ערב אחד עם הטלביזיה שלנו (?)    🔗

א.    🔗

נפתח במשהו הקשור לתולדות ארצנו בדורות האחרונים.

באמצע המאה שעברה, בד־בבד עם התעצמותה של “שאלת המזרח” במדיניות הבינלאומית, רבּו ותכפו נסיונות של קבוצות כעין־משיחות של נוצרים מאמינים לבוא ממדינות־הים לארץ־ישראל ולהיאחז באדמתה. נסיונות אלה קדמו לתנועת חיבת־ציון היהודית, קדמו להקמתה של פתח־תקוה, ואפילו לנסיון הראשון של התישבות יהודים במוצא שבמבואות ירושלים. ב־1849,למשל, באה קבוצת נוצרים אמריקאים מיוצאי פילאדלפיה וסביבתה להתישב בכפר ארטס שליד בית־לחם (שם כבר קדמה להם קבוצה של יהודים מומרים, כידוע ליודע דבר). קצתם של אלה עברו ב־1852 למושבה חדשה שהקימו במבואות יפו, מקום שעומד כיום בית־הספר המקצועי עירוני “שבח”, בפאתי רחוב־המסגר שבתל־אביב. בראשם עמדי אשה נמרצת בשם קלורינדה מיינור, ואחד מחבריה היה קרוי ג’ון סטיינבק. לילה אחד בשנת 1857 התנפלו כמה בדווים על האמריקאים הללו ועשו בהם טבח. אחד החללים היה אותו מר סטיינבק. בעקבות אותו מעשה התפרקה המושבה, שנקראה מאונוט־אוף־הופּ (“הר־התקוה”). בעקבותיו גם נערך בפעם הראשונה בקורות הרשות המחוקקת של ארה“ב דיון בענייני ארץ־ישראל, והסינאט האמריקאי קיבל החלטה שתבעה מן הנשיא פעולה תקיפה כלפי “השער העליון”, כלומר ממלכת העותומאנים. ממשלת ארה”ב אכן הגישה איגרת חריפה מאד לשלטונות התורכיים, שמיהרו לצוות על חקירה יסודית וענישה חמורה. ארבעה מן הבדווים שהשתתפו בהתנפלות נתפסו, נדונו לתלייה ועלו לגרדום.

ג’ון סטיינבק הנזכר היה אחי סבו של סופר אמריקאי שנולד ב־1902 בקאליפורניה ונקרא בשמו. עד למותו ב־1968 הספיק לקבל (ב־1962) את פרס־נובל לספרות בזכות ספרים מרובים שכתב, ומהוללים שבהם “ענבי־זעם”, “קדמת עדן”, “טורטילה פלֶט”, “על עכברים ואנשים” ו“יום חמישי המתוק”. זה האחרון הופיע ב־1954, וסמוך לאחר־מכן נתבקש החתום למעלה לתרגמו לעברית. התרגום ראה אור ב־1955 בהוצאת “קרני”.

שנים־מספר לפני מותו הספיק ג’ון סטיינבק (הסופר) לבקר בארצנו. בספריה האמריקאית בתל־אביב ערכו לו מסיבה קטנה. עד שהוצגתי אני לפניו היה כבר שתוי למדי, אבל כשאמרתי לו שתירגמתי לעברית אותו ספר מספריו היתה תגובתו צלולה בתכלית. וכאשר ציינתי מעמד מסויים מן הרומן שנחרט בזכרוני במיוחד, נתן קולו בצחוק רועם, ולא בכדי.

שני גיבורים ראשיים יש ב“יום־חמישי־המתוק” – שעלילתו נפרשֹת בקאנרי־רו, לחוף האוקינוס השקט, שנים אחדות אחרי תום מלחמת־העולם השניה – אחד מדען צעיר למדי מן המעבדה לביולוגיה ימית שבעיירה, ואחת פוחחית מסכנה שנקלעה לבית־הקלון המקומי. בערמה, בחוזק־יד, ומתוך כוונות חסודות ביותר, קושרים אנשי העיירה קשר לזווג את שני אלה. באותו מעמד מסוים שהזכרתיו באזני המחבר, באה סוזי הנפקנית לארוחת־ערב במסעדה שעל הרציף שבעיירה מונטריי עם “דוֹק” המדען, שנתפתה להזמינה לכאן. ותוך כדי הכנות לסעודה היא מגלה לעצמה תגלית חשובה, קצת בחוש טבעי משלה וקצת אולי בעקבות הדרכה שקיבלה, הבה נניח כאן לסטיינבק לדבר בעד עצמו:

