כשהיה ולאדימיר איליץ' לנין מסביר לחבריו בהנהגת המהפכה הבולשבית את נחיצות ה“קו” שהוא מציע לפניהם – כך מספרים – היה מסמיך לכך עוד משפט אחד “אופראטיבי”: כאשר יש קו, מוסיף היה אביה של ברית־המועצות, מותר גם לסטות ממנו…

ולאדימיר איליץ', שלום לעפרו, מהין היה, כידוע, דבר אחד או שנים בעסקי פוליטיקה, בין של פנים ובין של חוץ. מבין היה גם, כידוע, דבר אחד או שנים בעסקי אידיאולוגיה ובעסקי תעמולה. אין כל ספק כי כלל חשוב זה אשר קבע גם היטיב לטעת במוחותיהם של יורשיו בהנהגה הסובייטית. אולי במיוחד בתחום של מדיניות־החוץ הלאומית.

אם נעבור מלשכות־הסתרים של הנהגת המהפכה הבולשבית בעבר ושל ארדיכלי ההתעצמות וההתפשטות של “אמא רוסיה” בהווה למקומות אינטימיים יותר, חמים יותר וקרובים יותר – לחדרים ולאולמות־הישיבות־והכינוסים בהם מתבשלת האסטרטגיה המדינית של ישראל מאז בואה במניין המדינות העולם – ספק אם נמצא קווי־מיתאר ברורים מעין אלה המאפיינים, בסיכומו של דבר, את דרכה של ברית־המועצות בעולם, או מעין אלה שאיפיינו, בעצם, את דרכה של רוסיה הצארית בשעתה.

ודאי, לא הרי מדינת־ישראל הזעירה כהרי הענק הרוסי־סובייטי. לא הרי ממשלת ישראל כהרי ה“פרזידיוּם” של המפלגה הקומוניסטית הכל־סובייטית.

נדפס בירחון “בארץ ישראל”, אוקטובר 1974

לא הרי לשכות “חברינו” ו“שׂרינו”, או “מועצת גדולי התורה”, כהרי הפוליטביורו המוסקבאי. לא הרי דמוקרטיה רב־מפלגתית פטפטנית, על כל סממני הטוטאליטאריות המושקעים בה ב“מקרה” הישראלי, כהרי משטר טוטאליטארי הדוק־שׂפתיים, על כל סממני הדמוקרטיה המרוחים עליו, במ“קרה” הרוסי. ואף־על־פי־כן, מדינה היא מדינה. משטר הוא משטר. חברה לאומית היא חברה לאומית. חרף כל ייחודיהם של כל אלה, לפי חליפות המקום והזמן, התנאים והמסיבות, הלשון והתרבות והגזע, יש עיקרי־יסוד מהותים המחייבים את כולם ומכתיבים לעולם איזה דפוסים – או אף רפלקסים – של התנהגות מדינית. כפי שהטעים הנשיא שארל דה־גול – אף הוא ברנש שידע “דבר אחד או שנים” בעסקי פוליטיקה של פנים ושל חוץ, כזכור – במסיבת־העתונאים ההיסטורית שלו בשלהי 1967, הרי גם מדינת־ישראל, משעה שקמה על מכונה כמדינה, חלים עליה כללים וחיובים החלים על מדינה באשר היא. דינה דין מדינה. וגם אם ביטא אז “הגנרל” את עמדתו במירב ההתנשאות והבקורת הפסקנית שביקש לשַוות לדבריו, בעיקרו של דבר הדין עמו. משמע: כל כמה שתתאווה מדינת־ישראל לייחס לעצמה מעמד טראנסצנדנטאלי, כל כמה שתעמוד על ייחוד רוחני־היסטורי שהיא מתגדרת בו בשער־בת־רבים, כל כמה שתתבע לה יחס שלפנים־משורת־הדין בתוקף מרטירולוגיה טרום־מדינתית ובתוקף זכויות היסטוריות ושליחות תרבותית ובתוקף מטען ערכי שהיא מתיימרת לשאתו – מה שחל על מדינות באשר הן, מה שמחייב מדינות באשר הן, הוא שחל עליה ומחייב אותה. ואם יוּכח כי אין היא מוכנה, או אינה מסוגלת, לעמוד בחיובים אלה, בסופו של חשבון היא גוזרת עליה על עצמה. חיובים אלה, כלולים בהם, ומקופלים בהם, גם תחושה ממלכתית, גם דפוסי־התנהגות מדיניים, גם מחשבה גיאופוליטית, גם תודעה של מטרות לאומיות.

