רקע
עמנואל בן-גריון
יעקב פיכמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א. יעקב פיכמן בן השבעים: יסוד האהבה

בספר תולדות הספרות העברית החדשה מאת פ. לחובר כתוב מעל לפרק אחד: “ההשכלה של הטעם היפה – דוד פרישמן”. אילו זכה המחבר והיה ממשיך את ספרו עד לימי בני גילו הוא, היה מיחס את אבהות הטעם היפה בדורנו לחברו יעקב פיכמן. יעקב פיכמן, מי שדוד פרישמן היה עורכו הראשון, מייצג ומפתח את הטעם היפה בשירה העברית בת זמננו, בה ובהערכתה.

בחוש אבחנה בין עיקר לטפל, בין משפיע ומושפע, בין מקור וחיקוי לא סגי. אף אם יהיה המבקר מחונן בברכת הטעם – בזאת בלבד לא יקובל דינו על המבוקר והקהל גם יחד. יעקב פיכמן חונן בסגולה מיוחדה – להגיד בטעם, להסביר בטעם.

מוצא ומקור ראשי לטעמו – שירתו שלו, השירה הלירית, מימי “גבעולים” ועד לפסגת יצירתו, אסופת שירי בגרותו בספר “פאת שדה”. יחס ראשוני לו לצורה. הסונטה שלו היא מעין מזיגה חדשה של שתיים: הסונטה האירופית שמימי ההשכלה והקלאסיקה החדשה מכאן והסונטה העברית שגדלה על אדמת איטליה מכאן. המודרניות של פיכמן, ה“מערביות” שבו־ עבריות הן בשורש נשמתו, מורשת חיה של מטפחי היופי במחנה ישראל, אלה שלא נתנו להוציא את שיר השירים מפשוטו. צא ולמד, שהוא המאומן להקדיש עיונים ומסות מעמיקים לסופרי המופת של העולם, השקיע את עיקר כוחו לעשות אזניים ונפשות לנחלה העברית. ליצירות מוריו ורבותיו בני דור הבשורה ושל חבריו בני דור קיום ההבטחה. יצירתו, וכן משנתו, מקור הן ולא תרגום.

בראשית הייתה לו האהבה, היא אהבת היפה לכל גלגוליו – בטבע ובאדם, באמונה ובאמנות, בלשון ובספר. נפש המשורר אחת היא עם נפש היקום ועם נפש האדם, נפשות אילמות ומנגנות, וקולו בת־קולם הם. “בשחור לילות הסכנתי להקשיב/אל דממת אילן כאל נפשי”. אולם בכלל הטבע גם אכזריות הטבע, ובכלל כל יופי באשר יתגלה צפון גם סוד האבדון. תהום פעורה לרגלי חוזה־אמת, ולא יכסנה, אך גם לה יכול תוכל האהבה, תוכל השירה.

“ואת התהום חונן”.

דבר, ט“ו בכסלו תשי”ב (14.12.1951)

 

ב. במלאות לו 75 שנה

יעקב פיכמן – יצירתו שירה וביקורת. שירתו היא ספרות יפה במידה יתרה משירת חבריו; ספרות יפה זו היא אמנות־אחות לציור ולמוסיקה. ואמנם מסימני שניהם אתה מוצא במכלול יצירתו; שירתו – ציור מתנגן. אכן מידת התיאור הוא המכנה המשותף הן לשירת פיכמן והן לביקורתו. אמנות וטבע, שניהם שרשיים הם והשפעתם אחת: היא היא חוויית היופי המצטללת בנפשו של המשורר ומאצילה על כל גילוייו. כחציים של כתבי פיכמן, ואולי חלק גדול מזה, מוקדש למניחי היסוד לספרות העברית בשלושת הדורות האחרונים. כתביו אלה הם, כמובן, גם תולדות הספרות, אף תורת הספרות, אך בעיקר – זיכרון הספרות. תרומתו של פיכמן להבנת הספרות העברית החדשה וללימודה הוא חלקו האישי בה; שכן נפשותיה שוכנות בנפשו.

סימן משותף לו ולבני גילו – עמודי תור הזהב שנתברכה בו הספרות העברית עם השתרשותה בארץ המחודשת: כולם לא רק ראשונים הם, סופר סופר וחלוציותו, אלא הם בה במידה גם אחרונים. אישיותם היוצרת יונקת וניזונה מעצם הולדתם על פרשת דרכי התרבות ותולדת העם. פיכמן, “אירופי” יותר מחבריו, וכמובן זה גם “מודרני” מהם – אירופיות זו ומודרניות זו לא רק שהן חידוש, חידושו שלו, אין להם גם כל המשך. שכן היה ונשאר בהן מבחינת גילוי אירופה ואמונה באירופה – אמונה במסורת ובערכי חיים שפרנסו את הדור כל עוד ההגמוניה התרבותית לא עברה אל מעבר לתחום אירופה. שירת המשורר וחשבון עולמו, שהורתם במזרחו של המערב, קיבלו מן המערב אך התבטלו מפניו, ועם כל ההשפעות שקלטו, נשארו מקור.

