רקע
עמנואל בן-גריון
יהודה בורלא
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א. ליובל החמישים

פאתי מזרח

רעיונותיו ונושאיו הכלל־אנושיים של משורר עומדים ערומים ותלויים באוויר אם אינם יוצאים חתומים בגוון פרטי, אם אינם לובשים צורה מסוימת של חיי עם מיוחד ונבדל, של חיי שבט מיוחד ונבדל. המסגרת הצרה, לכאורה, היא היא המבליטה את התמונה. תמצית כל הפרחים המעורבת וממוזגת היטב היטב עלולה אולי להביא לנו תועלת מדעית – את הרוח המרחפת מעל לטבע כולו, את האל הבורא, לא נכיר אלא אם נעמיק להסתכל בפרח אחד ונפרד הצומח לפי תומו.

אולם מי שמתאר סביבה לאומית־דתית מיוחדת במינה אין אמיתתו הפנימית ונאמנות שליחותו האמנותית ניכרות אלא בזה, שדבריו מתקבלים גם על ליבם של אלה העומדים מחוץ למחנהו. שמעתי מפי אדם אחד, בן העדה הספרדית: מי שאיננו בן עדתו של בורלא, אינו מסוגל כלל להבין את דבריו. אך למעשה נוכחנו לדעת את ההפך מזה: כל קורא עברי, בין אם הוא מיוצאי המזרח ובין מיוצאי המערב, נהנה מיצירותיו של חורז חרוזי פנינים זה וגם הולך ומתעשר על ידו ברוחו – והעובדה הזאת היא היא המכריחה אותנו להודות ולהכיר בחסד העליון שהושפע על יוצרן. התלהבות התום של הקורא הספרדי מכתבי המשורר הספרדי אינה מלמדת אותנו אלא זה, שגם בתיאור חיי בני משפחתו קלע המחבר אל המטרה ולא החטיא; וכשאנו, לא־ספרדים, מתפעלים ומזדעזעים על ידו, יש לנו בזה אישור רשמי, כביכול, כי לא איזה קסם “אקזוטי” שיחד אותנו, אלא, להפך, המקוריות שבדברים, הזרים לנו רק למראית העין, היא היא ששכנעה אותנו.

ניניהם של יוצאי ספרד ובני ירושלים יש להם גוון לאומי־דתי משלהם, הראוי להכרה כמות שהוא, וגם זקוק להצלה באמצעי הספרות בטרם תהיה בו יד הטמיעה שתבוא בהכרח במצרף התרבות האחידה של הדור החדש. המשורר הראשון שקם לנו בימינו מן הספרדים, אחת הסגולות היקרות שלו היא זו, שהוא מאיר באור גדול את חיי אחיו־עדתו מבפנים ונותן את זיכרון העבר וההווי שלהם למשמרת. אין לך מליץ נאמן למציאות דתית מיוחדת מן המשכיל המשוחרר שאין לו צורך להילחם בדת, ועם זאת הוא גם רחוק מהטפה דתית, משאיפה “לגייר” את זולתו. שרידי קדומים מימי התאבנות הדת אינם מכעיסים, אם האנשים המשתמשים בהם מוסיפים להיות בכל אופי חייהם בני ימי הביניים ונמצאים בסביבה שגם היא עוד לא עברה בהתפתחותה את תחום ימי הביניים. המלבוש הדתי של בן העדה המזרחית הוא, כביכול, עור בשרו, וממילא הוא הולם וכשר; האמונה העממית־הטבעית מוצדקת אפוא כאן על ידי זה שהיא נשארה בתוך תחומי מוצאה. גם הצד הרוחני העליון של הדת עמד כאן בעינו, כמו שהיה לפני כמה מאות שנים; הספרדים יונקים עד היום מן הקבלה, בעוד שאחיהם האשכנזים נתונים חלקם תחת יד החסידות, בתה של הקבלה. גיבוריו של בורלא הם בהליכות הדת כוהנים ונשי כוהנים, והמחבר מספר על אודותם מבלי לדרוש מן הקורא שילך בדרכיהם. כל אשר אנו מכנים בשם “אמונה טפלה” אינו מכביד אפוא כאן, אינו עול ומשא; אדרבא, לפנים מן הגדר הדתי־לאומי נשמרה לנו בטהרתה המציאות האנושית הלוקחת את לבנו.

