רקע
עמנואל בן-גריון
יעקב שטיינברג
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א. עם פטירתו

כתביו היו תעלומות חכמה. צפונות ההוויה היו גלויות לפניו, אך בבואו להגידן כאילו החביאן שוב בבית גנזי היצירה. האמת שאחז בה בידיים שלא רעדו – גחלת לוחשת היא. והוא את הלחש שלה העביר ללשון שירתו.

יוסיף דעת יוסיף מכאוב – קללה זו ברכת יתר היא ליחידי סגולה אשר בהוגים. כי מהי מארת הדעת – לדעת ולהוסיף לדעת, בלי לכאוב ולהתעצב. יעקב שטיינברג נוקב היה בשכלו הבלתי רחים – וחונַן במתת הכאב, היא שהפכה את שבט משפטו לחסד המכתם וההיגיון.

דבר, א' באב תש"ז (18.7.1947)

 

ב. בחידות

התורה מייחסת יתרון למידת “פה אל־פה” לעומת מידת “בחידות”, בדַבֵּר האלוהים אל עבדיו. גם בשדה השירה והמחשבה נקבל את ההבחנה הזאת, כסעיף של הערכה ומתן טעם. אלא שבראש וראשונה נשאל למקור, ונפשנו צמאה לשמוע דברי אלוהים חיים, כגלויים כסתומים.

יעקב שטיינברג, שהלך מאתנו, שירתו ענתה בו “בחידות”, בחידות מני קדם. בשלוש צורות ספרותיות: בסיפור, ברשימה, בשיר – הביע צפונות וסתומות, נשא משלים ומשלות. בכוּר הצער של עולם נבחן חזונו. פתרוניו אכזרים מכל אכזר, ואם יש מנחם הרי הנחמה בה בחידה.

הוא שר למעטים. לפענח רזיו, אמנם, ישכילו נאמני השירה, תלמידים־חברים התוהים על היסוד ברצון, מתמכרים לו, מתעמקים בו, נאבקים איתו ויכולים לו; ואולם נשאר עוד גן החלום גם לאחר שברו, ואותה השארית היא שיקרה שבעתיים. חקר המשורר ממצא, סוד יראים – לאלוהים.

אך מוזר ומפליא: משורר היחיד, משורר לנפשו הסוררה – בימי תחייתנו, שזכינו לה ללא זכות, לא אלמן חזונו, לא עזוב ועצור. למי אני עמל – זעק והתייאש הגדול ממנו בדור אחד בלבד, ושעריו דווקא פתוחים לרווחה; והנה מי שהקים, לכאורה, נחלה לעצמו ולבני הגותו הספורים, בשעת התנחלות העם אף נחלתו תבוא על הגאולה. גאולה פירושה גם תמורה. והוא, בעינו הבלתי משוחדת, ראה גם את הנולד הזה, ברכת עממיות מאוחרת העתידה ליפול בחלקו – במחיר אחדות היצירה, היא יחידותה:

וַאֲנִי אִם אֶרְאֶה אָז בְּעֵינִי הָעֲשֵׁשָׁה

כִּי בָא הָעָם לְלַקֵּט חֲזוֹנִי הַמִּתְפּוֹרֵר –

וְאֵבְךְּ בְּגַאֲוַת הֶבֶל לְמַרְאֵה זוֹ יְרֵשָׁה

עֲרוּפַת הוֹד כְּלֶקֶט לֹא יָדַע יַד מְשְׁוֹרֵר.

הפועל הצעיר, ו' באב תש"ז (23.7.1947)

 

