לצורך עבודה כלשהי נזקקתי לא מכבר לעיון בעתונים משנת 1948, מן השבועות והחדשים הראשונים לקיומה של מדינת־ישראל. אגב כך עילעלתי גם בכרך של יומון ירושלמי מקומי. “היום”, אותו עתון, שהחל להופיע בחדשי הלחץ והחנק שפקדו את הבירה לפני תום המנדט הבריטי והתמיד בהופעה, ולו גם מקוטעת, אף בימים הקשים ביותר של אפריל, מאי ויוני 1948, לא האריך ימים הרבה אחרי תום הקרבות, משחזרו היומונים של תל־אביב וכבשו את מנוייהם וקוראיהם האבודים בעיר־דוד.

מכל־מקום, בעמודו הראשון של “היום” מאחד הימים הראשונים להפוגה הראשונה, כלומר במחצית יוני 1948 לערך, מצאתי ידיעה מובלטת שלפיה התעתד ראש־הנממשלה הישראלי הראשון, מר דוד בן־גוריון, להביא לפני ישיבתה הקרובה של הממשלה החלטה על פירוק הסוכנות היהודית לארץ־ישראל ועל העברת כל שטחי פעולתה לידי השלטון החדש, הישראלי.

בגליונות של “היום” מן הימים שלאחר־כך לא מצאתי כל ביטוי נוסף לאותו ענין. בהמשך אותו חודש באה, כזכור, פרשת “אלטלנה” על סערותיה, ןמטבע־הדברים היתה הממשלה הזמנית עסוקה בהכרעות בוערות יותר. עד כה וכה תמה ההפוגה הראשונה ובא סיבוב־הקרבות שלאחר־כך, על הישגיו בדרום ובגליל, בהרי ירושלים, בשפלה ובמבואות חיפה. במסיבות המאבק הצבאי והמדיני שהחריף והלך מאז עד להתכנסותה של הכּנסת הראשונה (זו שנועדה להיות “אסיפה מכוננת” בלבד, כזכור רק למעטים , משום־מה!) לא מצא בן־גוריון, מן הסתם, את שעת־הכושר להידרש לסוגיית מעמדה של הסוכנות היהודית ויחסיה של המדינה הצעירה עם הגוף שאך לא מכבר עמד הוא עצמו בראשו ונהג בו ביד רמה.

אף־על־פי־כן הרי לבטיו ומאבקיו של בן־גוריון בשנים שלאחר־כך באותה סוגיה עצמה יש בהם כדי ללמד לכאורה שאותה ידיעה בודדה בעתון הירושלמי הצנוע לא היתה קליטה מן האוויר. מי שזוכר את אווירתם הכללית של הימים ההם, ואת הנכונות הנפשית והרעיונית לקליטת חידושים המתחייבים מן המסיבות החדשות, ודאי יודה כי התפתחות מעין זו, אילו נתממשה אז, לא היתה מעוררת בארץ התנגדות או תרעומת נרחבת. לכל היותר היתה גורמת טינה או אכזבה בחוגים מצומצמים של עסקנים ציוניים מקצועיים. אולי לא נגזים אם נשער שאפילו בשורות הציונים שברחבי הפזורה היהודית היה הדבר מתקבל בהבנה ידועה, בפרט בארצות שבהן החברה בכללותה אמוּנה על חפיפה בין אזרחות לשייכות לאומית, על הפרדה בין דת למדינה, ועל הגדרות מוצקות של ריבונות.