נוסף על הקסם ה“אתנוגרפי” של האווירה הפולחנית הזאת, משפיע בורלא על קוראיו גם מהוד הקסם ה“גיאוגרפי”, בתארו לנו – וגם בזה הוא הראשון בספרותנו – את לבב ירושלים, עיר הקודש, העומדת לפנינו בזוהר של שקיעה תמידית, עתיקת יומין ובלתי תלויה בזמנים ובתקופות. יש בו, בסיפורו של בורלא, מן האוויר ההררי ומן הקרירות רבת הסוד והרז של כוכים, מערות, חורבות. יש בו, במספר בורלא, מתכונותיו של זקן סגי־נהור היושב על אם הסמטאות שבעיר העתיקה ומלחש באוזני שומעיו את הבדיה המתמיהה ביותר: את בדיית הריאליות.

המספר

סגנונו של בורלא, הפשוט למדי, אינו שונה הרבה מן הסגנון הפרימיטיבי של האגדה העברית העממית, זה שהוא מעין ערב טבעי של הדי הספרות הדתית הקלאסית והלשון המדוברת של העם. הוא משתמש במשלים בלתי מסובכים, בהם מתבל המספר העממי את דבריו. “כאדם שהוא הולך בחבורה, ובני לווייתו נעלמו פתאום מן העין ועזבוהו לנפשו – כך עמדה תוהה.” “יש והלך גלמוד, עושה דרכו בחשכת לילה, נחשל ויגע, יביט לפתע ויראה והנה הובילוהו רגליו לפני תהום פעורה לפניו, אז יירתע אחור וימהר לשוב אל דרכו אשר הלך בה – כך אזרה חיליה לשוב אל אורח חייה.” אולם הדבר המשנה את האפיקה הבורלאית מן האפיקה העממית, הוא כוחו המיוחד בהעתקת שיחות גיבוריו, בייחוד כשהם מדברים אל נפשם. בורלא הוא אמן הדו־שיח ושיחת היחיד. הוא יודע לפתֵח לפניך התהוותו של רגש עיקרי, מן השורש עד הצמרת, בדייקנות קיצונית הגובלת באכזריות, וכשאתה מביט דרך משקפיו לפנימיותה של הנפש, ואפילו של הישר באדם, הנך מזדעזע.

סיפור המופת של בורלא הוא, כפי הנראה לי, הנובלה “בקדושה”; על כל פנים ניתן לעמוד על ידי ניתוחו של סיפור זה על טיבו של המספר, על מעשה רקמת עלילותיו, על הדרך שבה הוא הולך ופורש את יריעת חיי גיבוריו וגיבורותיו, ועל חידת קסמיו.

החכם “הרבי” יעקב חי והאישה הצדקת “בוסה” רבקה די אלחנן באו בברית נישואין לפני ט"ו שנה, ועדיין לא זכו לזרע אנשים. והנה מקבלת האישה ירֵאת־ה' על עצמה לתקן את המעוות: היא מחפשת ומוצאת לבעלה אישה שנייה, צעירה לימים והגונה, ומכריחה אותו כי ישא את הבתולה, למען היבנות ממנה. אולם גם השנייה הצעירה לא מיד מתעברת, ואשת הנעורים מתחילה לראות באשת הזקונים את צרתה. הקנאה אוכלת את לבה. קורבנה אשר הביאה בלב טהור נראה לה כקורבן שווא, ומה שביצעה בנפש חפצה הוא לה עתה סבל גדול מנשוא. אך אותה שעה שדעתה כמעט נטרפת עליה ממכאוב ומחרטה, מגיעה אליה הבשורה כי העלמה הרה; זעמה עובר, והאהבה שאינה תלויה בדבר חוזרת ונעורה בקרבה, רגשותיה מזדככים.

