אנו הישראלים אולי אין אנו ערים לכך ביותר, אבל עובדה היא שאנו חיים בריפובליקה.

בזאת אין אנו יחידי־סגולה חלילה. רוב המדינות הריבוניות בעולמנו, בין שהן בעלות ותק של מאות או אף אלפי שנים ובין שאך אתמול נולדו, הן ריפובליקות. כך איסלנד וכך זאיר, כך צרפת וכך בולגריה, כך ברזיל וכך מקסיקו, כך יוון וכך פורטוגל, כך שווייץ וכך דרום־אפריקה, כך גם לוב וסוריה, עיראק ולבנון. כך ארצות־הברית וכך גם גרמניה המערבית והמזרחית, ואפילו סין וברית־המועצות (שעל פי תחוקתה היא אגד של ריפובליקות חפשיות). וכך אפילו "הריפובליקה המוסלמית " של חומייני.

באורח פשטני מעט אפשר לומר שכל מדינה ריבונית בעולם שאיננה מלוכה או נסיכות ממילא היא ריפובליקה. מדינות שאינן ריפובליקות הן, אפוא, בריטניה הגדולה ומארוקו, תאילנד וספרד, הולנד ובלגיה, כווית וסעודיה, שבדיה ויפאן, דנמרק וירדן, לוקסמבורג וליכטנשטיין. מונארכיות היו, עד לא מכבר, רבות מן הריפובליקות של ימינו כגון ספרד [מלוכה] ויוון, איטליה ונפאל, לוב ועיראק, מצרים והריפובליקה של מרכז־אפריקה. קצתן, כגון הודו וניגריה ודרום־אפריקה וגאנה וגיניאה ואנגולה, כלולות היו עד לא מכבר באיזה “חבר־עמים” אימפריאלי שמרכזו הריבוני מונארכיה – או אף ריפובליקה.

הריפובליקה בצורה של שלטון וארגון מדיני תחילתה, כידוע, ברומא הקלאסית, שברבות הימים הרכיבה קיסר לראשה וקיסרות נשארה עד לירידתה מעל בימת ההיסטוריה, יורשתה המזרחית, ביזנטיון, כקיסרות קמה וכקיסרות נפלה.

על־פי חלוקתן המערבית המקובלת של תקופות ההיסטוריה האנושית מסתיימת התקופה העתיקה עם מיגורה של קיסרות רומא המערבית. בעקבותיה באה “תקופת־האופל” של ימי־הביניים, אלף שנים יותר. “העת החדשה” נפתחת, כמובן, עם גילוייה של אמריקה וראשית עלייתן של קיסרויות לאומיות, קולוניאליות, כובשניות.

הזמן ה“חדיש” מתחיל בסימן המהפכה הצרפתית, הכורתת ראשו של מלך, מניפה דגל של “חופש, אחוה ושוויון”, מבשרת את “אביב העמים”, ומכוננת בצרפת את הריפובליקה הראשונה שלה, קצרת־ הימים.

קצת מכוח דורי־דורות של השכלה אירופית קלאסית וקצת מכוח המיסטיקה של צרפת המהפכנית נשתרשה במעגל השפעתו התרבותית של המערב (כלומר: בעולם המודרני כולו) המוסכמה שלפיה ריפובליקה מעצם מהותה היא צורת־שלטון דמוקרטית יותר, ייצוגית יותר, עממית ואנושית יותר.

דמוקרטיה, כמובן, משמעותה המילולית המקורית היא “שלטון־העם”, כמו שריפובליקה משמעותה המילולית “ענין הציבור”, כלומר מבנה שלטוני ה“שייך” לציבור ומבטא אותו. וכשם שבימינו דמוקרטיה היא תג וסימן למדינות ריבוניות, כמעט בלי יוצאת־מן־הכלל. כך רובּן הגדול של אותן מדינות הקרויות דמוקרטיות גם מוגדרות כריפובליקות, אפילו שהן מקיימות – להלכה או למעשה, או להלכה ולמעשה כאחד – משטר אנטי־דמוקרטי, חד־מפלגתי או “אל־מפלגתי”, עריץ ורודני, גזעני או צבאי או תיאוקרטי. אפילו כשהן שוללות מן הציבור תנאים חיוניים ביותר לקיומם ולפעולתם של חיים דמוקרטיים. כנגד זה, מן המפורסמות הוא שכמה וכמה מן הדמוקרטיות המשובחות ביותר אינן ריפובליקות דווקא אלא הן מה־שקרוי מונארכיות “מוגבלות” או “תחוקתיות”, בהן מלך (כמו בשבדיה ובריטניה) או קיסר (כמו ביפאן) הוא המסמל את קדקוד המבנה השלטוני. את מקור הסמכות העליונה, את תמצית הקיום הריבוני ורציפותו ההיסטורית.

כמו שבמלוכות המוגבלות או התחוקתיות של ימינו מלך או קיסר הוא סמל עליון של ריבונות ושל רציפות היסטורית, כך בהרבה מן הריפובליקות נשיא הוא הממלא תפקיד סמלי־טכסי כזה – לא למשך תקופת חייו אלא למשך תקופת כהונתו, הקבועה על־פי התחוקה. כך, למשל, ברפובליקה הישראלית שלנו. אבל בצד אלו יש ויש ריפובליקות, דמוקרטיות או “עממיות”, שבהן נשיא נבחר אינו רק סמל שלטוני מכובד אלא הוא עומד בפועל־ממש בראש המבנה השלטוני וממלא את התפקיד המדיני הראשון־במעלה, גם כשהוא פועל במסגרת מורכבת ומשוכללת של “בלמים ואיזונים”. בריפובליקות אלה הנשיא הנבחר עולה בסמכויותיו, בכוחו, ביוקרתו ובמשקלו המדיני לאין־ערוך – משך תקופת כהונתו הקבועה על־פי התחוקה – על כל מלך “תחוקתי”. ובאָפיין הדמוקרטי אין ריפובליקות אלו נופלות בשום פנים מאחיותיהן הפרלמנטאריות, אלו שבהן בית־המחוקקים הוא מקור הסמכות השלטונית, המוקד הגלוי העיקרי להכרעות ולמאבקים מדיניים. ריפובליקה “נשיאותית” כזאת היא, למשל, ארצות־הברית, וכמוה בהבדל־מה, “הרפובליקה החמישית” של צרפת, מיסודו של הגנרל דה־גול.

