רקע
אהרן אמיר
7. כל ישראל – תנועת נוער
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירון גולן; 1991

מוכר־הכרטיסים באוטובוס העירוני, וכמוהו כן בעל הקיוסק שבפינה, זוכרים ודאי שהרמטכ“ל של צבא־הגנה ־לישראל, שהתפטר בעקבות הגשת הדו”ח החלקי הראשון של ועדת־אגרנט, היה קרוי “דדו”. בשם זה גם היה ידוע להם ולרובּם המכריע של נוסעי האוטובוס, או של שותי ה“טמפוֹ” בקיוסק שבפינה – בימי מלחמת־אוקטובר ובימים, הטובים יותר, של טרם־מלחמה, שבהם היה שבט הרמטכ"ל נכון בידו. ספק רב אם חלקם הגדול יזכרו, אם ידעו זאת אי־פעם בכלל, כי שמו המלא של אותו גבר גלוי־פנים, בעל חזות סלאבית־בלקנית, הוא “דויד אלעזר”.

באותה מידה אינני יודע אם אי־פעם יעלה מישהו בדעתו לכנות את הרמטכ"ל הנוכחי, יורשו של “דדו”, בשם רב־אלוף מרדכי גור. בכל הפירסומים הרשמיים ביותר הוא מוזכר, או חתום, בשם “מוֹטה גור”. זוהי, כידוע לכולנו, לשון־חיבה־והקטנה אידישאית של “מרדכי”, אבל אין איש אשר יראה לנכון להעיר (על־כל־פנים לא ברשות־הרבים) כי לשון־חיבה והקטנה מעין זו, גם אם רשאי אדם להידבק בה באהבה ובלב שלם ברשות־היחיד שלו, אין היא בהכרח מסממני כרטיס־הביקור של אישיות ציבורית.

ומי בנו ער לעובדה שמפקד חזית־הצפון כיום, אדם שלבטח עוד יושרו שירים ואגדות תסופרנה על פרשת חייו ועלילותיו. שמו רפאל איתן? רוב הנזקקים לאמצעי־התקשורת, האמונים על קריאת חדשות ושמיעתן בקביעות, יתקשו לקשר ברגע הראשון את השם הזה, המלא והרשמי, הכשר והחוקי, עם דמותו הנחושה של “רפול”.

כיוצא בזה, כל דמויות־המפתח ב“אלבומי־הנצחון” מלאחר מלחמת־1967 – הפופולאריים כל־כך בשעתם והמשוקצים כל־כך בפי כל מי שישראל עטורת־נצחון איננה בדיוק “ספל־התה שלו” – הלא הן קרויות “שייקה גביש”, “אריק” שרון, “טליק” (הוא האלוף ישראל טל), “מוטי” (וריאנט נוסף על “מוטה”) הוד, “עייזר” וייצמן (לא “עזר”, חלילה, כדיוקו וכנתינתו).

* * *

ה“שלשלת”, כמובן, לא ב־1967 החלה ולא בשנה זו נותקה. הו, לא. לאחריה התוודעה האוכלוסיה בהמוניה אל אלופים כ“אר’לה” יריב, כ“צ’יץ'” להט (כיום, ראש־העיר החייכני הראשון של תל־אביב), “גנדי” (ככה, בפשטות, בלי שם ובלי שם־משפחה כלל), “קותי” אדם, “מוסא” פלד, וכן “חאקה” חופי, ומפקד חיל־האוויר הנוכחי, “בני” פלד, ו“צ’יטה” הנוראי, שפיקד על חיל־הים (חי־נפשי בעת כתיבת הדברים האלה אף אני אינני מצליח לזכור את השם הרשום אצלו, מן הסתם, בתעודת־החוגר ו/או בתעודת־הזהות. עד כדי כך הדברים מגיעים!)

ואם אחורנית נצעד בסולם הזה הקצר ומעוט־השלבים של ההיסטוריה הסוציו־תרבותית (או האנתרופולוגיה, אם תרצו) של קהל דוברי־העברית בארץ הזאת בעת החדשה, כהשתקפותה במערכת הטוֹטמית של שמות וכינויים, נגיע בלי עמל הרבה אל (רב־אלוף) “מוטקה” מקלף, למשל, או אל (רב־אלוף) “צ’רה” צור, או אל “מוקה” לימון ו“יוספלה” טבנקין ו“סרגיי” שֹריג, ו“אייק” ו“מייק” ו“צביקה” ו“צבינג’י” ו“ג’ינג’י” ו“ג’ימי” ו“פיניה” ו“חיימקה” ו“סופאפו” ו“ג’ורה” ו“מוקי” ו“שוקי” ו“איציק” ו“יאן” ו“מייטק” ו“ארונצ’יק” ו“יוֹלק” ו“קובּה” ו“גרישה” ו“יאשקה”, וכה הלאה עד בלי די.