הסיפור נפתח בתיאור מפורט של סביבת הגיבורים, רקע ומסגרת המעשים: העיר העתיקה, הסמטה, הבית והחדרים בו. אחרי פתיחה זו מוליך אותנו המחבר לעצם העניין. בוסה רבקה העקרה מזמינה לביתה אישה אלמנה ממכרותיה הרחוקות, ומגלה לה, כי בחרה את בתה סולטאנה להיות אישה שנייה ויולדת בנים לבעלה. בפרק השני מגלה בוסה רבקה את סוד לבה גם לאחיו הזקן של בעלה, למען יהיה הוא ממליץ לפניו על תוכניתה. היא מדברת גם על לב הנערה עצמה במעמדה של אמה. בבית חגיגת ל"ג בעומר, הילולא דרבי שמעון, ולב הנערה הצעירה ירון ויגיל בקרבה למחשבה, כי בקרוב תיספח אל משפחת צדיקים זו. בוסה רבקה, הרואה את עצמה כאם שנייה לנערה, כדודה, כאפוטרופוסית, קונה לה את התכשיטים הראויים לכלה, מכינה לה שמלות, ואפילו את יצוע הנישואין היא מתקינה. ביום החתונה היא שופכת שיחה לפני הכותל המערבי, ובליל החתונה היא מסתתרת מחוץ לתחומי הבית. הסיפור הגיע לפסגתו, ועתה אנו יורדים והולכים דרגה דרגה. הסכסוך הראשון בין שתי הנשים פורץ בשל דבר קל ערך: הצעירה עורכת את השולחן בימות החול בהידור של יום שבת, ומפריעה בזה את הסדר הקבוע בבית. הסכסוך השני יש לו גורם חשוב יותר: עקרת הבית חלתה, הצעירה מכינה את התבשילין לארוחת ליל שבת, מוסיפה על דעת עצמה מנה אחת, וזוכה על ידה לכבוד ולתהילה גם מצד הבעל וגם מצד יתר המסובין. אותו לילה מחכה האישה אכולת הקנאה לבעל, והוא לא בא – הוא העדיף עליה, זו הפעם הראשונה, את האחרת, את החדשה. והנה מביא הבעל יום אחד שמלת פאר, אדרת פרווה, היאה רק לצעירה גבוהת הקומה! הוא אמנם רכש את החפץ במקרה, במכירה פומבית, ונפתה על ידי ההזדמנות הבאה לידו, ורק לאחר הקנייה נוכח, כי עוד פרווה אחת כזאת אין למצוא בשוק. אולם סאת הייסורים של אשת הנעורים הנעזבה כבר נתמלאה. היא מטיחה דברים כלפי צרתה וכלפי בעלה, ותוך כדי כך היא נדהמה מההכרה, כי עטרת צדקתה נפלה, חוללה. ופתאום קורה הנס, נס ברכת בטנה של הצעירה. הקללות שבפי הגברת נהפכות לברכות; היא עומדת לפני בני ביתה, מבקשת מהם סליחה ומחילה ומודה בכוח ניצחונה ונצחיותה של האהבה הכול־יכולה.

מלבד המבוא, שהוא תיאור הסביבה העומד בפני עצמו, נכללו עוד בסיפור שני עניינים־שבינתיים, הבאים להבהיר בדרך עקיפין את דמויות הגיבורים הראשיים: עניין ויכוחו של הרבי יעקב עם סוחר אפיקורס, שעד עתה היה שורף בהבל פיו את כל החסידים היראים, ועתה נוצח על ידי חסיד אמיתי זה, שהגדולה במעלותיו היא מידת המתינות; ועניין שני, שבוסה רבקה עצמה מספרת עליו לרעותיה: פעם עלה בידה להשלים בין איש לבין זוגתו, ומתוך סיפורה אנו רואים אותה במידת חסידותה הגדולה ובחוכמתה.

הגיבורה הראשית בסיפור היא עקרת הבית העקרה. יש בה בדמות זו מתכונותיהן של ה“אמהות”, שעם כל קנאתן וקנאתנותן הן נשי חיל למופת. פגמיה וליקוייה של הגיבורה בולטים ונראים לעין, ועם זאת, או דווקא משום זאת, היא נראית לנו נעלה בנשים. דמות האיש בעל שתי הנשים נראית בתחילה חיוורת במקצת, אולם עם מהלך הסיפור אתה מכיר שהמחבר לא התכוון לעשותו סמל של קדושה וחסידות, שהן הן מידותיו, אלא סמל החוכמה, חוכמה דתית וחוכמת החיים כאחת. אדם זה שקיבל את אשתו השנייה מיד אשתו הראשונה בתמימות הלב, בלי הרהר הרבה בדבר, עומד בשעת הסערה המתחוללת כקברניט מנוסה ונוהג את ספינתו בחוכמה ומתוך מנוחה של גבורה. יודע הוא את כל המתרחש בלב אשתו שאינה יכולה לעמוד בפני כוח המעשים אשר היא עצמה יזמה וחוללה אותם, אך עם זאת הוא גם יודע ומכיר, שלשווא ינסה לכבות את האש האוכלת את ליבה, ולפיכך הוא משתדל בעיקר להדריך את הצעירה, את הילדה, לנחם אותה, לשמור עליה שלא תתעה מן הדרך, שלא תופרע מנוחת נפשה ולא תיבטל בלבה יראת הכבוד כלפי הבכירה. את הצעירה עצמה תיאר המספר בכל צבעי התום והבתוליות; היא תמימת נפש ורוח, תינוקת אשר לא ידעה איש ולא את דרך החיים, וצניעותה צניעות טבעית. תפקיד מיוחד ממלאה בסיפור הגברת אמא, אמו של החכם. היא מביעה את דעתה־רצונה רק באותות וברמזים, אך היא אשר עוררה בלב אשת בנה תוך דרישה אילמת את מחשבתה הקדושה.

