ידיד קרוב יש לי, בר־דעת ובר־רגש, העושה בשנת־שבתון מעבר־לים. בקביעות הוא שולח לי גלויות־נוף צבעוניות, ועליהן כמה שורות משורבטות, בכתב־יד בהיר ונמרץ. עניינן, בדרך־כלל, המתרחש בארצנו, והשתקפותו מעבר־לים.
בגלויתו האחרונה מביע ידידי, בכעס עצור, את תמיהתו אם אמנם חוזרים אנו עכשיו לתקופת בן־גוריון, שבה היה הכל נחלק ל“שמאל” ו“ימין” ובני־אדם היו קפואים למחנותיהם ולעמדותיהם ובהתאם לכך גם נקבע מעמדם, שלא לדבר על סיכוי התקדמותם. סימנים לכך הוא רואה בהדים המגיעים אליו מן הארץ, ובמנהגם של מסבירנים־אורחים הנשלחים מכאן לשם. מה יעשה אדם, שואל הוא, שאינו משייך עצמו לא ל“ימין” ולא ל“שמאל” במושגיה של מדינת־ישראל העכשווית?
מצוקתו של ידידי היא גם מצוקתי שלי. אפשר ששיתוף זה טמון ביסודה של ידידותנו. נדמה לי שכמוהו יש לנו עמדות מוגדרות בשאלות־היסוד של הוויתה הלאומית, התרבותית והחברתית של האומה וקרובים אנו בשאלות הגדרתה העצמית, רקעה ההיסטורי וקווי־התפתחותה לעתיד־לבוא. למרבה הצער, עמדותינו והגדרותינו אינן מתיישבות עם החלוקה המתגבשת יותר ויותר, והקיטוב המחריף והולך. בין המחנות הפוליטיים הגדולים בחברת דוברי־העברית. ממילא נמצא שלפי התפיסות ה“מוֹנוֹליתיוֹת” השליטות אנו נראים דו־ערכיים או אף דו־משמעיים, שלא לומר בלתי־עקיבים עד להתמיה. אף שבעינינו הננו אנשים עקיבים הרבה יותר מרוב המהרהרים אחר עמדותינו, עם כל בנות־הגון וההבדלים הדקים שביניהן.
* * *
עצם החלוקה לשמאל לימין היא, כמובן, ענין מוקשה ובעייתי מעיקרו, והתפתחות העולם המודרני, בפרט מאז מלחמת־העולם השניה, סיבכה אותה במידה ניכרת.
רוסיה המועצתית, למשל, נחשבה התגלמות השמאל מאז מהפכת־אוקטובר הגדולה, מנהיגת העולם ה“מתקדם” ו“מחנה המחר”. כיום היא מצטיירת כמעט כהתגלמותה של שמרנות מאובנת, מפגרת וריאקציונית, בדומה לדימוי ה“ליבראלי” הרווח של רוסיה הצארית בתקופותיה העריצות ביותר. על רקע זה ה“פרסטרוֹיקה” מצטיירת כמאמץ נואש לחלץ את הקיסרות האדומה מן הבוץ ולקרב אותה אל התקנים של חברה מתקדמת, משק דינאמי וטכנולוגיה מפותחת כגילומם במדינות־“מופת” קאפיטאליסטיות. ואילו סין העממית, שהיתה לרבים מופת מבטיח של קידמה עוד יותר מברית ־המועצות וגרורותיה האירופיות, עושה מאמץ ללכת בעקבותיהן של “גרורות־המערב” במזרח־הרחוק דוגמת טאיוואן, דרום־קוריאה וסינגאפור – ובראש וראשונה, כמובן, יפאן המעטירה – שוודאי לא יעלה על הדעת להגדירן כמשטרים שמאליים.
מאה או מאתיים שנה של אינדוקטרינאציה מיסיונרית לוחמנית, עמוסת סממנים משיחיים “פרוטו־נוצריים”, הצליחו להחדיר במידה זוֹ או אחרת תודעה או תחושה של אי־נוחות, מוסר־כליות, בושה או התנצלות בחוגים שראו עצמם משויכים למחנה שהוגדר על־ידי השמאל כ“ימני”. במידה רבה נבעו מכך, כמדומה, מאמציהם של זרמים רעיוניים וארגונים פוליטיים שאינם שמאליים להגיע ל“סינתזות” שונות שאפשר להציגן כ“שמאליות” בחלקן לפחות. כך, למשל, הנאציונל־סוציאליזם, או מכיוון אחר, גילויים של “קאתוליות שמאלנית” או “סוציאליזם ערבי”, ואולי אפילו “ציונות סוציאליסטית”.
על רקע פשיטת־הרגל הרעיונית, החברתית, התרבותית, הכלכלית, ואפילו הצבאית, של כוחות־המחר" של האתמול – מה־שקרוי “המחנה הסוציאליסטי” – רשאים אנו אולי לצפות, בשנים שלפנינו, למאמצים של “סינתזה” בכיוון ההפוך. אולי משהו בנוסח “גוֹליזם על־פי מיטראן”, “קומוניזם קאפיטאליסטי” “סוציאליזם פראבוסלאבי”, > או “מאוֹאיזם קונפוציאני?”
