רקע
אהרן אמיר
5. חובב הייסורים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירון גולן; 1991

עשרות־שנים עברו מאז טיילתי, עודי נער, בשבילי בית־הקברות היהודי הישן של צפת. אבי לקחני שמה, אגב טיול בשלהי החופש הגדול מבית־הספר – בעיקר, מן הסתם, כדי שאזין עיני במצבותיהם של גדולי המקובלים וחכמי־ההלכה אשר שם מנוחתם וכדי שאתרשם מן הייחוד שבהיסטוריה היהודית של עיר־המסתורין. ואני אכן התרשמתי. בייחוד מדברי־השבח המופלגים, באותיות מטושטשות ומחוקות מטל ומטר ורוחות־שמיים, שנחרטו במצבותיהם של הנפטרים, דגולים כצנועים. ויותר מכל נחקקו בזכרוני תארים כגון “הסגפן”, “המסוגף”, או “הממורק בייסורים”.

אם אודה ואומַר שכאשר חזרתי ועליתי עם אבי בדרך היגעה במעלה ההר היו רשמַי “מעורבים” הרי אנקוט לשון־המעטה. לאמיתו של דבר, היו אלה רשמים אירוניים ומסויגים ביותר. המאזוכיזם שבקע מאותם תארי־כבוד־ושבח נראָה לי כבר אז תופעה תמהונית, טבועה בחותמה של מנטאליות זרה ומוזרה, תלושה ומנוערת מן העולם הזה, מן העולם החי שלי, שלנו.

אכן, בהווי הציבורי והפוליטי שלנו בשנים האחרונות יכול אני להבחין, למרבה התמיהה, בגילויים מחודשים של איזו חיבּה קיבוצית לייסורים, של פיאור ההתייסרות ועילויָה לדרגת ערך מוסרי, תהליך המגיע כדי הלקאה־עצמית אקסטאטית, העשוייה להזכיר כמעט את הרוח הסאדו־מאזוכיסטית האפלה של ימי־ה“עאשוּרה”, באיסלאם השיעי.

גורמי־פנים־וחוץ כאחד השכילו לנצל את הנטיה הקיבוצית המעוּותת הזאת בימי מלחמת־לבנון. לרגעים דומה היה או כאילו החליט מי שהחליט, לאחר בדיקה ושיקול־דעת, כי כשם שהגנרל בארקר המנוח, מפקד הכוחות הבריטיים בפלשתינה (א"י) בימי־השיא של העימות בין היישוב העברי לממשלת־המנדט, הסיק כי אותנו יש “להכות בכיסנו”, כך עכשיו יש “להכות אותנו במצפוננו” – והתוצאות לא צאחרנה לבוא.

קצר כאן המצע מלהצביע על גילויים נוספים של אותו עיוות־נפש קיבוצי מהלֵך־אימים, שתכפו ובאו עלינו בפרק־הזמן הקצר שעבר עלינו מאז. אסתפק אפוא בכך שאזכיר את האחרון והאקטואלי שבגילויים האלה: המעשה שהיה בנוסע אפריקאי סמוי על סיפון אניה ישראלית קטנה לפני שנתיים, ומשפט־הלינץ' שעורכים ברב־החובל אבנר גלעד עקב “חשיפה” עתונאית של אותה פרשה והעלאתה על ראש דאגותינו בציבור.

המעשֹה עצמו – אם חמור היה ואם נתחייב בתוקף מסיבות המיוחדות להפלגות של יורדי־ים, שפעמים הן קשוחות מעצם טבען – הריהו ענין לבדיקה ו/או לענישה מטעם רשויות מקצועיות ומשפטיות מתאימות. אבל בדפוסי־התגובה שהשתגרו אצלנו, כאמור, בשנים האחרונות הפך בירורו של המעשה עילה לא רק ל“שפיטה על־ידי התקשורת” ולשיסוי צדקני־היסטרי אלא גם להילולה של הכאה קיבוצית ולהלקאה־עצמית פרועה. למען השמירה על חוש־המידה, ראה אולי להזכיר כאן מעשה נורא לאין שיעור יותר שנחשף אף הוא באיחור, באיחוד של עשרות־שנים, בעצם, וחטאוּ בו לא קברניט בודד של ספינה קטנה אלא קברניטים של מעצמה גדולה. כוונתי להחלטתם של רבי המדיניות הבריטית בשלהי מלחמת־העולם השניה להסגיר בידי השלטון הסובייטי מאות־אלפים או אף מיליונים, של חיילי הצבא האדום שהוחזקו באותם מחנות־שבויים גרמניים שנמצאו בשטח־הכיבוש הבריטי. אלפים ורבבות מן השבויים המוסגרים חוסלו בלי־רחם, ואילו היתר נמקו אחרי־כן בחלקם הגדול במחנות ה“גולאג” הידועים לדיראון. שנים על שנים נשמרה הזוועה בבריטניה כ“סוד־מדינה” כמוס ביותר; הסובייטים ודאי שלא טרחו להרחיב עליה את הדיבור. משיצא הדבר לאור, כדינם של רוב הסודות הכמוסים מאז ומעולם, רגשו אמנם הרוחות בבריטניה הגדולה, אך לא נודע גילויים מרעישים. הבריטים, סוף־סוף, אין להם מסורת של “בעלי־ייסורים”.

לפני שנים, כשהיו עדיין יחסים דיפלומאטיים בינינו לבין הסובייטים, הזדמן לי לבלות ערב בלתי־נשכח ברמת־גן בביתו של אחד הנספחים בשגרירות ברה“מ. אגב שיחה, שעמדה בסימן של “גילוי־לב ברוטאלי”, מן הסוג המקובל על טיפוסים מסוימים של בני אמא־רוסיה, שאלתי אותו איך אירע הדבר שנשלח לשרת בישראל דווקה. באותה מידה של גילוי־לב השיב האיש: “הציעו לי לשרת בחוץ־לארץ. מצדי, אחת היתה לי אם אשרת בפאקיסתן, באפגניסתן או במפא”יסתן”.

אילו התגלגלה אותה שיחה בימינו אלה, נדמה לי שיכול היה, בציניוּת האפיינית לבני סוגו, להגדיר את המדינה שאליה נשלח כ“מאזוכיסתן”.


נדפס ב“ידיעות אחרונות”, 22.11.1984


המלצות קוראים
תגיות