– באספת-החברים של “אחדות-העבודה” בשבת זו בענין הוועידה הבאה שמעתי דברים קשים – ויותר מִקָשׁים – נגד “הפועל הצעיר”. שׁמעתי ושתקתי, כי לא תמיד קל הדיבור בציבור. ואולם אחר כך, אחר סגירת האספה, הכני לבי על ששתקתי, והנני רוצה לממלא בזה את חסרוני.

מי הוא “הפועל הצעיר”? ועד מרכזי של חלק ידוע מפועלי ארץ-ישראל. פועלים אלה אינם נבדלים במאומה מאלה הפועלים, שבחרו בוועד המרכזי של “אחדות-העבודה”. כאלה כן אלה נושאים את הדגל האחד. כאלה כן אלה אין ביניהם אף אחד, שלא ירצה, למשל, בהלאמת הקרקע (זה שכאלה כן אלה אין ביניהם אף אחד שיראה דרך ישרה וברורה, איך מלאימים קרקע שאינה לנו – זהו ענין לחוד). כאלה כן אלה מתחבטים ללא-פתרון בשאלה העיקרית: איך לעשות, שהחלוץ העברי הבא לארץ-ישראל, המוכרח לבוא לארץ-ישראל, ימצא פה עבודה פוריה ומשכורת מספקת למחיה. כי המצב בארץ הוא כזה, שעבודת-האדם, גם כשהוא מוצא אותה, אינה נותנת לו לחם לאכול, כי אם רק איזו גרושים, שאינם מספיקים.

אין בנין-ארץ מופשט. יש אנשים חיים הבאים הנה ורוצים לחיות. אם תיווצר האפשרות לאנשים לחיות פה, תיבנה הארץ על ידיהם לעם. אם לא – לא.

יש פה מקומות שוממים. להחיותם ולחיות עליהם דרושים אנשים, קאפיטאלים ומסַדרים טכניים (וגם רוחניים). המעמד הספיקולאנטי שבעמנו לא יתן הרבה – לא זה ולא זה ולא זה. עד עכשיו רק קילקל, רק הרס. התקוָה היא רק במעמד העובד והרוצה לעבוד. אמנם, אם יִמָצאו במעמד הבוּרגני – כְּנֵס, כיוצא מן הכלל – כוחות, שיבואו לעזור לבנין-עתידנו, לא יִדָחו, כמובן, משׁום צד. כלום נדחו הלֶנינים, כשׁבאו ממעמד-האצילים? כלום נדחו המארכסים, כשבאו ממעמד-הבורגנים? יִכשרו לנו גם הרוטשילדים, להבדיל, אם יהיו בבונים.

הכל יֵרָצוּ. ואם מלחמה לנו בבורז’ואזיה היהודית, הן עוד לא בראה פה בורז’ואזיה זו את השדה, שעליו נילחם אתה בפועל. לפי שעה זוהי, לעתים קרובות, רק מלחמה אידיאולוגית בפסיכולוגיה הבורגנית, בהרגלים הבורגניים ובהשקפת-העולם הממונית.

אין ספק: הפרוליטריון היהודי צריך להיות מאוחד. גם בוארשה, למשל, איני רואה, למה לא יעבדו ביחד ה“בונד”, “פועלי-ציון” וה“פאראייניגטע”? איזו אינטרסים מתנגדים מפרידים ביניהם? השאיפות הלא אחדות הן: ביצור ותיקון כלכלי, תנועה חפשית פוליטית, סידור-האמיגרציה, חינוך-העם ברוח-הסוציאליזם. ואם “פועלי-ציון” מוסיפים: פלשתינה, עבודה קואופראטיבית בפלשתינה, וה“פאראייניגטע” אומרים: פלשתינה לא תוכשר ודרושה טריטוריה אחרת להציל את ההמונים היהודים – על כל פנים, לולא הוועדים המרכזיים של המפלגות, המעכבים – וכי לא יכלו המוני הפועלים היהודים בפולין להיות למפלגה אחת, שאמנם זרמים שונים זורמים בה בנוגע לצדדים ולחזיונות שונים, אבל הפעולה היהודית-פרוליטרית העיקרית אחת היא ומאוחדה?!