ספרו “שירת ביאליק”, הספר הראשון לכתבי פיכמן המקובצים, נכללים בו עשרות פרקי ביאליק שלו שכתבם עד שנת הופעת הספר, לפני כעשר שנים. כל אחד ואחד מהפרקים האלה מעיד, כי “תלמיד־חבר” זה, באשר ילך ולאן יפנה, תמיד יגיע אל אותה מטרה; יצירת ביאליק היא כעין ציר או קוטב למצפן שלו. אכן, הוא שגילה שבעים פנים בביאליק, כשם שהלך בשבעים שבילים אל ביאליק. ודרך הארת הדמות הזאת קרע אשנבים לספרות בכללה וליהדות בכללה.

נגעת בביאליק בתור נושא, ובחלקו של פיכמן במדרשו של ביאליק, עליך להזכיר חלקו של מי שהיה חבר קרוב לפיכמן ותלמיד־חבר לביאליק אף הוא: פ. לחובר ז"ל. ואמנם, לחובר ופיכמן העמידו כאחד דמותו של ביאליק בהיכל ספרותנו. לחובר ירד לשרשי הסופר, פיכמן בָּן ללב המשורר. הייתה זאת שותפות בלתי מפורשת, שהניחה בידינו יסודות של הערכה והכרה, אבחנה ובינה בפרשה זו בפרט ובספרות העברית בכלל.

פיכמן המשורר לבו קורא וחוזר וקורא לו לתהות על כבשונה של שירה ולפרש גילוייה בפני הרבים. ספרו “בבית היוצר” (תשי"א), אסיפת חלק ממאמריו ורשימותיו על בעיות הספרות, שוב אינו הצהרת שיטה לימודית (לא כל שכן – מדעית), אלא פסיפס של ניסיונות שמוצאם אחד ומגמתם אחת. ההתבוננות הייתה לבינה, ההסתכלות – להשכלה. ושיר לשיר יביע אומר.

שירתו העצמית של פיכמן על שתי נתינותיה – שירים ושירים בפרוזה – נעימתה לירית ביסודה, וללא סטיות. גם הפואמות שלו הן ליריות, וכן ניסיונותיו בשירה דרמטית. לא ההתרחשות עיקר, אלא רחש הלב. באחת מרשימותיו העיוניות הוא מסתייג במפורש מתביעת “אקטואליות” ליצירה בת זמננו. גם השירים שלו אשר הימים שבאונו נזכרים בהם והדם בא בהם (כגון “שיר השלום”, שנכתב עם העלאת זיכרון השואה ביום תום הקרבות במערב המשוחרר, או אפילו “בלילה ההוא”, שנכתב לזכר כ"ט בנובמבר 1947), אינם יוצאים מכלל היגיון וחביון. מאידך גיסא, הרי הוא נשאר תמיד אדון לרגשותיו. אין לומר, שאמנותו היא “ביודעים”, אבל אינה גם כלל ועיקר בהיסח הדעת. האמן שבו שולט על היהודי שבו; והאדם שבו אף נכנע לאמן שבו, נכנע ברצון.

פיכמן הרחיב גבולות צורת השיר העברי החדש, בעיקר לאחר שעבר מִנגינת ה“מלעיל” אל נגינת ה“מלרע”. הצורה אינה מקרה לו; סונטה מאת פיכמן אין להוסיף עליה או לגרוע ממנה שורה. יצירותיו אלה תשמשנה, ללא ספק, דוגמאות מאלפות למשוררים שיבואו (אינני דן כאן בהשפעתן הברורה אך החולפת, על האסכולה הקרויה “מתקדמת” בשירה העברית החדישה), ומה גם שיחסו אל הצורה הוא כיחסו אל עולם השירה בכלל: אהבת נעורים. מה שאצל אחרים נעשה עם הימים ל“מלאכת מחשבת”, אין יוצא אצלו מכלל קדושה, שהיא קודמת הן למחשבה והן למלאכה.

מטבע שירתו הוא מחייב עולם ומלואו. במונח לועזי שדוף ושגור קוראים למידה זו בשם “אופטימיות”, ואולם מתוך אהבת האור הגיע לראיית האור. התוגה החרישית שבשיריו הבשלים אף היא מסגולות היום היא, שכן אורו אינו דווקא אור השמש בצהריים כי אם אור השחר המפציע, ואורו האחרון של היום הנוטה לערוב. כיוצא בזה מראות הטבע שלו אינם של שקט מוחלט המשרה אף עליך שקט, אלא של ענף מתנועע קלות ברוח, של ים רוגש ורוגע לסירוגין. ותנועה בלתי־נתפשת זו היא אחת עם ריתמוס השיר, עם רחשי הנפש.

מראה העיניים הוא משמע האוזן והמיית־הלב.

דבר, י“ב בכסלו תשי”ז (16.11.1956)

המלצות קוראים
תגיות