הזקן הציע להתקין מן המוקיים שני זוגות של הטנאות: בשבילו ובשביל רודזייאֶביץ'. וכך לא היצאו המגפים ללגימה. גראצ’יק היה מסביר את ענין התחברותו אל האנשים האלו ואת עזרתו הנדיבה להם – באהבה שהוא הוגה ל“משכילים”.

“מחבב אני, אחא, אדם משכיל יותר מאשה יפה ביותר” – היה אומר אלי. היה זה אדם תמהוני, שחור־שיער, בעל פנים עדינים ונאים עם בת־צחוק טובה; מהורהר תמיד, ממעט בדברים, היה בא פתאום לידי עליצות פרועה, של טירוף כמעט, רוקד, שר, מספּר בהצלחותיו, מחבק לכל אחד, משל יצא למלחמה, למוות. ברחוב ה“סגרירים”, מקום תחנת הרכבת המוסקבאית כעת, במרתף בית־המרזח של בוּטוֹב היה מקיים ומפרנס אי־אלה קבצנים, שמונה אנשים, זקנים וזקנות, ובתוכם גם אשה צעירה מטורפת עם תינוק בן־שנה. וכיצד נעשה גנב? בימים שהיה משרת אצל שר־הפּלך בילה לילה אחד אצל אהובתו, ובשובו טרם־בוקר הביתה תפסוהו, והוא נכנס בתיגרה; שופט־השלום המחמיר קולונטאַיאֶב, ליבראל גדול, הושיב אותו בבית־הסוהר. לאחר שריצה את עוונו פרץ וואסקה לתוך חדר־עבודתו של קולונטאַיאֶב, קרע ניירות לקרעי־קרעים, “קנה במשיכה” שעון־מעורר, משקפת – ולוּקח שנית לבית־הסוהר. אני הכרתי אותו בשעה ששומרי הלילה היו עוקבים אחריו לאחר נסיון גניבה שלא הצליח בפרבר הטאטארי: שמתי לו לאחד השומרים פוקה וכך סייעתי בידי וואַסקה להימלט, ואני – אחריו.

אנשים משונים מצויים היו בין היחפנים, ודברים הרבה שבהם היו לי כספר החתום. אך הם קנו לבי בכך, שלא היו קובלים על החיים, ואילו על חייהם השלווים של ה“אזרחים” היו מדברים בליגלוג, באירוניה, אך לא מתוך רגש של קנאה כמוסה, ולא משום ש“העין רואה והיד קצרה” כי אם מתוך איזו גאווה, מתוך הכרה, שאמנם חייהם נפסדים, אך הם עצמם טובים הם מאותם שחייהם “מהוגנים”.

את קובאלדו, בעל בית־הלינה המתואר על ידי ב“אנשים לשעבר”, ראיתי לראשונה בלשכתו של שופט־השלום קולונטאַיאֶב. הפתיעתני עמידת־הכבוד של אדם לבוש־בלואים זה בשעה שהשיב לשאלות השופט, הבוז בתגובותיו על דברי השוטר, הקטיגור והניזוק – בעל בית־המרזח, שהוכה בידי קובאלדו. כן הפליאה אותי הלגלגנות, ללא זעם, בפי אותו יחפן אודיסאי, שסיפר לי את המקרה המתואר בסיפור “צ’וֹלקאַש”. בחברתו של זה שכבתי בבית־החולים שבניקולייאֶב שבפלך חרסון. זוכר אני יפה את חיוכו, שהיה מחשיף את שיניו הצחורות הנאות, את החיוך בו חתם את סיפורו בדבר מעשה בגידתו של הבחור שנשכר לו לעבודה: “נתתי לו ללכת, והכסף בידו: כּלך לך, גולם, ומלא כרסך בדייסה”.

