רקע
אהרן אמיר
5. סכנה והזדמנות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירון גולן; 1991

(נאום באסיפת־עם של מרכז־העברים־הצעירים בתל־אביב)

דובַּר כבר כאן על הכפייה הדתית: הכּפיה שמיעוט לא־גדול ולא־אהוד של חשוכים, של אדוקים בדת היהודית, כופה על רוב מכריע של הציבור, רוב חילוני, רוב חפשי, ער ותוסס. זאת היא כפייה של קבוצת־לחץ מלוכדת, מאורגנת, כפייה שמצליחה הודות לקנוניות מגונות בתוך ממשלת הקואליציה, שבה הדתיים יושבים יחד עם המפלגה הגדולה שבמדינה, יחד עם מפלגת־השלטון בה“א־הידיעה – יחד עם מפא”י.

אבל מדוע מצליחה הכּפייה הזאת של גוש דתי־פוליטי, שמקבל 1/8 מן הקולות בבחירות לכנסת, שאפילו בממשלה בה הוא יושב לבדו עם מפא"י יש לו רק 4 שרים מתוך 14 – מדוע הכּפייה הזאת מצליחה כל־כך?

היא מצליחה מכמה סיבות. סיבה אחת היא זו שבגללה מצליחה בדרך־כלל כל קבוצת־לחץ מאורגנת שמפעילה את לחצה בנקודה שהיא חשובה ביותר בשבילה ואיננה חשובה כל־כך לאלה שנלחצים. הסיבה היא שלדתיים איכפת מן הבחינה שלהם מה יהיו ההווי ומשטר־החיים שלנו, ועל זה הם מוכנים להילחם בדרכים שעומדות לרשותם – בלחץ פוליטי, בסחיטה קואליציונית, באיומי נזק למגביות באמריקה, וגם, כידוע, באבנים ובאלות, ואפילו בחומר־נפץ – בו בזמן שלכל האחרים, לכל הציבור החילוני הגדול, המכריע במספר ובמשקל, אין הדבר איכפת עד כדי כך. על כל פנים, עד עכשיו לא היה איכפת לו כל־כך. הציבור החילוני לא היה מוכן להפעיל את לחצו נגד הכפייה הדתית הזאת, הוא לא היה מוכן להילחם על חירותו, ועל חירות המדינה, מכבליה של הכּפייה הדתית. על כל פנים, לא היה מוכן לכך עד שבא המפנה האחרון בשטח זה, עד שבאה הקואליציה של בן־גוריון ופנקס ובצורה ערמומית ומגונה השתמשה באמתלה של המחסור בדלק כדי לכפות עלינו, על כולנו, את “מלכת” השבת, בכל מנוחתה, ובכל הדרה, ובכל הכובד המדכא שלה.

אם כן, סיבה אחת ברורה מאד ופשוטה מאד להצלחה של הכפייה והטרור הדתי היא שהציבור החילוני איננו מאורגן למעשה בשום מסגרת בתור ציבור חילוני. הדתיים מאורגנים קודם־כל ובראש־ראשונה בתור דתיים, אבל אלה שאינם דתיים מאורגנים בכל מיני איגודים ומפלגות על יסוד כל דבר שבעולם ועל רקע כל דבר שבעולם – ורק לא בתור אנשים חילוניים, אנשים חפשיים, אנשים המתאגדים כדי לשמור על החופש שלהם, של הציבור, של המדינה, מן השיעבוד של חוקים ומנהגים חשוכים בהווי ובחיי־יומיום.

