רקע
אהרן אמיר
4. "לא לכם ולנו"
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירון גולן; 1991

על־פי ההיסטוריוסופיה הציונית הקלאסית, “שיבת ציון” של ימינו היא בחזקת חזרה מודרנית על “שיבת ציון” הראשונה, שיבת גולי יהודה ובנימין אשר בארץ בבל אחרי נפול ממלכת בבל בידי הפרסים ובעקבות “הצהרת כורש”, שהיא כשלעצמה מעין מהדורה קדומה של הצהרת־בלפור. שהרי כך מספרים לנו הפסוקים האחרונים בפרק האחרון בספר דברי־הימים ב, אלה הפסוקים החותמים את ספר־הספרים כפי שהוא נתון בידינו כיום:

ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלוֹת דבר־יהוה בפי ירמיהו העיר יהוה את־רוח כורש מלך פרס ויעבר קול בכל מלכותו וגם־במכתב לאמור: כה־אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי יהוה אלוהי השמיים והוא פקד עלי לבנות־לו בית בירושלים אשר ביהודה; מי בכם־עמו, יהוה אלוהיו עמו ויעל.

הגירסה המקראית המקובלת בידינו על אירועיה העיקריים של שיבת גולי־בבל הלא היא מובאת בספרי עזרא הכהן, בן שֹריה בן עזריה בן חלקיה, ונחמיה בן חכליה, ה“נציב” השלוח משושן הבירה לירושלים. ממנה אנו למדים מה שאנו למדים על מניינם של שבי־הגולה, על־פי משפחותיהם ומקומות ־מוצאם המקוריים בארץ יהודה ובנימין, לרבות כוהנים ולוויים ומשוררים, “שוערים " ו”נתינים" ו“בני עבדי שלמה”, ולרבות אלה שכבר אז “לא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם”, ולרבות עבדים ואמהות, סוסים ופרדים, גמלים וחמורים. ובתוך כך גם למדים אנו על התפלגותם ה“התיישבותית”: כלומר, הכוהנים והלוויים “ומן העם” והמשוררים והשוערים והנתינים “בעריהם” – ו“כל ישראל”, אף הם “בעריהם”.

את כל הפרטים המנויים כאן מוצאים אנו בפרק ב של ספר עזרא. הפרק שלאחריו מספר על בנין “מזבח אלוהי ישראל” בירושלים בידי ישוע בן־יוצדק ואֶחיו הכוהנים וזרובבל בן שאלתיאל ואחיו, ואחרי־כן על ההכנות ליסוד “היכל יהוה” ועל הזמנת “עצי הארזים מן הלבנון” אצל הצידונים והצורים, “כרשיון כורש מלך פרס עליהם”,ועל “היווסד בית יהוה”.

כל הדברים האלה מתרחשים, על־פי התיאור שבידינו, עוד בימי כורש הגדול, הרבה לפני עזרא הכהן ונחמיה בן חכליה, שהיה מעֵין “שַֹר־המשקים” אצל המלך ארתחששֹתא. גם עזרא עצמו, שהיה “סופר מהיר בתורת משה”, בא מבבל, עם קהל נוסף של שבי־גולה (“עליה שניה”, על־פי המינוח הציוני המודרני), בשנה השביעית לארתחששֹתא, כדי “לדרוש את תורת יהוה ולעשות ללמד בישראל חוק ומשפט”, כמסופר בפרק ז שבספר הקרוי על שמו. אך עוד בפרק ד מסופר לנו על ההתנגשות הראשונה בין שבי־הגולה לבין “צרי יהודה ובנימין”, שבגילגוליה השונים היא עתידה ללוות את ספרי עזרא ונחמיה כאחד ובה, בעצם, לידתו של הפרטיקולאריזם ה“שבטי” היהודי כמו גם לידתן ההיסטורית של כמה מבעיות־הגורל המרכזיות של מדינת־ישראל החדשה בימינו.

אותם “צרי יהודה ובנימין” – שהם, ככל הנראה, צאצאי ה“כותים” שראשית התנחלותם בארץ לאחר מיגור ממלכת־הצפון בידי אשור – “שומעים” ש“בני הגולה בונים היכל ליהוה אלוהי ישראל”. והנה, משום־מה הם מבקשים לשתף עצמם במפעל הזה, ולהם טעמים ונימוקים היסטוריים ותיאולוגיים לכך. הנה כי כן, ניגשים הם אל זרובבל ואל ראשי האבות ואומרים להם:

נבנה עמכם, כי ככם [כמותכם] נדרוש לאלוהיכם, ולו אנחנו זובחים מימי אסר חדון מלך אשור המעלה אותנו פה.

ומה משיבים להם "זרובבל וישוע ושאר ראשי האבות לישראל:? פשוט מאד:

לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו, כי אנחנו יחד נבנה ליהוה אלוהי ישראל כאשר ציוונו המלך כורש מלך ־פרס.

הכתוב אינו מסתיר מאִתנו שהתגובה לא איחרה לבוא: “עם הארץ” מתחיל לרפות את “ידי עם יהודה”, מפריע להם בבנייה ו“שֹוכר עליהם יועצים להפר עצתם”. כך “כל ימי כורש… ועד מלכות דריווש מלך פרס”. וכך גם “במלכות אחשוורוש בתחילת מלכותו”, כאשר יכתבו שוטנה על יושבי יהודה וירושלים", וכך שוב בימי ארתחששֹתא.

