רקע
אהרן אמיר
6. צדקנות ושכרה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירון גולן; 1991

כשאתה עומד ותוהה מה פשר הפסילה הקיצונית של עמדות ישראליות, וכל־שכן מעשים וקווי־מדיניות ישראליים. מצד חלק מכריע של דעת־הקהל הבינלאומית, או לפחות מצד אלה המתיימרים לבטאה ולעצבה, וכשאתה מאמץ מוחך לרדת עד חקר התופעה הכללית כל־כך, סופך שלא תבוא על סיפוקך בנימוקים ובתירוצים הידועים והלעוסים עד לזרא. המתבקשים כבר כמעט מאליהם: איבה היסטורית עמוקה ליהודים, בין מצד נושאי צלבים ומקְדשיהם ובין מצד “אומת” המוסלמים, זה כלל המאמינים כי אין אלוה מבלעדי אללה וכי מוחמד הוא שלוח אללה: מכלול האינטרסים הכלכליים החרדים לפיתוח יחסי־גומלים נוחים וחיוניים בין צרכני נפט ויצרנים של מערכות־חימוש וטכנולוגיה ומוצרי־צריכה לבין ספקי הנפט וצרכניהם של אותם מערכות ומוצרים במזרח התיכון הערבי־מוסלמי; תחרותן של מעצמות־העל ומעצמות־גרר בינן לבין עצמן על עמדות־כוח־והשפעה באותו איזור המצטייר כצירו הגיאופוליטי של מאבק בין־גושי; קנאה וצרות־עין ואי־נחת מצד מעצמות שוקעות או אכולות מפח־נפש נוכח התעצמותה העקשנית והמתמדת של אומה חדשה־מתחדשת בטבורו של אזור־המתיחות המזרח־תיכוני; מסורות ותיקות ומושרשות, ספק רגשיות ספק אינטרסאנטיות, של אהדה למדבר הערבי, דתו וערכיו, במנגנונים כבדי־משקל וקובע־מדיניות במרכזי־כוח מערביים; איבה מרה, אידיאולוגית או אף זואולוגית, מצד הקומוניזם הסובייטי למדינת־ישראל ולמקורות־יניקה שהזינו אותה בקוּמה ואשר מחָלקם עודנה נזונה, אם למעשה ואם להלכה; נטייה גוברת, מודעת או ספק־מודעת, מצד שכבות נרחבות במערב הנוצרי להתנער מזכרונות שוֹאתם של יהודי אירופה במלחמת־העולם השניה, על הכרת־הרחוב ההיסטורית שכמו נתחייבה ממנה בשעתו.

וכן הלאה, וכן הלאה…

ההסברים והניתוחים האלה כולם, כל כמה שהם מוכּרים ומשכנעים כשלעצמם, דומה שאין בהם כדי להבהיר אל־נכון את כוללוּתה ונחישוּתה של הריאקציה האנטי־ישראלית, המכאיבה שבעתיים וקשה לתפיסה פי כמה וכמה דווקא על רקע תקופת־הדבש שציינה, לפחות למראית־עין, את יחסה של דעת־הקהל העולמית למדינת־ישראל מאז כינונה ועד מלחמת־1967, או לפחות עד לאחר מבצע־קדש של שלהי 1956.

דומה שאפילו הנימוק הנוסף שנוהגים להעלותו, בייחוד מצד אבירי־מצפון ואלופי־מוסר הן מחוץ והן מבית, זה הקשור בהישגיה הצבאיים והטריטוריאליים של ישראל ובמעבר מדמותו של “דויד” אל זו של “גלית”, אף הוא כשלעצמו אין בו כדי “להצדיק” את עומקה וחריפותה של הריאקציה.

על כרחך אתה בא לכלל סברה שבאיזה מקום שהוא טמון גורם נוסף כלשהו, גנוז בסתרי־לב־ונפש, שעד עכשיו לא ניתנה עליו הדעת. שבאיזה מקום שהוא בנוף־הטרשים הלזה מוטלת אבן אחת כבדה שאם כך נטרח ונשכיל לגוֹל אותה אפשר נחשֹוף מנהרה אשר לא ידענוה אף לא שיערנוה והיא אשר תפתח לנו נתיב להבנה נכוחה יותר של מצבים אוביקטיביים ותהליכים סוביקטיביים שאין לחלוק על חומרתם ועל סכנתם.