בכל זאת אפשר לשאול: סוף־סוף הרי הרוב המכריע של המפלגות הפוליטיות השונות הם אנשים חילוניים. כך זה במפ“ם, כך זה במפא”י, כך זה ב“חרות”, כך זה אפילו אצל הציונים הכלליים. ואיך זה קורה שכל המפלגות למעשה אינן מתחשבות כלל במחשבות וברגשות של החברים שלהן בענין הזה, והן מוותרות ומוותרות ומוותרות לדתיים, בלי סוף וכמעט בלי קושי מיוחד, ולחברים שלהן, לרוב המכריע והחילוני של חבריהן, הן מסבירות, בקריצת־עין שכזאת ובמשיכת־כתף שכזאת, ש“צריך להתחשב” ו“צריך להבין את המצב המיוחד”, ו“אי־אפשר אחרת” – שצריך להביא בחשבון שאם ישׂבּיעו את רצונם של הדתיים ויצביעו בעד ה“קפריזות” שלהם ויכניסו אפילו סעיף על “כיבוד המסורת ודיני ישראל־סבא” למצע־הבחירות של המפלגה, אז יש סיכויים להוסיף חמש־מאות או אלף קול בבחירות מבלי לאבד גם קול אחד של מצביע בלתי־דתי, ואילו אם לא יעשו כך הרי יכול להיות שיאבדו את הקולות של קומץ הדתיים הזה שאולי יצביע בשביל המפלגה, ולא יזכּו בשום קול נוסף של איש בלתי־דתי – מפני שהאיש החילוני לא לפי הסעיף הדתי וההצבעה הדתית הוא עתיד לדוּן את המפלגה אשר לה יתן בקלפי את קולו החביב והיקר.

 

המפלגות

וחברי המפלגות, כל המפלגות, ובוחרי המפלגות, כל המפלגות, הם כנראה אנשים נבונים מאד וסבלנים מאד, ואפשר לרכוב עליהם יפה מאד וזמן רב מאד. והראיה היא שהם משתייכים למפלגות שאליהן הם משתייכים ושהם מצביעים בשביל המפלגות שבשבילן הם מצביעים.

מפלגה בתנאים שלנו, במשטר הזה המיוחד־במינו השורר במדינת־ישראל, היא, כולנו יודעים, ענין עדין מאד. זה לא סתם ענין של השקפה פוליטית מסוימת, אפילו לא סתם ענין של ייצוג אינטרסים של גוף זה או אחר. מפלגה אצלנו זה משהו שדואג לשיכון לחברים, ודואג לחינוך הילדים, ודואג לחבילות מאמריקה, ומסדר מקרר חשמלי, ומבטיח עבודה, ורשיון לפתוח קיוסק, ופרוטקציה בשביל לקבל ויזה לחוץ־לארץ, ופרוטקציה בשביל לסדר איזה סידור קטן באיזה משרד ממשלתי או באיזו עיריה, ושדואג ל“שליחות” לחוץ־לארץ לחבר נאמן, או “מסדר” קצת אספקה מן המשק – או למשק – בזמנים שחסר משהו. בכל מיני קשרים וחוטים ונימים אדם קשור למפלגה שלו ותלוי בה, לא דווקה בנימים של סנטימנט והסכמה אידיאולוגית. ומכיון שככה זה, הרי יכולה המפלגה לצפצף בחופש גמור על חבריה, מפני שתמיד הם זקוקים לה יותר משהיא זקוקה להם, תמיד הם תלויים בה יותר משהיא תלויה בהם. יש מנגנון – ותסלחו לי: מנגנון מושחת – והוא קובע והוא מארגן והוא עושה קנוניות עם המפלגה האחרת, זאת או זאת, לא־חשוב, שגם היא יכולה להרשות לעצמה לצפצף על חבריה מפני שגם היא סידרה להם שיכון ו“אירגנה” להם את כל שאר הדברים הטובים והנחוצים. וכל המנגנונים האלה יחד עושים ביניהם כל מיני קנוניות – אחת, קצת מצומצמת, בממשלה, ובכל מיני צירופים אחרים במשרדי־הממשלה השונים, ובעיריות, ובצירוף הרחב ביותר, בצירוף שמקיף וכולל את כולם, את השמאל והימין כאחד, בסוכנות היהודית – בשביל לחלק ביניהם את הפיקוח על הכספים שנכנסים מחוץ־לארץ ואת השלל של המגביות היהודיות. כל זה אולי דומה למה שנעשה באיזה ועד־קהילה יהודי, או למה שהיה נעשה פעם ב“כוללים” השונים בארץ־הקודש שלנו, אבל לומר שזאת תמונה של מדינה, שזאת תמונה של שלטון ושל אופוזיציה, לומר שזאת תמונה של דמוקרטיה – זה, נדמה לי, קצת מוגזם.