* * *
בחברה הפוליטית הישראלית החלוקה ל“שמאל” ו “ימין” – מאז הנצחון במלחמת 1967 , ובפרט מאז נצחון הליכוד בבחירות 1977 – נקבעת על־פי ההתייחסות לעתיד ה“שטחים” ויושביהם, ובצורה כללית יותר על־פי היחס ל“שאלה הערבית”. ה“ימין” חזקה עליו, לכאורה, שיתעקש על החזקת יהודה ושומרון וחבל־עזה ויעדיף את ההחזקה הזאת – אם מתוך שכרון־כוח ואם מתוך פאראנוֹיה מהולה בסנטימנטים לאומניים־קנאיים או דתיים־מיסטיים – על ה“שלום” ועל “הכמיהה לשלום”, תוך שהוא פוזל לפתרונות “כוחניים־אפוקאליפטיים” או “גזעניים” שיביאו לחסול “האיום הדמוגרפי” הפלשתיני. ה“שמאל”, כנגד זה חזקה עליו שיעלה את ה“שלום” על ראש שמחתו, שיִסלוד מ“שליטה לאורך־ימים על עם אחר”, שיקנא ל“אופי הדמוקרטי” של מדינת־ישראל ושל החברה הישראלית, ושיהיה מוכן כמעט ל“כל קרבן” ו“כל סיכון” ובלבד שניפּטר מענשם של ה“שטחים”, על יושביהם, ונגיע אל המנוחה ואל הנחלה ב“ישראל **יהודית”.** לאמיתו של דבר, זוהי חלוקה המקובלת על רוב־רובּם של המשייכים עצמם לאחד משני המחנות העיקריים האלה.
הקוץ שבאליה השמנה והצחורה הזאת מתגלה משעה שאנו מתחילים לתהות מעט על ההרכב החברתי־כלכלי של שני המחנות. מן המפורסמות הוא שאינן צריכות ראָיה שמחנה־השלום ה“שמאלני”, ועל־כל־פנים ראשי־מדבריו, מייצגים את החוגים הממוסדים והמבוססים ביותר בחברה הישראלית, שעה שהשכבות העממיות יותר, או אף המקופחות, מוצאות את מקומן ביתר קלוּת במחנה ה“ימין”. והענין מסתבך עוד יותר משעה שמתברר שהמחנה שהוא לכאורה הנאור וה“הומאני” יותר הוא גם זה המעדיף חציצה גמורה בין “שני העמים” שבארץ האחת ומגלה סלידה “גזענית” כמעט מקיום פיזי משותף עם “בני העם השני” בגבולותיה של מדינה אחת, בה־בשעה שהמחנה המוגדר כ“שובניסטי” ואפילו “גזעני” מגלה, במקרים רבים, נכוֹנוּת לשילובם המלא של בני “העם השני” במדינה ישראלית אחת – בחברתה, במוסדותיה, ואפילו בצבאה; מה־שקרוי מתוך חלחלה “מדינה דו־לאומית” בפי רודפי־השלום, שמבחינה היסטורית הם שואבים את השראתם מחוגים שדגלו ב“מדינה דו־לאומית” עוד לפני הקמתה של מדינת־ישראל.
מה יעשו, אפוא, בין גדרות התיל הדוקרני המפרידות בין שני ה“מחנות” האלה בארץ, אנשים כידידי וכמוני עצמי, האיתנים בדעתם שהמפתח לפתרון בעיות־היסוד שלנו הוא בגישה לאומית־טריטוריאלית, שרק בכוחה להוציא להוציא את אדמת־המריבה שלנו האהובה, רוות־הדמים ומוכּת־הקנאוּת, ממילכוד המאבק בין “פן־יהדות” ל“פן־ערביות” ולכונן בארץ משטר עברי, חילוני־דמוקרטי באמת, פתוח לקליטתם ולהזדהותם של יסודות הטרוגניים; משטר דינאמי ושוחר־קידמה, מבשֹר חופש וישמה וגדוּלה, עֵר למקומו ולעָצמתו, לייחודו ולייעודו בחבל־עולם זה שבּו אנו שרויים ובו אחוזים שרשינו ועתידותינו, דרוּך לקראת מירוץ־התחרות העולמי של המאה העשרים־ואחת?
לא נותר לנו אלא להתחשב “שמאל” בעיני ימניים ו“ימין” בעיני שמאלנים, ולשבת בעמדת־התצפית שלנו בשטח־ההפקר ולראות איך מעט־מעט, בכורח המציאות, אנשים נאלצים להתקרב למעשה אל עמדותינו ואל פתרונותינו, הן מן ה“שמאל” והן מן ה“ימין”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.