שעת־החסד של שחר המדינה חלפה־עברה. באו בעיות חדשות והשכיחו או דחקו את הראשונות, ואנכרוניזמים למיניהם, כיון שנספגו בקרקע הבתולה (בחלקה) של המימסד החדש (בחלקו), ממילא נמצאו המועילים להתמודדות עם הבעיות החדשות. מתוך כך גם היטיבו להיספג, להיקלט ולהשתרש. לא ארכו הימים ונתפסו, בתחושתם ובדפוסי־פעולתם של אנשי־מעשה, כחלק אורגאני של הקיום הממלכתי החדש, שמתוך כך הועם, בעצם, זיו חידושו. באכף הלחצים, המצוקות והסכנות של השנים הראשונות למדינה הושחו הראשים אל רגבי התלמים וצומצמו ההשגות, בדרגים ה“קובעים” גם לא נמצאה כמעט שהות ומנוחת־נפש להתעסקות בדברים בעלי חשיבות עקרונית לדרכה ולעתידה של המדינה המתהווה, המיוסרת וקצרת־הנשימה. עצם הוויתור על החובה, וההתחייבות, לגבש תחוקה כתובה, כפרי עבודתה של אסיפה מכוננת, כשם שהיה ביטוי לחשבון־כדאיות־ונוחות של פוליטיקה פנימית ולהתחמקות מהכרעות עקרוניות לטווח ארוך כך גם נתן הכשר וצידוק, ולאורך ־ימים דווקא, לפראגמטיזם “תכליתי” נטול־מעצורים, משוחרר מעקרונות.

דבר שלא נעשה במחי תנופה של חדשנות, ברגש רענן והחלטי, עם הזמן עצם המחשבה על עשייתו מתחילה להיראות אפיקורסות או איוולת, או חטטנות קנטרנית לשמה, או ביזבוז־זמן לבטלה. ממילא חשוב ששוב אין אנשים ננערים לקום ולעשותו, אם מתוך עצלות המחשבה ואם מתוך ריבוי הצרכים ודחיפותם וגיבובם. אין צריך לומר שגם שנים שעברו בינתיים נותנות אותותיהן. אף עייפות ורפיון־יד וקוצר־רוח ותמהון־לבב תורמים תרומתם. גם דלקת־הפרקים והסתיידות ־העורקים והשלבּקת והבּצקת והתבלוּל שבּעין והפּקק שבּאוזן עושים את שלהם. משמע: מעתה יש צורך במפעל נכבד של איבחון וטיפול והבראה כללית כדי לחדש בכלל, לפחות במידת־מה, את היכולת להעלות על הדעת עשייה שבזמנו נראתה קלה ופשוטה כל־כך.

* * *

התוצאה היא, במידה רבה, ההווי הציבורי והאקלים הרוחני שבהם מדינת־ישראל ויושביה שרויים כיום. התוצאה היא שכולנו מקבלים ללא בקורת מהותית את קיומה של מערכת כמו־ממלכתית מקבילה למוסדות השלטון הישראלי בדמות הסוכנות היהודית (שמטעמים “מעשיים” בהחלט היא רשומה כתאגיד בארה"ב, לפי דרישות החוק האמריקאי), על מחלקותיה ומדוריה וחברותיה למיניהן, ועל תקציביה. התוצאה היא ש“הקרנות הלאומיות” – הקרן הקיימת, שאין בנו יודע אל־נכון מדוע עודה קיימת, וקרן־היסוד, שאין בנו יודע אל־נכון מה היא מוסיפה לייסד – עודן חלק בלתי־נפרד ממערכת הגופים והמוסדות המוכּרת והמקובלת. התוצאה היא שכמעט כל מפלגה “ציונית” הפועלת בציבוריות הישראלית משלימה עם הצורך לפתח פעילות חוץ־לארצית כלשהי בכפוף לאותה מערכת מקבילה ונזקקת לתקציביה, בצורה זו או אחרת. בד־בבד עם כך מתרחבת הזדקקותה של המערכת הפוליטית הישראלית לאישים יהודיים ולמוסדות בעלי־אמצעים ובעלי־השפעה מחוץ־לארץ, וזאת לצורך מאבקים בתוך המערכת הישראלית־המקומית. בד־בבד עם כך גורמי־חוץ יהודיים דתיים, לזרמיהם השונים, תובעים לעצמם, ורוכשים לעצמם, זכות דעה והכרעה לגבי הרכביהן של קואליציות ממשלתיות בישראל אף בלי להיות שותפים באחריות השלטונית, כמובן. ולא עוד אלא בתחומים החשובים בעיניהם הם מתיימרים להכתיב לכנסת הנבחרת את החקיקה הנדרשת ממנה ולהמוני בוחרים ארחות־התנהגות הנדרשים מהם. בד־בבד עם כך, כפי שנוכחנו לראות במערכת־הבחירות האחרונה, יכול, למשל, גורם־חוץ יהודי בעל אינטרסים משלו ליזום את הקמתה של מפלגה ישראלית חדשה, לממן את מערכת־הבחירות שלה, ולהנחיל בכך לאותה מפלגה משקל בעל חשיבות מכרעת למדי בהרכבתה של קואליציה ממשלתית.