סימן של דמוקרטיה זה לא דווקה שיש מפלגות ליגאליות ויש פרלאמנט שבו צירים מגדפים זה את זה ויש נשיא אחד מכובד וזקן. סימן של דמוקרטיה הוא שהמפלגות באמת מבטאות את דעת חבריהן, שהשלטון חייב דין־וחשבון, ונותן דין־וחשבון, לאזרחים, שהצירים מבטאים את השקפות שולחיהם ובוחריהם, ותלויים בהם.

העובדה שאני יכול לעמוד כאן ולהתריע על כך שהמשטר אצלנו הוא משטר של דמוקרטיה מזויפת ושאין אוסרים אותי מיד אחרי זה עדיין אינה מלמדת שיש לנו פה באמת דמוקרטיה. חשוב מאד שמותר לצעוק, אבל לא זה הדבר האפייני. הדבר האפייני הוא שמצפצפים. שהאזרח והבוחר וחבר־המפלגה, חבר כל מפלגה שהיא מן הקיימות כאן, אין לו שום דעה ושום השפעה, בעצם אפילו לא בתוך המפלגה שלו; הוא תלוי בכּל – בכל דבר ובכל פקיד ובכל פקח ובכל שוטר – אבל שום שׂר ושום פקיד ושום פקח ושום שוטר ושום חוק ותקנה, בעצם, אינם תלויים בו. במשטר כזה יכלו להיכנס למדינה במשך ארבע שנות קיומה אלף מיליון דולר במטבע־חוץ – מיליארד שלם של דולרים, רבותי! – ולא נמצא עדיין אזרח אחד תם וישר שידפוק על השולחן ויאמר: אני דורש דין־וחשבון מלא על כל פרוטה, על כל מיל ועל כל סנט מן הכסף הזה. אתה זכאי לקבל דין־וחשבון כזה, הוא זכאי לקבל אותו, אני זכאי לקבל אותו – אבל איש לא דרש אותו ואיש גם לא קיבל אותו. ודין־וחשבון איננו.

ואם קם בתוך כל המנגנון התלוי והרקוב הזה איש אחד משונה – שמוֹראק שם האיש – אם קם איש אחד כזה ומוקיע חלק, לא יותר מחלק, מן הביזבוז והשחיתות באחד מן המנגנונים ששולטים על הכסף, במנגנון של הסוכנות היהודית, אז גונזים את הדין־והחשבון שלו, ומסלקים אותו מתפקידו, ומוציאים עליו דיבות, וראש־הממשלה, האיש הדגול, ה“בוס” הגדול של כל הבּלגן הזה כולו, קם ואומר בכנסת שהוא לא ראה את הדו"ח הזה של שמוראק ואין לו שום ענין לראות אותו…

 

“האם היה כדאי?”

רבּותי, הכפייה הדתית איננה אולי הדבר המכריע. היא רק פרט. היא יכלה להתחיל, להימשך, ולהגיע לממדים כאלה שאפילו הציבור שלנו מתעורר ויוצא קצת מכליו, רק משום שפני הדברים כולם הם כמו שהם. רק מפני שאנו נתונים כולנו בידי כנופיה, או כנופיות, של גבאים, שיש להם כל מיני חשבונות אבל החשבון של דעת הציבור ותגובת הציבור הוא האחרון שבּהם. רק מפני שהמשק והכלכלה והתפיסה של הגבאים עצמם, רק מפני שכל אלה עומדים על הפתגם הנפלא של אחד הגבּאים הראשיים, שאמר לא מזמן “שכל זמן שאפשר לפשוט את היד לא צריך לפשוט את הרגל”.

חברים, אם שׂר בממשלה אומר דברים כאלה הרי אפשר אולי לסמוך עליו באמת שעוד יש תקוה לפשוט יד, אבל בכל־זאת תוכלו לסמוך גם עלי אם אני אומר שזהו מצב קצת – איך לומר? – קצת מייאש.

