היתה לי הזכות, בשנת 1982, בתקופת נוכחותה הצבאית המאסיבית של ישראל על אדמת לבנון, להימנות עם מספר ישראלים שעשו, כאזרחים ישראלים, בהתנדבות מלאה, ובמיטב יכולתם והבנתם, להידוק קשרים של הדדיות, של ידידות, של תרבות וכלכלה, בין עמי לבנון וישראל. לא תמיד ראה המימסד השלטוני הישראלי במידה שווה של אהדה את מאמצינו אלה, אבל לבנונים רבים גם טובים – ולא נוצרים בלבד, וּודאי לא מארונים בלבד – השתדלו לסייע לנו בעבודתנו, הוקירו אותה ותלו בה תקוות, והיו שותפים עמנו בכל נפשם ומאודם בעיבוד תכניות לעתיד. בעיקר משום שהאמינו בכנותנו, ואף לאחר רצח בשיר ג’מייל לא האמינו שתהפוך ירושלים עורף לביירות ותנער חצנה ממנה. היו בהם שפעלו מתוך הכּרה עמוקה בעקרון שבּטחונה של ישראל ובטחונה של לבנון אחד הם – וכן להיפך.
אינני נדרש לזכרונות אלה מלפני שש שנים לערך מתוך נוסטלגיה, או מתוך איזה רצון להתקשט בנוצות שדהוּ ונתמרטטו. יש בהם סמיכוּת אקטואלית לשאלות־השעה הבוערות ביותר בארץ־ישראל פנימה.
אחת הטרוניות הנוקבות והמביכות ביותר שהעלו ידידינו ואנשי־שיחנו בלבנון של אותם ימים נגעה בכעין “דממת־אלחוט” או אֵלם־תקשורת, שגזרה ישראל על עצמה כלפי לבנון, כלפי האוכלוסיה הלבנונית לעדותיה ולשכבותיה, בין ביודעים בין בבלי דעת. אין ספק: דיבורים למכביר גילגלו אז ישראלים עם לבנונים, לעדותיהם ולשכבותיהם, הן כמטיילים ואורחים הן כמי שהוסמכו לשאת־ולתת ולייצג ולדווח – אבל דו־שֹיח של ממש בין עמים לא היה. אזרחי לבנון אמנם עקבו בשקיקה, בסקרנות, בלהיטות, תכופות גם מתוך בקיאות מדהימה, אחר דעת־הקהל הישראלית והחיים המדיניים בישראל, ועתוניהם כולם, לגווניהם ולמחנותיהם, שקדו לדווח בהתמדה ובהרחבה על הנושאים האלה. הישראלים, אפילו אלה שחזקה עליהם להתעניין וללמוד, לא גילו בדרך־כלל שום סקרנות אינטליגנטית לגבי הלכי־הרוח בקרב העם הלבנוני, הסתפקו בדיווּחים של סוכנויות־הידיעות או של דוברים ישראליים רשמיים, ובאשר לקונצפציות כלליות יותר דבקו איש־איש במושגים המוקנים ובדעות הקדומות של תנועתו או מפלגתו, המשותף לכל אלה כאחד היה חוסר־התמצאות בהוויה הלבנונית המסוכסכת כמו שהיא, חוסר מעורבות אמיתית, ומידה זו או אחרת של אדישות לגלגנית,מתנשאת, ערלת־לב.
ועל רקע השטפון המתמיד – והנספג בשקיקה – של אינפורמציה ודיסאינפורמציה, ועל רקע של נוכחות תקשרתית מאסיבית של אחרים – בולט היה עד לשַווע היעדר גמור של פנייה ישראלית ישרה ורצופה אל דעת־הקהל, או דעת הקהלים, של לבנון: לא עתון המזוהה עם ישראל; לא תחנת־שידור המדברת אל הלבנונים בלשונם מישראל ובשמה של ישראל, או המדברת מאדמה לבנונית בחסותה ובהדרכתה של ישראל; וּודאי לא תחנת־טלביזיה הנושאת את דברה של ישראל ומגיעה אל כל פינות לבנון. ובד־בבד עם זה, שום נסיון רציני לגייס עתונאים ופובליציסטים לבנונים, אף לא קאריקאטוריסטים לבנוניים – ולא היה מחסור בכמו אלה, לרבות אנשי מקצוע ממדרגה גבוהה ביותר ־ כדי שיציגו את התמונה הלבנונית לפנינו מבפנים ויסייעו ליצירת הדדיוּת ביחסים בין שני העמים, לטיפוח ענין הדדי, סקרנות הדדית, כבוד הדדי, להנחת תשתית של שכנות פעילה ובונה לאורך־ימים.
אכן, הבוסר הלבנוני הקהה את שינינו. אפשר שיַקהה חלילה גם את שיני בנינו אחרינו. אבל חוסר־הענין וחוסר־היזמה שהוכיחו המימסד והציבוריות של ישראל בתחומים הנזכרים למעלה הם האשמים במידה רבה, למיטב הכרתי, בכך שלא הבשיל הפרי ולא היה בפינו כדבש למתוק.
אמיתי שהדברים האלה יש להם “סמיכות אקטואלית” לשאלות־השעה שאנו נִצְלים בהן בימים אלה מבּית – לא מעבר לאיזה “קו סגול” מרוחק ועמוּם אלא מעֵבר ל“קו הירוק” המפורסם להדאיב, ואף מפנים ל“קו” הלזה. לאיזו סמיכות־פרשיות אני מתכוון, ומהו הלקח שמתבקש ממחדלי העבר לעניננו הנוכחי?