עם קריאה ראשונה בספר קיוויתי, כביכול, כי סוף סוף תבוא האישה המקריבה את עצמה על שכרה, כי לא צרתה הצעירה, אלא דווקא היא, שהשם סגר את רחמה עד הלום, תבורך בפרי בטן. ועם סיום הקריאה הרגשתי, בשולי הזעזוע, גם מעין אכזבה וצער: מדוע לא קרה הנס?! אך עד מהרה הכרתי, כי גדולתו ואמיתו של המשורר הן דווקא בזה, שמנע את עצמו מלכת בדרך האגדה ההופכת את הקללה לברכה, ובחר לו את דרך הטבע שאינו יודע לא רחמים ולא פשרה. אם התגברת על יצרך, אל תחזיק טובה לעצמך ואל תבקש שכר, כי שכר מצווה אינה אלא המצווה עצמה. אין אתה יוצא ידי חובתך, אלא אם אתה מוכן להקריב גם איבר מגופך החי; אך אם עשית זאת, אל נא תפלל, כי המלאך רפאל יישלח מן השמיים לרפאותך, אלא דמך אתה, השותת מן הפצע הטרי, הוא הוא הגואל אותך.

על שלושה דברים עומד הסיפור הטוב: על הפבולה, על הפרובלמה, על החידוש. הוא צריך גרעין מעשי, מאורע מן החיים הממשיים או הדמיוניים, וגיבור בעל אופי. כללו של דבר – הוא צריך נושא, שכדאי שיסופר עליו. נוסף על זאת הוא צריך מחשבה, רעיון בהיר וחשוב הכובש לבבות, ואולם סימנו המכריע הוא חידושו, לאמור, שהמחבר מביע ומגשם בו דבר אשר עד עתה לא היה בנמצא בעולם הרוח.

סיפורו של בורלא עוסק בנושא חשוב. המאורע כשלעצמו אמנם “פרטי” הוא ומוגבל, כי אינו אפשרי אלא במקום שהדת מרשה לשאת שתי נשים, אולם ההרגשות הפועלות כאן הן אנושיות־כלליות ונצחיות בהחלט, ותנאי החיים המיוחדים אינם אלא מסגרת, המבהירה ומבליטה עוד יותר את התמונה. את הרעיון העיקרי של הסיפור אפשר לנסח כך: אפילו אתה משתיק את כל יצריך ומעלה עצמך כולך על מזבח החובה האנושית, עוד לא יצאת ידי חובתך, אם אין האהבה שבלבך מספיקה לך כדי לשאת ולסבול הכול. חידוש ניתן לנו כאן גם בנושא וגם ברעיון: דומה, כי בצורה בולטת כזאת עוד לא נמסרה לנו עד כה בספרות העולם הפרובלמטיקה של דו־הזיווג; והאידיאה הדתית העליונה נתחדשה כאן חידוש משכנע על ידי זה, שהיא הולכת ומתפתחת לפנינו מתוך חבלי נפש המתכווצת ויולדת אותה בעצבון.

בורלא מאריך לעיתים בדבריו ובדברי גיבוריו, אולם לעומת זאת הוא יודע יפה יפה גם את סוד הצמצום והשתיקה בעיתה. על יום הנישואין, יום הדין לנפש הגיבורה הראשית, אשת הנעורים, הוא עובר בשתיקה גמורה, מה שמעיד על חוש־היוצר הגדול שלו.

עלילות עקביה

בספר החדש “עלילות עקביה” כאילו רחבה ועמקה נשימתו האפית של המחבר. יש בו ברומן זה בתחילתו מתכוּנת האפוס במובנו העתיק; היוצר מתאר כאן ואינו מבאֵר, אינו נרתע מלהראות לנו את הרשע על כל רשעתו, שמח שמחה תמימה כשגיבורו מנצח את זולתו, מחשיב כל פרט קטן, מתייחס בכובד ראש גם ל“אזוב שבקיר”.

כי ידוע לו, למחבר, הסוד של “אַשָׁקָא דריספק”. גורמים קטנים עלולים להביא לידי הריסת עולמות. הנה קטטה בשוק, מקרה שכיח:

הימים ימי עונת אבטיחים. בחנות אחת עמדה בחוץ ערימה גדולה של אבטיחים, מאלו המוארכים כצורת ביצה והם טובים ומתוקים. חשקה נפשו של עקביה לקנות מהם. ניגש והחל לבדוק ולבחון באבטיחים על ידי לחיצה בין כפות ידיו, לדעת, אם אדומים ובשלים הם כראוי. אמר לו החנווני התורכי: בלי לחיצה, אל תלחץ – שהאבטיח מתקלקל מלחיצה. וכן אמר ליהודי אחר, שהיה בוחר באבטיחים. עקביה נמנע מלחוץ וביקש להכיר באבטיחים על ידי נקישה קלה באצבע ועל ידי הרמה ואומדנה במשקל. אבל אותו יהודי לא שת ליבו לאזהרתו של החנווני, והוסיף ולחץ באבטיחים. שב החנווני והתרה בו: בלי לחיצה! אבל כשנטרד עם קונה אחר, חזר אותו יהודי למעשהו. משראהו החנווני בכך, קפץ עליו פתאום בחמת־זעם וקרא: יהודי נבזה! ונעץ בבטנו של היהודי את סכינו הגדול שבידו…

התורכי בורח, עקביה רודף אחריו, התורכים מגינים על חברם, עקביה נוקם את נקמת אחיו בתורכי אלמוני ונתפס; בבית המשפט מעוותים את הדין, ועקביה נדון למאסר. עם צאתו את בית הכלא אין נפשו עוד כתמול שלשום, תמימות הילדות נסתלקה ממנו ורוחו דוחף אותו לעזוב את ביתו ואת משפחתו.

חידוש גמור ברומן זה הוא תיאור ילדותו של הגיבור ונעוריו. לפנינו פרשת חיים של ילד משיחי, ילד נוצר לגדולות, ומוזר לסביבתו. שנים על שנים הוא בבחינת נרדם, “דומם וצומח”. הוא נאמן להוריו, לדתו, למלאכת ידו (הוא פחח בן פחח), דגול מאחיו בגבורתו ובעוצם ידו, בורח מן הנישואין ודורש את האלוהים; אכן, נפשו תתענה גם בחלומות, אבל אין מי שיפתור אותם. עוז גופו ואומץ לבו מזכירים לנו תכונות גיבורים עתיקים, אליליים. עקביה אינו יודע פחד, הוא נלחם את נחשים ואת עקרבים ויכול להם. הוא משחק עם תיישים – והוא הנוגח. בהיותו ילד, בוחרים אותו ילדי הנכרים למנהיג להם; וכשהוא בחור, הוא מתחבב על הדור הצעיר, בני שבטים נכרים. ב“חדר” נראה כמטומטם; בקושי גדול עלה בידי ה“חכם” ללמדו דרשה ליום הבר־מצווה; אולם במהרה נוכח חכם זה לדעת, כי “כלי חפץ” הוא הנער ויקר בעיני השם.

אנו עדים גם לויכוח דתי ממש, שעקביה נכנס בו שלא במתכוון – ומנצח. בעודו נער מתה אחת מחברותיו, ילדה בת חמש, ובדברי ההספד הנאמרים עליה מתבטאות שלוש השקפות דתיות. הילד הישמעאלי אומר: עוד ביום שנולדה נגזר עליה למות בילדותה. הילד הנוצרי אומר: הטובים והחפים־מפשע הם הם הנלקחים לשמיים, ומיתתם מכפרת על עוונות בני האדם. עקביה היהודי מדבר על הפיקדון השב אל בעליו ועל רשותו המוחלטת של המפקיד לדרוש את שלו בחזרה, לאמור: “ה' נתן וה' לקח”, ודעתו מכרעת. ויכוחים בכלל וויכוחים דתיים ופוליטיים בפרט, אינם מביאים לרוב לידי הכרת האמת; ובשאלה המצוטטת לא יקשה כלל לטעון גם נגד דברי עקביה היהודי, אך בסיפורו של בורלא יש בו בניצחונה של דעת הנער היהודי משהו מאותה התמימות המשכנעת, הנודפת, למשל, מסיפור התגיירותו של מלך הכוזרים. פרק זה מעמידנו על סגולה מיוחדת של המספר, על חוכמתו הדתית, על הצד הדרשני שבו, היא הפילוסופיה העממית העומדת על המסורת.

והנה מסתבך עקביה בסבך האהבה והחטא. אהבתו את העלמה הארמנית, אהבת חייו, אין בה כשלעצמה משום עבירה; שאלת נישואי תערובת אינה שאלה לגבי המשורר (כשם שאינה שאלה גם לגבי החיים), ועקביה אחוז הרגש הקשה כשאול, מתגבר על כל חשש וספק שבדת. אולם כדי לתבוע את עלבון אהובתו, נהפך עקביה לליסטים, הורג נפשות המבקשים לקחת את נפשה, וסופו שגמול מעשה גבורתו נשמט מידו; בו ברגע ששיחרר את העלמה, גם איבד אותה.

