מימרה הייתה בפי הרומאים וצבאם: imperatorial breviates ומשמעותה – הקיצור בדיבור הוא ממידותיו של מפקד.

דברים קולעים בערכה של השתיקה, מזהירים בתמציתיותם, הניח לנו הקולונל דה־גול הצעיר כאשר כתב, בראשית שנות־30, את ספרו (הקצר) “חודה של חרב”. ואלה קצת מדבריו, בפרק " על היוקרה" באותו חיבור:

“אין לך דבר המרומם את המרות יותר מן השתיקה, שהיא תפארת החזקים ומפלט החלשים, ביישנות הגאיונים וגאוות הענווים, זהירותם של חכמים ושנינותם של שוטים. הדחף הטבעי של האדם המשתוקק או הרועד הוא לבקש במלים סם־הרגעה לעקת־הנפש. אם נכנע לכך, הרי שהתפשר עם יצרו או עם פחדו… ויש מעין חיבור נחוץ בין השתיקה לסדר. ’עמוד דום!’ קוראים תחילה לחיילים שרוצים להכניסם לפעולה… התקנות תמיד דרשו תמציתיות בפקודות, והיטב מדי רואים אנו את המרות עצמה מידלדלת מחמת נחשול הניירות ומבול הנאומים”.

ועוד הוא אומר בהמשך אותו פרק:

“הוֹש, שהיה מצביא עליון בגיל עשרים־וארבע בתקופה של מליצות, עד־מהרה למד את השתיקה. ’אדם זה’, אומר אחד הביוגרפים שלו, שבּגר בטרם־גיל הודות להרגל הפיקוד, המיר את חום־יצרו הגאה וזוהר־מדברו בהכרת־ערך צוננת ובלשון לאקונית. ומי לנו מחריש יותר מבונפרטה? משנעשה קיסר יש שהוא מפליג בדברים, כמצביא הוא מוסיף לנצור את לשונו דווקא. ’הצבא בגדול’ לוקח לו לדוגמה את השליט. ’הכרתי’, כותב וייני, ’קצינים שהיו מסתגרים בשתיקתם של נזירים שתקנים ולא היו פוצים פה אלא כדי להשמיע פקודות. בימי הקיסרות היה ריסון זה כמעט תמיד ממידותיהם של הקצינים העליונים ושל הגנרלים’. הלוחמים במלחמת־העולם גילו ריבוא פעמים את חשדנותם כלפי המנהיגים הלוחמים שהיו מפליגים בהשבעות ובהכרזות, וכנגד זה גילו את ההערכה השקולה שעוררה בהם שלוותו השתקנית של הפיקוד”.

אכן, צלצול אירוני יש לדברים מעין אלה כשאתה קוראם בעוד אזניך צוללות משפעת הפטפטת וגודש המלים ותשפוכת הלהג הניתכים על כולנו כנחשול־גאות אחד ארוך ומתמשך מאז ראשיתה של מלחמת־אוקטובר, בכתב ובעל־פה, בין בכוח תנופתה של מערכת־הבחירות ובין בלי קשר אליה. הן מן העיתונים ושאר דברי־דפוס למיניהם והן מכלי־התקשורת, ששעות פעילותם נתארכן כל־כך, בהכרח, וחלק גדול מן השעות האלו מחויבים הם למלא בפשֹיקת־שפתים…

* * *

יש איזה ניגוד תמוה בין איפוק־הניב, צניעות־הביטוי, ספק־הגמגום שמקובל לייחסם לישראלי המצוי, על־כל־פנים לילידי הארץ וגידוליה, לבין בולמוס הדיבור והתאוָה “לדובב” ויהי־מה, “לדובב” בכל מחיר, שנעשו מסימניה של רשות־הרבים הישראלית, זו שבמישוריה הפומביים ביותר מנצחים עליה דווקא בני הארץ וגידוליה. הידוק־השֹפתיים – שהגאוָה והמבוכה, הבטחון־העצמי והספק היו משמשים בו בערבוביה, שאם לא תמיד חן יש בו הרי דרך־כלל יש ויש בו כדי לעורר אשליה של עמקות ומידה של יחס־כבוד, ומכל־מקום יפה הוא לשמירת־סוד בעת־חירום – נתחלף עלינו כביכול בחולי הארור של זיבת־לשון.

מקובל הוא אצלנו לנעוץ את ראשית חומרתה של תופעה זו בימים שלאחר הנצחון בחודש יוני 1967, באותה התפרקות ממתח החרדות והשתיקה של תקופת הכוננות שקדמה לקרבות עטורי־הנצחון. אדם זורק הברה: “אלבומי־הנצחון”, ומיד כמו המחיש לפניך בעליל רהב ריק, ראיונות ארוכים של מפקדי־צבא, ניתוחי חכמים־שלאחר־מעשה ומלל שחצני. כשלעצמי, נטיתי תמיד לראות בפופולאריוּת שזכו לו אותם אלבומים מושמצים רק בילוי בלתי־מזיק למדי לשאיפה טבעית ותמימה של המוני־עם, בעיקר חיילי־מילואים ומשפחותיהם, לשמר לעצמם מזכרת סמלית מחוויה כללית ומרוממת שלא פונקו הרבה בשכּמותה עד אז. כנגד זאת רואה אני בתופעה שאנו נדרשים לה כאן חוט המוליך במישרים מ“שֹיח לוחמים”, בו זכינו אז שבועות אחדים לאחר שקוֹט התותחים – על עריכתו הסלקטיבית, על הלגיטימציה שניתנה בו, בתום־לב מדומה, לבכורתם של “הגיגים” ורחשי־לב אישיים בזירה שלפי דרכו של עולם ופשוטם־של־דברים קובעים בה שיקוליהם של מדינאים, הכרעותיהם של מצביאים, והערכותיהם של רושמי קורות־העתים.