“שלום”, למשל, איננו מטרה לאומית

יכול הוא להיות אמצעי להשגת מטרות לאומיות. יכול הוא להיות אמצעי לשמירת הישגים לאומיים. יכול הוא להיות אמצעי לשמירת קיומה של אומה, ביצורו והאדרתו – ובדרך־כלל, הוא הדבר בפועל.

כך, למשל, רשאית יפאן שלאחר מלחמת־העולם לראות בשלום באוקינוס השקט אמצעי אדיר לביצורה ולהאדרתה, יעיל אולי יותר מכל מסע־כיבושים צבאי עתיר־נצחונות. במובן זה רשאית היא אף לראות בשמירתו ובביצורו של השלום באזורה יעד עליון למדיניות־החוץ שלה. עם זאת, אין היא רשאית להוציא מן הכלל את האפשרות ששמירת השלום הזה, על ההישגים שהוא מנחיל לה, עשויה לחייב מלחמה, בנקודה זו או אחרת במרחב ובזמן – גם אם אדיר חפצה למנוע אפשרות כזאת, וגם אדיר חפצה שתהיה מלחמה כזאת נעשית בשבילה בידי אחרים, כגון ארצות־הברית, או סין, למשל. ה“שלום” כשלעצמו איננו, ואינו יכול להיות, מטרתה הלאומית. על אחת כמה וכמה אין מלחמה בגדר מטרה לאומית. לכל המוטב הריהי אמצעי ־ קיצוני ויקר ומסוכן בכל התנאים ובכל המסיבות – להשגת משהו המוגדר או המצטייר כמטרה לאומית. שיחרור, אם המדובר במלחמת־שיחרור. הדיפת תוקף ומתנכל, אם המדובר במלחמת־מגן. כיבוש, אם המדובר במלחמת־כיבוש. מניעת מצב המוגדר או המצטייר כסכנה לאומית, אם המדובר במלחמת־מנע. לעולם הרי זה אמצעי בלבד להשגתן, קידומן וביצורן של מטרות לאומיות – או למניעת סכנות מכריעות במשקלן לאומה ולמטרותיה.

ושוב: כאמור בראשית הדברים האלה, “סטיות” מן הקו הריהן צד בלתי־נפרד מעצם קיומו של זה. סטיות מן המטרות הלאומיות הן חלק אימאננטי מקיומן של אלו.

הואיל ועולם־האומות בנוי כפי שהוא בנוי, הואיל וטבע האדם – כפי שהיה דה־גול אוהב לומר – הוא מה שהינו, אין שום מדינה נעה ופועלת במסלול המיוחד אך לה ולשליטתה. בשום מצב אנושי שאפשר להעלותו על הדעת בימינו אין פרט, ציבור ומדינה יכולים לפעול בלי שיהיו קיומו והתנהגותו של הזולת משפיעים – במידה מכרעת יותר או פחות, מכאיבה יותר או פחות ל“אגו” שלהם – על תיפקודם, על הוויתם, על עצם קיומם. שום פרט, שום ציבור ושום מדינה אינם בבחינת בנים יחידים לאלוהים. שום גוף בעולמנו זה הארצי אינו שרוי במישור, או במרחב, שבו אין הוא פוגש, או מתנגש, בגופים אחרים, שונים ממנו, או אף גדולים ממנו, בנפחם. בלי הבדל מה בנין־העל הפילוסופי או התיאולוגי שנבחר להרכיב על המציאות הזאת של פגישה והתנגשות, דומה כי היא־היא תמצית מהותו של הקיום האנושי – ומכאן: של הקיום החברתי, הלאומי, המדיני באשר הוא.

