רקע
מקסים גורקי
ל. נ. טולסטוי
מקסים גורקי
תרגום: משה בסוק (מרוסית)

לרשימותיו-זכרונותיו אלה על טולסטוי הקדים גורקי את ההערה דלהלן:

“קונטרס זה נצטרף מרשימות קטועות שכתבתין בהיותי באולאֶאיז בימים שטולסטוי עשה בגאספּראֶ, תחילה חולה קשה ולאחר-מכן – מחלים והולך. סבור הייתי, כי רשימותי אלו שנכתבו כלאחר-יד על פיסות נייר – אבדו, ואולם לא מכבר מצאתי חלק מהן. כן מצורף לכאן מכתב שלא סוּים, שכתבתיו בהשפעת “הליכתו” של לאֶב ניקולאיאֶביץ' מיאסנאיה פוליאנה ומותו. מפרסם אני את המכתב בלא לתקן בו אף מלה, כמו שנכתב בשעתו. ואף איני מסיים אותו, דבר זה לא ניתן משום-מה לעשותו”.

* * * *

 

א    🔗

גלוי לעין, כי המחשבה המנקבת בלבו יותר מכל מחשבה אחרת, היא – בדבר אלהים. פעמים נדמה, כי אין זו מחשבה בעצם, אלא איזו התנגדות דרוכה למשהו, שהוא חש בו מעליו. ממעט הוא לדבר בכך מכפי שהיה רוצה, אך הוגה בזה תמיד. ספק אם יש לראות בכך סימן זקנה, הרגשת המוות המתקרב: לא, סבור אני כי זה נובע אצלו מתוך גאון אנושי מצוין ביפיו. ובמקצת גם מתוך עלבון, שכן עלבון הוא למי שהוא לאֶב טולסטוי לבטל את רצונו מפני רצונו של חידק פלוני. אילו היה חוקר טבע – היה ודאי יוצר הנחות גאוניות, היה מחולל תגליות עצומות.

 

ב    🔗

ידים נפלאות לו – לא נאות, משורגות בעטיה של התרחבות הורידים, ועם זה מפיקות הבעה מיוחדת וכוח-יצירה. ידים כאלו ודאי היו לליאונארדו-דה-וינצ’י1. בידים כאלה יכול היה לעשות הכל. אגב שיחה יש שהוא מנענע באצבעותיו, מקמצן קמעה-קמעה לאגרוף, ולאחר-מכן הוא חוזר ופותחן במפתיע ומפיו תתמלט אז מלה יפה, כבדת-משקל. דומה הוא לאל. ואולם לא לאלהי צבאות, אף לא לאל מאלי האולימפוס, כי אם לאיזה אל רוסי, “היושב על כסא עץ אדר מתחת לתרזת-זהב” – ואם כי אין בו משום הוד שברוממות אפשר שהוא גדול בערמה יותר מכל האלים כולם.

 

ג    🔗

חיבת-אשה במנהגו עם סולאֶרז’יצקי2. את צ’אֶכוב אוהב הוא אהבת אב את בנו, יש בה באהבה זו מגאוות היוצר, ואילו סולאֶר מעורר בו רגשי חיבה, ענין שאינו פוסק והתפעלות שאינה מייגעת, כמדומה, לעולם את האשף. לכשתרצה – יש בו ברגש זה שמינית מן המגוחך, כאהבתה של בתולה זקנה לתוכי, לכלבלב או לחתול. סולאֶר – הרי זה מין ציפור-דרור מופלאה מארץ זרה, לא-נודעת. מאה אנשים מסוגו עשויים לשנות פרצופה ונפשה של איזו עיר מערי-השדה. את פרצופה ימחצו, ואת נפשה ימלאו תאות הפקרות פרועה, מחוננת. ענין קל ומעליץ הוא לאהוב את סולאֶר, וכשאני רואה את הזילזול שהנשים נוהגות בו, הרי הן מעוררות בי רוגז ותמיהה. אגב: אפשר, שזילזול זה מצפין יפה בקרבו את הזהירות. סולאֶר זה – איש אין בטחון בו. מה מעשה יעשה מחר? אולי יטיל פצצה ושמא יתחבר אל להקת שרים בבית-מרזח? מרץ שבו יכול לפרנס שלושה דורות, ואש-החיים שבו מרובה, ודומה שהיא שופעת ניצוצות כברזל מלובן.

אולם פעם אחת בא לידי כּעס גדול על סולאֶר. ליאופוֹלד, הנוטה לאנארכיזם, היה מרבה לדבר בהתלהבות על חופש הפרט, ול. נ. ליגלוגים היה מלגלג עליו בכל מקרה כגון זה.

זכורני: יום אחד קיבל סולאֶרז’יצקי ממקום שקיבל קונטרס צנום כתוב בידי הנסיך קרופוטקין, מיד נתלהב ממנו וכל אותו היום לא פסק מלספר באזני כל רוב החכמה שבאנרכיזם, כשהוא מפליג בהתפלספות.

– הוי, ליובושקה, חדל, כבר היית לזרא – אמר ל. נ. ברוגזה – חוזר אתה כתוכי על מלה אחת: חירות, חירות, חירות, אולם היכן טעמה ומהו? כי, לאחר שתשיג חירות זו במשמעות שלך, כפי שאתה משער – מה יהיה איפוא? מבחינה פילוסופית – ריקנות של תהום. ובחיי המעשה, במציאות, – סופך נעשה הולך-בטל וחוזר על הפתחים. בן-חורין שכמותך, במובנך אתה, מה הדבר אשר יקשר אותך אל החיים, אל האנשים? הנה הצפרים בנות-חורין הן, אף-על-פי-כן טורחות הן ובונות להן קן. ואילו אתה גם קן לא תבנה לך, ואת היצר המיני שבך תספק ככלב בכל שעת-כושר. אם תעיין בכובד-ראש ונוכחת לדעת – והרגשת – כי בסופו של דבר אין החירות אלא חלל ריק, הוויה אין גבול לה.

הקדיר פניו, זעוף, החריש רגע והוסיף בהנמכת-הקול:

– הנוצרי בן-חורין היה, בוּדהאַ3 – אף הוא, ושניהם קיבלו על עצמם את חטאי העולם והלכו מרצונם בשבי חיי-אדמות. מעבר לזה לא הפליג איש, שום איש. ואילו אתה, אנחנו – אכן, מה נאמר ומה נדבר! רוצים אנו חירות, להיות פטורים מעול חובות כלפי רעינו, בעוד הרגשת

חובה זו, היא דוקא עשתה אותנו לבני-אדם, ולולא הרגשות אלו – לחיות-טרף דמינו.

נתחייך:

– ואילו עכשיו אנו דנים בכ"ז בדבר תקנתם של החיים. לא רבה הברכה בכך, אבל גם אינה מועטת. הנה אתה מתעצם עמי ואפילו מתקנטר עד שחטמך מכחיל, ובכל-זאת אין אתה מכה אותי, ואפילו אינך מחרף. ואילו ראית עצמך בן-חורין גמור היית קוטלני, – ותו לא.

חזר ושתק קצת והוסיף:

– אין חירות אלא כשהכל, בכל, תמימי-דעים עמי. ואולם אותה שעה שוב אין אני קיים עוד, שכן אין אנו מרגישים בהווייתנו שלנו אלא בהתנגשויות, בניגודים.

 

ד    🔗

גולדאֶנווייזר4 ניגן את שופאֶן5, והנגינה עוררה בלבבו של ל. נ. רעיונות כאלה: פלוני נסיך גרמני מן הקטנים אמר: “רצונך בעבדים – הרבה בחיבור מוסיקה”. רעיון נכון הוא, פרי הסתכלות נכונה – המוסיקה מביאה לידי טימטומו של השכל. דבר זה מיטיבים להבין הקתולים – הכמרים שלנו לא ישלימו, כמובן, עם מנדלסון6 בבית-הכנסיה. כומר אחד איש טולה ביקש לשכנעני, כי אפילו ישו עצמו לא היה יהודי, אם כי הוא בן לאלהי העברים ואמו עבריה היתה. הוא הודה אמנם בכך, ואף-על-פי-כן חזר וטען: “הדבר הזה לא ייתכן”. שאלתיו: “ובכן, הכיצד?” משך בכתפיו ואמר: “פליאה היא בעיני”.

 

ה    🔗

“האיטליגנט משול לוולאדימירקו7, נסיכה של גאליץ: כבר במאה הי”ב דיבר זה עזות: “אין ניסים מתרחשים בימינו”. שש מאות שנה חלפו-נקפו מאז, ועדיין האינטליגנטים טוענים זה לזה: “אין ניסים, אין ניסים”. וכל העם כולו מוסיף ומאמין בניסים. עתה כאז, במאה הי“ב”.

 

ו    🔗

“המיעוט נזקק לאלוהים משום שמלבד זה יש לו הכל, והרוב משום שמקופח הוא מהכל”.

אני הייתי גורס אחרת: רוב בני-האדם מאמינים באלוהים מתוך רפיון-רוח, ורק מעטים – מתוך שפע שבנפש.

– מחבב אתה הגדות אנדאֶרסאֶן? – שאלני, מהורהר – לא הבינותי אותן בשעתן כשראו אור בתרגומו של מארקו ווֹבצ’וּק8, ואולם עשר שנים לאחר מכן נטלתי בידי את הספר והרגשתי פתאום בבהירות, כי בודד היה האיש מאוד. מאוד. איני מכיר את פרשת חייו: דומה, כי חי חיי הוללות, הפליג במסעות, ואולם אין בכך אלא משום חיזוק להרגשתי – בודד היה האיש. ודוקא משום כך פנה אל הילד. אם כי מישגה הוא לחשוב, כי הילד מרחם, כביכול, על האדם יותר מן המבוגר. אין רחמים בלב הילדים לשום דבר, אין הם יודעים לרחם.

 

ז    🔗

השיאני עצה לקרוא ספר העיקרים של דת בודהא. על הנוצרי ועל בודהא הוא מסיח תמיד בנעימה סנטימנטאַלית: ופגומים ביותר הדברים על הנוצרי – לא התלהבות, לא פאתוס בדבריו ולא ניצוץ אחד של אש-לבב. סבור אני, כי תמים הנוצרי בעיניו וראוי לחמלה, ואם כי פעמים מתפעל הוא ממנו, ספק אם הוא אוהבו. כביכול, חושש הוא: לו סר הנוצרי לכפר רוסי – והתקלסו בו הבנות.

 

ח    🔗

היום ביקר אצלו הנסיך הגדול ניקוליי מיכאילוביץ, אדם פיקח מאוד, כנראה. הליכותיו בענווה, ממעט בדברים. עינים נעימות לו וקומה נאה. תנועותיו בשלווה. ל. נ. חייך אליו בחביבות, ודיבר עמו צרפתית ואנגלית. ברוסית אמר:

– קארמאַמזין כתב בשביל הצאר, סולוביוב9 האריך והטיל שעמום, וקליוצ’אֶבסקי לא כתב אלא לשם הנאת עצמו. ערמומי שכמותו: אתה קורא ונדמה לך: מקלס, ולכשתעיין – והנה: מתקלס.

מישהו הזכיר את זאבּאֶלין10.

– חביב מאוד. מין סופר של בית-דין. חובב עתיקות. מאסף הכל, בין שיש בו צורך ובין שאין בו צורך. מאכלות יתאר כמי שלא אכל מימיו לשבעה. ואולם משעשע הוא, מאוד, מאוד.

 

ט    🔗

מעלה הוא על הדעת דמותם של “ההולכים”, אשר המטה בידם, וכל ימיהם ימדדו בשעלם ארץ, עוברים אלפי מילין ממנזר למנזר, מסיירים קברי-קדושים מקדוֹש לקדוֹש, בני-בלי-בית עד אימה, וזרים לכל דבר ולכל אדם. העולם הזה לא למענם הוא, ואף לא האלוהים. מתפללים הם אליו מצוות אנשים מלומדה, ואולם במסתרים ישנאוהו: על שוּם מה יטלטל אותם על פני האדמה מסופה עד סופה, על שום מה? בני האדם משולים לגזעים, לשרשי-עץ ואבנים שבדרך. אתה נתקל בהם, ופעמים יכאיבו לך אפשר להתקיים גם בלעדיהם, ואולם פעמים נעים להפתיע את האדם דוקא במה שאין אתה כיוצא בו, להוכיח לו כי אין תואם לו…

 

י    🔗

"יפה אמר פרידריך11, מלכה של פרוסיה: “יושיע נא כל אחד לעצמו “à sa façon”12. אף הוא היה אומר: “רשאים אתם לחשוב כרצונכם, ובלבד שתישמעו”. אולם לפני פטירתו הודה: “יגעתי משלוט בעבדים”. הללו המתכנים אנשים גדולים מלאים סתירות קשות. ואנו סולחים להם זאת בין שאר השטויות. אף על פי שהסתירה איננה שטות. השוטה עיקש הוא, ואילו לסתור אינו יודע. אכן, פרידריך זה אדם מוזר היה: זכה לכתר שם-טוב בקרב בני עמו, ולא יכול היה לשאתם. אפילו את גטה ואת ווילאַנד13 לא חיבב”…

 

י"א    🔗

“הרומאנטיזם מקורו בפחד לראות את האמת עין בעין”. – אמר אמש בנוגע לשירי באַלמונט14. סולאֶר עירער עליו, מתיז זינ’ין ושינ’ין מתוך התרגשות, הוסיף וקרא, פאתיטית, עוד כמה שירים.

– לא שירים הם אלה, ליוֹבוּשקה, כי-אם מעשי-תרמית, הבלותא, כמאמר הבריות, גיבוב מלים חסר-שחר. השירה – אין בה מן המלאכותיות; שעה שפאֶט כתב:

עוֹד לֹא אֵדַע אֲשֶׁר אָשִׁיר15,

אוּלָם הַשִּׁיר גָּמֵל, מַבְשִׁיל בִּי!

הביע בכך את הרגשת-השירה העממית, הנאמנה: האיכר אף הוא אינו יודע כי הוא שר: אח, ואוֹי, ואַי, ולפניך – שיר-אמת, היוצא מן הלב כרינת ציפורים. הללו, החדשים שלכם, אינם אלא בודים. ישנם דברי-סדקית צרפתיים – “ארטיקל דאֶ פאריס” – והרי הם מצויים גם אצל חרזניך. נאֶקראַסוב אף הוא אך בדה את החרוזונים שלו.

– ובאֶראַנזשאֶ? – שאל סולאֶר.

– באֶראַנזשאֶ – הרי זה ענין אחר לגמרי! אך מה לנו ולצרפתים? הם – חושנים הם. חיי הרוח אינם חשובים בעיניהם כחיי-השאֵר. הצרפתי, בראשית-כל אצלו – האשה. עם בלוי ומרופט. הרופאים אומרים, כי כל מוכי-השחפת – חושנים הם.

סולאֶר חלק עליו בישרנות המיוחדת לו, כשהוא משפיע רוב מלים בערבוביה. ל. נ. הציץ בו ואמר כשהוא מחייך חיוך רחב:

– מתקפרס אתה היום כעלמה שהגיעה לפרקה, וחתן אין…

 

י"ב    🔗

החולי הוסיף לצנם אותו, איכל בו משהו מתוכו: הוא נעשה קל יותר גם מלגו, שקוף יותר, נוח-לחיים. העינים חדות משהיו. והמבט – נוקב. מקשיב הוא רב קשב, כמו זוכר הוא נשכחות או מצפה בביטחה לחדש, ללא-נודע עוד. ביאסנאיא16 דומה היה עלי לאדם שהכל ידוע לו ואינו צריך עוד להוסיף דעת – אדם שכל שאלותיו נפתרו.

י"ג

אילו היה דג, לא היה שט, ודאי, אלא באוקינוס, ולעולם לא היה נכנס לימים הפנימיים, ופשיטא שלא לתוך המים המתוקים של הנהרות אשר בארץ. כאן מצויים ומתרוצצים סביבו כל מיני דגי-רקק: לא ענין להם בו ובדברו ולא צורך, ושתיקתו אינה מטילה מורא עליהם, אינה נוגעת אל לבם. ודרכו בשתיקתו רבת-אומר, כבר-הכי, כאחד נזיר הפורש מן העולם הזה. אף-על-פי-שמרבה הוא לדבר בנושאים המקובלים עליו, אתה חש כי מרובה שתיקתו מדיבורו. יש דברים שאין לגלותם לשום בריה. ויש לו ודאי מחשבות, שהוא עצמו מתיירא מפניהן.

 

י"ד    🔗

מאן-דהוא שיגר לו גירסא נהדרת של האגדה על בן-טבילתו של הנוצרי. בהנאה קרא את המעשיה באזני סולאֶר, צ’אֶכוב – קרא להפליא! ביותר שיעשעו אותו תעלולים שעוללו השדים ל“פריצים”, – וקמעה לא היה לי ניחא מזה. אין הוא מסוגל לאי-כנות, ואם כנוּת היא, הרי זה גרוע עוד יותר.

לאחר-מכן אמר:

– הנה כמה מיטיבים האיכרים לספר. הכל פשוט, מלים מועטות, ורגש רב. חכמת-אמת מעוטת-מלים היא, כמו: אב הרחמים.

והאגדה – אכזרית היא.

 

ט"ו    🔗

קראתי לפניו את סיפורי “השור”; הירבה צחוק ושיבחני, שיודע אני לעשות ב“להטי-לשון”.

– אולם לא כראוי אתה עושה שימוש במלים. כל האיכרים אצלך דיבורם בחכמה יתירה. ואולם לשונו של האיכר במציאות נואלת היא, חסרת-טעם, ולא מיד תרד לסוף דעתו. ועושה הוא זאת בכוונת מכוון, – מתחת לאיוולת זו של מלים מתעלם תמיד הרצון להניח לו לזולת שיקדים ויסיח את לבו. איכר בר-דעת לעולם לא ימהר להראות שכלו, לא לטובתו הדבר. יודע הוא, כי מי שאין חכמתו מרובה – ניגשים אליו בפשטות, ללא עקיפין, ואת זאת הוא מבקש! אתה מתחשף בפניו, וכל נקודות-התורפה שלך לנגד עיניו. חשדן הוא מטיבו, ונזהר מלגלות סוד גם באזני אשתו. ואילו אצלך – הכל גלויי-לב, ובכל סיפור מסיפוריך – כמין עצרת חכמים ונבונים. והכל מדברים בפיתגמים, וגם דבר זה אינו נכון. האפוריזם אינו ברוחה של הלשון הרוסית.