ג. שנה למותו

המשורר יעקב שטיינברג מת לפני שנה, ששנת נצחים היא לנו. כאילו על הנבו מת, אך נתברך לעבור את הירדן הזה. בן ששים במותו, ולילותיו כימים ליצירה וליגון – הרי לך מאה ועשרים. אכן הגיע מעבר לסף הבגרות החזונית־נבואית, שהייתה מנת חלקו: משורר־נביא בישראל המתחדש, אשר נביאיו האחרונים, בני הדור הזה, היו מוכיחים את עצמם ומנחמים את עמם, ממיתים את נפשם הם בבשרם את כלל אומתם בשורת התיקון והשיבה לתחיית עולמים. משורר־נביא, אשר נבואתו באה והייתה בימי פורענות אין־קץ, ימי מבול וצרוף בכור העתים האכזריים – את טעמם טעמנו ונוסיף טעום והרגש עד היסוד בם; ובה בשעה לבנו עולץ, ועולה על גדותיו, מברכתה של השעה הגדולה הזאת. לא נוכל שלא לשאול את גופנו שאלת תם ונכלם ועני מדעת, אשר שר הגורל לקח אותנו בציצת ראשנו והגיענו עד כאן: מי הגיענו עד כאן?! והתשובה היא: חזון המשורר הוא שלבש קרום והפך מציאות. נוסחה קדומה של המשנה הראשונה של פרקי אבות אומרת: זקנים לנביאים ונביאים לסופרים. בדומה לזה אנחנו אומרים: הסופר העברי – נביא הגאולה ומביאה. ובמשמעות הזאת אנו מעלים את שמו היקר של אחד המשוררים וההוגים הדגולים אשר לנו. תכלית חלומותיו ישראל ינוקא. הנה נולד וקם הילד, ועל שם מי ייקרא, אם לא על שם אבותיו?

אביא זכר וראיה לדבר מתוך כתבי שטיינברג.

בסיפורו “החג' מחפצי־בה” – אגב, אחת היצירות המובהקות, והנדירות, אשר השם המגדיר “סיפור ארץ ישראלי”, במובנו המקורי, יהלום אותם – בציור הקצר והנמרץ הזה מסופר על יציאת אחרון הערבים ממקום שהפך לנקודת ישוב. לא הייתה לו, לזקן העיקש הזה, כל עילה להישאר במקום אשר אדמתו נמכרה ליהודים, שבנו להם ביתם שם, וכל השכנים עזבוהו. אך ישיבתו לילה לילה על אבן־שתייה, הוא וכלבו, הייתה – ביודעים־לא־יודעים – תפיסת מולדת. והנה בא היהודי, והארץ דיברה אליו באלף קולות נשכחים, ומילא את החלל געגועים משלו. החלו להיאבק געגועים בגעגועים היאבקותם האילמת. אך בעצם לילה אחד נטש אותו זקן, הערבי, את אדמתו, משנפגש עין בעין עם אחד הזרים והכיר עמוקות, כי עצמוּ געגועיו של זה מגעגועיו הוא.

המשורר ראה את הנולד, בהרגישו את ההווה, והקדים לרקום חוטיו הסמויים של משל אדיר, אשר נמשָלוֹ, כעבור דור היה למנת כולנו.

המשורר היה בן העלייה השנייה. באותן השנים, שלמולדת היו עדיין, אם לדבר בלשון ימינו, משלטים מעט מזעיר, נוצרה הרגשת מולדת מיוחדת במינה. ואין דומה לה חוויית המולדת של יתר העליות. גם לזאת האדיר לתת ביטוי בסיפורו־רשימתו שהזכרתי. הנה ראשית לשון תאור הנוף, מפי אחד מעיד על עצמו:

מחדרה, מקום החורש הטוב, עליתי באחד הימים אל גבעות הקבוצה אשר בחפצי־בה. המקום, נוף־שברים שומם הנשקף על פני הים, נראה לי כה גלמוד וכה מוסתר – אין אף כברת ארץ בינו לבין חדרה הנטועה. חמדתיו וישבתי שם ימים. לא במהרה קניתי לי הרגל תפיסה: העצים הרבים, שהייתי מעדר תחתיהם במורד הגבעה, נראו לי כענוגים או כעמוסים חובה. רצועת המים המשחירה, הכפופה אל הים בתוך נקיק נחל צר ועמוק, נראתה לי כרחוקה, הנתונה בשפי, כיוצאת מן הסדר הרגיל של רמזי מולדת. לא נועזתי כמעט לרדת אליהם, אל המים אשר יקרי־דמות הם בכל מקום בארצנו.

