א. ספר האידיליות    🔗

שר השירה זימן למשוררי התחייה בישראל ברכת הראשונוּת, ראשונות מיוחדת לכל אחד ואחד. דוד שמעונוביץ הנהו הראשון, ששר את עלילת העם והארץ בהתחדשותם. ספר האידיליות שלו, במהדורתו המורחבת של שנת תש"ד, מקיף ומשקף יותר משלושים שנות חלוציות, שומרוּת, התנדבות בעם. אלה שנות התלכדות בחירים, שהלכו כל אחד ממשפחתו וממולדתו, והיו לפלוגות, למחנות, שבטים מתנחלים. עדיין “אין מלך בישראל”; אבל “ישראל” כבר חי וקיים, ודווקא ישראל ינוקא לא נודעו ולא הוכרו פרצופו ודמותו בימי ישראל סבא, ימי גלות וגולה. אמנם ישראל זה טרם יהיה לעם מקובץ על אדמתו, וטרם יושר שיר עלילתו הגדול, אפוס על משאת הנפש שהייתה למציאות. ואולם הבשורה היא המלבישה קרום נוכח עינינו השוחקות־דומעות, והשיר עונה לנס התחייה. אך מה שורש נשמתו אם לא שמחת היצירה, זו שהלהיבה את הבנים־הבונים, מילאה חדרי גופם ונפשם, אף ניחמה אבלים ומיותמים ושכולים. כזאת היא שירתו של שמעונוביץ, מחזור האידיליות: שירה בדרך, בת־לוויה לאומה בדרך; הלמות פטישי העבודה וברכה־הודיה על המוגמר; מדרש מעשה בראשית שנתברך בו, על סף היאוש ממש, עם עתיק זמנים ושבע תלאות.

השירים האלה “הלכו בתלם” עם פיתוח הארץ במשך דור שלם; עתה יבואו לציין לנו תחנות, נתיבות, נקודות מפנה. שיר־לכת נשמע מפי חייל העבודה; ניגוד רווי זיכרונות יוצא מבין שפתי הוותיק אשר אף הוא לא ישתחרר מתפקידו כל עוד נשמתו בו. נושאה־מגשימה של התקווה הנושנה בזמן הזה ובמקום הזה – האידיאליזם של נעוריו בער בו כאש לוהטת, המדורה האדירה התלקחה ושרפה כל הדעות הקדומות, אשליות וסיסמאות שווא, אזהרותיהם של הזהירים ביותר, דברי מרמה ונבואות שקר… וכששככה אי־סבלנותו – לא דעכה בו קנאתו לקודשי אמונתו, האידיאל של ימי זקונים לא יבייש, כי אם יאדיר את חזון ימי הנעורים: הנר התמיד של אהבת האדמה הזאת והאדם הזה, אשר לבו יצוונו לעבדה ולשמרה. גיבורו של המשורר כן; והמשורר – על אחת כמה וכמה. והנה הוחזר לו ההד, העמקים ענו לקריאתו בבת־קול עמוקה, מאשרת ומכתירה את קולו הוא. “ביער בחדרה”, “חלוצים”, “יובל העגלונים” – הלל לחידוש הארץ הנבנית ולנתינת תורת העבודה על אדמתה; שירים המשתפים פעולה עם הפועלים, עצם מעצמי העבודה ההיא. ואלה הבאים אחריהם – “מצבה” ו“רסיסי לילה” ו“מכתב לאי־שם” – בנות קול של אותו הזמר, אשר הגיעה שעתו והיה לאחד עם המית־לב הארץ, עם רחשי ־ נפשו של היהודי החדש בארץ־ישראל.