– והפיתגמים, והמימרות?

– אלו ענין אחר הם. לא מתמול-שלשום הם עמנו.

– ובכל זאת, עתה17 עצמך נוקט לעתים קרובות לשון אפוריזמים.

– חלילה! ונוסף לכך, אתה מפאר את הכל: את האנשים ואת הטבע, ביחוד – את האנשים. כך עשה גם לאֶסקוב, סופר מצועצע ומנוער, זה כבר חדלו לקרוא את ספריו. ואתה אל תהא נכנע לאחרים, ואל תהא חושש מפני איש – והכל יעלה יפה…

 

ט"ז    🔗

במחברת יומנו, שנתן לי למקרא, הפתיעני אפוריזם משונה: “האלהים הוא חפצי”.

כשהחזרתי לו היום את המחברת, שאלתיו: מאי האי?

– "רעיון הוא שלא הובע עד תומו – השיב, מביט באותו דף בעינים מצומצמות – אין זאת אלא שביקשתי לומר: האלהים הוא חפצי לדעתו… לא, לא כך… " – התחיל צוחק, גלל את המחברת ועשאה כמין מגילה, תחבה לתוך הכיס הרחב של חולצתו. בינו לבין אלוהיו יחסים לא-מסוימים כלל וכלל, אך פעמים מעלים הם על דעתי יחסים שבין “שנים דובים במאורה אחת”.

 

י"ז    🔗

על המדע.

“המדע מטיל-זהב הוא, שהותקן בידי אלכימאי-רמאי. רצונך לעשותו פשוט יותר, שיהא נשמע באזני כל אדם, ופירושו של דבר: לטבוע המון מטבעות מזויפות. משיעמוד העם פעם על ערכה הממשי של המטבע – לא יהא מכיר תודה לנו”.

 

י"ח    🔗

טיילנו בפארק היוסופובי. הוא סיפר יפה להפליא על הליכות האצולה המוסקבאית. כפרית רוסית, גמלונית שקודה היתה על ערוגת פרחים, כשהיא כפופה בזוית ישרה, חושפת את רגליה, רגלי-פיל, מטלטלת שני שדיה כמשקלות. הוא נתן בה עינים מתבוננות.

– הנה על עמודים אלה תמוך היה כל אותו הפאר וכל אותה ההוללות. לא בעמלם של האיכר והאיכרית בלבד, ולא רק במס-העובד שהעלו, כי אם בדמו של העם, פשוטו כמשמעו. לולא נזקקה האצולה מפעם לפעם לסוסות כגון אלו, היתה תמה לגווע מכבר. ביזבוז-כוחות כגון זה שנהגו צעירי דורי – מן הנמנע שלא יבוא על ענשו. ואולם לאחר שהשתוללו לשבעה לקחו להם רבים מהם מבנות עבדי החצר והעמידו ולדות מצוינים. הרי שגם בנידון זה עמד ריווח והצלה מכוחו של האיכר. והיא שעמדה לנו תמיד. וכדאי הדבר תמיד, שמחצית הגזע תתן כל חילה לעצמה, והמחצית האחרת תתמזג בתוך הדם הסמיך של עובד-האדמה ותמהל גם אותו קמעה. ברכה בכך.

 

י"ט    🔗

על אנשים הוא מסיח הרבה ובחפץ-לב, כדרך רומאניסט צרפתי, אך תמיד באותה הגסות של בן-כפר רוסי, שלא ערבה לי תחילה, עד כדי מועקה. כשטיילנו היום בחורשת-השקדים פנה אל צ’אֶכוב ושאל:

– אתה נאפת הרבה בימי הבחרות?

א. פ. התחייך במבוכה, מרט בזקנקנו, הימהם במעומעם, ול. נ. היה צופה פני הים, והתוודה:

– ואני לא ידעתי לאות…

בשברון-לב אמר זאת, וסיים את פסוקו במלה כפרית מפולפלת. כאן שמתי אל לבי לראשונה, שהוא הגה מלה זו בפשטות מרובה, כאינו יודע אחרת נאה הימנה במקומה. ומלים כיוצא בזו, משנמלטו משפתיו השעירות, היו נשמעות פשוטות, שכיחות, מתקפחות אי-בזה מגסוּתן החיילית וחלאתן. זכורה לי פגישתנו הראשונה עמו, שיחתו על “וואראֶנקה אולאֶסובה”18, על “כ”ו ואחת". מבחינה רגילה לא היה דיבורו אלא שרשרת אחת של מלים “לא-נקיות”. אותה שעה באתי במבוכה ואפילו נעלבתי; דומה היה עלי, כי סבור הוא שאיני מסוגל לשמוע לשון אחרת. ואך עתה ידעתי, כי שטות היתה בי שנעלבתי.

 

כ    🔗

הוא ישב על ספסל-האבנים שבצל הברושים: מצומק, קטן-גוף, אפור, ועם זה דומה לה' אלהי צבאו, שעייף קמעה, ולשם התבדרות מנסה הוא לענות לציוצו של פרוש. הציפור שרה בתוך הדשא האפלולי הירוק. ל. נ. הביט לשם. מצמצם עיניו החדות, קיפל, כדרך הילדים, את שפתיו, כשפופרת וצייץ ציוץ בלתי מנוסה.

– מתלהטת הציפורית! מלהטת את עצמה. זו מה טיבה?

סיפרתי לו על הפרוש ועל רגש הקנאה האפייני לו.

– שיר אחד לו כל ימי חייו, וקנאתני. ואילו האדם – שירים רבים לו בלבו, ואף על פי כן יגוּנה על קנאה שהוא מקנא – כלום ממידת הצדק בכך? – שאל מהורהר, כמכוון אל עצמו. ישנם רגעים, שהגבר מגלה לה לאשה יותר משראוי לה לדעת עליו. הוא סיפר – והסיח דעתו, והיא – זכור תזכור. הקנאה שמא אינה באה אלא מפחד להשפלת הנפש, מחשש להיות מושפל ומגוחך? אין סכנה באשה המחזקת ב.. אלא בזו המחזקת בנפשך…

כשאמרתי לו, כי דברים אלה יש בהם משום סתירה ל“סונטת קרויצר”19 שלח אור של חיוך על פני כל זקנו, והשיב:

– אני אינני פרוש…

בערב, בשעת טיול אמר במפתיע:

– האדם עוברות עליו רעידות-אדמה, מגיפות, אימי מחלות וכל יסורי-נפש, אולם הגדולה שבטראגדיות היתה, הווה ותהיה בכל הדורות זו של חדר-המיטות…

אמר את שלו וחייך כחוגג, – פעמים מופיע אצלו חיוך רחב שבשלווה כשל אדם שהתגבר על דבר קשה ביותר, או שאיזה כאב כוסס בו ופתאום חלף ואיננו. כל רעיון יאחז בנפשו כאותה קרצית: והרי הוא מנתקו מעליו בבת-אחת, או שמניח לו למוץ מדמו לרוויה, עד שהוא מבשיל ונושר באין-רואים מאליו.

דיבר ברוב ענין על הפילוסופיה הסטואית, פתאום נזדעף, מיצמץ בשפתיו ואמר בחומרה:

– שמיכה מוכלבת ולא מוקלבת. יש פועל הכלב, אך פועל הקלב – אין.

משפט זה, ברור, לא היו לו כל סימוכין לפילוסופיה של הסטואיקנים. משהשגיח שתוהה אני אמר בחפזה, כשהוא נד בראשו לעבר החדר הסמוך:

– הם אומרים שם: שמיכה מוקלבת!

והמשיך:

– ואותו פטפטן מתקתוק ראֶנאַן…20

לעתים קרובות היה אומר לי:

– אתה מיטיב לספר – במלים משלך, חזקות, לא שאולוֹת מן הספר.

אך כמעט תמיד היה שם לב לכל רישול בשיח והיה מעיר בקול מנומך, כמסיח בינו לבין עצמו:

– הרי זה אומר: “כיוצא בו”, מיד אחרי זה: “באופן אבסולוטי”, בעוד שאפשר לומר: בתכלית!

לעתים היה נוזף:

– סוביאֶקט טופחני – כלום אפשר להעמיד זו בצד זו מלים אלו הרחוקות כל כך זו מזו ברוחן? לא טוב…

רגישותו לצורות הדיבור נראתה לי פעמים חריפה כדי חולניות; יום אחד אמר לי:

אצל סופר אחד מצאתי במשפט אחד חתול וחיתול – גועל-נפש. כמעט שהקאתי.

פעמים היה אומר:

– מטר ומטרה – מה הקשר ביניהם?

ופעם אחת בשוּבו מן הפארק, אמר:

זה עתה שמעתי את הגנן אומר: דיברתי את העשבים. מוזר, לא כן? מדבירים את העשבים השוטים ולא דוברים אותם. מהי הסמיכות בין שני הפעלים הללו: דבּר והדבּר?

איני מחבב את הפילולוגים שסכולסטיקנים הם, אך עבודה חשובה לפניהם בעניני הלשון. מדברים אנו מלים שאין אנו מבינים אותן. הנה, למשל, כיצד נוצרו הפעלים זרה וזרוֹע?

לעתים קרובות היה אומר על לשונו של דוסטויאֶבסקי:

– הוא כתב בצורה פרועה, לא יפה – מתוך כוונה תחילה; בטוח אני כי במתכוון, מתוך גינדור, לראווה עשה זאת. ב“אידיוט” כתוב אצלו: “מתוך טרחנות שחצנית ועשיית ריקלאם להיכרות”. סבור אני, כי במתכוון סירס את המלה “ראֶקלאַמה” משום שהיא זרה, מערבית, אולם אתה מוצא אצלו גם כשלונות שאין כפרה להם. האידיוט אומר: “החמור אדם טוב ומועיל הוא”, ואיש אינו צוחק אף על פי שמלים אלו ודאי שצריכות לעורר צחוק או איזו הערה-שהיא. הוא אומר זאת במעמדן של שלוש האחיות, והן אוהבות היו להתקלס בו, ביחוד – אגלאַיה. ספר זה נחשב לפגום, מה שפגום בו בעיקר הוא, שהנסיך מישקין הוא נכפּה. אילו היה בריא – היתה תמימותו הנלבבת וזכּוּתוֹ נוגעות מאוד אל לבנו. אך חסר היה דוסטויאֶבסקי אומץ-לב בשביל להעלותו בריא. הוא גם לא חיבב אנשים בריאים. בטוח היה: כיוון שהוא עצמו חולה – חולה כל העולם.

קרא בפני סוּלאֶר ובפני גירסה אחת של התמונה בה מתוארת פרשת כשלונו של “אבא סאֶרגיי”21 – תמונה אכזרית. סוּלאֶר שירבב את שפתיו, נע-זע, רוגש:

– וכי מה? לא נראה לך? – שאל ל. נ.

– אכזרי רב מדי, כמו אצל דוסטויאבסקי ממש. בתולה בלה זו ושני שדיה – כלביבות, וכולי. וכי למה לא חטא עם אשה בריאה, יפה?

– כי אז היתה זו עבירה ללא צידוק. ואילו כך יכול הוא לזכּות עצמו בחמלה שחמל על הבתולה– וכי מי ירצה בה, בשכמותה?

– איני מבין דבר זה.

– דברים הרבה אינך מבין, ליובושקה. בערמה לא חוננת…

נכנסה אשתו של אנדריי לבוביץ'22, השיחה נפסקה, ומשיצאו היא וסוּלאֶר, אמר ל. נ.:

ליאופולד – האדם הטהור ביותר מכל אשר ידעתי. אף הוא כך: לא יעשה מעשה רע אלא מתוך רחמים למישהו.

 

כ"א    🔗

מדבר הוא ביותר באלהים, באיכר ובאשה. על הספרות – לעתים רחוקות ובצימצום, משל ענין זר היא לו. יחסו אל האשה הוא, כפי שנראה לי, יחס של איבה-לא-תדע-פיוס, ונוטה הוא להיפרע ממנה, – אם אין זו קיטי23 ולא נאטאשה רוסטוב, לאמור: נפש לא מוגבלת למדי. האם זו איבת-הגבר, שלא היה סיפק בידו לדלות את האושר במלוא-יכולתו או שנאת-הרוח ל“תאוות השפלות של הגוף”? מכל מקום, איבה יש כאן וצוננת היא כמו ב“אנה קאַראֶנינה”. בענין “תאוות הגוף השפלות” דיבר יפה ביום א' בשיחה שהיתה בינו לבין צ’אֶכוב ויאֶלפאַטייבסקי על ה“וידוי” לרוסו. סולאֶר רשם את דבריו, ואחרי כן, בשעת התקנת הקפה, שרף את הפתק באש מכונת-הפרימוס. פעם קודמת שרף את דיונו של טולסטוי על איבּסאֶן24, וכן איבד את הרשימה על הסמליות שבמנהגי חתונה; ל. נ. הביע בענין זה רעיונות עכומ"יים, שנמצאו מכוּונים במקצת לדברי וו. וו. רוזאנוב25.

 

כ"ב    🔗

הבוקר היו אצלו שטונדיסטים26 אנשי פיאודוסיה27. וכל היום כולו מדבר הוא בהתלהבות באיכרים.

בפת-השחרית: הם באו – שניהם חסונים, מוצקים; פתח אחד מהם ואמר: “הנה באנו ולא נקראנו”, והשני אחריו: “בעזרת השם נצא ולא הולקינו”. ונשתפך בנהרה ילדותית, עד רעידת כל הגוף.

ואחרי הארוחה, על המרפסת:

– עתידים אנו שנחדל בקרוב לשמוע את לשון העם. אנחנו, דרך משל, אומרים: “תיאוריה של הפרוגראֶס”, “תעודת האישיות בהיסטוריה”, “האיבולוציה של המדע”, “דיזנטריה”, – והאיכר אומר: “מרצע בשק לא תסתיר”, וכל אותן התיאוריות, ההיסטוריות, והאיבולוציות, נראות עלובות ומגוחכות, לפי שאינן נשמעות באזני העם וצורך אין לו בהן. ואולם האיכר גדול כוחו משלנו וחיוניותו מרובה משלנו. אנו אפשר שיעלה לנו מה שעלה לו לאותו שבט אַטצורי, שעליו נאמר למלומד פלוני בזו הלשון: “כל האַטצורים עברו ובטלו מן העולם, אך הנה יש בזה תוכי אחד והוא יודע כמה מלים בלשונם”.

 

כ"ג    🔗

“בשׁאֵר שבה כנה האשה מן הגבר, ואילו מחשבותיה – שקר. אולם שעה שהיא משקרת – אין היא עצמה מאמינה בדבריה, ואילו רוסו כיזב – והאמין”.

כ"ד

“דוסטויבסקי כתב על גיבור אחד מגיבוריו מוכי-הטירוף, כי אין הוא חי אלא כדי לעשות נקמות בו בעצמו ובאחרים זולתו על אשר עשה לענין שלא האמין בו. עליו עצמו כתב זאת, כלומר: דברים אלו יכול היה לומר על עצמו גופא”.

 

כ"ה    🔗

– יש ביניהם, בין פסוקי הקודש, שהם סתומים ביותר: מה כוונתו של פסוק מעין זה: “לה' הארץ ומלואה”? פסוק זה לא מכתבי-הקודש הוא, הרי זה מין מטריאליזם מדעי פופולארי.

– אתה הסברת באחד המקומות מלים אלו – אמר סולאֶר.

– לא סגי בכך שהסברתי. “הסבר הסברתי – ואת האוזן לא שיברתי”.

חייך חיוּך של נכלולים.

 

כ"ו    🔗

אוהב הוא לשאול שאלות קשות ומתנכלות.

– מה דעתך על עצמך?

– אוהב אתה את אשתך?

– מה בעיניך בני לאֶב – בעל כשרון הוא?

– סופיה אנדראֶיאֶבנה28 מוצאת חן בעיניך?

ולשקר בפניו – אי אתה יכול.

היה מעשה ושאלני:

– אוהב אתה אותי, א. מ.?

אלה הם תעלולי גיבור-ענק. כך התקנדס בנעוריו וואסקה בוסלאַיאֶב29, זה ההולל, איש נובגורוד. מנסה הוא, תוהה ובוחן, כמזמן עצמו לקטטה. יש בכך משום ענין, ברם לא לפי רוחי הוא ביותר. שד-משחת הוא, ואני – עודני טליא, ולא מן הראוי שיתאנה אלי.

 

כ"ז    🔗

אפשר, אין האיכר בשבילו אלא, סתם, בחינת ריח רע. חש הוא בו תמיד ועל כן אנוס הוא לדבר בו. –

אמש סיפרתי לו על המערכה שניטשה ביני לבין הגנראלית קורנאֶ, הוא צחק עד כדי דמעות, כדי מיחושי-לב, בלויית “אח”ין וצווחין, שהיה מצווח פעם בפעם בקול דק:

– באֵת? על ה… באת, מה? באותו מקום… מה? והאת – רחב היה?

נח קמעה, ואמר בכובד ראש:

– ועדיין נהגת בה בנדיבות-לב, אחר במקומך היה מקיש בראשה על כך. בנדיבות לב רבה. והאם הבנת, כי חשקה בך?

– איני זוכר, איני סבור, כי הבנתי.

– אבל, מה אתה סח. הדבר ברור, ודאי שכך.

– לא בכך חייתי אז…

– אם בכך או בכך אתה חי – היינו הך! נראה, שאינך כרוך ביותר אחרי נשים. אחר במקומך היה עושה בזה קרדום לחפור בו, נעשה בעל-נכסים ושוקע בשיכרות יחד עמה.

ולאחר שתיקה:

אם בכך אתה חי או בכך – היינו-הך! אין לומר עליך שמגוחך אתה ביותר. ומוזר הדבר, שאף על פי כן טוב-לב אתה, ולך הזכות להיות רע. אכן, עלול היית להיות רע. איתן אתה, טוב הדבר.

ולאחר שחזר והחריש, הוסיף במהורהר:

– שכלך מופלא ממני: שכל מסובך במאוד, ולבך חכם… אמנם כן, לב חכם הוא!

