״מעברות״, ירחון ערוך על־ידי יעקב פיכמן, חוב׳ א', תרע״ט.

בחוברת באו הרבה דברים חמודים: השירים, רשימות־הביקורת של העורך וגם של ר׳ בנימין, העמודים הראשונים היפים של ״בין לבני הכסף״ (כל הסיפור איננו יפה!), רשימותיו הטובות, כמו תמיד, של מנחם פוזננסקי, ובראש וראשונה — סיפורה של דבורה בארון, מספרת זו, שקולה לא נשמע זה שנים אחדות. דרך המספרת הזאת במסירת רשמיה מן החיים, בהעלאת אורותיהם וצלליהם, היא נכונה ומשובחה, ביחוד בסיפוריה האחרונים. ובגלים בהירים ואנוֹשיים יִשָׁטף הלב גם למקרא האֶפּוס הקטן הזה על סנדר העלוב! אמנם, המחפשים דוקא ״פרובלימות עמוקות״, ״רעיונות חדשים״ ו״אופקים רחבים״ בשירה (פרובלימות, רעיונות ואופקים, שאליבא דאמת אפשר למסרם ולגלותם תמיד בשתים־שלוש מלים קולעות) יאמרו על סיפור כ״קצו של סנדר זיו״: לא הוא. מעשה באֶכסטרן לא יוצלח — איזה חידוש יש בדבר? מה סנדר המדולדל כי נפקדנו ופיינברג חבֶרתו כי נזכרנה? אבל מי שׁזכה לעמוד כבר במחיצתו של פיוט זה, הוא יודע, שעל מדרגה זו אין צורך כבר בפתיטיקה ובחידושים מרעישים, ושעיקר־העיקרים ונקודת־הנקודות בפיוט בכלל הם דוקא בקַווים לקווים פשׁוטים, מצוֹרפים צירוּף נפשי ומוּארים באור העצמיות, המזוקקה בכור־הסבל.

במסה ״סגנון־היחיד וסגנון־הרבים״ עומד יעקב פיכמן — בנעימה המיוחדה ל״מפרש הלבן״ הזה של סירת־שירתנו — על המצב הירוד בספרותנו. יש לנו בעלי סגנון-יחיד, יש מתנבאים הגונים — ואין סגנון כללי לנבואת ספרותנו! מפני מה אין? — לא צוּין. איך אומר הרוסי? ״על אין — אין משפט״. מה צריך לעשות? — לא יוּעץ. ומה, באמת, אפשר לעשות? שיוותר כל אחד קצת על סגנון-היחיד שלו לשם סגנון-הרבים? אבל כלום סגנון-רבים הוא דבר שיכול להיעשות בכוונת מכוון? כלום אינו נוצר מאליו בחיי־הספרות כשישנו תחילה בחיי־החיים? אין עצה! בכל אופן, על אמיתת הערתו של בעל־המסה, על אמיתת ההערה כשהיא לעצמה, תעיד גם החוברת שנערכה על ידיו: הלא כמעט לכל המשתתפים בה יש, פחות או יותר, סגנון-יחיד, וסגנון־רבים לכולה — אין.

[״האדמה", חשוון תר״ף: החתימה: ח.ב. צלאל]