אני אינני מגלה כאן סוד ואינני מחדש חידושים. אני בטוח כמעט שכל אחד מאתנו עושה לו מפעם לפעם את החשבון: מה יהיה על המדינה הזאת? לאן היא הולכת? לאן היא תגיע? כמה זמן אפשר יהיה עוד להמשיך בצורה כזאת? ומה הטעם להמשיך בצורה כזאת? – ככה שואל את עצמו אולי בן־אדם שלפני חצי שנה ירד מן האניה או מן המטוס ובא, או הובא, להשתקע במדינה הזאת, וככה שואל את עצמו בוודאי גם מי שנמצא כאן מימי התורכים, ובוודאי ובוודאי שכך שואל את עצמו כל בחור ובחור מן הנוער העברי – מאלה שבזמנו היו מוכנים לתת את הכל, ונתנו את הכל, גם יותר ממה שנדרש וגם למרות שלא דרשו מהם – בשביל שהמדינה הזאת תצא לאוויר העולם ותעמוד על רגליה. כך שואל כל אחד את עצמו. וכל אחד גם שואל: מדוע, לעזאזל, הגענו לידי כך? וכל אחד שואל: האם היה כדאי?!

רבים, רבים מאד, ודווקה מן הטובים ביותר, ממיטב הנוער, לועגים ואומרים: אני מה איכפת לי! אני מצפצף! אם דייסה כזאת בישלו לנו אלה שבישלו לנו, בבקשה, שיאכלו אותה. אני אדאג ל“הסתדר”; אם אני מַלח, אשתדל לערוק בהזדמנות הטובה הראשונה; אם יש לי פרוטקציה במקום מתאים, אשתדל לצאת ל“שליחות” טובה לחוץ־לארץ. ישברו להם את הראש, אני מה איכפת לי!

זהו הלך־רוח של אכזבה גמורה. הלך־רוח של ייאוש, של “חטוף ואכול”, של “אכול ושתה כי מחר נמות”. ובאמת אנו רואים שכולם חוטפים, וכולם זוללים, ולכאורה כולם משמינים ו“מתבססים” – אבל זאת היא חטיפה מתוך הרגשה שאין קרקע תחת הרגליים, שהכל מידרדר לתהום. וכשמדינה שלמה חיה בהרגשה כזאת אז אין פלא שבאמת יש לה סיכויים טובים מאד להתגלגל לתהום ולהתרסק. אינני מוכן לקבל על עצמי לענות על השאלה אם, באמת, “היה כדאי”. רבים מאד, אולי רובו של הקהל הזה, אולי רובּו של הנוער העברי, יענו: לא, בשביל זה לא היה כדאי! אני אינני יודע. אבל אם באמת מה שעינינו רואות במדינה הזאת כיום הוא מה שיהיה גם מחר ומחרתיים ובעוד חמש שנים – ואם זה יהיה כך, הרי בלי ספק יהיה גרוע שבעתיים אחר־כך – אם ככה הדבר הרי מוכן גם אני לומר: לא, לא היה כדאי!

אבל השאלה, בעצם, איננה זאת. השאלה היא אם יש עוד איזה סיכוי הגיוני, אם יש עוד איזו תקוה מתקבלת־על־הדעת, לשינוי, לתמורה, למהפכה במעמד־הדברים הזה?

את השאלה הזאת יש לבדוק יפה־יפה. זאת היא השאלה המכרעת, מפני שאם התשובה עליה היא חיובית כי אז בכל־זאת “היה כדאי”; ואם התשובה על כך היא חיובית, הרי היא מחייבת. היא מחייבת את המשיב למעשה.

 

אין מלך

אני אינני דואג לספסר מרחוב ליליינבלום ולא לאיזה קיבוץ שקצר את כל תבואתו ומעלים אותה מן הפיקוח ומן השוק הרשמי. לא מעניין אותי אם להם יש סיכוי לתמורה, או שאולי הם דווקה מפחדים ממהפכה במצב הקיים. יכול מאד להיות שטוב להם ככה. ואינני בא גם לדאוג למי שהעביר כבר את הונו לחוץ־לארץ, ולאיש שתמיד יוכל להסתדר באיזה מקום אחר, או לזה שיש לו כבר ויזה מוכנה לקנדה מפני שהחליט ששם “כדאי” יותר. אינני רוצה לנסות לעצור בהם ולומר: חכו, בואו ננסה עוד פעם, אולי אפשר יהיה להתחיל מהתחלה, מחדש. לא.