הערה:

בימים שעשיתי בקאזאן נשכרתי לגנראלית קורנאֶ לשמש כשוער וגנן. זו היתה צרפתיה, אלמנתו של גנראל, אשה צעירה לימים, עבת גוף ורגליה רגלי נערה עולת-ימים: עיניה יפות היו להפליא, לא ידעו שלוה, פקוחות תמיד בחמדנות. סבורני, כי קודם לנשואין היתה תגרנית או טבחית ושמא גם – “נערת עילוסים”. מבעוד שחר היתה לוגמת לשכרה, יוצאת לחצר או לגן, כותונתה לעורה, וחלוק תפוּז מעליה, ולרגליה נעלי-בית טאטאריות, עשויות עור סוחתיין אדום, ובראשה – רעמת שערות גדושה. מסורקות ברישול, היו גולשות על לחייה האדמוניות ועל כתפיה. מכשפה צעירה! היתה מהלכת על פני הגן, מפזמת פיזמונים צרפתיים, מתבוננת בעבודתי, מפעם לפעם ניגשת אל חלון המטבח ומבקשת:

– פולינה, הבי לי משהו!

אותו “משהו” לא היה אלא דבר אחד בכל עת תמיד: כוס יין וקרח בתוכו.

בקומה התחתונה של אותו בית התגוררו שלוש עלמות יתומות, בנותיו של הנסיך ד.-ג., גנראל-אפסנאי, שהפליג למקום שהוא; אימן מתה עליהן. הגנראלית קורנאֶ לא חיבבה את העלמות, ביקשה לנשלן מן הדירה וירדה לחייהן. רוסית גרועה דיברה, אך מחרפת היתה להפליא, כאחד העגלונים. רע היה בעיני מנהגה עם העלמות, לא עוול בכפן – עצובות היו כל כך, מפוחדות, חסרות-מגן. יום אחד, סמוך לשעת-הצהרים, טיילו שתים מהן בגן, פתאום באה הגנראלית, שיכורה כתמיד, ופצתה פיה עליהן, מגרשת אותן מן הגן. הן הסתלקו דמומות, אך הגנראלית התיצבה בפתח הפישפש, סתמה אותו בגופה כמו במגופה, והתחילה פוסקת להן אותם פסוקי-דרוסיה, רבי-המשמעוּת, שיש בהם כדי לסמר אף שערם של סוסים. ביקשתי ממנה לחדול מגידופיה, ולתת מעבר לעלמות, אך זו נצטרחה:

– אני לכיר אודך! אתה לטפס להן בחלון, בלילה…

נתקנטרתי, תפסתיה בכתפיה וסילקתי אותה מן הפישפש, אך היא נחלצה מידי, הפכה אלי פנים, נזדרזה ובידרה את חלוקה, הפשילה כותנתה, צורחת צריחות:

– אני טוב מאלו עכברות!

אז יצאתי לגמרי מגדרי, סובבתיה בערפה אלי, וטפחתי לה באת שבידי למטה מגבה, עד שקפצה בעד הפישפש, התחילה רצה על פני החצר, כשהיא קוראת בתמיהה רבה ג' פעמים:

– או! או! או!

אחרי הדברים האלה, לקחתי את הפּאספּורט שלי30 מידי סוכנת-הבית פולינה – אף היא אשה שתיינית, אך רבת-ערמה – נטלתי צרור המטלטלין שלי תחת בית-השחי ויצאתי את החצר. אותה שעה עמדה הגנראלית ליד החלון, מטפחת אדומה בידה, והיא קוראת אלי בקול:

– אני לא לקרוא פוליס. אין יש כלום. שמע! בוא שוב, לאחור… לא צריך מפחד…

 

כ"ח    🔗

שאלתיו:

– כלום מסכים אתה לדעתו של פּוזנישאֶב31, כי הרופאים טרדו, וטורדים מן העולם אלפים ורבבות בני-אדם?

– ואתה, מבקש מאוד לדעת זאת?

– מאוד!

– אם כך, לא אומר!

וגיחך כשהוא משחק באצבעות ידיו, באָמות.

זכורני, באחד מסיפוריו מצויה השוואה שכזו בין רופא-בהמות כפרי לבין דוקטור למדיצינה:

המלים “מיחוש”, “טחורים”, “הקזת-דם” כלום אין הן אותם “עצבים”, “רבמאטיזם” ו“אורגאניזם” וכולי.

ודברים אלו נאמרו לאחר ג’אֶנאֶר32, בּאֶרינג33, פאַסטאֶר34.

קונדס שכמותו!

 

כ"ט    🔗

מה תמוה הדבר, שמחבב הוא לשחק בקלפים. משחק בכובד-ראש ובריתחה. וידיו נעשות עצבניות כל כך משהוא נוטל את הקלפים, משל, צפרים חיות מחזיק הוא בין אצבעותיו ולא פיסות של כרטון שאין בהן רוח-חיים.

 

ל    🔗

– בחכמה רבה אמר דיקאֶנס: “לא ניתנו לנו החיים אלא בתנאי מפורש, כי נגן עליהם בגבורה עד יציאת הנשמה”. בדרך כלל היה זה סופר סאֶנטימאנטאלי, מרבה מלל, ולא פיקח ביותר. אכן, רומאן ידע לבנות מאין כמוהו, וודאי שעלה בזה על באַלזאַק. מישהו אמר: “רבים אחוזי יצר לכתוב ספרים, ואך מעטים מתבישים אחרי כן”. באלזאק לא היה בוש, ואף לא דיקאֶנס, ושניהם כתבו לא מעט דברים קלושים. ואף-על-פי-כן באַלזאק גאון הוא, לאמור: אותו דבר עצמו שאין לו אלא שם אחד: גאון.

מישהו הביא את קונטרסו של לאֶב טיחומירוֹב35: “על שום מה חדלתי להיות מהפכן” – לאֶב ניקולאיאֶביטש נטלו מעל השולחן, ניפנף בו באויר ואמר:

– כאן נאמרו דברים של טעם על רצח פוליטי, נאמר כי שיטת מאבק זו מקופחת מכל רעיון ברור. רעיון כזה – אמר המרצח ההמוּם, – עשוי להיות רק שלטון כולל, אנארכיסטי של האישיות ובוז לחברה, לאנושות. רעיון נכון הוא, אולם “שלטון אנארכיסטי כולל” פליטת-קולמוס היא כאן, ויש לומר: מונארכיסטי. רעיון טוב ונכון, ועתידים כל הטרוריסטים שייתקלו בו – מתכוון אני לישרים שבהם. מי שמעצם טיבו אוהב לרצוח – הוא לא ייתקל. הלה אין דבר שייתקל בו. ואולם אין זה אלא רוצח סתם, ואל בין הטרוריסטים נקלע באקראי.

 

ל"א    🔗

פעמים מרוצה הוא בעצמו ולא-סובלני, כאותו למדן מאנשי הכיתות שמעבר-לוולגה; וקשה לראותו בכך, פעמון ערב זה שקולו הולך מסוף עולם עד סופו. אתמול אמר לי:

– בן-כפר אני יותר ממך, ומיטיב ממך להרגיש כדרכם של איכרים.

אל אלוהים! לא מן הראוי שיתברך בכך, לא מן הראוי!

 

ל"ב    🔗

קראתי לפניו כמה תמונות מתוך המחזה “בשפל”, הקשיב בתשומת-לב, ולאחר-מכן שאל:

– לשם מה אתה כותב זאת?

הסברתי ככל אשר יכולתי.

– תמיד יש בך אותה השתערות של שכוי על הכל. ועוד: מבקש אתה להעביר צבע משלך על כל חריר וסדק. זכור אתה, אצל אנדאֶרסאֶן נאמר: “הציפוי המוזהב יישחק וירד, ועור החזיר בעינו עומד”. והאיכר שלנו אומר כך: “הכל חולף ונעלם, ורק האמת קיימת לעולם”. מוטב לא לטוּח טיח, ולא – אתה עצמך תסבול מזה אחר-כך. ועוד: לשונך לשון שנונה, רבת-להטים, – דבר זה לא יסכון. צריך לכתוב ביתר פשטות, לשון העם פשוטה, פעמים דומה: אין הדברים מצטרפים, ואף-על-פי-כן – יפה. איכר לעולם לא ישאל: “למה השליש מרובה מן הרביע, בעוד שארבעה מרובים מן השלושה תמיד”, כשם ששאלה עלמה משכלת אחת. הלהטוטים – למותר.

דיבר במורת-רוח. אין זאת שמאוד לא נראו לו הדברים שקראתי. החריש. גורע מבטו ממני, ואמר קדורנית:

– אותו זקן שלך36 – לא סימפאַטי; אין אתה רוחש אימון לטוב-לבו. השחקן – אפשר לומר טוב. אתה מכיר “פירות-ההשכלה” שלי? הטבּח שלי שם דומה לשחקן שלך. אין זו מלאכה קלה לכתוב מחזות. אף היצאנית עלתה בידך. ודאי ישנן כמותה. ואתה ראית כגון אלו?

– ראיתי.

– כן. ניכר הדבר. לעולם ניכרים דברי אמת. אתה מרבה לדבר מתוך נפשך. ועל כן אין אצלך אפיים, לכל האנשים דמות אחת. את הנשים אינך מבין, כנראה, אין הן עולות יפה אצלך, אף לא אחת. אין הן נקבעות בזכרון כלל…

נכנסה אשתו של אנדריי לבוביץ' וקראה אותנו לטה. הוא קם, מזדרז ללכת כמו שש לשים קץ לשיחה זו.

 

ל"ג    🔗

– מהו החלום הנורא ביותר שחלמת מימיך?

חולם אני לעיתים רחוקות ביותר, ואיני מיטיב לזכור את חלומותי. ואולם שנים מהם נשתמרו בזכרוני, ונראה כי לא יישכחו לעד.

לילה אחד ראיתי שמים מדולדלים ומרקיבים, שעינם ירוק-צהבהב. הכוכבים עגולים היו, שטוחים, ללא קרן-אור, בלי ברק, דומים לכיבים בעורו של משוחף. ובינותם החליק לאיטו על פני הרקיע המרקיב חזיז אדמדם, דומה מאוד לנחש, ומשנגע בכוכב – מיד היה זה תופח, מתכּדר ומתפקע ללא קול, משאיר אחריו כתם כהה כציצת עשן, שהיה נמוג מהר בשמים הקלושים מעלי. אחד אחד נתפקעו הכוכבים ואבדו, השמים הוסיפו אופל, הוסיפו אימה, אחרי-כן התאבכו, רתחו ונתקרעו לקרעי-קרעים והתחילו נושרים על ראשי כקריש קלוש, ובמיפלשי הקרעים נתגלע כעין השחור המבהיק של פח-גגות.

ל. נ. אמר:

– בכן דבר זה בא לך מאיזה ספר לימודי, קראת משהו באסטרונומיה, והרי לך סיוט. והחלום השני?

החלום השני: מישור מושלג, חלק כגליון נייר, לא גבעה, לא אילן ולא שיח, רק מבעד לשלג מציץ נראה-לא-נראה שרביט בודד. על פני השלג של ערבת-המוות נמתחת, מאופק עד אופק, כרצועה צהובה, דרך שאינה נראית אלא בקושי ועל פני הדרך צועדים לאיטם מגפי לבד אפורים – בלי רגלים.

הוא זקף גבות עיניו השעירות כשל אל-יער, התבונן בי ברוב כוונה, והירהר.

– זה – נורא! אתה ראית, באמת, חלום זה, ולא בדית אותו מלבך? אף חלום זה יש בו קורטוב מן הספר.

ופתאום כמו נתכעס ופתח ואמר במורת-רוח, כשהוא מקיש באצבעותיו על ברכיו:

– הרי אין אתה שתיין? ואין גם רושם, כי הרבית בשתייה בזמן מן הזמנים. ואילו חלומות אלה יש בהם משהו מן השכרון. היה היה סופר גרמני, הופמאן37, והנה אצלו מתרוצצים שולחנות-הקלפים ברחובות העיר, והכל אצלו בנוסח זה, אלא שהוא שיכור היה, “כליהוליק”, כלשונם של עגלונים יודעי-קרוא. מגפים ריקים צועדים. אכן. מראה נורא הוא! ואפילו מלבך בדית – הרי זה יפה מאוד. נורא!

ופתאום חייך במלוא זקנו, עד שהבהיקו עצמות לחייו.

– אדרבא, תאר לעצמך: פתאום תראה, רץ ברחוב טבאֶרסקאיה מין שולחן-קלפים כזה: כרעיו מעוקלות לוחותיו מטפחים ומעלים אבק-גיר, ועדיין שמורות הספרוֹת על פני הארג הירוק – וכל כך משום ששלושה ימים ושלושה לילות ישבו אליו פקידי-מכס, משחקים בווינט, והוא נלאה – וקם ונשא רגליו.

צחק, ואין זאת כי השגיח, שגרם לי צער כלשהו בחוסר-אימונו.

– נפגעת, שחלומותיך נראים לי ספרותיים? אל-נא, יודע אני, שפעמים אדם בודה, שלא במתכוון, דבר שאינו מתקבל על הדעת, שאינו מתקבל בשום פנים ואופן, ומדמה אתה כי חלום ראית ולא מלבדך בדית. זקן אחד, בעל-אחוזה, סיפר לי: בחלומו והנה הוא מהלך ביער, הפליג מתוכו ויצא לתוך ערבה ורואה: שתי גבעות בתוכה, ופתאום נעפכו והיו לשדי אשה, וביניהן מזדקר פרצוץ שחור, ובמקום העינים – שני ירחים כתבלולים, והוא עצמו עומד בין רגלי האשה, ולפניו בקעה שחורה ועמוקה והיא בולעת אותו. לאחר חלום זה התחילו שערותיו מכסיפות, ידיו מרעידות, והוא מפליג לחוץ לארץ אל הד"ר קנייפ להתרפא ריפוי של מים. טבעי לו לזה שראה בחלומו מה שראה – שטוף בזימה היה.

וטפח לי על כתפי:

– ואילו אתה לא שתיין אתה ולא פרוץ – ומאין לך חלומות כאלה?

– איני יודע.

– אין אנו יודעים דבר על עצמנו.

גנח, צימצם עיניו, הירהר והוסיף בחשאי:

– אף כי-הוא-זה אין אנו יודעים!

הערב, בשעת טיול, שילב זרועו בזרועי ואמר:

– מגפים צועדים – אימה, מה? ריקים לגמרי: דש – דש, והשלג חריקות חורק. כן, יפה הוא. ועם כל זאת – איש-ספר אתה, מאוד. מאוד. ואל נא תכעס, דבר זה רע הוא. ועתיד להיות לך למכשול.

ספק אם איש-ספר אני ממנו. אך הפעם הזאת נתגלה הוא לפני כראציונאליסטן אכזר, למרות כל אמרי-ההסתיגות שלו.

 

ל"ד    🔗

פעמים דומה: זה עתה חזר מארץ רחוקה, שם הבריות חושבים ומרגישים אחרת, מנהגם זה עם זה אחר הוא, ולא עוד אלא שדרכם לנוע היא אחרת ולשונם לא לשוננו. הוא יושב בקרן-זוית, עייף, אפור, מעופר באבק הארץ האחרת, וצופה בכוונת-לב בפני כל בעיני זר ואילם.

אתמול לפני ארוחת הצהרים הופיע בחדר-האורחים. בדמות זו, איש-מרחקים, ישב על הספה, ושתק שתיקה קלה, ופתאום פתח ואמר, כשהוא מתנועע, משפשף ברכיו בכפותיו ומקמט את פניו:

– עדיין אין זה הכל, לא! – לא הכל.

מישהו, שוטה מוּעד ושלוו שלוות-מגהצים, שאל אותו:

– למה אתה מתכוון?

הוא נתן בו מבט משתהה, התכופף, הציץ אל המרפסת, שם ישבו הדוקטור ניקיטין, יאֶלפאטייאבסקי38 ואני, ושאל:

– במה אתם מסיחים?

– בפלאֶוואֶ39.

– בפלאֶוואֶ… פלאֶוואֶ – חזר ואמר, מהורהר, באתנחתא, משל שמע זה עתה שם זה לראשונה. אחרי-כן התנער, כציפור, ואמר בגיחוך כלשהו:

– מאז הבוקר מתלבט דבר-הבאי במוחי: מישהו סיפר לי שקרא בבית-הקברות כתובת שכזו:

"פה נטמן איוואַן בן יאֶגור.

בורסקי, וכל ימיו עסק בעיבוד עור.

באמונה עבד, טוב-לב, והנה נפטר האיש,

ואת עסקו לבת-זוגו הוֹריש.

לא שבע-ימים היה, רבה המלאכה לפניו –

והנה לקחו אלהים לחסות בצל כנפיו

בליל שבת, שבוע של ערב-פסח".

ועוד כיוצא בכך. נדם, הניד ראשו והוסיף בחיוך קל:

– יש בה בטיפשות האנושית – אם רק אינה מרושעת – משהו נוגע אל הלב, ואפילו חביב… תמיד תמצא.

נקראנו לשולחן-הצהרים.

 

ל"ה    🔗

“איני אוהב שיכורים, אך מכיר אני אנשים שכיוון שגמעו גמיעה מיד הם נעשים מעניינים, מגלים שנינות שלא כדרכם בפיכחותם, והם מגיעים ליפעת-מחשבה, לגמישות ולעושר בלשון. אותה שעה מוכן אני להוקיר את היין”.

סולאֶר מספר: יום אחד נתלווה אל לאֶב ניקולאיביץ' ברחוב טבאֶרסקאיא40. טולסטוי השגיח מרחוק בשני חיילים מחיל הקיראסירים41. באור החמה הבהיקה נחושת כליהם, דרבנותיהם קירקשו, הם צעדו רגל ברגל. משל דבקו זה בזה והיו לאחד. אף פניהם קרנו מזחיחות-הדעת בכוחם ועלומיהם.

פתח טולסטוי ואמר בגנותם:

– סיכלות מעלה הוד שכמותה! דומים לבעלי-חיים ממש, מאולפים במקל-חובלין…

אולם משהגיעו שני החיילים עדיו, נעצר, ליווה אותם במבט של חיבה ואמר בהתפעלות:

– כל-כך נאים הם! רומאים קדמונים, לא-כן, ליובושקה? גברתנות שכזו, יופי! – הוי, אל אלוהי. כמה טוב כשאדם יפה הוא, כמה טוב!

 

ל"ו    🔗

יום אחד, יום-חום, הדביקני בדרך התחתונה; רוכב היה לעבר ליוואדיה 42 : תחתיו – סוסונת טאטארית קטנה, שקטה. הוא עצמו אפור, מדובלל, חבוש מגבעת-לבד לבנה וקלה בדמות פטריה, נראה כמין גנוֹם43.

עצר את סוסו ופתח בשיחה עמי; כיוונתי צעדי לצעדי הבהמה, מפסיע ליד הרכובה, ובין השאר אמרתי לו שקיבלתי מכתב מאת וו. ג. קורולאֶנקו.