אם כן,הדברים אמורים בעמידתה התקשרתית של ישראל מול ה“אִנתיפאדה”, מול תושבים ממרים ונרגזים ומתקוממים בחבלי יהודה, שומרון ועזה; במערכה שיש גורסים שהיא נטושה על עצם חייה ועתידה של מדינת־ישראל.
ואין הכוונה לדרך הטיפול הראויה או המתבקשת בהצגה “חד־צדדית” או “מעוּותת” או “משוחדת” של אירועי ה“אנתיפאדה” בכלי־תקשורת אמריקאיים או צרפתים או יפאניים או הולנדיים, גם אין הכּוונה לצורת הדיוּוח על אירועים אלה בעיתונות העברית, או בתחנותיה של רשות־השידור הישראלית עצמה.
המדובר הוא בפשטות בדברים שחייבת ישראל לדבּר אל סוררים ומתפרעים ומתקוממים בשטחים הנתונים לשליטתה הצבאית, שטחים שמכל הטעמים שבעולם עדיין לא ראתה הכשר לעצמה לספחם, עשרים־ואחת שנה לאחר כיבושם־שיחרורם – דברים שהיא חייבת לאמרם לכאורה, על־פי כל כללי המשחק שבעולם, ומשום־מה אינה מנסה, או אינה מסוגלת, לאמרם.
אמת ששידוריה הערביים של ישראל, הן בראדיו והן בטלביזיה, מציגים את ההתפתחות השוטפת באורח חיובי לישראל קצת יותר משידוריה העבריים או הלועזיים – וזאת, מן־הסתם, במידה רבה משום שהעובדים והעורכים בשידורים האלה ערים יותר ל“מנטאליוּת” של מאזיניהם ולכן ממילא הם מיטיבים לשרת את צרכיה המדיניים־הסברתיים של ישראל יותר מעובדי השידורים העבריים, למשל, שאותם צרכים תופסים אצלם, בכללו של דבר, את המקום האחרון בסדר השיקולים והעדיפויות. אבל באין רשות הרוצה להנחות, ויודעת להנחות, ומוסמכת להנחות, אין אפילו שירותם המקצועי והנבון של אנשי השידורים הערביים יכול להגיע לכלל מערכה ממשית על נפשם של יושבי יהודה ושומרון ועזה. ובחשבון אחרון, הרי על נפשם של אלה נטושה המערכה.
על נפשם של אלה נאבקים הוועדים המקומיים של האנתיפאדה, ועל נפשם של אלה נאבקים גופי ההכוונה המרכזיים, ויהיו טיבם והרכבם אשר יהיו. ועליה נאבקים הכרוזים המפורסמים למספריהם, ועליה נאבקות תחנות־השידור הקרובות והרחוקות כתחנת ה“התנגדות” של ג’בּריל בדמשק וכתחנת “קול הערבים” ו“קול פלשתין” בקאהיר וכתחנתו של אבו־עמאר בבגדאד, וכתחנות־השידור הממלכתיות של סוריה וירדן, וכתחנת מונטה־קארלו שעל אדמת צרפת, וכשידורי הבי. בי. סי. הערביים, וכשידוריה הערביים של מוסקבה. רק קולה המפורש והמוסמך של ישראל נעדר מן המקהלה הזאת, כאילו היא עצמה אין לה כל ענין בנפשותיהם של יושבי ה“שטחים” ולא במערכה עליהן ולא במעשים שהם פרי לחצים הפועלים על הנפשות הללו ופרי תגובותיהן על הלחצים.
והחמור מכך הוא שבאמת אין לה לישראל הרשמית – בין האזרחית־השלטונית ובין הצבאית – כל ענין בנושא הזה כשלעצמו.
היא אינה צריכה לגזור אלם על עצמה בעמידתה מול קהל המתקוממים עליה, מפני שאילמת וכרותת־לשון היא עומדת ממילא. מפני שכל עוד לא תחול תמורה ביחסה ובזיקתה אל הארץ על יושביה, לא תוכל ולא תחפוץ לדבּר אל האנשים הללו, לנהל מערכת־תעמולה (כן, כן: תעמולה!) במגמה להשפיע על בעלי־דבבה.
ודאי: מאחרי דלתיים ובריח יש פגישות ושיחות ודיונים עם מוכתרים ואישי־ציבור; וחוקרי ה“שירותים” יודעים ודאי לדווח על “מגעים” ו“שיחות־רקע” מסוג זה או אחר. עם עצור וכלוא ועם מי שעדיין לא נעצר ולא נכלא; חיילי צה“ל והממונים עליהם ודאי שהם מיטיבים לא פעם,בדרך־כלל בשעת־צורך, לדובב את כלי־הנשק (המבוקרים היטב) הניתנים בידיהם ל”דו־שיח" מתמשך עם נערי עיר וכפר.
אבל אם יש בנו מי שרוצה להגיע למעשים שיוכלו להרגיע את הרוחות – או לפחות לפַלגָן, ואגב כך גם להרבות הסכמה בצד־הישראלי של המיתרס, תוך כדי שמירת אחדותה של הטריטוריה – ספק אם הוא רשאי לכבוש את פנייתו־זעקתו אל קברניטינו: השמיעו קול!
נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, יולי 1988
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.