הוא העלה על לבי דמות גיבוריו הנדיבים של דיומא. יחד יצאנו מבית־החולים, ובשבתי אתו בין ביצורי המחנה שמחוץ לעיר, כיבדני באבטיח צהוב והוסיף: “שמא תעשה עמי במלאכה נאה? סבורני, שתעשה חיל”.

ראיתי הצעה זו לכבוד לי, אולם בעת ההיא כבר ידעתי, כי יש מעשה מועיל יותר מעסקי גניבה והברחה.

הנה איפוא, מכאן חיבתי ל“יחפנים” – מתוך הרצון לתאר אנשים “בלתי־מצויים” ולא בריות מן הטיפוס הבעל־ביתי, העני־בנפש. כאן נתנה אותותיה, כמובן, גם השפעת הספרות הלועזית, וקודם כל – הצרפתית, שעשירת־צבעים היא ומבהיקה יותר מן הרוסית. אולם בעיקרו של דבר פעל כאן החפץ להנוות על חשבוני – ב“מיבדה” – את ה“חיים הדלים, המוגיעים”, שעליהם מדברת הנערה בת הט"ו.

חפץ זה מתקרא, כפי שאמרתי כבר, “רומנטיזם”. כמה מבין המבקרים ביקשו ומצאו, כי הרומנטיזם שלי בבואה הוא לאידיאליזם הפילוסופי. סבור אני, כי אין הדבר כך.

האידיאליזם הפילוסופי מורה, כי מעל לאדם, לחי ומעל לכל מעשי ידי האדם מצויות אידיאות, והן השליטות בכל; הן הדוגמאות המושלמות לכל הנוצר בידי האדם, והאדם תלוי בכל מעשיו בהן, וכל עבודתו עיקרה אינו אלא חיקוי הדוגמות־האידיאות, שבהוויתן הוא חש, כאילו, במעומעם. מנקודת־ראות זו מרחפת אי־שם מעליהם האידיאה של כבלים ושל מנוע הבעירה הפנימית, האידיאה של חידק־השחפת ושל הרובה מהיר־היריה, האידיאה של הקרפדה, של הזעיר־בורגני, של העכברוש, ובכלל – של כל הקיים על פני האדמה ונוצר בידי האדם. והרי זה ברור לגמרי, כי מכאן נובעת ההכרחיות להכיר בקיומו של בורא כל האידיאות, איזו ישות שמשום־מה ראתה צורך לברוא את הנשר ואת הכינה, את הפּיל ואת הצפרדע.

אולם לדידי אין קיום לאידיאות מחוץ לאדם, לדידי: הוא, והוא לבדו, יוצר כל העצמים וכל האידיאות, הוא־הוא העושה נפלאות והוא השליט לעתיד בכל כוחות הטבע. כל הנהדר ביותר בעולמנו נוצר בעמלו, בתבונת־כפיו של האדם, וכל הרעיונות שלנו, כל האידיאות מקורם בתהליך העבודה, והוכחות לכך – בתולדות התפתחות האמנות, המדע, הטכניקה. הרעיון בא לאחר העבודה. ואני “כורע ברך” לפני האדם משום שאיני מרגיש ואיני רואה בעולמנו שום דבר מחוץ להתגלמות תבונתו, דמיונו, ניחושו. אלוהים עצמו פרי המצאת האדם הוא, כמו הצילום, נאמר, וההבדל אינו אלא בזה שהתצלום מעלה ישות של ממש, ואילו אלוהים אינו אלא תצלום הבדיה שבדה האדם על עצמו, כעל ישות הרוצה – ואף עשויה – להיות כל־יודעת, כל־יכולה וצודקת בתכלית.

ואם אמנם יש צורך לדבר על ה“קדוש” – הרי אין קדוש אלא אי־סיפוקו של האדם מעצמו, וזו שאיפתו להיות טוב יותר מכפי שהנהו; קדושה שנאתו לכל הנפסד שבחיים, שאף הוא מעשה ידיו; קדוש רצונו להעביר מן הארץ את הקנאה, את החמדנות, את הפשעים, את התחלואים, את המלחמות וכל איבה בין הבריות, קדוש הוא – עמל האדם.