טולסטוי טילטל זקנו ברוגזה:

– הוא מאמין באלוהים?

– אינני יודע.

– את העיקר אינך יודע. מאמין הוא, אלא שבוש הוא להודות על כך בפני כופר-בעיקר.

דיבר דרך ריטון וקפריסה, כשהוא מצמצם בזעף את עיניו. ראיתי ברור, כי אני מפריע לו, אולם משביקשתי להסתלק, עיכב בעדי:

– להיכן אתה? אני לאיטי אני רוכב.

וחזר וריטן:

– אנדרייאֶב44 שלך אף הוא מתבייש בפני האתיאיסטים, ואף הוא מאמין באלוהים, ואלוהים מטיל פחד עליו.

על גבול אחוזתו של הנסיך הגדול א. מ. רומאנוב עמדו בדרך שלושה רומאנובים צפופים זה אל זה ושוחחו: בעליה של אַי-טודור45, גיאורגי ועוד אחד – שמא פאֶטר ניקולאיאֶביטש מדיוּלבאֶר46 – שלושתם אנשי-צורה ואנשי-קומה. הדרך היתה חסומה בבירכרה47 רתומה לסוס אחד, ועל ידה, לרוחב-הדרך, עמד סוס-רכיבה, אי אפשר היה לו ללאֶב ניקולאיאֶביטש לעבור. הוא נתן ברומאנובים מבט חמור, תובעני, אך הם הקדימוהו וסרו מפניו. סוס-הרכיבה דישדש תחתיו וסר מעט הצידה, מפנה את הדרך לסוסו של טולסטוי.

רגעים מספר אחרי-כן אמר:

– הכירו, השוטים.

ומקץ דקה:

– הבין הסוס, כי יש לפנות את הדרך לפני טולסטוי.

 

ל"ז    🔗

“שמור עצמך, בראש וראשונה, למען עצמך, ונותר הרבה גם לזולת”.

 

ל"ח    🔗

"מאי משמע: לדעת? הנה, יודע אני שאני – טולסטוי, סוֹפר, אשה לי ובנים, שערות-שיבה, פנים לא יפים, זקן – וכל כגון זה נרשם בפאספורטים. ואילו על הנפש אין כותבים בתעודות, על הנפש יודע אני דבר אחד בלבד: מבקשת היא קירבת האלוהים. ואלוהים מהו? הוא, שהנשמה אינה אלא חלק ממנו. ותו לא. מי שלמד לחשוב, קשה לו להאמין. ואי אפשר לו לאדם לחיות באלוהים שלא מתוך אמונה. טאֶרטוּליאַן48 אמר: “המחשבה ענין רע היא”.

 

ל"ט    🔗

עם כל החדגוניות שבהטפתו, מרובה-גוונים לאין שיעור הוא אדם אגדי זה.

היום בשעת שיחה בפארק עם המוּלה49 מגאַספרה העמיד פני איכר תמים-דרך ונוטה-לאימון, שהגיעה שעתו להרהר על הקץ. קטן-קומה, דומה היה כאילו צימצם עצמו עוד יותר במתכוון, ובצידו של אותו טאטארי נשוא-פנים וחסון, נראה היה כישיש, שנפשו נתעוררה זה עתה לראשונה לשאול לתכלית ההוויה, והיא חוששת מפני השאלות שצצו ועלו בתוכה. משתאה, זיקף גבותיו המדובללות, ובמצמצו חרדות בעיניו החדות כיבה את אישן, הנוקבת לבלתי נשוא. מבטו הקורא-הכל נצמד לבלי-ניע בפניו הרחבים של המולה, והאישונים נתקפחו מאותה חריפות המביאה את הבריות לידי מבוכה. הוא העלה בפני המולה “שאלות של ילד” בדבר טעמם של החיים, בדבר הנשמה, והאלוהים, כשהוא מחליף בזריזות בלתי-שכיחה פסוקי קוראן בפסוקים מן הברית החדשה ומהנביאים. לאמיתו של דבר שיחק, והוא עשה זאת באמנות מפליאה, שלא ניתנה אלא לאמן גדול או לחכם.

אך הנה ימים אחדים קודם לכן, בשיחה עם טאַנייאֶב50 ועם סולאֶר על המוסיקה, התפעל כתינוק מיפיה, וגלוי היה כי נעמה לו התפעלות זו שלו, וביתר דיוק: כושר התפעלותו. בין השאר אמר, כי על המוסיקה היטיב-העמיק לכתוב שופנהויאר יותר מאחרים, סיפר אגב-אורחא בדיחה על פאֶט וכינה לה למוסיקה בשם “תפילת-האלם של הנפש”.

– הכיצד – אֵלם? – תמה סולאֶר.

– משום שאין לה מלים. יש בו בצליל מן הנפש יותר מאשר ברעיון. הרעיון ארנק הוא ובתוכו מטבעות נחושת, ואילו הצליל, אינו מתגאל בשום דבר, טהור הוא מתוכו.

בהנאה גלויה דיבר במלים חמודות, תינוקיות, כשהוא מעלה פתאום בזכרונו את הטובות והענוגות שבהן. ובמפתיע, מגחך לתוך זקנו, אמר רכות, כדבר של חיבה:

– כל המוסיקאים אנשים נואלים הם. וכל שכשרונו גדול מחברו – מוגבל הוא הימנו, מתמיה הדבר, שכמעט כולם רליגיוזיים הם.

 

מ    🔗

אל צ’אֶכוב בטלפון:

– יום טוב לי היום, שהשמחה בנפשי, עד כי כך, שרוצה אני שתהא השמחה שרויה גם בנפשך. בייחוד – בנפשך! אדם טוב מאוד אתה, מאוד-מאוד!

 

מ"א    🔗

אין הוא שומע ואין הוא מאמין שעה שמדברים אליו דברים שאין לו צורך בהם. בעצם – אינו שואל אלא חוקר. כאותו אספן של דברים יקרי-המציאות. אינו נוטל לו אלא מה שאינו עלול לערער את שלמות האוסף.

 

מ"ב    🔗

אגב עיון בדואר שהגיע:

– מהמים, מכתבים – וכשאמות תעבור שנה, ויהיו שואלים: טולסטוי? אה, זה הגראף, שניסה לתפור מגפים, ואירע לו משהו, – כן, ההוא?

 

מ"ג    🔗

כמה פעמים השגחתי בפניו, במבטו גיחוך נכלולי ומרוצה כשל אדם, שמצא במפתיע משהו שהטמין במו ידיו. הטמין דבר-שהוא ונשתכח הימנו: היכן הטמינו? ימים רבים היה שרוי בחרדת-סתר, מהרהר ומהרהר: היכן תקעתי לו לאותו דבר שהוא דרוש לי כל כך? וחושש היה, שמא ישגיחו הבריות בחרדתו, באבידתו, ישגיחו – ויעוללו לו משהו לא-טוב, לא-נעים. ופתאום – זכר, מצא. נתמלא שמחה, ושוב אינו שקוד להעלימה מעין, מסתכל הוא בכל במבט ערמומי, כאומר:

– לא עשו בי מאומה.

ואולם מה מצא והיכן – על כך מחריש הוא מלספר.

לעולם לא תיעף מהשתאות אליו, ואף-על-פי-כן קשה לראותו תכופות, ולא הייתי יכול לחיות אתו בבית אחד, כל שכן – בחדר אחד. דמיונו – למדבר-שממה, שהכל נאכל בו בלהט החמה, והחמה אף היא כלה והולכת באש, מאיימת בליל-עלטה שאין לו סוף.

מכתב 51

לא יצאה שעה מרובה מאז שיגרתי מכתבי אליך, והנה הגיעו המיברקים בדבר “בריחתו של טולסטוי”. וכך, בעודני שרוי במחשבה במחיצתך, חוזר אני וכותב אליך.

מסתבר, כי הדברים שאני מבקש לאמרם בנוגע לחדשה זו לא יהיו מסודרים, ושמא גם חריפים ועוקצניים. אתה הלא תישא לי: חש אני את עצמי כמי שתפסו לו בגרונו וחונקים אותו.

פעמים הרבה שוחח אתי ובאריכות; בימים שעשה בקרים, בגאספרה, הייתי בא אצלו לעתים קרובות, ואף הוא היה סר אלי בחפץ-לב, קראתי את ספריו באהבה ובעיוּן – ודומה, כי רשאי אני לומר עליו את אשר עם לבי, ויהיו הדברים עזים ומפליגים הרחק מן היחס המקובל אליו. יודע אני, לא פחות מאחרים, כי אין אדם ראוי לתואר גאון יותר ממנו, אין אדם מורכב, מופלג בסתירות ממנו, ונהדר בכל, כן, כן: בכל. נהדר – במשמע מיוחד, רחב, שאינו בר-תפיסה במלים; – יש בו משהו שהיה מעורר בי תמיד רצון לקרוא באזני כל וכל: הביטו וראו, איזה אדם מופלא חי על פני אדמתנו! שכן, אפשר לומר, חובק הוא עולם ומלואו, ובראש וראשונה – אדם הוא, איש האנושות.

ואולם כל הימים דחתה אותי תמיד מעליו אותה שאיפה נמרצת, עריצה, שביקשה להפוך את חיי הגראף לאֶב ניקולאיאֶביטש טולסטוי ל“שבחי כבוד אדוננו מורנו השוע האיש האלוקי, לאֶב נ”י“. יודע אתה – עוד זה מכבר ביקש ל”קבל על עצמו יסורים“; ואף הביע באזני יאֶבגאֶני סולוביוֹב וסולאֶר את צערו, שלא איסתייע מילתא, ואולם יסורים ביקש לקבל לא בפשטות, לא מתוך משאלה טבעית לבחון את מתח-רצונו, כי אם מתוך כוונה גלויה, – ואני חוזר ואומר: עריצה, – להגביר את לחץ רעיונותיו הדתיים, להוסיף יתר-משקל לתורתו, להאדיר את הטפתו, לקדשה בעיני הבריות ע”י יסוריו ולכפותה עליהם. מבין אתה: לכוף! שכן, יודע הוא שתורתו זו אינה משכנעת כל צרכה; ביומנו, לכשתקרא בו בקרב הימים, עתיד אתה למצוא דוגמאות מצוינות לספקנות שטרדה אותו ביחס להטפתו ואישיותו. יודע הוא, כי “בעלי היסורים והמעוּנים אך לעתים רחוקות אינם עריצים ואַלימים” – הוא יודע הכל! ואף-על-פי-כן הוא אומר: “אילו נתייסרתי בגלל מחשבותי, היה רישומם על הבריות אחר”. דבר זה היה מרחיקני תמיד מעליו, שכן איני יכול שלא לחוש בכך משום נסיון של כפיה עלי, רצון להשתלטות על מצפוני, לסנוור אותי בברק של דם-צדיקים, להביא את צוארי בעולה של הדוֹגמה.

מרבה היה תמיד בשבח האלמוות מעֵבר ההוא של החיים, אולם יותר מזה הוא מוצא חן בעיניו – מעבר מזה. מהיותו סופר לאומי במשמעו הנאמן והמקיף של המושג, גילם בנשמתו הכבירה את כל ליקויי האומה, כל המומים שהטילו בנו פורעניות תולדותינו; הטפתו המעורפלת ל“שב-ואל-תעשה”, ל“אי-התנגדות לרע” – זו הטפת הפּאסיביות – אינה בעצם אלא תסיסתו החולנית של האדם הרוסי הקדמון, המורעל על ידי הפאטאליות המונגולית והוא נושא בתוכו איבה חימית, אם ניתן לומר כך, כלפי המערב ועובדת היצירה שלו השקדנית וכלפי התנגדותו המתמדת, הפעילה לרע שבחיים. אותו דבר המכונה ה“אנארכיזם של טולסטוי” אינו, במהותו ובשרשיו, אלא ביטוי לאנטי-ממלכתיות הסלאבית שלנו, אף זה קו לאומי מובהק, נטיה שניטעה בנו בימים מקדם ל“היבדל לבד”. ועד היום הזה מתמכרים אנו לנטייה זו בתשוקה מרובה, כידוע לך ולכולנו. הכל יודעים – ונפוצים לכל עבר, ולעולם בקו ההתנגדות המועטה ביותר, הכל רואים כי אסון בכך ומוסיפים לזחול, זחול והתרחק זה מעל זה; ומסעות-מקקים עגומים אלה קרויים “דברי ימי רוסיה”, תולדות מדינה שקמה כמעט באורח מקרה, באורח מוּכני לגמרי, לתמיהת רוב מנין אזרחיה נאמני המחשבה – בכוחותיהם של הוואריאגים52, טאטארים53, הגרמנים הבאַלטיים וכל מיני סרדיוטין. לתמיהת אזרחיה, שכן כולנו “איש לעברו פנינו”, ורק משהגענו למקומות שאין פחותים מהם, ונסתרה מאתנו כל דרך, רק אז נעצרנו והתחלנו בחיי-קבע, לאמור: זו איפוא מנת-חלקנו וזה גורלנו להשתקע בשלגים ובביצות, בשכנותם של כל שבטי-פרא… עד שקמו לנו אישים, אשר חשו כי אורנו ייבקע לא ממזרח כי אם ממערב, והנה הוא, טולסטוי, הבא להשלים את ההיסטוריה הקדומה שלנו, מבקש – ביודעים ושלא ביודעים – להתגבה כהר על דרכה של האומה לאירופה, לחיי-פעולה, התובעים בחומרה מאת האדם אימוץ כל כוחותיו הרוחניים. יחסו למדע הנסיוני אף הוא, כמובן, יחס לאומי מובהק, משתקפת בו להפליא אותה ספקנות כפרית, רוסית-נושנה, פרי הבערות. הכל בו לאומי, וכל תורתו ריאקציה של העבר, אטאוויזם, שכבר התחלנו להתגבר עליה, לעקרה מן השורש.

זכור-נא את איגרתו “האינטליגנציה, המדינה, העם”, שכתב בשנת 1905 – חיבור מלעיב כל-כך, מלא שמחה לאיד! קול איש הכיתה עולה מתוכו: “כך יפה לכם, שלא שמעתם בקולי!” כתבתי אליו אז אגרת תשובה על סמך דבריו שלו עצמו, כי “זה כבר פקעה זכותו לדבר על אודות העם הרוסי ובשמו”, כי עד אני לכך, שהוא סירב להאזין ולהבין לעם, שהיה בא לשוחח עמו מלב אל לב. חריפה היתה איגרתי זו – וגנזתיה.

והנה הוא קופץ עתה, קפיצה אחרונה, כנראה, כדי לאצול לרעיונותיו ערך מרובה ביותר. כוואסילי בוסלאַיאֶב בשעתו מחבב היה אף הוא בכלל קפיצות לקפץ, אך לעולם במגמה הבאה לאַשר את קדושתו ולעטרהו הילה של זוהר. נטייה אינקביזיטורית היא, ואף כי תורתו מוצאת צידוק בתולדותיה הקודמות של רוסיה וביסורים האישיים של הגאון. אין הקדושה נקנית אלא ע"י חיבוב החטא, על ידי כפיתת יצר-החיים. בני האדם מבקשים לחיות וזה משדלם: אך הבלים הם, חיי-אדמות אלו! האדם הרוסי קל מאד לשדלו בכך: נרפה הוא, ואין דבר אהוב עליו מאשר להינפש אחרי בטלה. אמנם, העם בכללו איננו לא פלאטון קאראטאיאֶב ולא אַקים, לא באֶזאוחוב ולא נאֶחליודוב54, – כל האנשים הללו נוצרו בידי ההיסטוריה והטבע לא לגמרי בנוסח טולסטוי. הוא רק הכניס בהם תיקונים להגדיל תורתו ולהאדירה. אולם נעלה מכל ספק ופירכא הוא, כי רוסיה בסיכומה היא: מחציה ולמטה טיוּלין, ומחציה ולמעלה – אובלומוב. כי יש בה מטיולין55 – תעיד שנת 1905, וכי יש בה מאובלומוב עיינו בכתביהם של גר. ל. נ. טולסטוי, של בּונין וראו סביבכם. לא נביא במנין את חיות-הטרף ואת הרמאים; אף על פי שגם חית-הטרף לאומית היא אצלנו למעלה מכל שעור, ראו כמה פחדנית היא עד לתועבה, עם כל אכזריותה; הרמאים הם, כמובן, בין-לאומיים.

יש בו בלאֶב ניקולאיאֶביטש דברים רבים, שהיו מעוררים בי לפעמים כלפיו רגש קרוב לשנאה, והיה צונח ונופל על נפשך בכל כבדו המעיק. אישיותו שגדלה ועלתה בשיעור מופלג – חזיון שלא כדרך הטבע הוא, כמעט מפליץ; יש בו משהו מאותו גיבור אגדי, הענק סוויאטוגור56, שאין האדמה יכולה לשאתו. אכן, גדול הוא! יש בי בטחון עמוק, כי מלבד הדברים שהוא מדבר בהם, עוד עמו דברים רבים שמהם הוא מחריש, אף ביומנו שלו, מחריש, וכנראה – לעולם לא יגלם לאוזן איש. “משהו” זה היה מציץ רק לעתים רחוקות בשיחותיו, דרך רמיזא בלבד, וכן הוא מרומז בשני קונטרסי יומנו שנתנם לקריאה לי ולל. סולאֶרז’יצקי; “משהו” זה נראה בעיני כמין “שלילת כל הערכים” – ניהיליזם עמוק ומרושע ביותר, שצמח על קרקע יאוש אין-סופי, שאין להתגבר עליו, מתוך בדידות שאיש לא נתנסה בו, כנראה, בבהירות נוראה כזאת. פעמים ראיתיו כאיש האדיש – בעמקי נפשו – אדישות מושרשת כלפי בני-האדם; כל-כך גבוה הוא ועצום מהם שהם כחגבים בעיניו, וכל משאם-ומתנם – עלוב ומגוחך. הוא הרחיק מהם והפליג לאיזה ישימון, וכאן מתבונן הוא לבדד, באימוץ אדיר של כל כוחות רוחו ב“עיקר העיקרים” – במוות.