המשורר בחר במקצב סיפורי, ואמנם הוא בא בראש וראשונה לספר. אבל לשירו של שמעונוביץ נשמה יתרה משלו – זאת משאת הנפש החוזרת וממלאה חדרי נפשן של ה“נפשות” למיניהן. מתוך האידילית של שמעונוביץ בוקעת ועולה הנשמה היתירה הזאת כנשמת נושאיה האלמונים של התחייה. לכאורה כולם “עמך”, וזו תעודתם שלקחו עליהם ביודעים: להיות המניחים את היסוד לדורות יבואו אחריהם – אינה משנה את אופיים לצד “השליח”; אך גם במסגרת זו מתגלות התכונות האנושיות־אישיות של כל אחד ואחד. האידיליות של שמעונוביץ מלאות הומור ומלח האדמה, המשורר משתמש בנתונים של החיים היום־יומיים ובכינויים היום־יומיים שלהם ושח לפי תומו ופתאום נמצא שר! שירה זו, הבאה לשיר את החומר ואת הרוח גם יחד, אף מידותיה שתיים: מכאן השיחה הארצית, שפת העם כדיבורה, אשר לשמוע אותה מפי עד שמיעה ימלא לבך סיפוק ונחת; מכאן קול הדממה של הארץ היעודה, ובהקשיבך אליה, כשהיא נשמעת לך מפי אחד שאוזניו נפתחו לשמוע – יימלא לבך אהבה ואמונה.

“רבות החוליות – אחת השרשרת”. ט“ז השירות והמחזורים האלה מצטרפים לכלל תמונה אחת, היא בבואת דור הבונים ומזכרת לבניהם. ועם זאת בולט מאוד קו ה”ותק“, המציין את השירים שנכתבו על־ידי המשורר (או נערכו סופית) בעשר השנים האחרונות ונבדילם מן הקודמים אותם והמכינים אותם. סימן היכר חיצוני אחד: המעבר מן הפסוקים הריאליסטיים אל הליריקה הטהורה והמטהרת מורגש על ידי הקורא בשירים הראשונים בכל מקום ומקום כמעבר בלתי צפוי, כשינוי נעימה הבא במפתיע; ואולם בשירות במ”מצבה" ואילך, דומה ששני אופני השיר והדיבור השפיעו זה על זה, חדרו אחד לרשות אחיו והיו לזוג אחד. קביעת ההתפתחות הזאת אינה באה כדי לחזור על האמת המצויה: “כשאדם נער, אמר דברי זמר; הגדיל – אמר דברי משלות”. האידיליות הראשונות אינן נבדלות בעצם מן הבאות אחריהן הבדלים התלויים במה שנקרא התבגרות ובגרות. אלא ודאי שהארץ ויושביה הם ששינו פנים מאז ימי “מלחמת יהודה והגליל” הבלתי נשכחת. שירתו זו של שמעונוביץ יקרה מאוד לגיבוריה־נושאיה הממשיים, ולנו שהגענו אל המוכן היא תשמש מקור־לא־אכזב להבנת לב המכינים הללו – חד־פעמית וחד־זמנית היא, כמותה כמו אותה המציאות הנשקפת ומובעת בה. אמנם כן, שירתו גם הבשילה, אבל בנבטיו כבר היה הפרי על כל יופיו ומותקו. אך האמת היא, כי המולדת הבשילה. משגדל בה דור חדש, אשר ה“נעשה ונשמע” של אבותיו היה לו למורשת אבות – ניטע גם בקרב האבות לב חדש. ב“רסיסי לילה” וב“מכתב לאי־שם” כבר מופיעים לפנינו נציגי שני דורות של מתנדבים, האב שהחיה את משאת הנפש, והבן שחי אותה מלידה. ברכת אותה האבהות היא הדרגה העילאית של החיים האלה ושל השירה הזאת.