אני רוצה לחשוב על עתידו של אחי, נער בן שתים־עשרה שיושב פה באולם, נער יליד הארץ הזאת, שכאשר יגדל אולי לא יהיה לו בשביל מה לחיות, לְמה לשאוף, שאולי לא ירגיש אדמה מוצקה תחת רגליו. אני רוצה לחשוב על עתידם של כל הזאטוטים שגדלים עכשו במעבּרות ולדעת אם, לכשיגדלו, יהיו להם ולנו אידיאלים משותפים, או שנוסיף גם אז כולנו יחד – כל מי שיישאר פה – לריב על הקערה של מרק־ה’חלוקה' השמן, המקולקל, המסריח. ואני רוצה לדעת אם ההמונים העשוקים והמרומים הללו שהובאו אלינו בבלוף ובמהומה ובפרסומת שכזאת – אולי בשביל שיהיה על סמך מה לבקש עוד כספים – אני רוצה לדעת אם כל אלה יהיו בעוד שנים אחדות עצמי־ובשרי, או שכמו זרים יתהלכו כאן ויביאו גם אותי, ואותך, להרגיש כאן את עצמנו זרים, זרים במולדת שלנו?

אני יודע, וכולנו יודעים בעומק הלב, שהמשטר רקוב כולו ומושחת כולו ומנוּון כולו. אני יודע, וכולנו יודעים, שהכל הפקר. אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה. אין אחראי ואין דואג ואין מי שנותן דין־וחשבון, ואין מי שדורש דין־ וחשבון. אבל אני רוצה להגיד לכם שבתוך כל הקלחת הזאת יש ציבור מסוים של נוער, ציבור שאולי איננו גדול כל־כך עדיין, ציבור של אנשים מבני הארץ ומגידוליה, שמנסים לתת דין־וחשבון לפחות לעצמם. אנשים שמנסים לחשוב על המחר. אנשים שמרגישים את עצמם אחראים כלפי מולדתם. שרוצים לתת מצפן לנוער ולציבור כולו. אנשים שדאגתם נתונה לעתידה של הארץ הזאת. אנשים שהגיעו למסקנות. שיש להם תשובה, תשובה חיובית, על השאלה אם יש עוד סיכוי לתמורה ולמהפכה. אנשים שאומרים: כן, אפשר לחולל מהפכה, צריך לחולל מהפכה, מוכרחים לחולל מהפכה. מהפכה היא הפתרון.

האנשים האלה הם אנשי מרכז־העברים־הצעירים.

 

אנו עומדים לבדנו

המהפכה שאנחנו מתכוונים אליה שום איש מבחוץ ושום כוח מבחוץ לא יעשו לנו אותה. לא טרומן ולא סטאלין ולא ההסתדרות הציונית. לא המענק ולא המגבית־היהודית־המאוחדת. והיהודים הטובים בברונקס וביוהאנסבורג ובבואנוס־איירס לא יעשו לנו אותה. וגם לא שום מפלגה אחת מן המפלגות שאנחנו מכירים אותן. לא מפ“ם ולא הציונים הכלליים או חרות או הפרוגרסיבים. אפילו לא מפא”י. את המהפכה הזאת יכול לעשות, חייב לעשות, ויעשה, האזרח של הארץ הזאת, בראשותו ובהנהגתו של הנוער העברי, בראשותם ובהנהגתם של בני הארץ הזאת, שהם החלוץ הטבעי של כל התנערות לאומית אמיתית בארץ, כמו שהם שהיו חיל־החלוץ האחד והנאמן של מלחמת־העצמאות ושל מאבק המחתרת נגד הבריטים לפני כן.

אבל קודם עלינו לדעת היכן אנו עומדים באמת. לראות את הדברים כמו שהם. לראות את הבעיות האמיתיות שלנו כמו שהן.