איני בקי במצב-העניינים שם, אבל פה, בארץ-ישראל, ברי לי, שאין מקום לשלוש מפלגות: “הפועל הצעיר”, “אחדות-העבודה” ו“מ.פ.ס.” – כל פועלי-ישראל צריכים ויכולים להיוועד ולבחור מתוכם ועד מרכזי מן האנשים היותר מוכשרים שבהם, מבלי שים לב ליחסים המפלגתיים שבעבר, כי הן אפילו חילוקי-דעות ממש אין בינינו – חילוקי-דרכים על אחת כמה וכמה שאינם. אמת, יש טונים שונים, יש טמפרמנטים שונים, אבל הבדלים כאלה הן ישנם בין כל אדם ואדם ואף על פי כן אין כל אדם ואדם עושה מפלגה לעצמו. יש, למשל, מתלהבים יותר למעשי הגנה ויש פחות – אבל בצורך ההגנה הכל מודים. יש נמשכים יותר לאינטרנציונל, ודוקא לשלישי, ויש פחות, ולא איכפת להם גם השני, ויש שאין להם צורך כלל באינטרנציונל – אבל מה זה מעכב? יש נוטים יותר לצורה של מושב-עובדים ויש שנוהים אחרי הקבוצה, הקומונה – אבל מי קובע מסמרים? יש מוצאים, ששביתה פלונית היתה במקומה ויש אומרים, שאך למחסור היתה באותה שעה – אבל כלום יש מתנגדים לאמצעי השביתה בכל זמן ובכל מקום? יש קנאים יותר לשפה העברית ויש (כמוני, למשל) החושבים, כי זוהי הדאגה האחרונה, ולא עוד אלא שאילו שאלו אותי: במה היית בוחר, בישוב תעשייתי-חקלאי מבוסס המדבר יידיש, או בישוב קטן תל-אביבי המדבר עברית? לא הייתי מפקפק בתשובתי אף רגע. אבל מה כל זה שייך לפעולה הקשה, האמיתית? מה כל אלה החילוקים לגבי יצירת מפלגת-פועלים חזקה, משפיעה, אחת, בעתיד הקרוב וסידור מוסדות-פועלים נחוצים מאוחדים מיד?

אין מי שלא יודה, כי קיום שלוש מפלגות בקרב איזו מאות פועלים עלובים – זהו חטא. וּועידה כללית של באי-כוח כל פועלי-הארץ היתה צריכה לשים קץ למצב הזה.

ואולם החיים אינם נענים בכהרף-עין לרצוננו. יש גורמים וסיבות ומסורות וסבלי-ירושה, ו“מוכרחים להתחשב עם המציאות”.

ומציאותו של “הפועל הצעיר” היא כלל לא ככאראקטריסטיקה שניתנה לה על-ידי חברינו. אמנם, אי-אפשר שלא להסכים, כי לא כ“פועל הצעיר” מלפני ט“ו שנים “הפועל הצעיר” היום. היום ניכרת בו איזו גאוותנות, איזו התרברבות של “מפלגת כוהנים”. הן שמו הטוב כל-כך הולך לפניו. הן כמה וכמה אינטליגנטים יהודים במערב מלקקים ממנו ממש את האצבעות. בוועידת פראג, זו שהחליטה על “איחוד”, לא נזכרה “אחדות-העבודה” כלל, כי הן רק “הפועל הצעיר” חי וקיים בארץ-ישראל! מכאן טוֹן-הביטול של העתון “הפועל הצעיר” על ימין ועל שמאל; מכאן הפסיעה על ראשי אנשים, שעבדו באותו עתון באמונה ובתום ובשעות קשות מאוד; מכאן אומץ-ההטפה ל”פת במלח ומים במשורה“; מכאן הצידקוּת הרבה ביחס למוסריות של הבחירות, בשעה שהמעשים היו כמעשי הכל; מכאן הפיליטוניות למחאות-ה”קונטרס“, ה”איגרת" ו“החוברת” בשעה זו… אבל כלום זוהי כל המציאות של “הפועל הצעיר”? וכי יצדק מי שידון על המציאות של “אחדות-העבודה” לפי המכתב בענין “פועלי הרכבת”, שבא ב“קונטרס” לפני איזו חדשים? וכלום איזו שורות בלתי-רצויות בעתון “הפועל הצעיר” נותנות את הזכות לדבר על איבת-עם? “הפועל הצעיר” יכול להיות סימפאטי לנו או בלתי-סימפאטי, אבל איבת-עם סמי מכאן. ואם גם נכון הוא, כי רחוק רוח “הפועל הצעיר” מהרעיון של שלטון-עם, באשר גירסתו היא: הכוהנים והעם, הנה מעשיותו בדרך יצירת היש הפועלי מאין, במעבר מִלֹא-עם לעם, נעלה הוא מעל כל ספק ואין לשכחה אף רגע. ולפיכך, אם גם “מהרהר” פלוני או אלמוני מן הוועד המרכזי של “הפועל הצעיר” אינו חביב עלינו; אם גם כל הוועד לא צדק, לדעתנו, בתיאוריה שלו, שלשם מוסדות-פועלים משותפים דרוש ליצור אגודות פרופסיונליות בלתי-מפלגתיות דוקא; אם גם חושבים אנו את תכניתנו, תכנית “אחדות-העבודה”, דרך אחדות-הפעולה ואחדות-הפועלים בחדא מחתא (ולא פרופסיונליוּת לחוד ופוליטיקה לחוד!) – הנה למעשה צריכה “אחדות-העבודה” להיות עם “הפועל הצעיר”. ואם אין דרך אחרת לצאת מן המבוכה אלא בהסכמה להצעת “הפועל הצעיר” בדבר אגודות פרופיסיונליות בלתי-מפלגתיות – עלינו, לדעתי, לוותר. נצחון ענין-הפועלים צריך להיות קודם לכל. וסכנה אין בדבר. גם אגודות-פועלים בלתי-מפלגתיות יהיו בימינו בהכרח מה שהן צריכות להיות. סוף כבוד “אחדות-העבודה” לבוא.