ואולם את סודה לחשה לו הארץ כבר אז, עת נולדו בו השירים הראשונים שהקדישם לנס חידושה. ושעת ההתגלות: אישון הלילה. חוט שני, של ליריקה חוזרה על מנגינתה, שזור במסכת האידיליות: פני הלילה בארץ העברים, הדובבים שפתי לב נרגש ורגיש, והגיבור נכנע להם ברצון ולא ביראה. הלילה בארץ העברים – ליל שתיקתו הערה של השומר, ליל תפילתו האילמת של המשורר. מה נשתנו לילות כנען אלה מכל לילות הגלות? בלילה הזה גילתה לו הארץ למשורר את תולדותיה; רוחו עשה קפיצת־זמנים, ועבר והווה נתקשרו. בלילה כזה נפלו־בטלו המחיצות שבין עולם תחתון לבין עולם עליון, וקודש וחול נפגשנו. ובלילות רבים כאלה זכה המשורר להתגלות ונפתחו לו השערים לרווחה.

מאזניים, תשרי־אדר תש"ה (1944־1945)

ב. מחשבה של הלב: משהו על רשימותיו ומשליו    🔗

…בבחינת מחשבה של הלב. – ד. ש.

הכל הוגד והושר מאז ומכבר – והיצירה, יצירת יש מאין, ניתנה תמיד ובכל שעת רצון, והאדם הנלבב, יליד זמנים חדשים, אך יוחן בגדול החסדים: לראות ולקרוא בשם – ועוד ימצא להגיד מראשיתו הוא את הראשית. המשורר בן דורנו הוא המאשר לנו את נצח השירה. אשרי האמן אשר תרומתו לאוצר האמנות תהי בחינת שווי נעורים לה, נעורים שלא יביישו את זקנותה.

אמת המידה היא אפוא – מידת הראשוניות, ההשגה וההרגשה הבלתי־אמצעיות, ההסתכלות הישרה ללב ההוויה, הכוח להתרשם ולהתבטא, בלי לדעת ובלי להיוודע אם הקדימך אחר בחוויה ובניסוחה, או אם הינך ראשון בהם כשם שהינך אחרון בהם. סגולות הן, מיוחדות לא לבד לנציגי תקופת זהב של ספרות רבת המסורת, אלא גם המציינות חלוצי ספרות לאומית־ארצית חדשה, בהיבנותה. דוד שמעונוביץ, רשאי אתה למנותו גם באלה וגם באלה. כמשורר בן עם־עולם נולד עם ירושה רוחנית רבה מאוד. כבן לאומה מתאחזת בקרקעה הושם עליו גם מעשה־הקידוח, לשחרר את באר השירה ממשא אדמת דורות רבוץ עליה.

מבין אישי דור התחייה, אבות שירת שפת עבר אשר בימינו, מסתמן דוד שמעונוביץ כארץ־ישראלי תחילה. ראשון הוא למשוררי הארץ, ראשון גם במובן זה, שהארץ ראשונה היא לו במשאות הנפש של חייו יום־יום. ספר המופת שלו, ספר האידיליות, זיכרון לחלוצים – מציאות ממציאותו הוא, שיר החיים שלו. והנה החיים ההם, כשהם לעצמם, גם מלחמת יום־יום להם, גם נפתולים עם הסוד.

ספר מחשבותיו של דוד שמעונוביץ, “בחשאי”, שירים בפרוזה, רשימות, רעיונות, הוגדר על־ידו כיומן (יומן חוויות נפשיות), היינו כתעודה אישית, המחייבת אך ורק את הדובר ופרטיותה נשמרה לה אף בהיותה לפה לכלל הרוגש. לא היה די בה, בתלות זו של האמרות בנפש אומרן, אלמלא הענווה שבהבעתן השקטה והבטוחה. משנתו הסדירה אינה מתהדרת, אף לא בפני עצמה. הוא יודע היטב את שמחת היצירה שהיא גם גאוות יצירה (אף ודווקא ברושמו את דברו בינו לבין עצמו), ואולם רחוקה ממנו לבישת גאות של עשייה, המסנוורת עיני פקחים. תחום האמת הוא באותו השביל הצר, אשר מעברו האחד שוכנת ההמוניות ואילו העבר השני שמור ליחידי סגולה ולאנשי־כת מושבעים, נוטרי סודם.