משטר נשיאותי, שבו הנשיא נבחר לתקופת־שנים קצובה – בין במישרים על־ידי כלל הבוחרים ובין באמצעות קבוצות של “אלקטורים” המשקפות את הכרעתם של פלכים, “מדינות” או מחוזות־בחירה – נמצא מחליש ממילא את מעמדן של המפלגות כ“מתווכים”בין המוני האזרחים למערכת השלטונית. הנשיא הנבחר, אף שבהכרח הוא האיש העומד בראש מפלגה המשיגה בשבילו את מירב הבוחרים, משעה שנבחר הריהו יונק את עיקר כוחו מאמונו של העם בכללותו ולא מן המנגנון המפלגתי ושלויו. אין צריך לומר שהוא פטור מן הצורך בהרכבת קואליציה ומענשו של משא־ומתן קואליציוני (ובתנאים המיוחדים לדמוקרטיה הישראלית, פירוש הדבר גם שיחרור מן המשכנתא הדתית של החיים הפוליטיים). כנגד זה, עצם העדיפות המוקנית לו, וההכרח ב“איזונים ובלמים” למיניהם הנובע מעדיפות זו, מחייבים ממילא את ביסוס המערכת המדינית־השלטונית כולה על תחוקה.

משטר נשיאותי, מבוסס על תחוקה התוחמת תחומים ברורים לרשויות שונות ונפרדות, שבו נשיא נבחר מרכז בידיו את הסמכות העליונה לפיקוד, לתיכנון ולביצוע, לא די שהוא אמור להגביר ולייעל את כושר הביצוע והשליטה של הדרג המדיני ולציידו בסמכות מיותדת וביוקרה היאוֹת למי שעומד בראשו. משטר כזה ממילא הוא נמצא מחזק את הזיקה הישרה בין קדקוד הפיראמידה השלטונית לבסיסה, בין גילומה העליון של הסמכות לבין מקורה הראשוני; רוצה לומר: בין הנשיא לבין המוני הבוחרים, שבאמונם וברצונם הטוב חייו הפוליטיים תלויים. ממילא גם נמצא משטר כזה מחזק את הדרג המקומי של הפעילות הפוליטית ומגביר את משקלו במסגרות המפלגתיות, מטפח את האוטונומיה המקומית; משריש כביכול את הפוליטיקה בטריטוריה, מעמיד כביכול את הבוחר על דעתו כאזרח. כך נוצרים לפחות תנאים לדמוקרטיה השתתפותית ולא מנגנונית. כך נוצרים לפחות תנאים לפיתוח חירותם הפעילה של כלל התושבים כאזרחים, לשיחרור רובּם הגדול ממצב המצטייר למעשה, במקרה שלנו, ככפיפות סבילה של נתינים. כלום אין זה מיותר כמעט להדגיש מה חשוב ומה חיוני הוא התפקיד שמשטר נשיאותי – על תחוקתו, על מוסדותיו, על בלמיו ואיזוניו אך גם על הסמכות והיוקרה וכושר־המעשה של מנהיגו הנבחר – יכול למלא בחברה הטרוגנית ומסוכסכת ודלילת־שרשים כגון זו שלנו, במדינה רדודת־מסורת ואפופת־סכנות כגון זו שלנו?

כאן אולי מתבקשת הבהרה אחת, למניעת אי־הבנה, אין אני בא להמליץ בדברים האלה על איזה שינוי קיצוני במעמדו ובסמכויותיו של הנשיא המכהן בישראל כיום, ובוודאי לא מתוך כוונה או שאיפה לחידוש ה“הגמוניה” של מפלגת־העבודה ולהחזרתה לשלטון בדלת צדדית כלשהי – כמשאלת־לבם החסודה של רבים וכן שלמים.

כנגד זה הריני מבקש להצביע על ההכרח בשינוי עצם המבנה של חיינו הפוליטיים, על חילופי משטר כמוצא ממשי יחיד מן הסבך האומלל שלתוכו הכניסנו משטר־המפלגות הקואליציוני; על משטר נשיאותי כתקנה שלטווח ארוך לא יהיה לנו מנוס מלהזדקק לה – אם אמנם חפצי־חיים הננו כחברה, כמדינה כלאום.

קשה להעלות על הדעת שאיזה מן הכוחות הפועלים כיום במערכת המפלגתית בישראל הוא אשר יניף את הדגל הקורא למשטר נשיאותי־תחוקתי. קשה גם לשער שאיזה מן הכוחות הללו הוא אשר יקים מתוכו את המועמד ההולם להנהגתו של המשטר המיוחל. לא זה הקובע, לא זה החשוב בשלב הנוכחי. ברגע זה חשוב הוא להעלות ולנסח את עצם התביעה למשטר הנשיאותי ולעשותה בסיס ומכנה משותף להתארגנות ציבורית חדשה, חדשנית, רב־צדדית ויעילה.

נדפס ב“ידיעות אחרונות”, 13.4.1982