כל ימיו ירא היה מפניו ושנא אותו, כל ימיו ריחפה סביב-סביב לנפשו אימת ארזאמאס 57 : כלום הוא, טולסטוי, סופו למות? כל העולם, מלוא כל הארץ צופה בו; מסין, מהודו, מאמריקה, מכל הארצות נמתחים אליו חוטים חיים, מרטטים, ונשמתו נתונה לכולם ולעם! למה לא ינהג איפוא הטבע לפנים משורת הכלל, ולא יעניק לאחד מן האדם אלמוות גופני – למה לא? ודאי, איש הגיון הוא פיקח ביותר משיאמין בנס, אולם מאידך – קונדס הוא, מנסה-דבר, וכאותו טירון צעיר הוא משתולל כמטורף מחמת פחד ויאוש מפני הקסרקטין העלוּם. אזכור – בגאספרה, בימים שלאחר החלמתו, קרא בספרו של לאֶב שאֶסטוב58 “הטוב והרע בתורתו של ניצ’שה ושל הגראף טולסטוי”, ובתשובה להערתו של א. פ. צ’אֶכוב, כי “ספר זה אינו נראה לו”, אמר:

– ובעיני הוא משעשע. רברבנית הכתיבה במקצת, ועם זה – אין רע, יש ענין. והרי אני מחבב ציניקנים, ובלבד שכּנים הם. הנה זה אומר: “האמת אין צורך בה”, ואמנם: למה לו אמת? בין כך ובין כך – ימות.

משהבחין בנו, כי תוהים אנו על דבריו, הוסיף בגיחוך חריף:

– כיוון שלמד אדם לחשוב – יחשוב ככל אשר יחשוב – ולעולם יהגה ביום מותו. כך דרכם של כל הפילוסופים. מה חפץ, איפוא, באמיתות, אם ישנו המוות?

להלן פתח ואמר, כי אין אמת אלא אחת שווה לכל נפש – האהבה לאלוהים, אולם דבריו בענין זה צוננים היו ויגיעים. לאחר ארוחת-הבוקר, בשבתנו במרפסת, חזר ונטל לאותו ספר, ומשהגיע לפיסקה האומרת: “טולסטוי, דוסטויבסקי, ניצ’שה לא יכלו לחיות בלא תשובה לשאלותיהם, וכל תשובה טובה היתה בעיניהם מלא-תשובה” – צחק ואמר:

– אך זהו ספּר אמיץ-לב, הרי זה עומד וכותב ללא כל עיקוף, כי רימיתי את עצמי, הווה אומר: גם אחרים רימיתי. הן כך שורת ההגיון נותנת.

סולאֶר שאלו:

– ועל שום מה – ספּר?

– כך – השיב במהורהר – עלה במחשבתי. מגונדר הוא ומגוהץ, וצצה בזכרוני דמות ספּר ממוסקבה שירד לחתונת דודו האיכר בכפר. מהדר הוא בהליכותיו, יוצא בקאדריל – ועל כן מתנשא הוא ובז לכל.

שיחה זו אני מעלה בדיוקה, מלה במלה כמעט, חקוקה היא בזכרוני, ואף רשמתיה בשעתה, כשם שרשמתי דברים רבים אחרים שהפליאוני. אני וסולאֶרזיצקי מרבים היינו לרשום; ואולם סולאֶר איבד רשימותיו בדרכו אלי לארזאמאס – מרושל היה בכלל, ואף על פי שאהב את לאֶב ניקולאיאֶביטש אהבת-נשים היה יחסו אליו מוזר במקצת וכמגבוה, כאילו. אף אני תקעתי רשימותי במקום שהוא ואיני יכול למצוא אותן והרי הן שמורות בידי מישהו ברוסיה. מתבונן הייתי בשימת-לב מרובה בטולסטוי משום שביקשתי, עדיין אני מבקש ועד סוף ימי אוסיף ואבקש איש בעל אמונה חיה ואמיתית. ועוד משום זה: אגב שיחה על חוסר-התרבות שלקינו בה, התאונן פעם צ’אֶכוב באזני:

– הנה, גטה, כל פליטת-קולמוס שלו היתה נרשמת, ואילו מחשבותיו של טולסטוי אובדות בחלל-האויר. דבר זה, רחימאי, נוסח רוסיה הוא, להחריד. לימים יתעוררו ויתנו את הדעת על כך, יכתבו זכרונות וידברו שקרים.

– אי-אפשר – אומר הוא – לחיות, כשלנגד עיניך רוחות-בלהה כל הימים. והוא, מנין לו: אם אפשר או אי-אפשר? אילו ידע, אילו ראה לפניו רוחות-בלהות – לא היה כותב הבלויות, והיה עוסק בדבר של ממש, דברים שבודהא עסק בהם כל ימיו.

מי שהוא העיר, כי שאֶסטוב – יהודי.

– מסופּקני – אמר ל. נ. בתמיהה – לאו. אינו דומה כלל ליהודי. יהודים שאינם מאמינים אינם מצויים כלל. קרא לי, לפחות, בשמו של אחד שכזה. אין.

פעמים נדמה היה, שאותו אשף ישיש משחק לו עם המוות, גינדורים מתגנדר בפניו ושוקד להוליכו שולל: “אין מוראך עלי כלל, אוהב אני אותך, מצפה לך” ואותה שעה עצמה מציץ הוא בעיניו הקטנות והחדות: ואתה, מה טיבך? ומה שם מאחריך, ממך והלאה? כלה אתה עושה בי או משאיר שריד כלשהו אשר יוסיף לחיות?

רושם מוזר עשו עלי דבריו: “טוב לי, טוב עד מאוד, טוב לי יותר מדי”, ומניה וביה: “הלואי והייתי מתייסר במקצת”. – יסורים – אף הם אמת שלו. אין צל של ספק, שהוא, בעודנו חולה למחצה, היה שמח בלב שלם להיחבש בבית-האסורים או להיות גולה, בכלל לזכות בזר-מעוּנים. היסורים יש בהם, אל נכון, כדי לתת צידוק כלשהו למוות, לקרבו אל השכל, שיהא מתקבל על הדעת – מן הצד החיצוני, הפורמאלי. ואולם – מימיו לא היה לו טוב, מימיו ובשום מקום, בטוח אני בכך: לא “בספרי חכמה”, ולא “רכוב על גבי הסוס”, אף לא ב“חיק האשה” לא ידע עד תום תענוגות “גן העדן עלי אדמות”. יותר מדי שלט בו שכלו, יותר מדי הכיר את החיים, את הבריות. הנה גם אלה דבריו:

“החליף עבדול רחמן ידע בכל ימי חייו י”ד ימי אושר, ואילו אני, ודאי, גם כמספר הזה לא היו לי. וכל כך – משום שמעולם לא חייתי – איני יודע לחיות – לעצמי, לנפשי, אלא חי אני לראווה, בשביל הבריות".

כשיצאנו מלפניו, סח לי א. פ. צ’אֶכוב: “איני מאמין שלא ידע אושר”.

ואני – מאמין: לא ידע. אך אין זה נכון, כי חי “לראווה”. אמנם כן, הוא היה נותן לבני-האדם, כמי שנותן לעני, מן הגודש שעמו: מצא ענין לאלץ אותם, בכלל – ל“אלצם” לקרוא, לטייל, לאכול ירקות בלבד, לאהוב את האיכר ולהאמין בצדקתם השלמה של מחשבותיו הדתיות-השכלתניות של לאֶב טולסטוי. צריך לתקוע להם משהו לבני האדם לידיהם, אשר יספק אותם או יעסיק את רוחם – ובלבד שיסתלקו. יסתלקו-נא ויניחו לו בבדידות הרגילה, המציקה, וגם נוחה לפעמים – ולפניו המצולה התהומית של שאלת “העיקר”.

כל המטיפים הרוסיים, להוציא את אבאקום59, ואולי גם את טיחון זאדונסקי, כולם קרי-מזג היו, שכן לא היתה בלבם אמונה חיה ופעילה. שעה שתיארתי את לוקה ב“בשפל” ביקשתי להעלות דוקא דמותו של ישיש מעין זה: ענין לו בתשובות שונות ורק לא בבני-אדם; משהוא נתקל בהם, שלא ברצונו, הרי הוא מנחם אותם, ובלבד שלא יטרדוּהו משלוותו. וכל הפילוסופיה, כל ההטפה של בני-אדם שכמותם – נדבת-יד היא, שהם מושיטים אותה מתוך סלידה סמויה, ומבעד להטפה זו נשמעים, שוב, דברי-תחנונים, תפילה-לעני:

– חדלו ממני! ואהבת את ה' אלוהיך, ואהבת לרעך – וחדלו ממני! וקיללת את אלוהיך, ואהבת את זולתך – וחדלו ממני! הניחו לי, כי בשר-ודם אני והנה – נדון למוות!

אהה, כך הדבר, ולאורך-ימים כך. ולא יכול להיות אחרת, ולא יוכל להיות. כי נלאו בני-האדם בעמלם, כי דווּיים הם, מפורדים להחריד, כולם אסירי-בדידות, הסוחטת לשד נשמתם. אילו נתרצה ל. נ. לכנסיה – לא היה דבר זה מתמיהני כלל. כאן היתה פועלת שורת הגיון מיוחדת: כל בני-האדם כולם – עלובים הם, ואפילו הם הגמונים. לגופו של דבר לא היתה כאן התרצוּת, בשבילו לא היה בכך אלא צעד של הגיון: “סולח אני לאויבי”. מעשה של נוצרי, אך מתחתיו מסתתרת צחקונת שנונה; אפשר לראותה מעשה-נקם של אחד חכם בפתאים.

כותב אני – ועדיין לא הא60, לא על העיקר. כלב מיילל בתוך נשמתי, ומדמדמת בי הרגשה: צרה מתרגשת ובאה. הנה – הגיעו העתונים, וכבר ברור: כבר מתחילים ל“טפח אגדה”, – היה היו נרפים והולכי-בטל, וסופם שזכו באחד קדוש. ואתה תן דעתך, כמה יש בכך כדי להזיק לארץ דוקא בשעה זו, שכל הנואשים ראשיהם שמוטים, הרוב – לבם חלל והטובים – נפשם עליהם תתעטף. והרעבים והסחופים משתוקקים לאגדה. כה יבקשו לשכך כאב, להרגיע יסורים! ועתידים הם ליצור את אשר אליו שאף, ואשר לא יסכון לנו: שבחי צדיק וקדוש, ואילו הוא גדול וקדוש הוא דוקא בכך שאדם הוא, יפה עד כדי להחריד ולשגע, איש האנושות כולה. אני סותר כאן את עצמי סתירה כלשהי, ואולם אין בכך כלום. אדם הוא, דורש אלוהים לא למענו כי אם למען כל בני-האדם, כדי שהוא, האלוהים, יניח לו, לאדם, בשלוות המדבר שבחר בו. הוא נתן לנו את הברית החדשה, וכדי להסיח את דעתנו מן הניגודים שבישו – שיווה צורה פשטנית לדמותו, טישטש את היסוד המלחמתי שבו והבליט את כניעתו בפני “רצון שולחו”. למעלה מכל ספק הוא, כי הברית החדשה של טולסטוי נוחה יותר להתקבל, שכן היא הולמת יותר את “מדוה” העם הרוסי. הן חייב היה לתת משהו לעם זה, שקובל הוא, מזעזע מוסדי-ארץ באנחותיו, ומסיח את הדעת מן ה“עיקר”. ואילו “מלחמה ושלום” וכל השאר בקו זה לא ישביחו את צערה ויאושה של אדמת רוסיה האפורה.

על “מלחמה ושלום” אמר פעם כך: “בלי ענווה כוזבת – כמוה כאיליאדה”. והערכה כיוצא בזו שמע פעם מ. א. צ’ייקובסקי61 מפיו גם על “ילדות” ו“בחרות”.

זה עתה ביקרו אצלי עתונאים מניאפול – אחד מהם נזדרז ובא מרומי. מבקשים הם לשמוע מפי מה דעתי על “בריחתו” של טולסטוי, – כך בפירוש הוגים הם: “בריחה”. סירבתי לשוחח אתם. הלא תבין, ודאי, כי נפשי שרויה בחרדת-זעם – אין אני רוצה לראות את טולסטוי כאחד קדוש: יהא-נא חוטא, קרוב ללבו של העולם שכולו חייב, קרוב תמיד לעד ללב כל אחד מאתנו. פושקין והוא – מה עוד נשגב מהם, מה עוד יקר לנו מהם..

לאֶב טולסטוי איננו62.

נתקבל מיברק, ובו נאמר במלים השגורות: נפטר!

נתרעש הלב. געיתי בבכי מרוב עלבון וצער. והנה, עתה, שרוי במצב של טירוף-למחצה, אני משווה אותו לנגד עיני כפי שידעתיו וראיתיו – ומשתוקק אני, עד כדי עינוי-נפש, לשוחח עליו. בעיני רוחי אראה אותו בקברו: מוטל כאותו חלוק של אבן על קרקעית הנחל, בזקן-השיבה שלו מתעלמת, ודאי, בחשאי-חשאין אותה צחקה שלו, זרה לכל ומתעה וידיו משולבות סוף-סוף במנוחה – כילו חוק עבודתן המפרכת.

אזכור את עיניו החדות – הרואות לפני-ולפנים – ותנועות אצבעותיו, שהיו תמיד כמו מכיירות משהו מן האויר, אזכור שיחותיו, הלצותיו, מלות של איכרים חביבות עליו, וקולו שאינו ניתן להגדר. ורואה אני: שפע-שפעים של חיים חבק האיש הזה, עד מה חכם היה, לא חכמת אנוש, חכם – ומטיל אימה.

ראיתיו במצב שלא ראהו אולי איש מימיו: הלכתי אליו לגאספרה, עם חוף הים. בסמוך לאחוזת יוסופוב, על שפת הים ממש, בינות לסלעים, השגחתי בדמותו המצומצמת, המזוּותת, לבוש בלואים אפורים וחבוש מגבעת מעוכה. יושב הוא, לסתותיו שעונות בידיו – ובין לאצבעות מתנשבות שערות זקנו המכסיפות – צופה הוא הרחק, לים, ולרגליו מתגלגלים ובאים, צייתנים, גלים ובני-גלים ירקרקים, מתרפּקים ומשיחים משהו על עצמם באזני האשף. אותו יום, יום ססגוני היה, על פני הסלעים הזדחלו צללי עננים, והזקן, כסלע מן הסלעים, האפיל והזהיר חליפות. הסלעים – עצומים, שפרצות ניבעו בהם, מחוּפים אצות-מים ריחניות: יום לפני-כן גאה הים. אף הוא היה בעיני כאבן כבדת-ימים שנתעוררה לתחיה, שנהירים לה כל ראשית ותיכלה, והוגה הוא בכך: מתי יבוא הקץ לסלעים ולדשאים על פני האדמה, למי הים ולאדם ולתבל כולה, – למן האבן ועד לשמש בשמים. והים – חלק מנשמתו, וכל אשר מסביב – ממנו הוא ובתוכו. בקפאונו המהורהר של הזקן הורגש דבר מה מן הקוסם והידעוני, משהו שהעמיק בחשיכה מתחתיו, משהו שעלה, מתוך יצר סקרנות, למעלה, לתוך החלל הכחול שמעל לאדמה. כביכול הוא – רצונו המרוכז – הקורא לגלים ומרתיעם, מצווה על דרכם של עבים וצללים, המביאים, כאילו, את האבנים לידי תנועה, מעוררים אותן. ופתאום לפתע, תוך כדי משוגת-רוח בת-רגע, חשתי, כי עוד מעט – ייתכן הדבר! – יקום, ינוף ידו, וקפא הים ויתקרש כזגוגית, והסלעים יזועו, יצריחו בקול, והכל מסביב יקום לתחיה, יסאן, ידבר בקולות מקולות שונים, ישיח על עצמו, עליו, כלפּיו. לא תתואר בדברים ההרגשה שהרגשתי אותה שעה – הלב היה חוגג ונרעש כאחד, ואחרי-כן נתמזג הכל למחשבת-אושר אחת:

– לא יתום אני על פני האדמה, כל עוד אדם זה שוכן עליה!

בזהירות, כדי שהחצץ תחתי לא יעלה קול, פניתי לאחורי, שלא אפריענו מהרהוריו. והנה עתה – מרגיש אני כי נתיתמתי, כותב אני ובוכה – מימי לא בכיתי כך, בכי אין-תנחום, נואש ומר. איני יודע אם אהבתיו – וכלום חשוב הדבר אם אהבתיו או שנאתיו? הוא עורר בנפשי כל הימים תחושות וסערות כבירות, דמיוניות; אף רגשי טינה ואיבה שעורר לבשו צורות שלא דיכאו כי אם הרעישו את הנפש והרחיבו אותה, עשאוה יותר עירנית, רבת-קליטה יותר. מה נפלא היה כשהיה מתגלה פתאום בפתח הדלת, או מגיח מתוך קרן-זוית, שועט בסוליות נעליו כמיישר הדורי-הדרך, מפסיע אליך בצעד מצומצם, קל ורהוט של אדם שהסכין להלך הרבה על פני האדמה; אצבעותיו, האמות, תחובות בתוך חגורתו, והוא נעצר לבת-רגע, סוקר סביב מהר במבטו החודרני, המבחין מיד בכל חידוש שנתחדש ומיצה מיד כל תכנו.

– שלום!

וכך הייתי מתרגם לעצמי תמיד ברכה זו: שלום! לא עונג רב בכך בשבילי ולא ענין רב בשבילי, ואף על פי כן: שלום!

הוא מופיע – דמות מצומצמת, ומיד נעים הכל מצומצמים ממנו. זקן-האיכרים שלו, ידיו המגושמות והמופלאות, לבושו הפשוט וכל אותה דמוקראטיות נוחה שמלבר – כל זה התעה רבים, ולא אחת נזדמן לי לראות, היאך אנשי רוסיה, שהסכינו להקביל פני אדם “לפי לבושו” – הרגל קדום של משועבדים – היו מתחילים להשפיע אותו “גילוי-לב” שריחו הולך ואשר ביתר דיוק ייקרא פאמיליאריות.

– האח, מחמל-נפשנו! הנה, איפוא, כך אתה! סוף סוף זכיתי לראות עין בעין את גדול בניה של ארצי מולדתי. הריני משתחווה לך ושלום לך עד עולם!