ואגב כך כדאי לשים לב גם מי הם אלה שעברו את צמרתה של מערכת־הבטחון ולא זכו, משום־מה, להיוודע כציבור בכינויים חמודים־לבביים־עוקצניים מעין אלה. אלה הם, למשל, יצחק רבין, חיים לסקוב, דן טולקובסקי, יגאל ידין, יעקב דורי. בעצם, גם משה דיין ויגאל אלון. וגם אנשים כיוחאי בן־נון ומאיר עמית, ועוד רבים כמותם, כמובן.

ההבחנה היא רבת־משמעות, גם אם בשום־פנים אין היא חד־משמעית. על־כל־פנים, ברי לי שכאן לפנינו מסכת הצריכה עיון. ועם כל המשעשע אשר בה, ממנה פתח למסקנות רציניות למדי לא רק באשר לדפוסי משטר ונוהל בצבא־ההגנה ־לישראל אלא גם כאשר לדפוסי חינוך. התנהגות ופעולה בחברה הישראלית בכללותה.

* * *

אין אלה רק מסממניה של החברה הצבאית בארץ הזאת. צבאנו “צבא־עם” הוא, כידוע, וכפי שנוכחנו לדעת באחרונה, למרבה הצער והכאב, החציצות בין החברה הצבאית והאזרחית דקות הן אצלנו עד מאד. הצבא, כך מיטיבים לשנן לנו מכבר, השכּם והערב, “בתוך עמו” הוא יושב והריהו משקף, אם לטוב ואם לרע, את קלסתר־פניו הקיבוצי של “העם”. וחלילה לנו – אף זאת היטיבו מאד לשנן לנו – לשאוף לטיפוחה של “כת צבאית” מסוג אלו שצמחו במקולקלות שבאומות. טפו, טפו, טפו…

לפיכך אין אנו צריכים להצטייד בזרקורים רבי־עצמה על־מנת לגלות בציבוריות הישראלית הכללית תופעה זו של אישים מרכזיים הידועים בציבור בשמותיהם הפרטיים, כבחוג המשפחה, או בכינויים ושמות־חיבה, כבקבוצת־צופים, חבורה של תנועת־נוער, או “גרעין” של נח“ל. סוף־סוף, לא רחוקים הימים בהם עמדה אשה סלעית בשם גולדה בראש ממשלתה של ישראל וגילמה את רצונותיו הלאומיים של “העם הזה”. אכן אותן שנים “שמנות” הלא הן השנים שבּהן, כאמור, עמד בקדקודה של הפיראמידה הצבאית במדינת־ישראל רמטכ”ל בשם “דדו”, ואילו “טדי” קולק הנמרץ ורב־התושיה עמד, אז כעתה, בראש עירייתה של הבירה. באותן שנים, כזכור, ניהל את “המוסד” האלוף “צביקה” זמיר. את משרד־הבטחון “הריץ” רב־אלוף (מיל.) “צ’רה” הזכור למעלה, מבצע “ספינות־שרבור” אורגן בידו הנאמנה של “מוקה” לימון. בשדות הנפט של אבו־רודס נהג ביד רמה מודענו “מוטי” פרידמן, ועל טוהר מצפונה וגאולת־נפשה של “ארץ הצבי” קם אז להיאבק… נכון, ניחשתם: חבר־הכנסת “ליוֹבה” אליאב.

* * *

היו ימים, מה? אך אל נא נמהר למחות דמעה זכה של נוסטאלגיה. הימים הללו עודם עמנו, כאז כן עתה, וחסד השראתם לא סר עוד מעלינו. כינויי הרעות והקירבה “מתמסדים” יותר ויותר, כפי שיעידו לוחות המודעות, טורי הבידור בעתונים, רשימות המפיקים והמבצעים והצלמים בטלביזיה הישראלית, ועוד ועוד. משופעים אנו במידה שלא ידענו כמוה מעולם ב“אושיק” ו“פופיק”, ו“אריק” ו“שושיק”, “דידי” ו“מירלה”, “שימי” ו“איזי”, “תיקי” ו“מיקי”, ו“אלי” ו“מאירקה” ו“יענקלה” ו“אפי” ו“רובקה” ו“תומי” ו“רמי” ו“דובז’ה” ו“גיגי” ו“גידי” ו“נחצ’ה” ו“בולי”, שלא לדבר על שמות־חיבוב סולידיים" כמעט כ“יוסי” ו“יוסקה” ו“דודו” ו“גבי” ו“בֶני” ו“שייקה” ו“עמי” ו“רמי” ו“שמואליק”.