יתר פרקי הספר, ועוד שני שלישים לפנינו, אך פרקי סיום הם. הסיום הראשון נראה טבעי, מקורי ומפתיע מכולם. איש מרמה, המתנכר כרופא נפש, מוציא מלב עקביה את הסוד השמור בו, ולא עוד אלא שהוא משתדל וגם מצליח להשיא את הרווק, למצוא לו עזר כנגדו ולכבות בקרבו לגמרי את אש הנבואה. אגב, טיפוס זה של עושה להטים, תחבולן ונביא שקר, יצא מידי המחבר שלם בתכלית השלמות; גם ההדיוט הגמור יעמוד על ידי תיאור זה על סודי סודותיה של הפסיכואנליזה (וזכורים אנו, כי ברומן על חיי נערה תימנייה משתחררת, נתן לנו בורלא, בשורות מספר, את תמציתה של תורת מרכס המסובכת). תצוין נא כמו כן בשולי הגיליון פקחותו של המחבר עצמו, היודע היטב היטב את חוכמת החרשים של העושים חיל בעולם, ונהירים לו שבילי המשא ומתן המסובך של אותם החותרים הרבים אשר אינם “נמצאים במחתרת”. בזה הוא ממלא אחת הדרישות הבלתי־רשמיות שיש לדרוש מהפייטן: כי עם היותו חוזה חזיונות, לא יימנה בכל זאת עם הבטלנים.

הפרקים הבאים נראים כרומנים נוספים על הרומן הראשון והיסודי. עקביה האיש שונה מעקביה הבחור, הוא חדל מחפש את האלוהים. גורל אהובתו הנוכריה, שעזבה אותו מבלי לבגוד בו, נשאר סתום; נתקבל אמנם מכתב ממנה (כתוב אל “רופאו” של עקביה), אבל המחבר אינו נותן לנו לקרוא אותו; היא גם מבקרת בעצמה בבית עקביה, אבל הביקור הזה נראה כחזיון לילה בלבד, ואין אנו יודעים מה קרה לה ומה התרחש בנפשה. בהגיע עקביה למחצית ימי חייו הוא נפגש באישה יהודיה, שהיא מִשנֵה־אהובתו שאבדה לו, צלמה ודמותה ממש, ולרגל המקרה המשונה הזה הוא נעשה שותף אין־אונים לגורלה של זו. בתיאור נישואי עקביה ויחסו לדמות האהובה השנייה (היא אשת שכנו) ניגש בורלא מחדש לנושאי סיפוריו הקודמים; לפנינו שוב פרשת “אשתו השנואה”, השנואה מיום החתונה, פרשת “נפתולי אדם” שנפצע בנעוריו פצעי מוות ואינו מבריא לעולם, ו“מערכות” של אדם המטיל ספק בצדקת השמיים. העלילות מצטלבות עד לאין מוצא. עקביה בורח למרחקים בלתי נודעים, ואינו חוזר עוד.

גם בחלק זה, הנראה בלתי בהיר מבחינת הפבולה, יש ויש למצוא מחומר הגלם של השירה. ואם תוציא את הפרטים הללו מתוך העלילה הכוללת, תמצא בהם מעמדים שהם לא רק אוריגינליים, אלא יחידים במינם גם מצד ההמצאה הסיפורית, לאמור: חידושים. הנה אחד מהם: עקביה, הפחח המנוסה, מוזמן בסתר לתקן תיקונים בגג מסגד עומר. הוא מקבל את ההזמנה בתנאי שיורשה לקחת איתו אחד מחבריו לעזרה. אשתו של חבר זה עקרה היא, גם תפילה ותענית לא הועילו לה עד עתה, ועקביה רוצה כי ישמיע את תפילתו במקום שבית המקדש עמד בו לפנים ושזה כאלפיים שנה לא קראו לאל ישראל משם…

בסיפורו של בורלא מתעוררת ירושלים של כל התקופות, שבזמננו הן ממוזגות כולן יחד: עיר החכמים ועיר הסיקריים, עיר הקודש ועיר חילול הקודש, עיר בתי כנסת ועיר כנסיות ומסגדים, עיר בנויה על אבן שתייה, זכר קיים ונצחי לימי קדם.