קודם־כל עלינו להבין שאנחנו עומדים לבד. כמו שאנחנו. מיליון וחצי איש, מיליון ושש־מאות אלף איש. זהו־זה. כלל אזרחי הארץ. הביאו לנו יהודים בארבע השנים האלו. שבע־מאות אלף או יותר. יש אומרים שזה היה יותר מדי. רובּם של אלה שבאו, או הובאו, טוענים שרימו אותם. יש אומרים שצריך היה להתחשב קצת יותר בצרכים של הארץ הזאת, באפשרויות שלה, ביכולת שלה. יש אומרים ש“קיבוץ הגלויות” הזה הוא אסונה של המדינה. אני אינני רוצה להיכנס לזה עכשיו. בן־גוריון יאמר לכם שלולא זה לא היתה לנו תקומה. הוא שר־הבטחון והוא בוודאי יודע מה שהוא אומר, אבל אני אינני רוצה להיכנס לזה עכשיו. אני מסתכל בעובדות. העובדה היא שהם נמצאים כאן, ואם גם קצת מהם אולי ייפלטו מפה בצורה זאת או אחרת, הרי רובּם המכריע כאן הם וכאן יישארו. אבל אני גם יודע – וזאת לא יבוא גם בן־גוריון להכחיש, מן־הסתם – שעכשיו כבר לא באים ולא מביאים, שעכשיו מספר היוצאים עולה על מספר הנכנסים או משתווה אליו. ואני יודע, וכל מי שיוכל לחשב שתים ועוד שתים יודע, שבשנים הקרובות, בשנים שהן אולי המכריעות לגבי כל עתידנו, הגורם הזה של “קיבוץ גלויות” והגירה יהודית יורד, למעשה, מן החשבון, במלוא המידה שאפשר בכלל לחזות דברים מראש בעולם של ימינו.

בכל מקום שממנו אפשר לצאת, שממנו אפשר לבוא הנה, ניתנה ליהודים הטובים בפירוש הברירה: לבוא לכאן או להישאר. כולם הכריעו בצורה ברורה מאד, חד־משמעית מאד: הם נשארים במקומם, הם אינם באים הנה. כולם. הציונים שבהם ואלה שאינם ציונים, כל אלה שמתפללים, זה אלפיים שנה, לא־עלינו, “לשנה הבאה בירושלים”, וכל אלה שאינם מתיימרים להתפלל. אין טעם לכעוס עליהם. אין טעם לבוא אליהם בטענות. ההכרעה שלהם היא בוודאי טבעית בשבילם. ההכרעה שלהם ודאי שהיא עובדה. אולי הם מוכנים להוסיף לתת כספים, כל זמן שהפרנסה שלהם טובה וכל זמן שעדיין לא נמאס עליהם – ואני עצמי מתפלא מאד שעדיין לא נמאס עליהם – והם מוכנים אולי לבוא לפעמים לראות מה שאנו עושים בכספים שלהם, ואינני יודע אם הרשמים שלהם יוסיפו לנו כבוד; והם מוכנים אולי להוסיף ולראות בנו עוד איזה זמן את ילדי־הפלא של היהדות העולמית, ולמחוא לנו כף ולומר: “נו, תַראו לנו איך אתם מנצחים את הערבים”, או “נו, תַראו לנו באיזו אהבה אתם ‘קולטים’ את היהודים האקזוטיים האלה מכורדיסתן” ו“באיזו מסירות־נפש אתם אוכלים את דג־הפילֶה שלכם” – אבל כל זה בהכרח לא יחזיק מעמד בלי סוף, וכל זה בהכרח איננו גורם שאנו יכולים להביא אותו בחשבון לאורך־ימים. על כל זה אפשר אולי לבנות תקציבים של שנוֹר – על כל זה, יחד עם דמי־שילומים מגרמניה – אבל על זה אין בונים עתיד של מדינה, עתיד של אומה.

אנחנו עומדים לבדנו. כפי המספר שאנחנו מונים כיום. כפי הכוחות שהספקנו לצבור עד כה. את העובדה הזאת צריך לראות ברור מאד. בעיניים פקוחות. רק בלי ערפל של מליצות ציוניות. ורק כשנדע היכן אנו עומדים, וכיצד אנו עומדים, נוכל להתחיל לעמוד הכן. להתחיל מחדש.

עלינו לדעת שאנחנו האומה העברית. אנחנו לבדנו. כלל היושבים בארץ הזאת היום.

 

לא חילופים סתם

מתוך הכרה זאת של מצבנו, כמו שהוא, נדע מה המהפכה הנדרשת מאתנו. לא מהפכה של חילוף מנהיגים סתם. זה לבדו אינו הפתרון. ולא מהפכה בחלוקת ההנאה מקערת השנור והתמיכות. זה לא יסתור כלום. ולא חישוב חדש של הבסיס לאינדקס יוקר־החיים.