מזכיר לנו משהו?

* * *

מסמכים בני שלושים וארבעים שנה משתחררים עכשיו על־פי החוק מגנזכּים שונים במדינת־ישראל לעיונם של חוקרים, וחוקרים המעיינים בהם רשאים מן־הסתם לשתף אחרים בחדוות גילוייהם. כך זכיתי גם אני הקטן להעיף עין בכמה מסמכים “פנימיים” של משרד־החוץ הישראלי מראשית ימיו, משלהי 1948, עוד לפני שוך הקרבות האחרונים במלחמת־הקוממיות. ומה שקראתי הוא שהחזיר אותו אל המסופר בספרי עזרא ונחמיה, ובמיוחד באותם פסוקים ראשונים של פרק ד בספר עזרא.

במכתב אחד מאוקטובר 1948 כותב אחד הבכירים במחלקת המזרח התיכון – שאז לפחות היתה עוד מחלקה מרכזית במשרד־החוץ הצעיר, שהוא עצמו לא היה אלא “המחלקה המדינית” של הסוכנות היהודית בירושלים בשינוי־אדרת – על תופעה תמוהה בגבולה הצפוני של המדינה, בקיצור הגליל העליון, והלאה משם. ומעשה שהיה כך היה: קבוצה קטנה של צעירים נוצרים מעבר הגבול הלבנוני השקט פונה אל ישראל, או אל מי שמגלמים בעיניה את מרותה ועצמתה של המדינה־התינוקת עטורת־הנצחונות, בבקשה להתגייס לכוחותיה, ומעלה אפילו רעיונות משונים על היחלצותם של כפרים שלמים מעֵבר לגבול לימין צה"ל. והפקיד הבכיר, איש מלומד ועתיר־נסיון בעבודת “המחלקה המדינית”, שואל בעצתו של הבכיר ממנו: איך להיפטר מן התמהונים הללו (מה עוד שמכירים אנו את טיבם המוסרי המפוקפק של הללו בכלל), וזאת מבלי לגרום להם עלבון צורב מדי.

עוד לא נפטרנו מעונשם של אלה והנה אנו נתקלים בעוד תופעה דומה אך משונה אולי עוד יותר בטיבה, “חמורה” יותר בהיקפה, שקשה עוד יותר “להתמודד” אִתה. הכותב הוא אותו פקיד בכיר, והנמען שוב אותו רב־מג בכיר אף ממנו. הפעם מדובר בשבט שלם, גדול למדי, של בדווים בנגב, שבעקבות נצחונו של צה"ל והשתלטותו על מרחבי הנגב מבקשים הם להעמיד את כל צעיריהם כלוחמים במסגרת צבא־ההגנה־לישראל. מבין השורות מבצבץ ליגלוג־תמהונו של הפקיד הבכיר והמנוסה, בבחינת “לשמחה מה זו עושה?!” מובן מאליו הוא לו, בבחינת מושֹכל ראשון, כי “לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו”, קל־וחומר ולא להם ולנו להילחם יחדיו, שהרי הם “הם” ואנחנו “אנחנו” ובכלל: איך יעלה על הדעת, ומה־פתאום, וכן הלאה וכן הלאה.

השאלה היא אפוא, גם הפעם, איך להשיב את פניהם של הללו מבלי לפגוע בגאוותם ובכבודם־העצמי, שהרי כל המצוי בענייני המזרח כשני המתכּתבים הנכבדים יודע מה חשוב ורגיש הוא במזרח ענין הגאוה והכבוד…

קודם לכן, בימי הקרבות המרים שטרם הכרזת המדינה, השֹכיל מי שהשֹכיל להקים לצבא־שבדרך יחידות של “בני מיעוטים”. מן הדרוזים, לאחר שנוצחו באפריל 1948 בקרב על רמת־יוחנן, מבני יעו קול

הטובים והמסורים של יבנאל ובית־גן מימים־ימימה. אבל אז עוד היה היישוב העברי לחוץ אל הקיר ממש, ואולי אף לא היה סיפּק בידי המפקדים־במקום לשאול בעצתם של בכירי “המחלקה המדינית” של הסוכנות היהודית. כי בימים ההם עוד אין מלך בישראל.

מאז, כידוע, לא היה למדינת ישראל ולצבאה יסוד להצטער דווקא על שירותם של דרוזים, צ’רקסים ובדווים בצה"ל לחילותיו, במשמר־הגבול ובשאר זרועות הבטחון.

הימים האלה, ימי המאבק המחודש, המר והכואב על עתידה וגורלה של ארץ־ישראל, הם־הם המחייבים אותנו להידרש במלוא כובד־הראש ותחושת האחריות ההיסטורית לשאלה: האמנם שוב, האמנם לעולם, “לא לכם ולנו לבנות?”

ושמא, ואולי, כובד־הראש והאחריות ההיסטורית הם המחייבים פריצת־דרך ושינוי־ערכים לקראת פתרון מהפכני של “לכם ולנו” דווקא – למען אחדותה ושלמותה הטריטוריאלית של המולדת, למען ביצור בטחונה, למען הבטחת שֹיגשֹוגה, למען היתוּך כל יושביה בדפוס לאומי־תרבותי משותף?


נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, יולי 1988


המלצות קוראים
תגיות