עד כאן נוסח רוסי-מוסקבאי, פשוט ונלבב, והנה נוסח אחר של רוסיה “החפשית”:

– לאֶב ניקולאיאֶביטש! אם אמנם חולק אני על השקפותיך הפילוסופיות הדתיות אך לפי שאני מעריץ את האמן הגדול שבך…

ופתאום ומבעד לזקן-האיכרים, מבעד לחולצה הדמוקראטית המעוכה, קם ועלה פריץ רוסי מובהק, אריסטוקראט להפליא – וכל אותם האנשים, גלויי-הלב, המשכילים וכל השאר, חטמם מכחיל בבת-אחת מצינה עזה. נעים היה לראות בריה גזעית זו, נעים היה להתבונן באצילות ובחן שבתנועתו, אותה התאפקות גאה שבשיחו, להקשיב אל הדר דיבורו הקולע, הקטלני. ממידת הפריץ היה בו בדיוק כמידת הצורך בשביל עבדים. ושעה שהעירו את הפריץ בטולסטוי, היה הלה מופיע קליל, דרך חירות, ודורס אותם עד שהיו מתכווצים ומצפצפים מפחד.

פעם אחת חזרתי מיאַסנאיה פוליאנה למוסקבה בחברתו של אחד מאותם אנשי רוסיה גלויי-הלב, איש מוסקבה. הלה התנשם זמן רב, לא פסק מלחייך חיוך עלוב והיה חוזר ואומר במבוכה:

– א-כן, מרחץ! אך זה קפּדן… פו.

ובין השאר קרא ואמר בצער גלוי:

– ואני אמרתי בלבי: אנארכיסט הוא באמת. הכל משננים: אנארכיסט, אנארכיסט, ובכן, האמנתי…

אותו איש חרשתן גדול היה, עשיר, כרסתן ופניו שמנים וכעין-האומצה – מה צורך היה לו בכך, כי טולסטוי יהיה אנארכיסט דוקא? אכן, אף זו “פליאה מפליאה” היא של הנפש הרוסית…

שעה שביקש טולסטוי למצוא חן, היה מצליח בכך יותר מאשה פיקחית ונאה. הנה מסובים אצלו אנשים שונים: הנסיך הגדול ניקוליי מיכאילוביץ'. הצבע איליה, סוציאל-דימוקראט איש יאלטה, השטונדיסט פאצ’וק, איזה מנגן, גרמני מנהל עסקי הגראפית קליינמיכאֶל, המשורר בולגאקוב63 וכולם נושאים אליו עינים מאוהבות. עומד הוא בפרשה מתורת לה-או-טסאֶ64, אותה שעה היה בעיני כאדם מופלא, אדם-תזמורת, מחונן יכולת לנגן בכמה כלי-נגינה בבת-אחת – בחצוצרת-הנחושת, בתוף, במפּוחית ובחליל, אף אני, עיני היו נשואות אליו כעיני כל השאר. והנה עתה מה נכספתי לחזור ולהביט בו – לא אוסיף לראותו לעולם.

באו אלי עתונאים, מוסרים הם כי ברומא נתקבל מיברק “המכחיש את השמועה בדבר מותו של טולסטוי”. הם המו והימו וליהגו, מביעים ברוב דברים את השתתפותם בצערה של רוסיה. עתוני רוסיה אינם משיירים מקום לשום ספק.

לומר דבר שקר בפניו, ואפילו מתוך רחמים, אי-אפשר היה; אף בהיותו חולה מסוכן לא הכמיר רחמים. תיפלות היא לגלגל רחמים על אנשים כמותו. יש לשמור אותם, לטפחם, ולא להכביר עליהם אבק מלים אסימוניות, שאין בהן רוח-חיים.

נוהג היה לשאול: – אין אני מוצא חן בעיניך?

וצריך היית לענות: “הן, אין אתה מוצא חן”.

– אין אתה אוהב אותי? – “הן, היום איני אוהב אותך”.

רחמים לא ידע בשאלותיו, ואילו בתשובותיו כבוש היה, כראוי לחכם.

הפליא לספר על אודות העבר, וביותר – על טורגאֶניאֶב. על פאֶט היה מדבר בגיחוך שבטוב-לב, ולעולם דבר שיש בו כדי לבדח; על נאֶקראַסוב – בצינה ובספקנות. ואולם בכל הסופרים מדבר היה כאילו בניו היו, והוא, אביהם, נהירים לו כל חסרונותיהם – וצאו וראו! – מקדים הוא גנותם לשבחם. מדי ספרו בגנותו של מישהו, מדמה הייתי כי הנה מושיט הוא למאזיניו נדבת-יד ברישם; לא ניחא היה לשמוע משפטיו, ולמראה הצחקה העוקצנית שלו, על כרחך כבשת עיניך – ודבר מדבריו לא נשתמר בזכרון.

פעם אחת עמד להוכיח בחמת-זעם, כי ג. אי. אוספאֶנסקי כתב בלשון בני טולה וחדל-כשרונות היה. והוא עצמו אמר במעמדי לא. פ. צ’אֶכוב:

– אכן, זהו סופר! בכוח הכנוּת שבו מעלה הוא על לבך את דוסטויבסקי, ואולם דוסטויבסקי נתפס לפוליטקניות ולגינדור, והלה – פשוט ואמיתי יותר. אילו האמין באלוהים, היה נעשה לאיש-כת.

– הכיצד: הרי אמרת, סופר טולאי הוא וחדל-כשרונות?

הסתיר עיניו מתחת לגבותיו השעירות והשיב:

– כתיבתו לקויה. מה הלשון הזאת אשר לו? סימני הפיסוק מרובים מן המלים. הכשרון אהבה הוא. מי שאוהב – מחונן גם בכשרון. תן דעתך על המאוהבים: כולם מחוננים הם.

בדוסטויבסקי מדבר היה בלי רצון, מתאמץ, כעוקף משהו, כמתגבר על משהו.

– מן הראוי היה שיכיר תורתם של קונפוציוס או של הבודיסטים והיה מרגיע קמעה. תורה גדולה היא, שהכל לחייבים לדעתה. הוא היה אדם שבשרו – בשר-געש, בא לידי כעס – ועלו גוּלות בקרחתוֹ וטילטל את אזניו. רגשו מרובה, אולם מחשבתו פגומה היתה; למד לחשוב אצל הללו, הפוּריאָריסטים,65 אצל בוטאשאביץ'66 ואחרים. ולאחר מכן היה שונא אותם כל ימי חייו. היה בו בדמו קורטוב מן היהודי. חששן היה, אוהב-עצמו, כבד ואומלל. כמה מתמיה, שכה מרבים לקרוא אותו, איני מבין – על שום מה! הן כבד כל זה וללא הועיל, כיוון שכל אותם האידיוטים, עולי-הימים הראסקוֹלניקובים67 וכל השאר – לא כך היו, הכל היה פשוט יותר, מובן יותר. ואילו את לאֶסקוב אין קוראים, ואין סיבה לכך, סופר אמיתי הוא – קראת אותו?

– הן. מחבב אני אותו מאוד, ביחוד את לשונו.

– את הלשון הפליא לדעת, עד כדי להטים. מוזר, שאתה מחבבו, אתה, דומה, לא-רוסי אתה, מחשבות לא רוסיות לך. אין דבר, כלום אני מצערך בדברי אלה? אני, זקן אני, ואולי נבצר ממני להבין את הספרות של עכשיו, אך תמיד נדמה לי, שהיא – אינה רוסית. התחילו כותבים שירים מתמיהים – איני יודע על שום מה הם שרים ובשביל מי הם. צריך ללמוד את מלאכת-השיר אצל פושקין, טיוצ’אֶב68, פאֶט. הנה אתה – פנה אל צ’אֶכוב – אתה רוסי! כן, מאוד מאוד רוסי.

חייך חיוך של חיבה, חיבק לא. פ. צ’אֶכוב בכתפו, והלה בא במבוכה והתחיל מספר בקול באס נמוך על הקיטנה שלו, על טאטארים.

את צ’אֶכוב אהב, ומדי הביטו בו היה כמלטף את פני א. פ. במבטו, שהיה אותו רגע ענוג כמעט. יום אחד היה א. פ. מהלך, בחברתה של אלכסנדרה לבובנה69, בשביל שבפארק, וטולסטוי, שעדיין לא שב לאיתנו מחליו, והיה ישוב בכורסתו במרפסת, נמשך כולו אחריהם, ודיבר בחשאי:

– אה, כמה חביב ונפלא הוא אדם זה: צנוע, חרישי, כעלמה! ואף הילוכו כשל עלמה הוא. פשוט – נפלא!

ערב אחד, בשעת דימדומים, ישב וקרא, מצמצם את עיניו ומניע גבותיו. קרא שינוי נוסח של אותה תמונה מתוך “אבא סאֶרגיי” שמתוארת בה האשה בלכתה אל הנזיר לשדלו לדבר-עבירה. קרא עד הגמר, הרים ראשו, עצם את עיניו ואמר מפורשות:

– יפה כתב הזקן, יפה!

ויצאו הדברים מפיו פשוטים להפליא, התפעלותו מן היופי היתה כנה כל כך שלעולם לא אשכח את ההתלהבות שעברה אותי – התלהבות שלהביעה לא ידעתי ולא יכולתי, אך גם לכבשה לא ניתן לי אלא בעמל רב. אף הלב פסק מדפוק, ואחרי-כן היה הכל מסביב רענן וחדש ומשיב-נפש.

כדאי היה לראות היאך הוא מדבר, כדי לעמוד על אותו חן מיוחד, חן לא-יוּבּע, שבדיבורו המשובש, כביכול, משופע במלים הולכת70 ונשנות, שקוּי פשטות כפרית. כוחן של המלים היה לא בהטעמה בלבד, ואף לא בריטוט הפנים, אלא בברק העינים ובמשחקם, העינים הדובבות ביותר מכל אשר ראיתי מימי. אלף עינים היו לו לל. נ. בשתי עיניו.

סולאֶר, צ’אֶכוב, סאֶרגיי לבוביץ' ועוד מישהו ישבו בגן ושחחו על נשים; הוא הקשיב דומם שעה ארוכה, ופתאום אמר:

– ואני את האמת על האשה אומר בשעה שאעמוד ברגל אחת בקברי – אשמיענה, אקפוץ לתוך הארון, אסגור עלי המכסה – ואתם עשו בי אז כרצונכם! – ומבטו נתלקח במין ארשת קונדסית מבעיתה, שהכל נשתתקו לשעה קלה.

היה בו, כך סבור אני, מאותה קונדסות של וואסקה בוסלאַיאֶב, חוצפנית ודורשת-במופלא, וקצת מאותה נפש עקשנית של אב-הכהונה אבאקום, ואי-שם, מעל לכל אלה או מן הצד, היתה מסתתרת ספקנות צ’אדאַיאֶבית71. היסוד של אבאקום הטיף וייסר את נשמת האמן שבו, ההולל הנובגוֹרודי הוריד לארץ את שאֶכּספּיר ואת דאנטה, והיסוד הצ’אדאיאבי מלעיג היה על שעשועים אלה של הנשמה, ואגב אורחא – גם ליסוריה.

ועל המדע ועל הממלכתיות היה משׂתער איש רוסיה קדמון שבו, שמחמת רוב מאמציו העקרים לבנות חיים אנושיים יותר הובא לידי אנארכיות פאסיבית.

מפליא הדבר! ואולם את הקו הבוסלאיאבי שבטולסטוי תפס, בכוח אינטואיציה עלומה, אולאף גוֹלבראנסון, הקאריקאטוריסט של “סימפּליציסמוס”72; עיינו בציורו – כמה דומה הוא דמיון קולע לטולסטוי שבמציאות, ועם זה כמה יש בהם, בפנים אלו, בעינים המכוסות-הכמוסות, מן הרוח החוצפּנית, שאין לפניה כל קדשים האסורים במגע, ואשר אינה מאמינה “לא במלאך, לא בשרף ולא בשליח”.

הנה הוא קם ועומד לפני אותו אשף זקן, זר לכל, שהפליג ועבר יחידי כל ישימוני המחשבה, כשהוא מבקש את האמת הכוללת ולא מצאה לנפשו. מביט אני בו, ואף שגדול מאד הצער על האבידה, אולם גאוות הלב על שזכיתי לראות אדם זה, נוטל מן הצער ומן הכאב.

מוזר היה לראות את ל. נ. בין “הטולסטואיים”; מתנוסס מגדל-פעמונים רם, וקול פעמונו הולך מסוף העולם עד סופו, ומסביב לו מתרוצצים כלבלבים קטנים וזהירים, מייבבים לצילצול הפעמון ומפזילים בחשדנות זה כלפי זה: ייבובו של מי מוצלח יותר? תמיד נדמה היה לי, כי אנשים אלה מילאו את כל חלל הבית שביאסנאיה פוליאנה, וכן את ארמונה של הגראפית פאנינה73, רוח של חנופה, מוגות-לב, סחר-מכר וצפּיה לירושה. יש בהם בטולסטואיים משהו מאותם ה“מהלכים”, המשוטטים בפינות הנידחות שברוסיה, ועמם עצמות של כלבים, שהם מכריזים עליהן כעל עצמות של קדושים, ומרכולתם – “חושך מצרים”, “דמעות עינים” של “אמא קדישא”. זכוּר לי אחד השליחים האלה: ביאסנאיה פוליאנה סירב לאכול ביצה שלא לקפח את התרנגולות, ואילו בתחנת טולה אכל בשר לתיאבון ופסק:

– מגזים הזקן!

כמעט כולם אוהבים לגנוח, להתנשק, כולם ידיהם יזעניות וללא גרמים, ועינים מזויפות. ועם כל זה אנשי-מעשה הם, והם זריזים בסידור עניניהם הארציים.

ל. נ. ידע, כמובן, ערכם המעשי של ה“טולסטואיים”, ידע זאת גם סולאֶרז’יצקי, שטולסטוי אהבו אהבה ענוגה והיה מדבר בו באש-נעורים, בהתפעלות. יום אחד סיפר מישהו ביאסנאיה פוליאנה, בלשון גבוהה, מה טובו חייו וכמה ניטהרה נפשו מאז קיבל תורתו של טולסטוי. גחן ל. נ. אלי וליחש לי:

– משקר הוא, הנוכל, ורק כדי לעשות לי נחת-רוח.

רבים ביקשו לעשות לו נחת-רוח, ואולם לא ראיתי שיעשו זאת כהלכה ובטעם. אתי לא שוחח כמעט מעולם על נושאיו השגורים – על הסלחנות, אהבת הריע, על הברית החדשה ועל דת בודהא. אין זאת כי “ידע נפש בהמתו… וכי לא זה המספוא לה”.

שעה שרצה, נעשה אדיב-עדין להפליא, ערני ורך, דיבורו בפשטות מלבבת, בחן, ופעמים קשה היה לשמוע אותו ולא ניחא. בעיני לא נראו מעולם משפטיו על הנשים – כאן היה “פשוט-עם” מדי, ומשהו מלאכותי נשתמע מתוך דבריו, משהו לא אמיתי ועם זה – אישי במאד. כאילו פגיעה נפגע פעם ושוב אינו יכול שלא לשכוח ולא לסלוח. בערב הראשון להתודעותנו משכני לקאַבינט שלו – הדבר היה בחאַמובניקי74 – הושיבני ממולו ופתח בדברים על “וואראֶנקה אולאֶסובה”, על “כ”ו ואחת". הייתי מדוכא מנעימת דיבורו, ואף נבוכותי – עד כדי כך היה דיבורו חושפני וחותך, שעה שהוכיח כי אין הבישנות ממידותיה של נערה בריאה.

– נערה, כיוון שמלאו לה ט"ו שנה, והיא בריאה ושלמה, הרי היא מתאווה שיחבקו אותה ויגפפוה. עדיין שכלה חושש מפני הנעלם והסתום, וזהו מה שהבריות קורין: צניעות, ביישנות. אולם שאֵרה כבר יודע, כי הבלתי-מובן אין להימנע ממנו, כי חוקי הוא, ויש לקיים את החוקי למרות השכל. בעוד שוואראֶנקה אולאֶסובה שלך בריאה היא בתיאורך, ואילו הרגשתה כשל משוחפת – אין אמת בדבר!

לאחר מכן שוחח בנערה מ“כ”ו" כשפיו מוציא, בזו אחרי זו, מלים “לא מהוגנות” בפשטות כזו, שנראתה בעיני כציניות ואף פגעה בי במקצת. לימים עמדתי על כך, כי השתמש “במלים מקובלות” אך ורק משום שהוא מצאן מדויקות ומכוונות, ואולם אותה שעה לא נעם לי לשמוע אותו מדבר כך. לא חלקתי על דבריו; ופתאום נעשה קשוב וחביב והתחיל מכביר עלי שאלות היאך חייתי, למדתי, מה קראתי.

– אומרים, כי הרבית לקרוא – נכון? וקורולאֶנקו מה, מוסיקאי הוא?

– דומה, שלא. איני יודע.

– אינך יודע? סיפוריו נראים לך?

– כן. מאוד.

– זה – בשל הניגוד שביניהם. ליריקן הוא, ואילו אתה חסר יסוד זה. קראת את וואֶלטמאן75?

– כן.

– סופר טוב הוא, לא כן? חריף, דייקן, ללא הפרזות. פעמים עולה הוא על גוגול. הוא ידע את באַלזאַק, ואילו גוגול היה מחקה את מארלינסקי76.

כשאמרתי, כי גוגול היה מושפע, כנראה, מהופמאן, מסטאֶרן, ושמא גם מדיקאֶנס, נתן בי עיניו ושאל:

– קראת על כך באיזה מקום? לא? לא נכון הדבר. ספק אם גוגול ידע את דיקאֶנס, ואתה, כנראה, הרבית באמת לקרוא – שים לב, יש בכך כדי להזיק. קולצוב נתקפח על ידי כך.

כשליווני, חיבק אותי, נשק לי ואמר:

– אתה מוז’יק ממש. קשה יהיה לך בין סופרים, ואולם אין דבר, אל תהא חושש, לעולם הווה מדבר כדרך שאתה מרגיש, ואפילו ייראו הדברים גסים. אין בכך כלום! הנבון יבין.

פגישה ראשונה זו עוררה בי התרשמות כפולה. שמחתי ונתברכתי בלבי שזכיתי לראות את טולסטוי. אולם שיחתו אתי היה בה קורטוב מן המבחן. משל לא את מחברם של “הקוזקים”, “מודד הכותן” ו“מלחמה ושלום” ראיתי לפני כי אם איזה פריץ נוטה חסד, שראה צורך לדבר אתי ב“סגנון עממי” מיוחד, לשון השוק והרחוב, ודבר זה בא וטפח על דמותו כפי שנצטיירה אצלי – דמות שטיפחתיה בלבי ואשר כה יקרה לי.