לנו דרושה מהפכה לאומית מקיפה. מהפכה שתהפוך את כל קערת השנור על פיה. שתטאטא את כל חבורות הגבּאים ביחד, כל אלו ששלטונן נשען על הצינור המושחת הזה שמוליך לכאן נדבות ומוליך מכאן תעמולה והבטחות ודברי־מרמה. מהפכה שתהרוס את כל המבנה הרקוב הזה של מנגנוני־המפלגות הקיימים. על הקנוניות שלהם, על הכפייה שלהם, על הפאראזיטיות שלהם. מהפכה שתמגר את המושלים־בכיפה כיום הזה ואת הכיפה־של־המושלים כיום הזה. שתחזיר לכל צעיר עברי, לכל אזרח בישראל, את זקיפוּת־הקומה שלו, את הכּרת־הערך שלו, את הכבוד האזרחי שלו ואת כבוד־האדם שבּו, שתחזיר לו את הטעם־לחיים, ואת שמחת־היצירה ונכונות־המאמץ־והמלחמה, ואת תקוות העתיד, התקוה לקרקע מוצקה משלו תחת הרגליים. מהפכה שתשחרר אותנו מן התלוּת הבּזויה בכוחות־חוץ ונדבות־חוץ ומן הכּפיפוּת הבּזויה לכל גבּאי וגזבר ופקח, שתכריח אותנו, את כולנו, לעצב את חיינו לפי הצרכים שלנו, לפי התנאים שלנו, לפי התפיסות שלנו – ובעצמנו. בעשר האצבעות של ידינו השתים.

בעצמנו.

אני חושב שבלי הפיכה כזאת אין הרבה סיכויים לקיומה של מדינת־ישראל לאורך־ימים. אבל אני חושב שלמהסכה הזאת יש סיכויים. סיכויים טובים.

הפצצה שהטיל בחור צעיר, אולי חם־מזג, לביתו של מר פנקס, שר־התחבורה, קשה לי ברגע זה ללמד עליה זכות מבּחינה עקרונית, או מבחינה מוסרית. אבל היא מעידה שהתסיסה, שזה שנים אחדות היא עצורה בנוער ואוכלת אותו, מבקשת לה פורקן. ואם במקרה האישי הזה מצאה לה אולי פורקן יוצא־דופן, הרי בדרך־כלל מותר לקוות שתמצא לה פורקן וביטוי מסוג ציבורי יותר, פוליטי יותר, דמוקרטי יותר, וגם רדיקאלי יותר.

בנוער, ובציבור הרחב, החלו להופיע גילויים רציניים של תסיסה, ועם הופעת הגילויים האלה נכנסת מדינת־ישראל ממש למשבר המכריע שלה. זהו המשבר המכריע, לא משבר הדלק, ובסוד אפילו: – לא המשבר של חוק־השבּת כשלעצמו. המשבר האמיתי הוא המשבר של עיצוב צורות ודפוסים למאבק נגד המשטר הקיים על כל מפלגותיו, צורות שמחוץ למסגרת של המפלגות הקיימות.

זהו משבר שהמשטר הזה עדיין לא ידע כמוהו. לכן אין פלא אם ינסה להפיג אותו מהר. אם יסוֹג מקנוניית חוק־השבּת שלו. אם יוותר בזמן הקרוב עוד כמה ויתורים לציבור החילוני.

בתוך המשבר הזה מתחילה להתגבש בפעם הראשונה במדינת־ישראל דעת־קהל של ממש, מתחילים להתגבש כוחות עצמאיים בתוך הנוער. ומפני זה אולי השלטון מפחד יותר מכל…

* * *

אולי ידוע לכם, חברים, שהלשון הסינית יש לה כתב מיוחד־במינו, כתב של סמלים וסימנים. ובימים אלה סח לי אחד היודע את הכתב של סין כי את המלה “משבּר” מתארים הסינים בצירוף של שני היירוגליפים: האחד מסמן סכנה – והשני מציין הזדמנות.

כולנו מרגישים בסכנה שנושא עמו המשבּר שבּו נתונה המדינה כיום. אבל אנחנו, חברי ואני, מאמינים גם בהזדמנות שבּמשבּר הזה.


נדפס ב“אלף” ט"ו, ספטמבר 1952


המלצות קוראים
תגיות