סוזי הבחינה במלצר החולף ועובר בעדינות במטחווי שמע, היא גילתה לעצמה משהו. כאשר ספק בלבך, צעדי לאט, ראשה נפנה אל המלצר והוא ריפרף־עבר לו. היא התענגה על התגלית שלה – הכל בתנועה אטית. לאטה הרימה את כוסה, הביטה בה בשום־לב, אחר גמעה והחזיקה בה רגע בטרם הניח אותה מידה.

א־ט־יות – דבר זה נותן משמעות לכל דבר, משַווה הוד־מלכות לכל דבר. היא זכרה איך כל האנשים הדאוגים וחסרי־הבטחון שהיא מכירה קופצים ומקפצים ומפזזים. מעצם עשותה כל דבר לאטה, כשהיא בולמת את עצמה, חשה מיד בטחון מסוג חדש. אל תשכחי, אמרה לנפשה, לעולם אל תשכחי זאת. לאט! לאט!

ב.    🔗

ומפגישתי עם הטקסט הסטיינבקי נעבור אל פגישה עם המרקע ביום־חמישי האחרון 15 ביוני; אל הטלביזיה הישראלית, כפי שבחרה להציג את עצמה לעיני ריבּי־רבבות צוֹפיה־שבוייה; כפי שאולי נחרטה בזכרון חלק מהם. לפחות, למשך ימים לא מעטים.

אקדים ואעיר: אני כשלעצמי אינני לא “שבוי” ולא “שפוט” של הטלביזיה, להבדיל מטובים וכן שלמים ממודעי. בערב המדובר חזרתי לביתי בשעה שכבר קרבה בה מהדורת “מבט” לסיומה. צפיתי אפוא רק בחלק מן החדשות. לאחר שקלטתי בכמה עלה המדד של חודש מאי, ושמעתי את שר־הבטחון מסביר בעצלתיים את תביעתו להגדלת תקציב־הבטחון בזמן שמקצצים בישראל את שבוע־העבודה ונוהגים כאילו אין מלחמה בארץ ואין התמודדות עם מצב מיוחד כלשהו, וראיתי את ח"כ יוסי שריד מביע סיפוק מגזר־דינם של חיילי גבעתי המתעללים ותובע משפט גם למפקדיהם, שבתי לעיסוקי השוטפים. לא זזתי מהם אלא כאשר התבשרתי שהתחיל השידור המיוחל של מלחמת־1948, “המלחמה שלא נגמרה”, שהרי זה כמה ימים טרחה הטלביזיה הישראלית להכשיר את הלבבות לקראתו.

המִשדר אכן פתח מיד בנימה של חשבון־נפש, מן הסוג האהוב והמקובל על הנפש הישראלית של ימינו. לאחר קטע “פעולה” של שיחזור קרבות, מתוך סרט ישראלי משנות החמישים, החלו להציג לפנינו ולדובב באזנינו את “הנפשות הפועלות” של המִשדר גופו. עם אלה נמנו, לפי סדר ההופעה, ישראל זמיר, חבר קיבוץ בית־אלפא (בנו הישראלי של הסופר האידישאי הגדול, יצחק באשביס־זינגר, חתן פרס־נובל לספרות 1978), מעורכי “על המשמר”, שבאותה “מלחמה לא־גמורה” היה טוראי פשוט, כדבריו, בגדוד 13 של חטיבת גולני; הסופרת אסתר קל, נערה בהכשרת־פלמ“ח בימים הרחוקים ההם, שאיבדה את אלוף־נעוריה בקרב על נבּי־יושע, באביב 1948; אורי אבנרי, עורך “העולם הזה”, ח”כ לשעבר, איש חטיבת “גבעתי”; יעקב חירותי, מאנשי הלח“י; יהודה לפידות, איש תנועת־החירות, פרופיסור באוניברסיטה העברית, בשעתו ממפקדי האצ”ל הבכירים בירושלים; הסופרת יהודית הנדל, בת חיפה; ויהושע זטלר, שפיקד על כוח לח"י בירושלים באביב 1948, והן בנסיון הפּריצה לשער־יפו ב־14 במאי והן בהתקפה על העיר העתיקה כתום ההפוגה הראשונה.