פעם שניה ראיתיו ביאסנאיה. יום סתיו מעונן היה, גשם זירזף, והוא התכרבל במעיל-הדראַפּ הכבד ונעל ערדלי-העור הגבוהים – ערדלי גשם ממש – והוליכני לחורשת הליבנים, לטייל. מדלג הוא כבחור צעיר על פני תעלות ושלוליות, משיר נטפי הגשם מעל זלזלי-העצים על ראשו ומפליא לספר, כיצד הסביר לו פאֶט בחורשה זו פרק בשופנהויאר. ביד לוטפנית יחליק בחיבה את גזעי האטלס, הלחלחים של עצי הליבנים.

– לא מכבר נזדמן לי לקרוא חרוזים:

חָדְלוּ הַפִּטְרִיּוֹת, אַךְ בַּגְאָיוֹת עוֹד טַחַב

פִּטְרִיּוֹת נוֹתֵן רֵיחוֹ הָעָז.

טוב מאוד, נכון מאוד!

פתאום נתגלגלה ארנבת לרגלינו, ל. נ. קפץ, נתקפד כולו, סוֹמק עלה בפניו ופלט קול נהמה כצייד ותיק ממש. אחרי-כן הביט בי בחיוך מופלא וצחק צחקה פיקחית אנושית. יפה היה להפליא אותה שעה.

פעם אחרת ראיתיו באותו מקום, בפארק, מתבונן בעיט. העיט היה מרחף מעל לחצר-הבהמות, עג עוגה ושוהה באויר, מניע את כנפיו, ניד-לא-ניד, כתוהה: להשתער או – לא הגיעה עדיין השעה? ל. נ. התמתח כולו, האהיל עיניו בכף-ידו והרי הוא מלחש ברטט:

– גנב זה מתכוון לתרנגולות… הנה… עוד מעט… הוי-הוי, מפחד הוא. אפשר, הרכב שם או מי? צריך לקרוא לו לרכב…

וקרא לו. לקולו נתפחד העיט, התעופף, המריא הצידה – ונעלם. ל. נ. גנח ואמר בתוכחה מפורשת כלפי עצמו:

– לא הייתי צריך לקרוא בקול, גם בלאו-הכי היה נס…

יום אחד סיפרתי לו על טיפליס, הזכרתי שמו של וו. וו. פלאֶרובסקי-באֶרווי77.

– הכרת אותו? – שאל ל. נ. מתוך התעוררות – ספר-נא מה טיבו.

פתחתי בסיפור על פלאֶרובסקי – איש קיפח, בעל זקן-מידות, כחוש-גוו, גדול-עינים – שהיה משוטט עמי בשבילי-הרים בעבר-הקווקאז, לבוש גלימת-פשתים ארוכה מזויין בסוכך של בד רב-מידות, ולחגורתו קשור צרור מלא אורז מבושל ביין אדום. והנה יום אחד נקרה לפנינו תאוֹ, בא במשעול הצר לקראתנו. עשינו בתבונה ונסוגונו מפניו, כשאנו מאיימים על בעל-החי הזעום בסוכך הפתוח, מרתיעים לאחור מתוך סכנת-נפשות, עלולים להידרדר תהומה. ופתאום הבחנתי דמעות בעיני ל. נ. באתי במבוכה ונשתתקתי.

– אין בכך כלום, דבּר, דבּר! דמעות של שמחה הן למישמע סיפור על אדם טוב. כמה מעניין הוא! וכך גם תיארתיו לעצמי, מיוחד במינו. בין כל הסופרים הראדיקאלים – הוא השלם ביותר, הנבון, בספרו “אלף בית” מיטיב הוא להוכיח כי כל הציוויליזאציה שלנו אינה אלא בארבארית. והתרבות היא מעשה של שבטי-שלום, עניינם של החלשים, ולא של החזקים. אשר למלחמת הקיום – בדיה היא, שבה מבקשים ללמוד זכות על הרע.

– אתה ודאי אינך מסכים לכך? ואילו דודאֶ – מסכים. זכורה לך דמותו של פול אסטייאֶ אצלו?

– ואיך ניתן להתיישב על פי תורתו של פלאֶרובסקי תפקידם של הנורמאנים בתולדות אירופה?

– הנורמאנים ענין אחר הם!

כשביקש להימנע מתשובה, נהג לומר תמיד: “הרי זה ענין אחר”.

נדמה היה לי תמיד, וסבורני כי איני שוגה, כי ל. נ. לא היה מחבב לדבר בעניני ספרות, אך מצא ענין רב באישיותו של הסופר. לעתים קרובות שמעתיו שואל: “מכיר אתה אותו? מה טיבו? היכן נולד?” וכמעט תמיד היו משפטיו פותחים פתח לראות את האדם מאיזה צד מיוחד.

על וו. ג. קורולאֶנקו אמר מהורהר:

– אין הוא וואֶליקוֹרוס78, שעל כן עשוי הוא לראות את חיינו ראייה נאמנה וטובה יותר מכפי שאנו עצמנו רואים אותם.

ועל צ’אֶכוב שהיה אהוב עליו אהבה ענוגה ולטפנית:

– המדיצינה למכשול לו, לולא היה רופא היתה כתיבתו טובה יותר.

ועל פלוני מן הצעירים:

– מעמיד פני אנגלי. ודבר זה עולה פחות מכל בידי בן-מוסקבה.

ואלי אמר לא אחת:

– בודה אתה. כל הקובאלדאוֹת79 שלך מלבך בדית אותם.

העירותי לו, כי קובאלדוֹ לקוח מן החיים.

– ספּר, היכן ראית אותו.

בידחה אותו מאוד התמונה בחדרו של שופט-השלום הקאזאני קולונאַטאַיאֶב, שם ראיתי לראשונה את האדם המתואר על ידי בשם קוּבאלדוֹ.

– בעל-מיוחס! – אמר, כשהוא צוחק ומספיג דמעותיו – כן, כן: בעל-מיוחס! ואולם – כמה חביב, כמה משעשע! ואתה מיטיב לספר מאשר לכתוב. לא, אתה רומנטיקן, מצרוף-צירופים, הלא תודה שכן.

אמרתי, כי ודאי כל הסופרים בודים במקצת בתארם את בני-האדם כפי שהיו רוצים לראותם במציאות; כן אמרתי, כי אוהב אני אנשי-פעולה, המבקשים להתנגד לרע שבחיים בכל הדרכים, ואפילו באלימות.

– והאלימות – הרעה שברעות! – קרא בקול, ושילב זרועו בזרועי – וכיצד תחלץ את עצמך מסתירה זו, איש-בוֹדה? ואילו “בן-לווייתי” – זה אינו בדוי, זה טוב משום שאינו יציר-המוח, ואילו בשעה שאתה הולך אחרי מחשבתך נולדים אצלך אבירים, אמאדיסים וזיגפרידים80 כולם…

העירותי, כי כל עוד נחיה בכפיפתם הצרה של “בני לוויתנו”, שצלמם צלם אדם ואין מנוס מהם – הרי אנו בונים הכל על קרקע מחולחלת, בסביבה עוינת.

גיחך ודחפני קלות במרפקו.

– מכאן אפשר להסיק מסקנות מסוכנות מאוד, מאוד. אתה – סוציאליסט מפוקפק. רומאנטיקן אתה, והרומאנטיקנים מן הראוי שיהיו מונארכיסטים, כפי שהיו מאז ומתמיד.

– והוגו?

– הוגו – עניין אחר הוא, איני מחבבו – צעקן.

לעתים קרובות היה שואלני לספרים שאני קורא, ותמיד הוכיחני על בחירתי הגרועה, לדעתו.

גיבון81 – הרי זה גורע מקוסטוֹמאַרוב82, צריך לקרוא את מומסאֶן, טרחן הוא, ואולם רוח סולידית בכל.

משנודע לו, שהספר הראשון שקראתי היה “האחים זאֶמגאַני”83, התקומם ממש.

– הנה רואה אתה – רומן קלוקל. הוא שקילקל אותך. שלושה הם סופריה של צרפת: סטאֶנדאל, באַלזאַק, פלובר, ונאמר עוד גם – מופאסאן84 ואולם צ’אֶכוב מעולה ממנו. והגוֹנקוּרים – מוקיונים ממש, ורק הלבישו פניהם רצינות. את ידיעת החיים למדו מפי ספרים, שנכתבו בידי אנשי-מוחין שכמותם, וסבורים היו שענין של ממש הוא, בעוד ששום אדם אין לו צורך בכך.

חלקתי על הערכתו, והדבר הרגיז את ל. נ. – בקושי היה סובל דעה מתנגדת. ופעמים לבשו משפטיו אופי מוזר וקאפריסי.

– אין כל התנוונות – אמר – דבר זה בדה האילקי לומברוזו, ונורדאו85 היהודי עונה אחריו כתוכי. איטליה ארץ של נכלים היא, של הרפתקנים – שם נולדים רק אנשים כאַראֶטינו86, קאַזאַנוֹבה87, קאַליאוֹסטרוֹ88 וכיוצא בהם.

– וגאריבאלדי? 89

– זוהי פוליטיקה, זה ענין אחר!

כשהבאתי בפניו שורה של עובדות, לקוחות מקורות-חייהן של משפחות-סוחרים ברוסיה, השיב:

– אין זו אמת, רק בספרים המתחכמים כותבים כך…

סיפרתי לו קורות שלושה דורות של משפחת סוחרים ידועה לי, קורות שחוק ההתנוונות פעל בהן ביותר ללא רחמים; נתרגש, והתחיל מושכני בשרוולי ומשדלני:

– הנה זו – אמת! זאת אני יודע, בטוּלה ישנן שתי משפחות כאלו. ויש להעלות זאת על הכתב. לכתוב בקיצור רומן גדול, בנת? לכתוב – ויהי מה!

ועיניו נתרשפו בלהיטות.

– ואולם הן נעמיד אבירים, ל. נ.?

– הנה! ענין זה רציני מאוד. הלה שפורש לנזירות, להתפלל על המשפחה כולה – נפלא הוא. הנה – ענין שבאמת: אתם שגו בחטאותיכם ואני אלך להתפלל ולכפר על חטאותיכם. והאחר – המשתעמם, הבונה-הרוכש, אף הוא – אמת לאמיתו. וגם דבר זה שהוא שותה לשכרה, והוא חית-טרף, שטוף בזימה, ואוהב כל איש, ופתאום רצח – הוי, הוי, מה טוב! הנה זה יש לכתוב. ולא צריך לבקש גיבורים בין גנבים וקבצנים, לא צריך! הגיבורים שקר הם, בדייה. ישנם סתם בני-אדם, בני-אדם – ותו לא.

לעתים קרובות היה מציין את ההפרזות שהתרתי לעצמי בסיפורי; אולם פעם אחת, בשיחו על חלק ב' של “הנפשות המתות” אמר, מחייך בטוב-לב:

– כולנו בדאים אנו, עד להחריד. אף אני. פעמים אתה כותב, ופתאום ייצר לך על מישהו, והרי אתה נוטל ומוסיף לו קו לשבחו, ואילו מן השני אתה גורע, שפניהם של הללו העומדים בשורה אחת עמו לא ישחירו יותר מדי.

ומיניה וביה, בנעימה חמורה של שופט שאין רחמים בדינו:

– הנה משום כך אני אומר, כי האמנות שקר היא, תרמית ושרירות-לב, וגורמת נזק לאדם. כותב אתה לא על החיים כפי שהם כי אם מה שאתה חושב עליהם, את עצמך. ואולם מה תועלת יש למישהו לדעת כיצד אני רואה את המגדל הזה או את הים, או את הטאטארי – מה ענין לו לדעת זאת, מה צורך לו בכך?

פעמים נראו לי מחשבותיו ורגשותיו מרוסקים באורח קאפריסי, ואפילו במכוּון, אולם לעתים תכופות יותר הפתיע והרעיש אנשים דוקא בישרנות החמורה של מחשבתו, משל איוב הוא הרב את ריבו ללא חת מאת אלהיו האכזרי…

אף הוא סיפר:

– מהלך הייתי יום אחד בשלהי מאי בכביש הקיובי; הארץ – כגן-עדן, הכל צוהל, השמים ללא ענן, צפרים פוצחות רינה, דבורים הומות, השמש חביבה כל כך, והכל מסביב עוטה חג, אנושי, מרהיב עין. לבי נכמר בי עד לידי דמעות, ואף אני הרגשתי את עצמי כדבורה זו שזכתה מפרחי-האדמה היפים ביותר וחשתי כי קרוב אלוהים אל נפשי. ופתאום אני רואה בצידה של הדרך, בצל השיחים, שכובים זוג של “הולכים”, הוא והיא, נעים-זעים הם זה על גבי זה, שניהם אפורים, מרופשים, כמושי-זקנה – רוחשים כתולעים, הומים ומהגים, והשמש מאירה בלי רחמים את רגליהם החשופות, המכחילות, את גוויותיהם הנובלות. והתקוממה בי נפשי. אל אלוהים, בורא היופי: הלא תבוש! רע היה לי עד מאוד…

כן, הנה, רואה אתה, מה מעשים נעשים. הטבע ש“מחבבי האלוהים”90 ראוהו כמעשי ידי השטן – מענה באכזריות ובלעג מרובה את האדם: את כוחו היא נוטלת ממנו ואת התשוקה תשאיר לו. וזו גזירה – לכל אדם בעל נפש חיה. רק האדם לבדו ניתן לו להתנסות בכל הכלימה והאימה של יסורים אלו, הטבועים בשארנו. נושאים אנו זאת בתוכנו כעונש מן השמים – ועל חטא מה?

ובספרו זאת היו עיניו משתנות באורח מוזר – הנה הן ילדותיות-קובלניות, והנה הן בהירות, יבשות-חמורות. השפתים היו מרטטות, השפם הסתמרר. אגב סיפור שלף ממחטה מתוך כיס חולצתו והספיג בחזקה את פניו, אף על פי שהיו יבשות. לאחר מכן פילג את זקנו באצבעות מעוקלות של יד פלח חסונה וחזר ואמר בחשאי:

– כן, על חטא מה?

יום אחד הייתי מהלך עמו בדרך התחתונה מדיולבאֶר לאַי-טודור. צעדיו קלו כשל בחור, ודיבורו משהו עצבני יותר מתמיד:

– השאֵר שבנו צריך להיות כלב-נכנע לרוח, לאשר תשלחנו הרוח – לשם ירוץ, ואילו אנחנו – היאך אנו חיים? משתולל לו השאֵר, מתרוצץ, והרוח משתרך אחריו אין-אונים ועלוב.

הוא חיכך בחזקה את חזהו לצד הלב, זיקף גבותיו, והמשיך לספר, מעלה זכרונות:

– במוסקבה, בקירבת המגדל-הסוחאראֶבי, בסימטה אטומה, ראיתי ביום סתיו אשה שיכורה. מוטלת היתה ליד המדרכה ומן החצר זרמה שלולית עכורה אל מתחת לגבה וערפה של האשה. שוכבת היא בתשפוכת צוננת זו, ממלמלת, נעה-זעה, גופה משתכשך במים, ולקום אין בכוחה.

ארשת-סילוד עברה אותו, צימצם עיניו, ניענע בראשו והציע בקול חשאין:

– נשב-נא כאן. אין לך מראה איום ומסואב ממראה זה של אשה שיכורה. ביקשתי לעזור בידה לקום, ולא יכולתי. סלדתי. כולה חלקלקה היתה כל כך, רירנית, תיגע בה – ואחרי-כן חודש ימים תרחץ ולא תינקה. זוועה! ועל גבי עמוד הפינה ישב ילד אפור-עינים, כולו אורה, דמעותיו על לחייו, והוא מריץ חטמו, ודיבורו מתמשך יגע ונואש:

– אמ-מא… אבל אמא שלי, קומי-נא…

היא מנענעת בידיה, מכעכעת, מרימה ראשה, וראשה צונח ומטפח ברפש.

נדם, התבונן על סביבו וחזר ואמר נטרד, כמעט בלחישה:

– כן, כן – אימה! הרבה נשים שיכורות ראית בימיך? הרבה – אה, אל אלוהים! אתה – אל תכתוב על כך, לא צריך.

– מדוע?

הציץ לתוך עיני, חייך וחזר:

– מדוע?

לאחר מכן השמיע לאיטו ובמהורהר:

– איני יודע. אמרתי כך, סתם… בושה היא לכתוב על תועבות. ובעצם – על שום מה לא לכתוב? לאו, צריך לכתוב הכל, ועל הכל…

דמעות נתקשרו בעיניו. הספיג אותן, כשהוא מוסיף ומחייך, הציץ במימחטה והדמעות מוסיפות וניגרות בקמטי פניו.

– בוכה אני – אמר. זקן אני, לבי מתכווץ בי משאני מעלה על לבי איזה דבר מחריד.

ואגב דחיפה קלה במרפקי:

– הנה גם אתה – תוציא רוב שנותיך, ועולם כמנהגו יהא נוהג – אז תבכה גם אתה, ואף תרבה ממני – “נהרי-נחלי”, כמאמר הבריות. ולכתוב צריך הכל, ועל הכל, שאם לא כן ייעלב הנער בהיר-העינים, יגנה: לא אמת, יאמר, לא כל האמת כאן. מחמיר הוא כלפי האמת.

פתאום התאושש כולו, וביקש בקול רך:

– ובכן, ספר משהו, מיטיב אתה לספר. משהו על עצמך, בעודך ילד. קשה להאמין, שגם אתה היית פעם ילד. כל כך מוזר אתה. כאילו נולדת מבוגר. במחשבתך יש הרבה מן הילדותי, מן הבוסר, אך את החיים יודע אתה למדי; ויותר אין צורך. ובכן, ספר.

והוא שכב לו בניחותא מתחת לעץ אורן, על שרשיו שנתחשפו, מתבונן בנמלים המרחישות בתוך שלכת המחטים האפורה.

בתוך הנוף הדרומי, שאין איש הצפון רגיל ברבגוניותו, בתוך הצמחיה הפרוצה-ביוהרה, האומרת קורת-רוח מססגוניותה, ראיתי את לאֶב טולסטוי –השם עצמו91 מעיד על הכוח האצור בו! – אדם זה, קטן-קומה, משורג כולו שרשי-אדמה עמוקים, איתנים – בתוך נופה המתרברב של קרים, אומר אני, ראיתי את ל. נ. במקומו ושלא במקומו כאחד. הרי הוא כאחד אדם קדמון, וכמו אדון כל הסביבה כולה – בעליה ויוצרה, שחזר, מקץ מאה שנה לפרישתו, אל משקו, יציר כפיו. דברים הרבה הוסחו מדעתו, דברים הרבה חדשים בעיניו, הכל – כשורה, אכן לא לגמרי ויש לברר מיד מה אינו כשורה ועל שום מה.