1928

זאסודימסקי, פאוואֶל, 1912–1843. לוויטוב. אלכסנדר, 1877–1835. נאֶפאֶדוב, פיליפ, 1902–1848. באַזשין, ניקוליי, 1908–1843. אֶרטאֶל, אלכסנדר, 1908–1855. סטאניוקוביץ', קונסטאנטין, 1903–1844. קארונין, כינויו הספרותי של ניקוליי פאֶטרופאבלובסקי, 1892–1857. כל הסופרים הנ"ל – נאַרודניקים היו או מושפעים מהם; בכתביהם בא לידי ביטוי יחס חם לאיכר הרוסי, אידיאליזציה של הכפר הנהרס, תיאור שלילי של הבורגנות ונציגי הרכוש.


  1. “גוסאיזדאט” – הוצאת הספרים הממלכתית.  ↩

  2. גוֹגוֹל – ראה לעיל, הערה לעמ‘ 60. “נפשות מתות”, תורגם עברית בידי יצחק שנברג, הוצ’ שוקן, תש"ח.  ↩

  3. סטאֶרן, לאוראֶנס, 1786–1713 סופר אירי. ספרו “מסע סנטימנטלי” תורגם עברית בידי א. אמיר. הוצ. “מחברות לספרות”, תשי"ב.  ↩

  4. דיקאֶנס – ראה לעיל, הערה לעמ‘ 43. ספרו “רשימות מעזבון בית–הועד הפּיקוויקי”, תורגם בידי מ. בן–אליעזר, הוצ’ א. י. שטיבל, תרפ"ב.  ↩

  5. מאֶנדאֶליאֶב, דימיטרי, 1907–1834. חימאי רוסי נודע. מיין את כל היסודות במערכת כפולת 8 קבוצות לפי משקלם האטומי. קבע מראש את תכונת היסודות החסרים, מהם שנתגלו אח"כ ואישרו את הנחותיו.  ↩

  6. סטרינדבּאֶרג, אוגוסט, 1912–1849. סופר ודראמאטורג שוואֶדי. כן פרסם מחקרים מדעיים.  ↩

  7. כּסאֶנאֶס, 480–570 לפנה"ס. פילוסוף יווני.  ↩

  8. האֶרקוּלאֶס – מן המיתולוגיה היוונית; ראש הגיבורים, בן זאֶבס ואלקמאֶנה; ביצע י"ב משימות קשות.  ↩

  9. מוּרוֹמאֶץ, איליה – גיבור באֶפּוס העממי הרוסי. קוזאק, איכר המתקומם נגד המדכאים.  ↩

  10. סווידריגיילוב – גיבור ב“חטא וענשו” לדוסטויאֶבסקי.  ↩

  11. גוֹנצ‘ארוב וגיבורו אוֹבּלומוב – ראה לעיל, הערה לעמ’ 52. אוֹבּלומוב – שם דבר לטיפוס הרוסי הנרפה, הרכרוכי.  ↩

  12. חלאֶסטאקוב – מתוך “ראֶביזור” לגוגול;  ↩

  13. מולצ'אלין – מתוך “יוסיף דעת – יוסיף מכאוב” לגריבויאֶדוֹב;  ↩

  14. טארטיף – מוליאֶר;  ↩

  15. אותאֶלו – שאֶכספיר.  ↩

  16. לאֶסקוב, ניקוליי, 1895–1831. רומאניסטן רוסי.  ↩

  17. צ‘אֶכוב, אנטון פּבלוביץ’, 1904–1860. על צ‘אֶכוב האיש והסופר ראה בספרנו, מעמ’ 153 ואילך.  ↩