50 דקות נמשך המשדר, וחלק גדול מהן הוקדש לטוראי ישראל זמיר, סופר־בן־סופר. אכן, אפשר לומר שהיה זה יומו הגדול; הוא היה הדמות הבולטת, או המובלטת, ביותר. כשהוא מצולם חליפות בחביון ביתו הקיבוצי ובשדה־קרב מני־אז, ביטא בקול מתמשך, מנסר ועגמומי את אימת־החידלון ששרתה עליו ועל חבריו למשק באותם ימי־נכאים רחוקים, כאשר נצטוו ערב־קרב־אחרון לכתוב מכתבי־פרידה למשפחות או לחברות (הוא לא היה לו אפילו אל לכתוב); הוא סיפר על הרגשה של חוסר־תוחלת, חוסר־תכלית וחוסר־מוצא ביחס לכל המלחמה ההיא, כפי שפיעמה בו ומן הסתם גם ברעיו הלוחמים. אם נלחמו בכלל, היה זה רק משום שידעו שעל חייהם ממש הם לוחמים, משום ה“אין ברירה” היקר והזכור לטוב.

אורי אבנרי לעומתו מ“שועלי שמשון” היה, כידוע אותה יחידה מהוללת של פושטי־בגדוד עזי־נפש. הוא סיפר על פציעתו הקשה, פציעה מיותרת למעשה, מחמת רהב של לוחם שֹבע־קרבות. אך בדיעבד, אמר, לא היתה זו פציעה מיותרת כל־כך לפי שזימנה לו את האפשרות לראות את המלחמה גם מן הצד השני שלה,לא במרומי־שדה ובפשיטות־לילה מסעירות אלא בבית־חולים, אפוף ייסורי־מכאוב ומוות. “מאז”, הודיע בגאון, “אני פאציפיסט!” מכאן והלאה דיבר לא ברוח ספרו הראשון והנודע, “בשדות פלשת 1948” (שהיה, כמדומה, רב־מכר ראשון בסוגו בספרות העברית, מיד אחרי שוך הקרבות), שעיקרו שיר־הלל לגבורת־לוחמים, תושייתם ורעוּתם, אלא ברוח ספרו השני, המָכיר פחות, “הצד השני של המטבע” שפורסם שנה לאחר־מכן.

אבנרי צולם גם ליד קברו של ואלי מוסלמי בכפר פאלוג’ה (כפר שנמחק בעקבות המלחמה הרעה ההיא). על הקבר התנוססו בלואי־סחבות טריים וצבעוניים שאותם תלו שם, מן הסתם, בנים ונכדים ליושבי הכפר לשעבר, ובאחרונה תלו אותם, מן־הסתם. היתה זו ראָיה חותכת לכך שמלחמת־1948 לא נגמרה עדיין. קביעה זו חיזק אבנרי כשסיפר שבביקורו ברבת־עמון ראה שם מפות ערביות טריות של פלשתין שבהן מופיעים כל שמותיהם של היישובים שהיו ואינם עוד (רק הם בלבד, מן־הסתם, אף שזאת לא אמר האיש). ברור היה מדבריו ומנעימתם שרק אם אמנם יוחזרו הדברים לקדמותם נגיע אולי, סוף־סוף, אל השלום המיוחל, אשר לשמו ורק לשמו, כידוע, נערכה המלחמה הלא־גמורה ההיא, ואשר כל עוד לא יושג תישאר זו ממילא מלחמה בלתי־גמורה, כפי שמוסבר השכם והערב, מאז ועד עתה, בשינויי־נוסח קלי־ערך כל־כך, בשופרות כל הארגונים הנלחמים לשיחרור פלשתין.