התיאור עצמו שופע רמזי מולדת. “המים אשר יקרי דמות הם בכל מקום ארצנו” – ספוג ורווי כל משפט הכרה עמוקה של העיקר, של לב הדברים, של הסמוי מן העין והגלוי ללב. והוא דינם ואופיים של מאמריו־משליו הקצרים של יעקב שטיינברג, אשר קרא להם בשם כללי, ללא בקשת גדולות: רשימות. בהן רשם ומסר למשמרת את התמצית שבתמצית של ערכי יהדות: לשון ושירה, מדרש ומעשה, עם וארץ. הוא אהב את הערכים ההם אהבת קנאי, אך הוא הבין לנפשם הבנת מי שחלקו עם הסוד שלהם. הנה ריש מסתו על התנ"ך, דברים אשר אילו אחר היה אומר מעינם, היית אומר כי אהבה עיוורת מדברת מלבו, ואילו אהבתו פקחית הייתה, וזיכויו זיכוי אמת:

בים הנצחים יש שרטון פלאים אחד ושמו התנ"ך. נשמות עמים, כנשרים טסים או כצפרים עפות, יבואו אליו לעתים למען בקש על אדמתו התמה את התעלומות הקדושות המזכות את החיים; ואולם יש עוף אחד פלאי המקנן שם כל הימים: זאת היא הנפש הנמהרה של עם ישראל הדוגרת באי התמיד את כל עתידותיה.

לא יכול היה יעקב שטיינברג להיות סופר ארץ־ישראלי כזה והוגה ישראלי כזה אלמלא היה משורר, נאמן עם שורתו אשר גורלו האינדיווידואלי כאילו נועד לו מלידה בכל עם ועם: להיות יגונו יגון עולם, מנת חלקו בחיים – העוני, ושכר כל עמלו – שלא יכירו בו. גם את הצער המשולש הזה נשא בחובו; ובשעה שבחיים ידע, מתוך תחושת עצמאותו, ותודות לשנינות שלו, היא אחותה של החוכמה, את הביטול, הרי גאל את צערו זה בשיריו, הם גולת הכותרת ביצירתו המשולשת. עם יובלו החמישים כונסו כתביו על שלוש מערכותיהם: שירים, סיפורים, רשימות; אך בעשור האחרון לימי חייו נתברך בברכת בגרות אחרונה זו שניתנה ליחידי סגולה. כזה גם חזה, בלתי מרומה, את אחריתה של נחלתו הוא, אשר אם פעם תהיה של הכלל, והיֹה תהיה: לא יישאר בה עוד מן הפרט, אף לא זכר שמו;

כְּטוֹב לְשׁוֹן בּוֹנִים כֵּן תִּיטַב עוֹד אַחֲרִיתִי

בִּמִשְׁלֵי דוֹר יְשָׁרִים וּבְמַרְאוֹת עַם חֲדָשִׁים;

אֲשֶׁר יָדַעְתִּי דוּמָם וּכְסוֹדִי עַז דִּמִּיתִי –

וְהָפַךְ נִגְלוֹת רַבּוֹת וִיהִי לנִיב אֲנָשִׁים.


חֲזוֹנִי אֲשֶׁר רָבַץ בְּסֵפֶר לֹא־פָתוּחַ

כִּדְמוּת בּוּל אֶחָד נִדָּח לֹא נִסָּה אִישׁ הֲזִיזוֹ –

וּבָא עֱלִי הַזְּמַן הַמְכַתֵּת גָלְמֵי רוּחַ

וְכִתְּתוֹ לִשְׁבָרִים וּלִזקִּים יַךְ חַזִיזוֹ.


וַאֲנִי אִם אֶרְאֶה אָז בְּעֵינִי הָעֲשֵׁשָה

כִּי בָא הָעָם לְלַקֵּט חֲזוֹנִי הַמִּתְפּוֹרֵר –

וְאֵבְךְּ בְּגַאֲוַת הֶבֶל לְמַרְאֵה זוֹ יְרֵשָׁה

עֲרוּפַת הוֹד כְּלֶקֶט לֹא יָדַע יַד מְשׁוֹרֵר.

הם חיי העתיד הנועדים לשירה רבתי של איש לא הגיע אל המנוחה מעודו. ואמנם, לעולם לא תתן מנוח. בה, בשירה זו נאמר: ואף על פי כן נוע תנוע!

דבר, י“ב בתמוז תש”ח (19.7.1948)

המלצות קוראים
תגיות