אותו “שיח” נעשה אחרי־כן, כידוע – ולא בשוגג – כעין סמל מסחרי מרומז לקבוצה פוליטית מסוימת. דומה כי בהשראתם של אי־אלה מלאכי־שלום, מלאכי־עליון במשרד־החוץ הישראלי, זכה ה“שיח” גם לתפוצה ניכרת בארצות־חוץ, בכמה וכמה לשונות, בחינת כלי של “קשרי־ציבור” פוליטיים־הסברתיים“. כביכול היה זה “כרטיס־ביקור” של ישראל במיטבה. לא זו הכובשנית, הלוחמנית, הבוטחת, הספחנית לא־עליכם. כך לא ארכו הימים והביטוי ה”ספונטאני" של אנשים, ביחידוּת ובקבוצות, נעשה – בעזרתם של כלי־תקשורת צורכי־מלל, ולפעמים אולי בהנחייתם של מושכי־חוטים שהספונטאניוּת היא האחרונה במגרעותיהם – כמעט ערך עליון בפני עצמו. מניעם, או תכליתם, של מעשים. ועל־כל־פנים, במידה רבה, מעין תחליף למחשבה ולמעשה כאחד. בחיספוסו המצטנע כמו החל למלא, מן הצד הישראלי של המִתרס, תפקיד מקביל לזה שממלאה מאז ומתמיד תפארת־המליצה בהווי הציבורי־המדיני של דוברי־הערבית.

המלחמה שאנו עומדים בה כיום, שממילא השביעתנו מכאובים וספקות ועקות־נפש, היתה גם, כמובן, כמין אפותיאוזה לכלי־התקשורת שלנו, בפרט לטלביזיה ולראדיו. הטעמים ידועים גם נכוחים, ולמותר הוא לפרטם. כולנו זוכרים באיזו מסירות עשו שלוחיהם של כלים אלה את שליחותם, עד לחירוף־הנפש ועד לקרבן עליון. אך באותה מידה נוכח הציבור לראות יותר ויותר עד היכן מגיעים נזקים שמזיקה, הן מבית הן מחוץ, זיבת־לשון זו שנתלוותה לשירותם החרוץ של כלי־התקשורת. מה־גם שבימים אלה אין מלך בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה.

אכן, בנקודה זו מתבקשת לנו אחת המימרות השנונות של סמואל באטלר, הסופר האנגלי בן המאה שעברה, שאמר על הספונטאניות כי “אין היא אלא כינוי לאי־ידיעתו של האדם את האֵלים”.

יש בנו עתה הלך־רוח של “נחפשה דרכינו ונחקורה”, של רצון להתחקות אחר שרשיהם של עיווּתים וקלקלות במגמה למצוא להם תקנה. שמא ראוי לנו אפוא לנסות ולרדת עד חִקרה של “שִֹיחומאניה” זו שבאה עלינו לשטפנו, להממנו ולהציפנו. לא אתפלא אם נמצא את מקורותיה, בחלקם לפחות, עוד בימים שקודם־מדינה, במסורתן של תנועות־נוער חלוציות, המשוּפעות במעשים טובים והמרעיפות עלינו נוסטאלגיה עד היום הזה. בתוך שאר דברים טיפחו התנועות הללו כהלכה את ה“שֹיח”, את ה“התבטאות” ואת ה“לבטים” (וכל המרבה להתלבט מחברו הרי זה משובח מחברו.) חוטים מושכים מכאן, כמדומה, גם אל התנועה הקיבוצית בצעירותה, שאף היא לא חסכה עידודה מ“שֹיחת החברים” ומן המלל ה“ספונטאני”, פעמים עד לידי כפייתה של אותה “ספונטאניוּת” בידיים ממש, ואולי גם לא נרחיק עדוּתנו אם נחפש קצת משרשיה במסורת המלל של קונגרסים ציוניים וכינוסי מפלגות ציוניים בשכבר־הימים, והלאה מזה אחורנית אף ב“נפשיוּת” הסלאבית הדקלמנית של צעירים מתלבטים ומתקני־עולם נלהבים בארגוני מהפכנים ובחוגי סטודנטים באימפריה הרוסית שמלפני המהפכה.

אין ספק, זוהי סוגיה מרתקת לעוסקים בפסיכולוגיה קיבוצית ובסוציולוגיה של תרבות. אך עוד יתפנו הללו לעסוק בה ולהגיש מסקנותיהם, חובה היא, חושש אני, על החרדים להגיינה הנפשית של העם בעת־חירום מתמשכת זו לעשות בדחיפוּת להפסקתה של זיבת הלשון.

נדפס בירחן “בארץ־ישראל”, ינואר 1974