אסתר קל מצִדה, שאותה הוליכו לאט־לאט לאורך שורת המצבות שבמרומי נבי־יושע הגלילית שתחתיהן מוטלים בשורה ארוכה שיורי גופותיהם של חללי הקרב המר של גדוד־הפלמ“ח, הסיחה בדברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב את צער השכוֹל הפרטי שלה,אף לא פסחה בדבריה על מחדלים שדנו את המבצע ההוא מראש לכשלון טראגי; ואילו האשה שניה שאותה דובב, הלא היא יהודית הנדל, סיפרה קצת על חיי הנוֹעם והשלוה ששֹררו בחיפה בין העדות השונות עד למלחמה הארורה ההיא, וקצת על הטראגדיה הנוראה של מִתקפת כוחות ה”הגנה" על חיפה התחתית, הערבית, על המשא־ומתן לכניעת המובסים (היא לא היתה שם, הקפידה להוסיף, אבל היא יודעת על מהלך השיחות מ“סיפורים”). על בריחתם האיומה של תושבי חיפה הערביים בדרך־הים. ניכר היה מנעימת קולה הפאתטית, הדראמטית ששיחרורה (או כיבושה) של חיפה הוא בשבילה חוויה טראומאטית ממש, המרדפת אותה עד עצם היום הזה.

“גונדר” יהודה לפידות אמור היה, מסתבר, להכניס איזו נימה אחרת למִשדר, לפחות “לשם איזון”, הוא אכן סיפר על עמידתם של לוחמי האצ"ל ליד “השער החדש” בבוקר שבו עמדה ההפוגה השניה להיכנס לתקפה ביולי 1948, כתום שעות ארוכות ויגעות של מבצע שנועד לשחרר (או לכבוש) את העיר העתיקה, ליד השער החדש, סיפר לפידות, הודיע במכשיר־הקשר למפקדה הערפית שהוא יכול להיכנס עם אנשיו פנימה אבל איש מהם לא ישוב משם חי, לפי הערכתו. הוא ביקש את הוראת הפיקוד. אמרו לו לחכות, וכעבור שעה ארוכה למדי הוגד לו שיחליט בעצמו ויפעל לפי הבנתו. היה בדברים, בלי ספק, משום עדוּת על רמת המקצועיוּת והאחריוּת של אותו פיקוד.

“איזון” של ממש לדברי כל הקודמים נמצא בהתבטאויותיהם של שני אנשי הלח“י לשעבר, יעקב חירותי ויהושע זטלר – “פורשים קיצוניים”, אנשי “השוליים המטורפים”, כפי המסתבר ומתרמז לצופים־המאזינים. האחד לא הכזיב והעיד על עצמו שלא ידע רפיון־רוח משך כל תקופת המלחמה הנדונה, שבּרי היה לו חילות ישראל חייבים להגיע “לפחות עד הירדן”, וכי עצם תקומת המדינה וצבאה היה בה משום גמול מספיק על הקרבנות שנתבעו בהכרח. ואילו יהושע זטלר הגדיל לעשות ומילא כל מה שוודאי ציפו להפיק ממנו עורכי המִשדר ומפיקיו, אם לא למעלה מזה. לאחר שלא מכבר קנה לו פירסום בינלאומי כשהודה בחלקו ברצח הרוזן ברנאדוט בירושלים. השתבח עכשיו בכך שבעת ניסיון הפריצה לעיר העתיקה, באותן שעות שעל סף ההפוגה השניה, מוכנים היו עמו, כמפקד כוח הלח”י ששותף בפעולה, ששה מטענים של חומר־נפץ שדי היה בהם להפוך את מסגד־עומר לעיי־מפולת. את הדברים האלה הוציאו מפיו על הרקע הציורי ההולם של המסגד עצמו. ועל רקע הקולות הבוקעים וקוראים את המאמינים לתפילה.

ג.    🔗

בזה תם המִשדר על המלחמה ה“לא גמורה” של 1948, מִשדר של חשבון־נפש נוקב, אלגי, ממיס־לבב, ככל־הנדרש מן הטלביזיה היחידה של אומה עלובה זו.

אחריו באה מנת התפלות ה“נורמאטיבית” שבין מִשדר “רציני” למהדורת חדשות־חצות. שוב פניתי לענייני שלי, ולא התיישבתי אל מול המִרקע אלא כדי לחזות במהדורת־החדשות המאוחרת לסיומו של אותו יום־חמישי המתוק.