יחסים אלה של פגישה והתנגשות הם, איפוא, אם תרצו, תכנה של ההסטוריה העולמית וחוטי השתי־וערב של היחסים הבינלאומיים. משום כך גם אין מדיניות־חוץ של אומה כלשהי יכולה להתנהל בלי זיגזגים. אולם דווקה משום כך אי־אפשר לה למדיניותה של אומה כלשהי שתתנהל לאורך־ימים בלי שידריכנה קו משלה, קו שהוא עצ הממו ביטוי מגובש לאינטרסים של האומה, לתודעתה־העצמית ולתודעת המטרות שלה.

מדינת־ישראל, מאז קומה כמדינה, דומה כי עיקר רצונה הוא ש“יניחו לה לנפשה” כדי שתוכל להיפנות להגשמת יעדים ציוניים שקבעה לעצמה: “קיבוץ־גלויות”, “בנין הארץ”, “חברה צודקת” – בהבדלי־דגש אלה או אחרים – וכמובן, “שלום עם שכנינו”….

שאיפה זו מבטאת כמדומה, בעיקרו של דבר, את “ההסכמה הכללית” (או ה“קונצנסוס”) בחוגי ההנהגה והעילית המדינית של ישראל. והיא מלוּוה, בשיעורי־עָצמה שונים, הרגשה צדקנית של “עם־סגולה”, מופלא בבידולו ובשליחותו ובמפעלותיו, שכל אשר יתבע מן ה“זולת” – בין מיהודי העולם ובין מאומות העולם – “מגיע לו”. (ובמאמר מוסגר, כאן המקום לומר כי החדרתה ומימושה של הרגשה זו הם אולי שורש־השרשים למנטאליות ה“מגיע לי” שנתקללו בה יחסי־העבודה, יחסי־החברה וחינוך הפרט במדינת־ישראל, וכי מנטאליות זו יש לה בהכרח השפעה גם על חוסן המערכת הצבאית של ישראל.) אמנם כבן, “ביקש יעקב לישב בשלוָה”, כמו שנאמר. לישב בשלוָה ולא לעסוק ב“פוליטיקה גבוהה”, אלא לכל היותר כמידת הנדרש וההכרחי לצורך יישובה של ארץ־ישראל, איכלוסה ביהודים ובניינה ופיתוחה, וככל הנחוץ לשמירתה של אותה “שלוָה” (מה־שקרוי מדיניות של “רכש” והצטיידות ממקורות נשק עולמיים, על מה שמסתעף מכך). הואיל וטבע האדם, טבע האיזור ומנהג העולם הם “מה שהינם”, הוּכח בעליל כי התנהגות מדיניות במעין זו היא אוטופיסטית, בלתי־מציאותית, ומתוך כך אף הרת־שואה לבעליה. לשון אחרת: מדינה המבקשת לנהוג במדיניותה כאילו היא מיוחדת מכל מדינות שבעולם – ובמשתמע, משובחה מכל מדינות שבעולם בטבע־בריאתה ובמשׂאות־נפשה – סופה שכל מדינות שבעולם נפרעות ממנה. סופה שהיא משלמת מחיר מר ויקר וקשה מכולן. ומדינה החורתת על דגלה סיסמות של “עם לבדד ישכּון” וקובעת לה כשאיפה אידיאלית שלא להיות “ככל הגויים”, סופה מתמאסת על כל האומות ואובדת מגוֹי. ה“יישוב” הארצישראלי שמלפני קום המדינה, הרך והמגשש את דרכו – אף שבתום־לב האמין, ברובּו הגדול, כי אין הוא נושא עמו כי אם שלום וברכה ושׂיגשׂוג ופיתוח, לו עצמו כמו גם לכל זולתו – לא זכה,, כזכור, “לישב בשלוה” אלא משך פרקי־זמן מצומצמים למדי. קל־וחומר מדינת־ישראל, שעצם טיבה ועצם קיומה יש ויש בהם, מבחינה אובייקטיבית, ולוּא אף על־כרחה, להרגיז ארץ על כל סביביה (לרבות מעצמות, רחוקות יותר או פחות, שענין להן בצומת זה של דרכי־עולם וצירי־אינטרסים שאנו יושבים בו). אותו “יישוב”, על־כל־פנים, היו גם היו לו “מטרות לאומיות”, מוסכמות פחות או יותר, שמתוך ערפילים של חתירה למשטר מנדטורי “חיובי” המבטיח “עליה” ו“התישבות”, ותוך כדי לבטים וחקקי־לב הרבה, נתגבשו ולבשו צורה מוגדרת של עצמאות וקיום מדיני־ריבוֹני. על מטרותיו אלו נאבק גם נלחם, בכוחן הסתייע במערכי־כוחות בינלאומיים, אותן מימש.