  18. בּונין, איוואן אלכסייאֶביץ', נולד 1880. מספר רוסי, אמן הנובילה.  ↩

  19. “כיצד נתקוטט”וכולי – תורגם עברית ע“י יצחק שינברג. ”בעלי אחוזה מן הדור הישן“ – ע”י מ. פוזננסקי וע"י מ. זמורה.  ↩

  20. זאפּוֹרוז'צים – אנשי חבל הפֹּורוגים, שמעבר לסיפי הנהר דניאֶפר.  ↩

  21. פאֶנקו הצהוב – מתוך “ערב במרעה ליד דיקאנקה” לגוגול.  ↩

  22. פּלאטון קאראטאיאֶב – גיבור ב“מלחמה ושלום” לטולסטוי.  ↩

  23. “עשרים שנה קודם לביטול הצמיתות” – האיכרים שוחררו ברוסיה בשנת 1867.  ↩

  24. קוקוראֶבים, גוּבּוֹנינים, מוֹרוֹזובים, קולצ‘ינים, ז’וראבלאבים – גורקי מציינם במארגנים מוכשרים של התעשיה.  ↩

  25. פּליקושקה – גיבור סיפור בשם זה, המתאר את הצמית הרוסי, מאת ל. נ. טולסטוי.  ↩

  26. אוּספּאֶנסקי, גלאֶבּ איוואנוביץ‘, 1902–1840. סופר רוסי, ריאליסטן. נציגה המובהק של תקופת הנארודניצ’אֶסטווֹ. ספרו העיקרי: “מידות רחוב ראסטאֶראיאֶב”.  ↩

  27. “בן–עם זר, בּוּלגארי”– הכוונה לאינסארוב ב“על הסף” לטוּרגאֶניאב.  ↩

  28. “שודדים” – שילר;  ↩

  29. “נפשות מתות” – גוגול;  ↩

  30. “בר–מינן חי” – טוּרגֶאניאב;  ↩

  31. “רשימות מבית–המוות” – דוסטויאֶבסקי;  ↩

  32. “שלדים חיים” – טורגאֶניאב;  ↩

  33. “שלוש מיתות” – טולסטוי.  ↩

  34. אוסיפּוביץ'–נובודבורסקי, 1882–1853. מספר רוסי.  ↩

  35. קושצ'אֶבסקי איוואן, 1876–1847. סופר רוסי.  ↩

  36. זלאטובראטסקי, ניקוליי ניקולאיאֶביץ‘, 1911–1845. מן הנודעים בין סופרי תקופת הנרוֹדניצ’אֶסטווֹ, שראתה בכפר ובחיי הכפר את התגלמות האמת. בעדה הכפרית – היסוד לחופש המוסרי והאינדיבידואלי, הערובה להתגלות רצונו העצמי של היחיד.  ↩

  37. האֶרצאֶן אלכסנדר, 1870–1812. מאבות הנארודניצ'אֶסטוו הרוסית.  ↩

  38. מאמין–סיבּיריאק, דמיטרי נארקיסוביץ', 1912–1852. סופר רוסי, נאטוּראליסטן.  ↩

  39. פּודיאצ'אֶב, סאמיון, 1934–1865. סופר רוסי, ממוצא איכרים.  ↩

  40. וולנוֹב, איוואן, 1930–1875. סופר רוסי, ממוצא איכרים. מתאר הווי של הכפר הרוסי בימי מהפכת 1905, ומבטא הלכי–הרוח של האיכרות בימי מהפּכת 1917.  ↩

  41. אֶנסווֹרת, וויליאם האריסון. 1882–1805. מחבר רומאנים היסטוריים. אנגלי.  ↩

  42. בּוּלבאֶר, אֶדוארד, לורד ליטון, 1873*1803. מדינאי ומספר אנגלי: “ימי פּומפּיאה האחרונים”.  ↩

  43. דיוּמא, אלכסנדר–האב, 1871–1803. סופר צרפתי.  ↩

  44. גרין, רוֹבּאֶרט, 1592–1590. משורר אנגלי. אחד ממחזותיו שימש מקור ל“אגדת החורף” לשאֶכספּיר.  ↩