הוגה – ולא פילוסוף, הדיוט – ולא חוקר. מונח אבחנה מצוי בידינו: הלכה ואגדה; ואם אנו מציינים את ההוגה־ההדיוט כבעל־אגדה, גם הגדרנו את יצירתו אל הנכון: כי בכלל האגדה נחשבים, כידוע, דברי עיון וגופי מוסר. אנו מעמידים זה מול זה את איש השיטה ואת בעל הניסיון. בניסיונות נקנה הניסיון ומספרם לא פחות מעשרה משורשי החיים ועד לפסגתם. בעלי ההלכה למיניהם, מגלי חוקים ומנסחים ומחוקקים אותם, מעבדים את החומר הגולמי של הנתונים הארציים למען איש הרוח והשיר. בידיעותיו הצרופות אולי לא יגיע לקרסוליהם; ולעולם ירגיש את עצמו תלמיד להם, מכיר להם תודה אין קץ; אבל, העמד אותו מול בריאה זו החובקת זרועות עולם, והוא הוא שילמדך לראות בה חידה תחילה, אף יגדך את פתרונה, הוא המשל שלה.

אין השכינה שורה אלא מתוך כובד ראש. ואולם המשורר אף ודווקא יגיד לשחוק מהולל. מה שקהלת מונה בפירושו את הפתגם “לכול זמן” פעולות מנוגדות אישה לחברתה – הוא מודה באחדותם של הניגודים, בהשלמתם אחד את השני. עת לבכות ועת לשחוק, ללמדך כי על השניים קיים עולם הרגשות. “גם בשחוק יכאב לב” הוא הניסיון להראותך את הגשר שבין השניים (ולא לחינם בחר ד. ש. בפסוק זה לשמש כתובת בשער מערכה שלמה של משליו). ההומור יאשר לנו את המשורר בעל הלב.

ברם אם נחזור מן הצורה אל הצר אותה וננסה לציין את דרך מחשבתו וחידושו המיוחדים לו, נבטאם שוב במעין הכללה: טבעו לבחון מחדש את אשר הוסכם עליו מאז ומכבר, תכונה המציינת כל יצירה, ומה גם בשדה המחשבה, אשר כל עצם הגותו המקורית של ההוגה יהי בו מן הסימון סימן שאלה אף על דברי קבלה שנתקדשו על הכול בהתקבלותם. ההוגה היוצר כובש את שני היצרים: אינו נגרר אחרי אמת שנתאזרחה, בסמכו מן הסתם על חוכמת הדורות, ואולם אינו נחפז לסתור סתירה להכעיס. כזה יגלה כי כל מלחמה באשר היא נתונה בין אמת לאמת. בתור שכזה יראה ויוכיח כי “פורצי הגדר, סוללי הדרכים החדשים, החלוץ העובר לפני המחנה”, הם דווקא בני הזקונים ולא בני הנעורים, וצא ולמד, כי “רעיונות חדשים נולדים לזקנים”. ושוב תשקול היטב בדעתך עד שתקבע במה תרומתם גדולה של צעירים בצעירותם וזקנים בזקנותם; ראה כי “השירה הפסימית של המשוררים הצעירים, מלאי האון והלשד, עולה לאין ערוך בחוסנה וביופייה הקודר על היצירות הפסימיות של המשוררים הזקנים”, אלה “אשר נעוריהם חלפו באמת, חלפו לבלי שוב”; “ולהיפך: בתיאור ימי הילדות והנוער גדול כוחם של הזקנים מזה של הצעירים וכו'”. התחומים בין השתלמות להשתעבדות יונקים: “יצר הכניעה וההתרפסות אינו פחות חזק ובוודאי גם לא יותר טוב מיצר השלטון והדיכוי.” והנה עניין הפיכת היוצרות: היוצר נתן לאדם את השנאה, כדי שישנא את עצמו וישאף בלי הרף להשתכללות, ואת האהבה “כדי שיאהב את זולתו”, ואולם האדם – “את האהבה לקח לעצמו ואת השנאה הוא נותן לזולתו…”. הממַשֵל מוצא בפלאי המציאות את המקבילה לחידות השארת הנפש: זה האדם הגדול, אשר תקופתו לא הכירה בו ודבריו האירו, שלא כצפוי, את דרכו האפל של דור מאוחר, לאחר חלוף עידן ועידנים מאז הסתלקותו – הינו משול לאותו כוכב רחוק אשר בעת שאורו מגיע אלינו גופו כבר דעך מזמן וחומריותו אבדה… אך אותה העובדה הפלאית שלמערכות הטבע, כוחה יפה להמחיש לנו גם פשוטות משכאלה, פלאים של יום יום. “בת־צחוק שהופיעה על איזה פנים בזמן מן הזמנים ושבשעתה כאילו נתעלמה בהחלט מעיני־ באיזו בהירות אני רואה אותה עכשיו, לאחר שכבר עלו עשבים באותם הפנים.”־