אף כאן דאגו שלא לאכזב אותי ואת שכמותי. כמה דקות הראו לנו קבוצת שחקנים, קצתם עיניהם חבושות תיאטרלית, שנאספו בכניסה לתיאטרון הלאומי “הבימה” בתל־אביב כדי להשמיע באזני היוצאים מן ההצגה של “קבּרט” את מחאתם הנזעמת על הירידה המוסרית המתגלמת בפעולות צה“ל לדיכוי האינתיפאדה בשטחים. השחקנית עדנה פלידל קראה מן הכתב פסוקים היורדים חדרי־בטן, אף חייכה כאשר נוֹקשה פעם אחת בלשונה, וגילה אלמגור, יפה מתמיד, החרתה־החזיקה אחריה, בקול מר ונוקב, ובלי להסתייע בכתובים. לסיום החדשות הובטחה לנו שיחה קצרה בענייני שבוע־הספר־העברי, שנפתח אך יום קודם־לכן בערי הארץ ובעיירותיה. ההבטחה נתמלאה בשיחה בת כחמש דקות עם חוקר צעיר ממכון־טרומן שליד האוניברסיטה העברית בירושלים ושמו ד”ר עמי אלעד־בוסקילה: לקראת שבוע־הספר הופיעה, בהוצאת “כתר”, אנתולוגיה של סיפורים ערביים בני־זמננו, פרי עמלו. בתשובה על שאלותיו של מגיש המהדורה השיב, כצפוי, שבסיפורת הערבית החדישה מתחוללות גדולות ונצורות, ולא עוד אלא שהמספרים העבריים הצעירים יונקים ממנה. לראָיה הזכיר, למשל, את הסופר דויד גרוסמן, ולא בזכות “הזמן הצהוב” אלא בזכות “חיוך הגדי” ו“עיין ערך: אהבה” דווקא, וכן שני פרחי־סופרים שהצטיינו בתחרות־הסיפור־הקצר שקיים לא מכבר היומון הנודע לאנשים חושבים, הלא הוא “הארץ”; הללו שניהם מזרחנים צעירים המתמחים בלשון הערבית, וסיפוריהם מעידים עליהם עד כמה הם קרובים ברוחם לספרות הנכתבת בימינו במדינות ערביות…

ד.    🔗

אחרי הדברים הללו בקע מן המקלט, משום־מה, ההמנון הרשמי של מדינת־ישראל. אותה מדינה שוותיקיה מבכים, בעיקרו של דבר, את המלחמה שהביאה אותה לעולם – בדם ואש או בדם וחטא – או שהם מצרים עד היום על החמצת פורענויות שמזומנות היו עוד עמה לנו לשכנינו גם יחד; אותה מדינה שאמניה מוצגים לפנינו כמי שקורעים קריעה על חטאיה בהווה, שלעומתם חטאי עברה הנפסד כשלג ילבינו; אותה מדינה שהאירוע המו"לי־הספרותי המרכזי בחיי־החולין המרודים לא בא כביכול אלא להבליט את הזדקקותה החסודה לנכסי־רוח יקרים־מפז של מבקשי־נפשה.

במוצאי יום־חמישי המתוק הזה זכרתי אפוא את הרומן הנשכח של ג’ון סטיינבק, ובלבי אמרתי שאם אמנם אמצא אשפי־תעמולה של “הארגון המתקרא פי.אל.או.” הם המנצחים על שידורי הטלביזיה (על אפם ועל חמתם של אנשי־זדון צרי־עין כאורי פורת, אריה מקל ושלמה קור שר"י) הרי משכילים הם לנהוג על־פי הכלל שקבעה לעצמה אותה סוזי הנפקנית מ“יום חמישי המתוק”:

“מעצם עשותה כל דבר לאטה, כשהיא בולמת את עצמה, חשה מין בטחון מסוג חדש. אל תשכחי, אמרה לנפשה, לעולם אל תשכחי זאת. לאט! לאט!”

לאט, לאט… עד שתוכל הטלביזיה שלנו (?) להתקרא במפורש “הטלביזיה הפלשתינית”, או “הישמעאלית”.

ולחילופים: הטלביזיה של מדינת־מאזוכיסתן.

נדפס ב“דבר” (“משא”) 23.6.1989