  45. “ועד לידי נסיון של התאבדות” – בשנת 1887, בהיותו בן 19, ביקש גורקי מרוב עמל ודחקות, לשלוח יד בנפשו.  ↩

  46. אֶדיסון, תומאס, 1931–1847. ממציא אמריקני.  ↩

  47. ארקרייט, ריצ'ארד. 1792–1732. אנגלי. המציא מכונה לטווית צמר–גפן. בבחרותו – סַפּר.  ↩

  48. פאֶליסי, באֶרנאר, 1589–1510. קדר–אמן וצייר בזכוכית.  ↩

  49. אֶליוט, ג‘ורג’, כנויה הספרותי של אנה איוואֶנס, 1880–1819. מספרת אנגלית. (ידועה לקורא העברי בספרה “דניאל דירוֹנדה”).  ↩

  50. אוֹיאֶרבּאך, בּאֶרתולד, 1882–1812. מספר גרמני–יהודי. מחברם של סיפורים סוציאליים ומדיניים.  ↩

  51. שפּילהאגאֶן, פרידריך, 1911–1829. מספר גרמני.  ↩

  52. מוֹנטאֶפּאֶן, קסאביאַ דאֶ, 1902–1823. מספר ודראמאטוּרג צרפתי. פירסם מספר גדול של ספרים.  ↩

  53. גאבּוֹריוֹ אמיל, 1873–1833. מספר צרפתי. אבי סיפור–הבלשים המודרני.  ↩

  54. זאקונאֶ, 1895–1817.  ↩

  55. בּוּביאֶ, אלכּסיס, 1892–1836. מספר ודראמאטורג עממי.  ↩

  56. קראֶסטוֹבסקי, ווסאֶווֹלוֹד, 1895–1839. סופר רוסי. מן האצילים. ספרו העיקרי כתוב בנוסח הרומן הפלילי–הרפתקני.  ↩

  57. סטאֶבּניצקי, כינויו הספרותיט של נ. ס. לאֶסקוב. ראה לעיל הערה לעמ' 77.  ↩

  58. קליושניקוב וויקטור, 1892–1841. בלטריסט רוסי.  ↩

  59. פיסאֶמסקי, אלכסיי, 1881–1820. מספר ודראמאטורג רוסי.  ↩

  60. סטאֶנדאֶל פראֶדריך, ראה לעיל הערה לעמ‘ 68 וכן דברי מ. גורקי עליו בספרנו עמ’ 168 ואילך.  ↩

  61. פלוֹבּאֶר, גוסטאב, 1880–1821. מגדולי הרומאניסטים הצרפתים.  ↩

  62. מיין, ריד, 1883–1818. סופר אנגלי–אירלאנדי. מחבר סיפורי גבורה והרפתקאות. חביב הילדים והקורא הצעיר.  ↩

  63. קוּפּאֶר, פאֶנימור, 1851–1789. מספר אמריקני. נודעים חיבוריו מחיי האינדיאנים, הספנים והמתישבים הראשונים באמריקה.  ↩

  64. אֶמאר, גוסטאב, כינויו הספרותי של אוֹ גלוּ, 1883–1818. סופר צרפתי, מחברם של רומאני הרפתקאות.  ↩

  65. פונטון דאֶ טאֶרררייל, פיאֶר אלכסיס, 1871–1829. רומאניסט צרפתי.  ↩

  66. רוּבּאֶנס, פּאֶטאֶר פּאול, 1640–1577. ראש האסכולה הפלאמית בציור.  ↩

  67. גוֹנקוּר, האחים: אֶדמונד, 1896–1822 וז'יל, 1870–1830. סופרים צרפתים. שישה רומאנים כתבו במשותף.  ↩