בקרוב חושש אני, לא יעז עוד בדרן שמכבד את עצמו להתקרא בשם שמסרו הוריו סמוך לאחר לידתו לפקיד־מרשם־התושבים. גלגל זה של פאמיליאריוּת מתגלגל לעינינו במהירות של כדור־שלג וחריציו מעמיקים רישומיהם בכל שטחי־חיינו, ולא בתחום הבידור בלבד. בל אחטא בשפתי, אך דומה כי רשאי כבר אדם לחזות בחזונו ולהינבא כי הנה ימים באים ולא יוכל עוד אדם להיות חבר־כנסת שדעתו נשמעת, נואם בשער־בת־רבים, מנהל משרד־פירסום או מנכ"ל תיאטרון, לעמוד בראש עסק או מפעל רציני, או לצַפות לתהילה בת־קיים בשטח היצירה הספרותית או האמנותית, בלי שיהיה נודע בעיקר באיזה כינוי שכּל המשמיעו מלקק את שפתיו וכל השומעו תתמוגגנה אזניו. ועל־כל־פנים, שיהיה נודע לכל הבאים עמו בקשרי חברה ומסחר בשם־קיצור או בשם־חיבה בו רעייתו ואשת־חיקו מלווה את גיפופיה – או לפחות זה שבּו היתה אמא שלו מזעיקתו על־מנת לקנח את מיץ־אפו או למחות את רירו מעל סנטרו המתוק.

הנה ימים באים והיו כל ישראל חברים באמת ובתמים.

הנה ימים באים והייתה כל הארץ הזאת תנועת־נוער.

* * *

מניין בא לנו זה לעזאזל?

אכן, בראש־וראשונה, מתנועת־הנוער, כמדומה, זו של “ארץ־ישראל העובדת”.

על הרישול המופגן שבּה. על הביטול המודע והמופגן שנהגה ברשות־הפרט ובצנעת־הפרט. ועל הנרציסמוס שהיה בה. ועל המיזוג המיוחד לה, מיזוג של קשיחות ופינוק, או התקשחות והתפנקות. על הבוז ה“אידיאולוגי” המוצהר שלה לכל שהוא “חיצוני” “רשמי”, “פורמלי” – או, פשוט, “בורגני”.

ומן התנועה הקיבוצית, שהייתה לפחות בשנות השלטון הבריטי ו“היישוב המאורגן”, כעין “אני אחר” של תנועת־הנוער ה“חלוצית”.

ומן העיירה היהודית של “תחום־המושב”, של אירופה המזרחית, על האינטימיות שבּה והחמימות שבּה. ועל השוויונות שבּה, שוויונות של מסכנים ועשוקים ונרדפים וקשי־יום.

ולא מאלה בלבד, כמובן.

במידת־מה, גם מן האינטימיות ה“אובייקטיבית” שבהווי חיינו, על צמצום היריעה וקוטן ההשֹגות וצרוּת האפיקים הכרוכים בה, במידה זו או אחרת.

גם מאיזה צורך־שבגעגועים, פה־ושם, להתרפק על גילויים שאיזה נורמות מוסכמות מאד, ומטופשות מאד, נוהגות לשייכם לעולם של ערכים “יפים” יותר, “מוסריים” יותר.

גם, חושש אני, מאיזו שטיפת־מוח קיבוצית ממושכת שהרגילה אותנו לחשוב על עצמנו כקיבוץ, ילד־השעשועים של הפזורה היהודית כולה, ציץ־התפארה של כל ההיסטוריה היהודית, ואפילו בני־הטיפוחים של העולם ה“נאור”, התגלמות מיטב האידיאלים של שוחרי ה“פרוגרס” מראשית הימים ועד סוף כל הדורות.

וקצת, אפילו, מאיזו הרגשת־אשם כנה – מוצדקת־לא־מוצדקת אבל קיימת, ממשית – המקננת בלבבם של אנשים כלפי איזה עבר ש“בגדו” בו. עבר של חברה “צודקת” יותר, בין כמציאות שהייתה ואיננה עוד ובין כאידיאל שעליו התחנכו ואיננו עוד. עבר של חברת־עלומים חופשית, מתרוננת, בראשיתית, פרועה, מחוספסת, ישררני, חסרת־מחיצות.

העבר של תנועת־הנוער כאלטרנטיבה למציאות, כמקלט מן המציאות, ובסופו של דבר
כתחליף למציאות.

נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, מרס 1975


המלצות קוראים
תגיות