כללו של דבר: כמעט מבלי משים, ספק מתוך חוסר נסיון לאומי ספק מתוך חדוות־מעשה קלת־ראש ספק מתוך בהילוּת לסתימת חורים והטלאת טלאים, יצרנו בארצנו מציאות שאולי אין למצוא לה אח ודוגמה בדברי־ימי העמים מחוץ לימים הגרועים ביותר של משטר הקאפיטולאציות באימפריה העותומאנית. בעת החדשה, ומחוץ לגילויים ההרסניים ביותר של המשטר הפנימי בממלכת־ירושלים הצלבנית, בימי הביניים. לא יפלא אפוא שמכוח אינרציה מנטאלית השלימו ממשלות ישראליות בזו אחר זו עם התפתחותו של מעין משטר־קאפיטולאציות אף באותם משטחי מערב־הירדן הכפופים מאז 1967 למימשל צבאי ישראלי ועשאום שטח־הפקר פרוץ לפעילותם, התערבותם ובַחשנוּתם של גורמי־חוץ – לרבות גורמים חתרניים ועוינים במפורש ובמוצהר. סוף־סוף אין לדרוש משלטון שאינו מגלה רגישות בסיסית לריבונותו ולמרוּתו בתחומי שליטתו האזרחית שישֹכיל להקפיד על אלו בתחומים הנתונים לשליטתו הצבאית בלבד, שממילא אין לו אליהם כל התייחסות דמוקרטית־פרלמנטארית ואילו זיקתו המדינית־המהותית אליהם לא תמיד חד־משמעוּת היא סימנה המובהק ביותר.

ממשלת־הקואליציה השניה בראשותו של מר מנחם בגין, על הלבטים שליוו את הקמתה ועל אלה שבהכרח ילוו את פעולתה – קשיים מתוכה פנימה, קשיים בכּנסת ובדעת־הקהל מבּית, קשיים ומבחנים מבחוץ, בחזיתות הבטחון והמדיניות והתעמולה – לא נגזר עליה שיהיו ימיה קצרים דווקא. אך ממילא מובן, ובפרט על רקע המנטאליוּת שהשתרשה כבר קודם־לכן. כמפורט למעלה, במימסד השלטוני הישראלי בכללותו, שייבּצר מן הממשלה הזאת להקצות זמן ומחשבה לטיפול־שורש בחלאיו העמוקים והממאירים ביותר של המשטר, ואין צריך לומר שייבצר ממנה לגייס את תמימות־הדעים הנחוצה לכך בשורותיה־היא. זאת אף אם נניח לרגע שראש־הממשלה עצמו, ואחדים מן השֹרים הבכירים בממשלתו, עדים לעצם נחיצותם של תיקוני־יסוד במבנה המשטר ובדפוסי־הפעולה שלו.

עם שאת, דומה כי דווקא תקופת כהונתה של הממשלה החדשה יכולה להכשיר את הלבבות – בין בתוך המערכת השלטונית ובין מחוצה לה – לשֹידוד־מערכות תחוקתי מקיף במעגלות הריבונות הישראלית ומוסדותיה, מתוך מגמה מפורשת להקדים רפואה לפחות להישנוּתן של מכות שנחשפו במלוא חומרתן לעין כל בשבועות והחדשים האחרונים, מתוך מגמה מפורשת להנחיל לארץ הזאת משטר שבּו בחירות מניבות מימשל שאינו תלוי בכל רוח מצויה והיכולת בידו למשול.

נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, אוגוסט 1981