מהלך הוא בדרכים ובמשעולים, הילוך חופז של בוחן אדמה בר-הכי ועיניו פקוחות, ואין נסתר מהן: לא אבן בודדת ולא מחשבה אחת; מביט, מודד, ממשש, משווה. והוא מפיץ על סביבו גרעינים חיים של מחשבה שאין סייג לפניה. הרי הוא משׂיח לפני סולאֶר:

– אתה, ליוֹבושקה, אינך קורא מאומה, לא טוב הדבר, משום שיש בכך בטחון עצמי; ואילו גורקי מרבה לקרוא, וגם זה לא טוב – זה מתוך חוסר בטחון בעצמו. אני מרבה לכתוב, ולא טוב הדבר, משום שהוא נובע מתוך אהבה עצמית של זקן, מתוך רצון שהכל יהיו חושבים כמוני. ודאי מחשבתי יפה לי, ואילו גורקי סבור, שאינה יפה לו, ואתה – אינך חושב כלל, סתם: מעפעף עיניך, מבקש במה להיאחז. וסופו של דבר שתיאחז בענין שאינו שלך, כזאת וכזאת כבר אירע לך. נאחז אתה בדבר מה, מחזיק בו, ושעה שהדבר הולך ונשמט ממך אף לא תנסה לעצור בו. יש לו לצ’אֶכוב סיפור מצוין “חמודונת”, והרי אתה דומה לה כמעט.

– במה? – שאל סולאֶר וחייך.

– אהוב תאהב, אך לבחור אינך יודע, וחייך מתבזבזים לבטלה.

– והכול כך?

– הכול? – חזר ל. נ. – לא, לא הכל.

ופתאום שאלני, כהולם בי:

– אתה משום מה אינך מאמין באלוהים?

–אין אמונה בלב, ל. נ.

– אין זו אמת. מטיבך מאמין אתה, ואין אתה יכול להתקיים בלי אלוהים, ואתה תרגיש בכך בקרוב. ואין אתה מאמין מתוך עקשנות בלבד, מתוך עלבון; לא כראוי, לא כרצונך נברא העולם. יש גם שאין מאמינים מחמת ביישנות; דבר זה מצוי אצל בחורים צעירים: מעריצים הם את האשה ולגלות הערצתם אינם רוצים, חוששים: היא לא תבין. וגם אומץ לב אין. לאמונה, כמו לאהבה, דרוש אומץ, העזה. צריך אדם שיאמר לעצמו: מאמין אני, והכל יעלה יפה. הכל יתגלה כרצונך, ייעשה מובן ויקנה את לבך. הנה אתה מרבה לאהוב, והאמונה אינה אלא אהבה מוגברת, יש לאהוב עוד יותר, והיתה האהבה לאמונה. אשה כי תאהב – הרי היא הטובה ביותר בבנות האדמה. כך ולא אחרת, כל אחד אוהב את הטובה שבנשים, וכאן מתחילה האמונה. הבלתי-מאמין אינו מסוגל לאהוב. מתאהב הוא היום באחת, מקץ שנה – באחרת. נשמתם של אנשים אלה – נשמה נודדת, חיי עקרות חייה, ורע הדבר. אתה נולדת מאמין, ואין אתה צריך לסלף את עצמך. הנה אתה אומר: יופי, אך היופי מהו? הנעלה והשלם ביותר זה האלוהים.

קודם לכן לא דיבר אתי מעלם על נושא זה, וחשיבותו ופתאומיותו של הנושא הלמני-הכריעני. החרשתי, והוא ישב על הספה, רגליו מכונסות תחתיו, הפליט לתוך זקנו חיוך של נצחון ואמר, מאיים עלי באצבעו:

– מזה – לא תשתמט בשתיקות שלך, לאו!

ואני, הכופר, צופה בו משום-מה בזהירות מרובה, בפחד כלשהו, צופה ואומר בלבי:

– אדם זה – כמוהו כאלוהים!


  1. ליאוֹנרדוֹ דה ווינצ'י. 1519–1452. גאון אוּניברסאלי בתקופת הרינאֶסאנס באיטליה.  ↩

  2. סוּלאֶרז'יצקי ליאו, במאי רוסי. מתלמידיו ועוזריו הקרובים של סטאניסלאבסקי. ממעריצי טולסטוי, חסיד האידיאליזם הנוצרי.  ↩

  3. בּודהא, 440–520 לפנה"ס. מייסד שיטה פילוסופית דתית, דת–ההודים.  ↩

  4. גולדאֶנוויזר, אלכסנדר. 1891–1812. פסנתרן רוסי.  ↩

  5. שופּאֶן, פראֶדאֶריק, 1849–1810. הקומפּוֹזיטור הנודע.  ↩

  6. מנדלסון, ברתוֹלדי פאֶליכס. 1847–1809. הקומפּוֹזיטור הנודע.  ↩

  7. וולאדימירקו וולוֹדאריאֶביץ', נסיכה של גאליץ, מת 1152.  ↩

  8. מארקו ווֹבצוק, כינויה הספרותי של מאריה מארקוביץ', 1907–1831. סופרת אוּקראינית רוסית.  ↩

  9. סולוביוב, סאֶרגיי, 1879–1820. היסטוריון רוסי.  ↩

  10. זאבּאֶלין איוואן, 1908–1820. היסטוריון וארכיאולוג. מחבר הספר “אורח–הבית של העם הרוסי במאה הט”ז והי“ז”. (המ' הרוסית).  ↩

  11. פרידריך, מלך פרוסיה, 1888–1831.  ↩

  12. על פי דרכו.  ↩

  13. וויילאנדף כריסטוף מארטין. 1813–1733. משורר גרמני.  ↩

  14. בּאלמוֹנט, קונסטאנטין, 1946–1867. משורר רוסי, מראשי האסכולה הסימבּוליסטית.  ↩

  15. “עוד לא אדע” – מתוך שירו של פאֶט הפותח לאמור: “באתי אליך ובשורה בפי” (המ' הרוסית).

    פאֶט–שאֶנשין, אפאנאסי אפאנאסיאֶביץ', 1892–1820. משורר רוסי.  ↩

  16. יאסנאיא פּוֹליאנא – אחוזתו של ל. נ. וטלסטוי בפלך טולא.  ↩

  17. כך במקור. צריך להיות “אתה” הערת פב"י  ↩

  18. וואַראֶנקו אולאֶסובה – מגיבורות מ. גורקי.  ↩

  19. “סונטת קרויצאֶר” – מיצירות ל. נ. טולסטוי.  ↩

  20. ראֶנאֶן, אֶרנסט, 1892–1823. היסטוריון צרפתי. חוקר הנצרות והיהדות.  ↩

  21. “אבא סאֶרגיי” – מיצירות ל. נ. טולסטוי.  ↩

  22. אנדריי לבוביץ' – בנו של י. נ. טולסטוי.  ↩

  23. קיטי, נאטאשה רוסטובה – גיבורות ביצירות ל. נ. ט. “אנה קארנינה” ו“מלחמה ושלום”.  ↩

  24. איבּסאֶן, הנריק. 1906–1828. דראמאטורג נורבגי מפורסם.  ↩

  25. רוזאנוב, וואסילי, 1918–1856. הוגה–דעות ומבקר רוסי.  ↩

  26. שטוּנדיסטים – כיתה דתית פּרוטסטאנטית ברוסיה. (לפי המלה הגרמנית “שטוּנדאֶ” – שעה לתפילה ולקריאה בכתבי–הקודש).  ↩

  27. פיאודוסיה – שבקרים.  ↩

  28. סופיה אנדרייאֶבנה – אשתו של ל. נ. טולסטוי.  ↩

  29. בוּסלאיאֶב וואסקה, וואסילי – גיבור בילינות (אֶפּוֹס עממי) של נובוגורוד, שנוצרו, כמשוער, במאה הי“ד–ט”ו. וואסקה חי חיי הוללות, משתולל, נכנס בתיגרות עם איכרי נובוגורוד. לבסוף הפליג לירושלים, לכפר עוונותיו.  ↩

  30. “לקחתי את הפּאספּורט מידה” – חובה היה למסור את הפּאספּורט, תעודת–הזהות האישית, לידי בעל–הבית או לידי סוכנו לשם הרשמה אצל הרשות המתאימה; בשעת–עקירה ממגום–המגורים היה בעל הפּאספּורט מקבל אותו בחזרה.  ↩

  31. פוזנישאֶב – גיבור “סונטת קרויצאֶר” לטולסטוי.  ↩

  32. ג'אֶנאֶר, אדוארד. 1823–1749. רופא אנגלי. ממציא נסיוב נגד מחלת–האבעבועות.  ↩

  33. באֶרינג, אֶמיל, 1917–1854. בקטריולוג גרמני. ממציא נסיוב לאסכרה.  ↩

  34. פּאסטאֶר, לוּאי, 1895–1822. ביולוג צרפתי נודע. אבי תורת ההידבקות של מחלות ומורה דרכי החיטוי והזריקה לשם מניעת מחלות מדבקות וריפויין.  ↩

  35. 35  ↩

  36. “אותו זקן שלך”, השחקן, היצאנית – נפשות פועלות במחזה של גורקי “בשפל”.  ↩

  37. הופמאן, א.ת.א., 1822–1776. מספר גרמני. רומנטיקן. סיפורים דמיוניים ומלאים ביעותים.  ↩

  38. יאֶלפאטייאֶבסקי, סאֶרגיי, נולד 1854. סופר רוסי, ריאליסטן.  ↩

  39. פּלאֶוואֶ, וו. ק., 1904–1846. מדינאי בימי הצאר.  ↩

  40. טבאֶרסקאיא – רחוב במוסקוה.  ↩

  41. קיראסיר – חייל או קצין מחיל הפרשים, נושאים קירסות (= שריון).  ↩

  42. ליוואדיה – בחופו הדרומי של חצי האי קרים, בסמוך ליאלטה. אחוזת הצאר לפנים, מקום–מרפא והבראה לפועלים אחרי המהפכה.  ↩

  43. גנוֹם – באגדות אירופה המערבית והצפונית: רוח גמד השוכן בעבי האדמה ושומר אוצרותיה.  ↩

  44. אנדרייאֶב, ליאוֹניד, 1919–1871. סופר רוסי, בעל הלך רוח פסימי.  ↩

  45. אַי–טודור – כּף בחוף ימה של קרים, בקירבת ליוואדיה.  ↩

  46. דיולבּאֶרג – ארמונו של הנסיך הגדול פאֶטאר ניקולאיאביץ'.  ↩

  47. כך במקור. צריך להיות “בכירכרה”. הערת פב"י  ↩

  48. טאֶרטוּלאן (טאֶרטוּליאנוס), 220–175. מאבות הכנסיה הנוצרית. יוצר הספרות הדתית בלטינית.  ↩

  49. מולה – מאנשי הכהונה במסגד מוסלמי.  ↩

  50. טאנייאֶב, אלכסנדר, 1918–1850, קומפּוזיטור רוסי.  ↩

  51. אל וו. ג. קורולאֶנקו.  ↩

  52. וואריאגים – שבט סקאנדינאווי שחדר לרוסיה במחצית השניה של המאה הט'. אחד הוו. ייסד, ב–862 נסיכות ברוסיה הצפונית, וכן ייסדו נסיכויות שני אחיו סינאֶאוּס וּטרוּווֹר.  ↩

  53. טאטארים – שפשטו במאה הי"ג על רוסיה וכבשוה.  ↩

  54. פלאטון קאראטאיאֶב (“מלחמה ושלום”); אַקים (“שלטון החושך”); בּאֶזאוחוב (“מלחמה ושלום”); נאֶחליודוב (“התחיה”) – גיבורים ביצירות טולסטוי.  ↩

  55. טיולין – גיבור של קורולאֶנקו בסיפורו “הנהר זע”. איכר בעל מעברה על–פני וואֶטוגה, הנהר שנסער לפתע. ברגע–הסכנה מתגלה טיולין האפּאטי כביר–עלילה. הביקורת והציבוריות קיבלו את הנהר הנסער ואת האיכר המתעורר כסמלים להופעה מהפכנית אפשרית של האיכרות. – וראה להלן עמ. 188, באגרת לראֶפּין.  ↩

  56. סוויאטוגור – גיבור אגדי.  ↩

  57. אימת ארזאמאס – בנסיעתו לרגל עניניו בפלך פאֶנזה (1869) התארח ל. ט. במלון בעיר ארזאמאסט. כאן תקפתו עקת נפש אין–פשר, כבדה ביותר. על כך כתב במכתב אל אשתו.  ↩

  58. שאֶסטוב, לאֶב, 1938–1866. הוגה–דעות יהודי, שכתב רוסית. בין השאר – מאמרים על טולסטוי, ניצ'ה, דוסטוֹיאֶבסקי.  ↩

  59. אבאקום, פאֶטרוביץ, 1681–1620. רב–כמרים, ממיסדי ה“ראסקול”, כיתות הפורשים מן הכנסיה הפראבוסלאבית.  ↩

  60. כך במקור. לא ברור. הערת פב"י.  ↩

  61. צ‘ייקובסקי, מודאֶסט אילאיץ’, 1918–1850. דראמאטורג רוסי. אחיו של הקומפוזיטור הנודע ומחבר ספר קורות חייו.  ↩

  62. “לאֶב טולסטוי איננו” – טולסטוי נפטר ב–7 בנובמבר 1910 בתחנת–הרכבת אוסטאפּובה שבמסילה הריאזאנית–אוּראלית, בדירתו של מנהל התחנה אי. אי. אוזולין (המ' הרוסית).  ↩

  63. בולגאקוב, הכוונה כנראה לבנימין בולגאקוב מחבר הספרים: “הטרגדיה של ל. טולסטוי” ו“בית טולסטוי בחאמובניקי”.  ↩

  64. לה–אוֹ–טסה, 557–604 לפנה"ס, בערך. הוגה–דעות ומייסד שיטה דתית בסין.  ↩

  65. פוּריאֶריסטים – תלמידי שארל פוּריאֶ, מאבות הסוציאליזם האוּטוֹפּי (1837–1772).  ↩

  66. בוטאשאביץ, פאֶטראשבסקי מיכאל, 1866–1821. סופר וסוציאליסט רוסי, מחסידי תורתו של פוריאֶ.  ↩

  67. אידיוטים, עולי הימים, ראסקולניקובים – מגיבורי דוסטויאֶבסקי.  ↩

  68. טיוּצ‘אֶב, פיודור איוואנוביץ’, 1873–1803. משורר רוסי, נציג “השירה הצרופה”.  ↩

  69. אלכסנדרה לבובנה – בתו של טולסטוי.  ↩

  70. כך במקור. צריך להיות “הולכות” הערת פב"י.  ↩

  71. צ'אַדאיאֶב, פאֶטאר, 1856–1793. הוגה–דעות רוסי. תבע הצטרפות הכנסיה הרוסית אל הקאתולית, הוכרז כמשוגע ונאלץ לגלות לחו"ל.  ↩

  72. “סימפּליציסמוּס” (=התם) שבועון סאטירי–פוליטי, נוסד 1896 במינכאֶן.

    אוֹלאף גוּלבראנסון, נולד 1873. צייר נורבגי. קנה לו שם בקאריקטורות המצוינות שלו.  ↩

  73. פּאנינה – גראפית; בארמונה התגוררה משפחת טולסטוי בשהותה בגאספראֶ.  ↩

  74. חאמובניקי – פרבר של מוסקבה.  ↩

  75. וואֶלטמן, אלכסנדר, 1860–1800. סופר רוסי.  ↩

  76. מאֶרלינסקי, כינויו הספרותי של אלכסנדר בֶּאסטוז'אב, 1837–1797. משורר ומספר רוסי, מן הדאֶקאבּריסטים.  ↩

  77. פלאֶרובסקי–בּאֶרווי, וואסיל, 1918–1829. סוציולוג רוסי.  ↩

  78. וואֶליקוֹרוּס – בן רוסיה הגדולה, להבדיל מן האוקראיני והבאֶלורוסי.  ↩

  79. קובאלדו – גיבור הסיפור “אנשים שהיו” למ. גורקי.  ↩

  80. אמאדיסים וזיגפרידים. אמאדיס – שם הגיבור של רומן–אבירים ספרדי, ולו נוסחאות בהרבה לשונות מערביות; אמאדיס מצרפת, 1595, הפך לאב–טיפוס של בעל גינונים נאים. – זיגפריד – גיבור שירה גרמנית מן המאה הי“ב, הנודעת בשם ”שירת הניבּאֶלוּנגים".  ↩

  81. גיבּון, אֶדוּארד. 1837–1794. היסטוריון אנגלי. בעל “ירידתה ותבוסתה של הקיסרות הרומית”.  ↩

  82. קוסטומארוב, ניקוליי, 1885–1817. היסטוריון וסופר רוסי–אוקראיני.  ↩

  83. “האחים זאֶמגאנו” לאֶדמוֹן גוֹנקוּר. ברומאן זה הקים יד ושם לאחיו ז'יל.  ↩

  84. מופאסאן גיואי דאֶ, 1893–1850. רומאניסט צרפתי נודע.  ↩

  85. נוֹרדאו, מאכס, 1919–1849. הוגה–דעות יהודי. נודע בעולם בספרו “השקרים המוסכמים של החברה האנושית התרבותית” ו“פּאראדוֹכּסים” (בעולם היהודי נודע כמנהיג ציוני, יד–ימינו של הרצל בקונגרסים הראשונים).  ↩

  86. אראֶטינו, פּיאֶטרו, 1556–1492. משורר וליצן איטלקי.  ↩

  87. קאזאנובה, ג‘ובאני ג’אקומו, 1798–1725. הרפתקן איטלקי. ספרי זכרונותיו – חומר רב–ערך לתיאור דברי ימי אירופה שלפני המהפכה הצרפתית.  ↩

  88. קאליאוסטרו, 1795–1743. הרפתקן איטלקי.  ↩

  89. גאריבּאלדי, ג'יאוֹסאֶפּ. 1882–1807. מצביא ומנהיג תנועת–האיחוד הלאומית של איטליה.  ↩

  90. “חובבי אלוהים” – “בוגומולים” – כת נוצרים בתראקיה ובארצות הבאלקאן במאות י'–י"א. נרדפו על–ידי הכנסיה והמלכים.  ↩

  91. תרגומו: הארי הכבד.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47811 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!