רקע
עמנואל בן-גריון
ברנר בזיכרון בני זמנו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

יוסף חיים ברנר: מבחר דברי זכרונות, בעריכת מרדכי קושניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ד

 

א.

מרדכי קושניר, מן הקרובים אל י. ח. ברנר בארץ־ישראל ומי שיצא עם חבריו להצילו ואך גילה את גופתו – אסף וערך וברר דברי זיכרונות של עדים מעדים שונים על דרכו של האיש הפלאי, אשר חייו חידה היו ומותו – משל. רוב הרשימות נדפסו כל אחת בשעתה, במשך עשרים השנה מאז הירצח ברנר, בעיתונות העברית או היהודית, וכונסו בקובץ זה כינוס ראשון. מיעוטן נכתבו עכשיו ומתפרסמות לראשונה בספר הזיכרון. המחברים – חברי נעורים, חברי נדודים, חברי עבודה; סופרים־אחים וקוראים־חסידים; מחוננים בלשון לימודים וכבדי הבעה; כאלה המבטלים רצונם כליל מפני כבוד הנושא, אך גם כאלה המחזיקים בכל מקום טובה ל“אני” שלהם. סדר הזיכרונות – לפי לוח החיים: החל באחד מימי הבחרות, ביום בו גרשו את המתמיד מן הישיבה בעוון התנסות בספרות חול, וכלה ביום הרביעי אחרי הירצחו, עת מצאו ידידיו שרידי כתביו בביתו השדוד. כל אחד מן העדים מתייחד עם אותה התקופה בה הפגישם הגורל, ועליה יספר את סיפורו, אבל אף אחד לא יכול שלא להוסיף על זאת את זכר פרשת הסוף, אשר היא היא שהכתיבה לו את זיכרונותיו. כך יוצאות העדויות כאילו טבעות טבעות ומצטרפות לשלשלת. הדברים משלימים אלה את אלה, זורעים אור אלה על אלה. יד העורך הייתה בחלקם, להפריד בין עיקר לטפל, אף להוציא את הטפל. מתוך העלים המחוברים יחד עולה הדמות ועומדת לפניך חיה חיים מופלאים ומפליאים. להוצאה צורפו גם תמונות של ממש: מימי “המעורר” ומימי “האדמה”. לקט הספדים ומאמרי זיכרון נספחו לספר.

כלל כתבי ברנר – ספר עקת החיים, ללא גאולה (ושל הסופר עוד פחות מאשר של גיבוריו).

קובץ אגרות ברנר – יומן לתוגת היחיד, זה נטול התקווה אשר אף בגאולתו לא ירצה. ואולם דפי ספר הזיכרון, אשר עדי ראייה לחיי ברנר כתבוהו במשותף, ילמדונו אחרות. כל שכתב ברנר, לרבות התעודה האישית־פרטית, גם סיפוריו המיועדים לסובל האלמוני, גם איגרותיו השלוחות אל מתי סוד מכאובו – אינם האיש כולו, אף אינם הסופר כולו. שליח היה, משולח היה, אשר קיים מטבעו מה שדרשו אחרים ומה שלא הסכינו לדרוש. הכינויים נזיר, בשל מופת חייו, וקדוש על שנפל חלל ונשאר נאמן לקודשי חייו עד שיצאה נשמתו, אינם כי אם ביטוי־עזר להגדרת דמות איש, אשר המוסר הקדום, יסוד כל הדתות והתורות, היה בדמו. “תן לו משלו, שאתה ושלך שלו”־ כך גמל במלואו לאחיו, לאחותו, לאלה הצאן מה־חטאו הנקראים תינוקות דבי רבן. דמעתו שהוריד כשנכמרו רחמיו על מעשי־יה למיניהם – הייתה כולה בראשית, מלפני היות המשורר והאמן על הארץ; וכדין בכיו כן דין צחוקו הבריא והמבריא, הודיה בלתי צפויה זו באותה האמת הנשכחת, כי אמנם ואמנם טוב לב האדם, טוב מנעוריו. בעוד שיצירתו הספרותית תובעת לדין, נבנו חייו על החסד. לכן ניתן לדבר על אגדת החיים האלה – וללא המעטת פני הפורענות אף על אגדת מותו – ויש בה, אף בזו האחרונה, מן המכפר, מן הגואל. אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם; ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלוהים ומעונה.

 

ב.

סופרי אמת, אלה אשר שר השירה נתן להם להגיד את סבלונם, חמישים שערים ליצירתם ושבעים פנים לגורלם. אמנם אחת דתם: כי במיטב דמם ולשדם ישלמו עבור זכותם זו להיות יוצרים בעמם; אבל לא אצל כל אחד ואחד יתרחש הפרוצס האכזרי ההוא לעיני השמש הזאת. מאלה שחדרו עמוק עמוק למסתרי נפשו של ברנר הגיעתנו העדות: גיבורי סיפוריו לא חדלו שכון בנפשו ואף הוסיפו לכאוב ולהכאיב, גם לאחר שמסר מקרם־אזהרתם למשמרת זולתו. הכתיבה לא שחררה אותו כלל מאותו חלום הבלהות שהוליד אותה. תמורת זאת ניתן לו בחיים את שלא ביקש: להזהיר, לעורר, לחנך, לטהר, לזקק – הודות למופתו האישי בלבד, גם בעת שברח מן הכתיבה, גם לגבי אלה שהיו רחוקים עדיין מכל קריאה בספריו. הווייתו־אישיותו כשהיא לעצמה, הופעתו והילוכו, דיבורו ושתיקתו – זכו לאותה הפשטות הנמרצת והמכריעה, אשר כל לב מרגיש ייענה לה ויישמע לה.

צער ישראל מילא את האיש הזה גוף ונפש; והוא גם מן הקורבנות היקרים החפים מכל פשע, אשר עוון אבות גרם להם, והכפרה מאיתנו והלאה. אבל עם עלייתו לארץ והיעשותו כולו שותף לייסורי העובד העברי, וגם למעט שמחתו של זה, זכה לתיקון שלא מדעת, זיכה בתיקון את אחיו, ואחיו כן ידעו. ט“ו שנותיה הראשונות של העלייה העובדת הראשונה (היא הנקראת “עלייה שנייה”), אשר רובן עברו גם עליו – הוא “איחר” לבוא בכשנתיים – היו כשנים ש”לפני הדיבור“, ללא מקדש מעט, ואחד במשפחה נשא איתו משברי הלוחות, ללא ארון וללא משכן. הרצון, השיגעון, היצר הטוב, ואחרון אחרון קשה: הפורענות, הגזירה – איחדו את החברים הפזורים להם על שבעת ימי הארץ; והנה בקרבם התהלך, ומלוא טעם חייהם טעם וממקום למקום ומאיש לאיש העביר ומסר את ה”ואהבת לרעך" (בנוסח הקצר, ובהשמטת ה“כמוך”, כי אהבתו לא ידעה את ה“אני” והכירה אך ורק ב“אתה”); ולא כצו מופשט, ולא כהטפת מוסר, כי אם במופתו הטבעי. הוא נשרף כולו מבפנים – וזרע חמימות סביבו. הוא יצר ליודעי־ספר, חי לעולמים ולאומללים, מת לעמו.

מאזניים, ניסן־אלול תש"ד (1944)

המלצות קוראים
תגיות