* * *

עד שאנו עמלים להאיר ולנתח את חלקם של כוחות חיצוניים בעירעורו ההדרגתי של מעמדנו בדעת־הקהל הבינלאומית, כדאי אולי שנפשפש גם במעשינו־אנו. חזית מגוּונת כל־כך, דחוסה ומוצקה כל־כך, של התנגדות ושלילה וביקורת, ספק אם היתה יכולה לבוא לעולם לולא סייענו אנחנו להתגבשותה – אם במעשה ואם באפס־מעשה, אם בהכרה ואם בהסח־הדעת.

כדי למנוע אי־הבנה ולהוציא לזוּת־שֹפתים. הבה אקדים ואומַר שאין אני מכוון בכך דווקה לאירועים ולתקריות הכרוכים מטבע־הדברים בעימות שבין ישראל וצבאה לבין אוכלוסי יהודה ושומרון וחבל־עזה. לפחות מאז 1967. גם אני מכוון כאן בהכרח לתגובה המצטברת מאז 1977 על הריטוריקה, הלוחמנית יותר בכמה מגילוייה, של ממשלות הליכוד, ועל התנהגותן הפוליטית, שבכמה מישורים או הזדמנויות יכלה אמנם להצטייר כאדישה יותר לעמדותיו של העולם ה“נאור”. את תרומתה של ישראל ללחץ הפסיכולוגי המעיק עליה בזירה הבינלאומית מבקש אני לאתר בתקופה הקודמת ל“מהפך” שחל בעסקי הפוליטיקה הפנימית שלה מבקש אני לאתרה בעצם המבנה הפסיכולוגי של הממלכתיות הישראלית, בדימוי החיצוני והפנימי ששקדה לבנות לעצמה, בריטוריקה ובאוצר הסמלים והערכים שבהם התגדרה. וחשד יש בי שראוי לתור אחריה עוד בתקופת התהוותה ועיצובה של ממלכתיות זו, כלומר בתקופה שקדמה לכינון המדינה גופה.

עסקנים ומחנכים, תעמלנים ומורי־דור, בעלי־זכרונות וסתם מגידי־מישרים, כל אלה נוהגים להציג את “היישוב העברי” לפני חניכיהם ושומעי־לקחם הצעירים כציבור של אנשי־מעלה כמעט, שמן וסולת, שמן־זית זך: ציבור שלא ידע עוון ופשע מַהם, שלא היו גנב וזונה בשעריו ואת דלתות מעונותיו השאיר פתוחות בלילה; ציבור שלא ידע שנאת־חינם וקנאת־סרק ואשר כל מעשיו, לרבות מלחמותיו, רק לשם שמיים; תיבור של חלוצים אידיאליסטים, יוצרים ובונים, חולמים ולוחמים, מתנזרים וסתגפנים, טהורי־עיניים וברי־לבב, גואלי־שממה ומייבשי־בִצות, ידם האחת אוחזת במחרשה והשניה אוחזת בשלח, אוהבי־מולדת וקנאי־שוויון, ברוכי־חזון ואסומי־דעת־והשֹכֵּל, סגולה־מכל־העמים, אור־לגויים ועמוד־שחר למזרח, נושאי ברכה ופדוּת לכל הסובב אותם, מזיגה נעלה של יהדות ואנושיות; מחדשי־ערכים ומורדים־במוסכמות אך גם מחיי־מסורה ונוצרי־נושנות, גיבורים ואמיצי־לב אך גם שוֹנאי־אלימות ומתעבי כלי־משחית, מגינים ומגשימים, טולסטויאנים אמיתתם, סוציאליסטים אמיתיים, שַתפנים למופת וליבראלים מובהקים, אוהבי־אדם ומוסרי־נפשם־באהבה, שוחרי ספר ומוזיקה ואמנות, עבדי הקידמה ונושאי־דגלה.