  68. הוגו, וויקטור, 1885–1802. משורר ורומאניסט צרפתי מפורסם.  ↩

  69. ראֶמיזוב, אלכסיי, נולד 1877. משורר ומספר רוסי.  ↩

  70. נאֶקראסוב, ניקוליי, 1877–1821. משורר רוסי.  ↩

  71. בּאֶראָנז‘אֶ, , פיאֶר ז’אן, 1857–1780. מגדולי המשוררים העממיים בצרפת. נודעת יצירתו “היהודי הנודד”.  ↩

  72. “קורולאֶקו” במקור המודפס, צ"ל: קורולאֶנקו – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  73. קוֹרוֹלאֶנקוֹ, וולאדימיר, 1921–1853. מספר רוסי. הומאניסט, מגן ליהודים. גורקי נתוודע אל ק. בשנת 1890–1889.  ↩

  74. “המישור הגבנוני”וכו' – מתוך “העיירה אוקורוב” למ. גורקי. תרגום א. שלונסקי, הוצאת “אופק”, ת“א תש”ג.  ↩

  75. גורנפאֶלד, ארקאדי. נולד 1867. מבקר ספרות.  ↩

  76. נאדסון סאֶמיון, 1887–1862. משורר רוסי ממוצא יהודי.  ↩

  77. ליאונוב, ליאוניד, נולד 1899. מספר רוסי. מתאר בכשרון רב את השפעת המהפכה האוקטוברית על האיכרים. ספרו “גנב” הופיע עברית בתרגומו ש. הרברג, הוצ. “עם עובד”, תש"ט.  ↩

  78. קיריל, 386–315. מאבות הכנסיה הנוצרית. משנת 351 הגמון בירושלים.  ↩

  79. פּובּאֶדוֹנוסצאֶב, קונסטאנטין, 1907–1827. מדינאי רוסי, מקורב לחוגי הצאר. נלחם במצדדי הקונסטיטוציה, רדף את הכיתות הדתיות, דיכא את התנועה המהפכנית והליבראלית. צורר יהודים.  ↩

  80. מארלו, כּריסטופור.1593–1564. דראמאטורגן אנגלי, מבשרו של שכּספיר. “פאוסט” שלו, שראה אור ב–1589 – הדראמה הראשונה של אגדת פאוסט.  ↩

  81. פּוּלצ'ינאֶלוֹ – אחת הדמויות של התיאטרון העממי בדרום–איטליה.  ↩

  82. פּוֹנץ' – הדמות הראשית במחזה–בובות אנגלי מפורסם.  ↩

  83. פּאֶטרושקה – הנפש הפועלתהראשית במחזות שהוצגו בתיאטרון–בובות עממי ברוסיה בשם זה.  ↩

  84. רשאים אנו לקרוא יצירה זו “עממית”, משום שצמחה, כפי הנראה, באגודות־האומנים לשם הצגה על הבמה בימי חג לאגודות. הערת המחבר  ↩

  85. אוּלאֶנשפּיגל, טיל – איכר מצפון–גרמניה. מן המאה הארבע–עשרה. דמות עממית שופעת מעשי–קונדס ותעלולים. מיתמם ומתקלס בבעלי–הנכסים השנואים עליו. דברי ימי חייו נאספו בסוף המאה הט"ו בספר עממי ששימש חומר לעיבודים ספרותיים רבים. ידוע ביותר האֶפּוס של המספר הבלגי בצרפתית שארל דאֶ קוֹסטאֶר, 1879–1827. (עברית – א. שלונסקי. הוצ' ספרית–הפועלים, תש"ט).  ↩

  86. רולאן, רומאֶן, 1943–1866. הסופר הצרפתי המהולל, בעל “ז'אן כריסטוף” ו“קֹוליה בּריניון”.  ↩

  87. פומה גורדייאֶב – לגורקי.  ↩

  88. מורוזוב, סאווה – חרשתן ומצנאט רוסי נודע.  ↩

המלצות קוראים
תגיות