מדינת־ישראל, אם אנו מנתחים את ההיסטוריה המדינית שלה בכללותה מאז ראשית קיומה ואת ארבע או חמש המלחמות שנגזר עליה לעמוד בהן עד כה, דומה כי ניהלה מדיניות שכל עיקרה הוא, מצד אחד, להבטיח תנאים נאותים להמשך פיתוחו של “הבית הלאומי” (ברוח פעולתה של ההסתדרות הציונית בין שתי מלחמות־העולם), ומצד שני – לשמור על הקיים, על ה“יש”, “להצדיקם” ולהבטיחם. חרף כל הדראמה והתסיסה שהווייתנו מצטיינת בהן כל־כך, היתה זו, אפוא, מדיניות “קיומית”, או אם תרצו – וגטאטיבית. היתה זו מדיניות סטאטית במהותה, גם כאשר פעילות דינאמית נכפית עליה. מדיניות הגנתית ביסודה, גם כשהיא נדחפת למסקנות התקפיות.

כך הוא לא דווקה מפני שאיזה איש, או אנשים, איזו מפלגה או קואליציה של מפלגות, חוטאים בזדון־לב, או לוקים בסמיות־עיניים או באטימות־מוחים או באזלת־יד. כך הוא מפני שלא נמצא הכוח להעביר את הקטר לפסי־המסילה של הוויתו החדשה, הממלכתית. כך הוא מפני שלא עמד לנו כוח־המדמה או כוח־היוצר “לטעון את הסוללות מחדש”. כך הוא מפני שאנחנו ככלל, כאומה ריבונית, לא השׁכּלנו, או לא אזרנו עוז, להסיק את המסקנות מעוּבדת היותנו גוי בין הגויים. כך הוא מפני שאין לנו – כאומה וכמדינה – מטרות לאומיות. וכך אנו נקלעים, זה 25 שנה ויותר, במבוכה גוברת והולכת ןבעקת־נפש קשה יותר ויותר, ממלחמה אל מלחמה, מנצחון אל נצחון, מהפסקת־אש אחת אל חברתה. כך אנו הופכים יותר ויותר מגיבים ופחות ופחות יוזמים, יותר ויותר נפעלים ופחות ופחות מפעילים. יותר ויותר תלויים, פחות ופחות אדונים לעצמנו. יותר ויותר נדחפים, פחות ופחות דוחפים.

וכך, תועי־דרך, חסרי מצפן ומטרה, אנו חובטים ראשינו יותר ויותר בעצי היער העבות, יער־האומות, עד כי עוד מעט ומרוב חבטות, כמו גם מרוב עצים, לא נראה עוד את היער.

ומרוב סטיות וטלטלות לא נראה עוד אפילו צל־צלו של “קו”, עד לבלי דעת עוד מה “קו” הוא זה שממנו נסטה. אף לבלי דעת עוד על מה ולמה זה סוטים אנחנו.