דימוי־עצמי צדקני ומזוקק אשר כזה, כשהוא מוקרן ממרחק של דור או יותר אל צעירי זמננו ונעריו, יש לו, כמדומה, חלק לא מועט בניכּור המעמיק בין שכבות רחבות שבדור הצעיר לבין מורשת־הערכים המיוחסת בכך לתקופת “הישוב העברי”. אם “ראשונים כבני אדם”, כל שכן אם ראשונים כאנשי־מעלה, ממילא “אנחנו” לא כבני־אדם ניחשב אלא כחמורים. ואם חזקה עלינו שכּחמורים ניחשב, בהכרח אנו מתקוממים על אותם “ראשונים” יחידי־סגולה ומבקשים לפרוק את עול ייחוד־סגולתם מעל שכמנו. הרי זה תהליך פסיכולוגי פשוט ונהיר למדי, בלתי־נמנע כמעט.

דימוי זה, בל נשכח, הוא שהוקרן, ואף ביתר תוקף, משך שנים על שנים – לפחות מאז ראשיתה של תקופת המנדט הבריטי, ובעָצמה מרוכזת במיוחד, מטעמים שלמוֹתר הוא לפרטם, מאז תום מלחמת־העולם השניה – בכל רחבי העולם ה“נאור”. היתה זו הקרנה שבכמה מגזרים ובכמה שלבים הצלחתה כלפי־חוץ עדיפה אפילו על הצלחתה כלפי־פנים. קצת הריחוק עושה, קצת משפט־קודם חיובי עושה, קצת נטייה לרומנטיזציה עושה, קצת משפט־קדום חיובי עושה, קצת נטייה לרומנטיזציה עושה, קצת הרגשת־אשם קיבוצית עושה. התוצאה המצטברת, מכל־מקום אפשר לסכמה במלה אחת: אידיאליזציה.

אידיאליזציה זו נזונה עם הזמן ממספר סטריאוטיפים “ציוניים”, שאותם אף הוסיפה ופיתחה לצרכיה שלה: חלוציות, קיבוץ, שויון חברתי, ספרטאניוּת, סוציאליזם בהתגשמותו, ארץ־התנ“ך בתחייתה, הצלת נרדפים, פרודוקטיביזציה של חלכאים ונדכאים, החייאת לשון־קדומים קדושה ומתה, צבא עממי, אוהב־שלום, מלחמת־מעטים־מול־רבים, סולידאריות, מקלט לפליטי־שואה, גם נצחונו של קומץ אנשי־גרילה על צבאות סדירים, הפלמ”ח, התמודדות עם שלטונה של אימפריה שוקעת, ערלת־לב וצרת־עין, שליחות הומאניטארית, ציביליזאציונית.

ההצלחה האדירה שנחלו ישראל ודורשי־טובתה בבניית דימוי אידיאלי זה אולי היא־היא שבסופו של חשבון היתה בעוכרינו.

אולי היא־היא שהסבה במידה לא מעטה בהיפוך ההתייחסות הבינלאומית אל ישראל משעה שנתגלתה זו כגורם ממדרגה ראשונה ביחסי־הכוחות האזוריים (ואפילו העולמיים), משעה שנתגלתה כמדינה הפועלת לא בהכרח על־פי אותם חוקים ואילוצים המכתיבים את התנהגותה הפוליטית של אומה בקהל־האומות. קיצורו של דבר: משעה שנפער הפער, המאכזב לכאורה, בין הדימוי־העצמי הצדקני והמיוחס שלה לבין עמידתה הטבעית וה“נורמאלית” על הישגים ואינטרסים.

שמא אכן תגובה שאינה נקיה מנוקמנות, ופעמים אף מרישעוּת, אינה אלא ביטוי לאכזבה מאשליות שהתנפצו, גמול צפוי לצדקנות מתעטפת־בשיראים?!


נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, מרס 1983.


המלצות קוראים
תגיות