מאזניים, אייר תרצ“ט – חשון ת”ש (1939)

 

ב. מגיד מֵישָרִים

שתי מידות ליצירת בורלא. מכאן המוסר החד־משמעי של האגדה; ומכאן לימוד זכות על כל הכושלים, מטעם הפסיכולוגיה ובכוחה. הנה אחד מספורי המופת שלו: “מערכות” (תרצ"ד). הגבאי גדליה, בטלן וקל־חיים, אשר אין לו “דרגה” בתורה ויצרו הטוב הוא המכונה בפי הבריות ואף בפיו שלו יצר הרע, זכה להיות בעלה של הצדקת בוסה ריינה בת־אבות ולמודת חכמה ודעת. נפל הדבר – ונתעוורה, והגבר תוהה על הסוד: אנוכי האשם, והיא נענשה?! אם נתרגם את לקחה הבלתי־מפורש של הנובלה ללשון סיפור־מוסר עממי ויצא לנו הכל מפורש ובהיר: אותה הצדקת החזיקה טובה לעצמה ומשום כך ירדה עליה הגזירה; ואילו בעלה, על שראה בה תמיד את בעלת היחש ואת עצמו חשב כאפס וכאין לעומתה, ומה גם שחיפש את האשמה תמיד ותדיר אצלו, בנפשו הוא – נמצא זכאי. ואולם המספר העמיק חדור לנפש הגיבורים, עד ששוב איזן את המשקלות. האיש והאשה המסוימים ההם, הם לא לבד גיבוריה האלמוניים־כלליים של אגדת החיים, כי אם בראש וראשונה בעלי תכונות וסגולות מיוחדות להם בלבד. נפתוליהם וניסיונותיהם משלהם הם. את הגורל שנגזר עליהם גזירה ממעל הם הופכים והופכים בו עד שהוא נעשה חלק מגופם ונפשם. לא המוסר עיקר, כי אם הייסורים.

אמנם אופן סיפורו של בורלא וסממניו מוצאם מן האגדה. בזאת מסתברת גם ה“פרימיטיביות”, שתקבע אותה לכאורה בלשונו ובמשליו, זה היסוד ההולם את עלילותיו כמלבוש מותאם לגוף. דברי ימי הפרוזה העברית טרם נכתבו, אבל דומה כי דינה כדין הלשון המדוברת, החיה: ראשיתה באונס, והמשכה בהרגל שנעשה טבע שני. הפרוזאיקנים הראשונים שקמו לה לעברית החדשה קפצו קפיצת נחשון, ומה תימה אם תנועותיהם היו מעושות. ברם, אלמלא נותקה השלשלת אי־אז בימי הקדם, ולפרוזה העברית מזומנת הייתה התפתחות טבעית, בלשון אגדת־העם הייתה מדברת תחילה. בסיפורו של בורלא כאילו הוחזרו לנו קדמוניות הפרוזה העברית החילונית, שאבדו. מן הנכון הוא להגדיר אותה כעממית, בלתי־מליצית, מדרשית, כמעט כמדוברת.

המדרש והתורה – לכאורה שתי נתינות הן, וגשר אין ביניהן. המדובר בתנ"ך כבמקור השגב, הגבורה והעוז, האמונה הרוממה, חכמת אלוהים. ואולם בין שבעים הפנים אשר לתורה תבחין גם בפנים האנושיים־ארציים של יום־יום וקללותיו הקטנות. בעלי ספר הזיכרונות רמזו לנו על דברים שהיו בין שרה להגר, בין רחל ללאה, בין חנה לפנינה, בין מיכל למרב. מי יבוא ויגלה לנו מה היה בנפשו של יצחק העיוור אשר בנו צעירו עשה אותו ואת פחדו לשחוק; ומי יקום יגיד צפונותיו של יעקב הזקן, הצולע על ירכו, אשר לשלום בניו דאג, שאיחרו לבוא, והם כיחשו לו. כאן יעננו – מי שנתן לעיוורים ולפסחים ולמוכי יד אלוהים לתנות תעלומותיהם אל חיקו. במובן עמוק ומכריע זה מתגלה לנו בורלא כמקראי.

מקרא אמרת, מקוריות אישרת. הוא הגדול בחסדיו של איש שירה. באר מים חיים נפתחה לו, מקור לא אכזב, מעיין מתגבר.

מאזניים, תשרי־אדר תש"ז (1946־1947)

 

ג. הסופר וספרו (על עלילות עקביה)

לכל קורא, כנער כזקן, כטירון כרגיל בקריאה, קוסם הזר, האקזוטי, קסם רב; בפרט ובעיקר – עדותם של סיירים ותיירים על אזורים רחוקים, שאינם כתובים עדיין במפת הארץ, ועל שבטים פרימיטיביים והליכותיהם. הקורא האשכנזי, שנפגש בשעתו בפעם הראשונה עם סיפורי יהודה בורלא, התעניין אף הגיב בצורה כזאת. הנה נפגש בראשונה עם אחים רחוקים, עם בני עדות המזרח שלא ידע אלא שמם בלבד, וגילויי חייהם ומנהגיהם כבשו את לבו בעצם היותם בבחינת הגילוי, או התגלית. מן הסתם לא עמד עדיין על מידת ההתגלות שבהם.