הנה בוועידת פראג התאחד “הפועל הצעיר” עם “צעירי-ציון”; הנה אל מפלגת “הפועל הצעיר” הולך עכשיו ובא גם “החלוץ” – כל אלה עצם מעצמנו, כל אלה בני “אחדות-העבודה” בעצם, ואל תהא “טאקטיקה” מפרידה בינינו. ועד שאנו מתאחדים עם “פועלי-ציון” – דבר שנחוץ לעשותו, אם רק הם יסכימו, כי גם “פועלי-ציון” הנכונים להתאחד אתנו הם בעלי-בריתנו הטבעיים, והלואי שהיינו מאוחדים עם כל מפלגות-הפועלים היהודיות בחוץ-לארץ! – אל נרחיב את הפרץ שבינינו ובין חברי “הפועל הצעיר” הקרובים לנו במקום ובנסיונות-החיים, אם גם המבטא “ציבור-הפועלים” מובא אצלם בסימני-הבאה של לעג וקלס ודוקא במאמר הראשי, המרכזי, של “הפועל הצעיר”.

כי הנה תפקיד הפועלים היהודים בכל מקום הוא ליצור מפלגת-פועלים אחת, שתעזור למעבר הקשה של ההמון היהודי לחיי עבודה פרודוקטיבית. בין כל אמצעי המפלגה הזאת ותעודותיה לא תחסר גם העמידה בברית עם האינטרנציונל הסוציאליסטי של כל פועלי-העולם. גם בארץ-ישראל לא תהא שום מניעה ליצור מפלגה ארצית של מפלגת-הפועלים היהודית העולמית. שאלת-השפה לא תעכב, כי קנאי-העברית יוכלו להיות חברים ב“שפתנו”¹ וקנאי-ה“יידיש” יוכלו ליסד להם סֶקציה בדומה לזו. בלי הפרעה! בנוגע לעצם השׁאלה של ישוב-הארץ על-ידי המון פועלים יהודים אין לזה ענין רב.

ברם מפלגת פועלי ארץ-ישראל, שצריכה להיווצר פה מיד, במצבה ובכוחה כיום הזה, אין לה גם לחשוב על התבדלות מן ההסתדרות הציונית, למרות הרוח הרעה השולטת בזו כל הימים כשם שמפלגת-הפועלים היהודית-העולמית – אילו היתה כזאת – אסור היה לה להיבדל מן הקונגרס היהודי הכללי.

זמן מעבר לנו. ובזמן המעבר אי-אפשר לאסור על ההליכה עם הבורז’ואזיה – או הדומה לבורז’ואזיה – במידה שהליכה זו מסייעת לבנִיה ולחיזוק – איךְ שׁהוא – עמדתו הכלכלית של ההמון המסוער המתפלל לעבודה וללחם.

[מתוך העזבון. החתימה: “אחד המשתתפים”]