אך תוך כדי קריאת סיפורי בורלא ורומניו הלך ונכבש הקורא של אז על־ידי נושאיהם ועלילותיהם. שוב התרשם, תחילה, בעיקר מן הפאבולה, מסיפור המעשה שהוגש לו כמעט בלשון של מעשיות. הטיפוס, הדמות, הצטיירו על רקע העלילה והתעלו מתוכה. הגיבורים והגיבורות של סיפורי בורלא עמדו לפנינו: בני אדם בלהטיהם, בנפתוליהם, מורדפים מגורלם־מזלם, אשמים־לא־אשמים, בלי כוכב לכאורה, אך נלחמים כל ימי חלדם בגזירה, והמערכות – מערכות אלוהים חיים.

הגילוי והתגלית, החידוש וההפתעה, היו לשְנִיִים במעלה. במקומם באה ההתגלות. נתגלה לנו האמן בורלא, האמן המקורי. אבן־בוחן למידת האמן: העלילה המיוחדת, הגיבור המתואר מתוך ההווי שלו, הבלתי־מוכר – נעשים לסמל החיים, לסמל האדם. כסבור היית, שסיפורי בורלא לא הקנו לך אלא עדות הסופר על בני עדתו, ומניה־וביה נוכחת לדעת: חייך אתה, על נפתוליהם הם, מרומזים כאן אף מפורשים. אחד יודע־נפש גילה לפניך מנפשו של האדם. והיודע נפש אחת, על נבכיה וסתריה, קרע אשנב לעולם־נפש אשר אין לו לא שם, לא תחום ולא גבול.

יכולים היינו להסתפק בציוני דרך אלה, דרכה של יצירה מקורית זו, שראשיתה כאילו פנים־עדתית ומהותה לחבוק זרועות עולם. אך חשוב עוד מן הכלל־אנושי, העולמי, הוא הלאומי. בורלא, המספר החילוני הראשון, שקם מתוך העדה הספרדית, הופיע בשעה שהעברית־האשכנזית נטלה תשעה מעשרה קבין של הספרות, הן בחומר והן ברוח. בינתיים התעצם הישוב והיה למדינה, הקוראת לקיבוץ הגלויות. והולכים ומתקבצים תחילה גולי המזרח. המציאות הבורלאית אינה עוד אקזוטית כל עיקר, היא עמנו ההולך ומתקבץ מתוך נידחיו. גיבורי בורלא וטיפוסיו, עם כל סימניהם השבטיים, הם אחיך ואחיותיך הרחוקים־הקרובים, שהנך נפגש אתם במעברות, ביישובי עולים, בכל מקום. כלום סבור אתה כי אבד לנו המפתח ללבותיהם? האם גם כאן לא הקדימה הספרות העברית, החלוצה בגאולת העם, לזמן לנו רפואה ותרופה?

מן העדה, דרך העולם, אל העם. דרכו של המספר יהודה בורלא בן השבעים: סופר־עד, מספר־אמן, ממלא שליחות שבקודש.

הרומן “עלילות עקביה”, מיצירות המופת אשר ליהודה בורלא, ערוך לכאורה חוליות־חוליות, אך מחולק, למעשה, לשלושה חלקים, כל אחד כדי שליש של הספר. החלק הראשון – פרשת הילדות והבחרות של הנער והעלם התם, בעל תכונות משיחיות בלתי־מפורשות; החלק השני – סיפור אהבתו הפלאית והאומללה אל בת שבט אחר; החלק השלישי – נפתוליו את אלוהיו על אדמת קודש. האופי והגורל אחדים הם בשלושה שלבי חיים אלה, ורשאים אנו לפרש לנו אותם כחייו של אחד שנועד להיות מגיבורי האומה, אלא שנולד קודם זמנו: הגלות כמעט והכשילתו, והמולדת לא שיוותה לו גאולה.

מן הבחינה השבטית־העדתית הרי זו בבואתו של יהודי אשר בגזעו נשמרו, דומה, על טהרתן מתכונותיו הקדומות־קדמוניות, הנשכחות כמעט, של העם הנצחי. מן הבחינה האנושית־כללית – עלילות עקביה הן מזיגה מיוחדת במינה של שלושה יסודות חיים וסיפור: אהבה, גבורה ואמונה, אשר גזירה ממעל הופכתן איבה, חולשה וכפירה. אמנותו של המספר – שחדר לפני ולפנים של מסתרי נפש זו, הישרה עד להשחית, ונותן לנו להבין כי בחידת לב גיבורו צפונה אחת משישים מחידת האומה כולה.

הקדמה לעלילות עקביה, תשי"ז (1956)

המלצות קוראים
תגיות