תסכם סיכום ראשון ותגיד: סייג למחשבה זו אהבה היא, וכפי דרישת־הכרת המשורר: אהבת הזולת.

בין שלל ההגיונות והרעיונות שלו, הנמסרים לנו קטעים קטעים, ניתנים גם דברי יצירה מושלמים, אשר מקומם יכירם לחוד: שירים בפרוזה, משלים. הגותו ורגשו של המשורר אחדים הם, ויומנו גם עשוי לגלות לך טפחים ביצירה זו, גם להצטרף כיצירה ליצירה. בייחוד ניכרת הקרבה המשפחתית בין ספר פרוזה מְשָלִי זה לבין המשלים והסאטירות המפורשים, יצירות שבחרוזים, שאסף והוציא אותם בספר מיוחד, הוא האוסף “בשבילי הביבר”. בשער הקובץ ניתן אחד ממשלי “בחשאי” כלשונו: משל קשת הקסמים, “אשר החץ המתמלט ממנה פוגע רק ברשע ולא בצדיק.” גם בגוף הספר תמצא בנוסח שירי ממשלי המחשבה שלו. אמנם רשות רשות ולשונה. הנה משל הזיקית. זו הפושטת ולובשת צבעים נוהגת, לפי לשון המשל ב“בחשאי”, לשבֵּח שֶבח יתֵר את אותו צבע שהיא נהנית ממנו כרגע, ואינה יודעת כלל כי “בה משתקפים רק צבעי הדברים הסובבים אותה, וכי היא בעצמה מחוסרת צבע לגמרי”; ואילו במשל המקביל שב“בשבילי הביבר”, היא מוראית כנושאת את צביעותה ביודעים גמורים: “הן צבעי הוא המובחר שבצבעים, ושם תפארתו: גוון־הכושר – ואמנם אין כמוהו בגוונים”. – שני משלים שמוצאם מהתבוננות אחת־יחידה, ובזה ניתנת ההזדמנות להציץ הצצה כלשהי לתוך ה“מעבדה” של המשורר: הנתונים ספורים הם, ומה גם החידושים שבחומר, ואולם ההאָרה היא המשנה פנים והמגלה עד כדי שבעים פנים בפנים האחדים.

הממשֵל־ההוגה מודה מתוך הכרה אובייקטיבית במיעוט הנושאים ורואה בעצמו את החידוש בצורה, באופן ההבעה. (מכאן גם מסתברת, לדידו, העובדה כי גם לתגלית דרושה שעה שתשחק לה: גילויים נאצלים לא נתקבלו בזמנם, היות ולא הובעו הבעה מחייבת, גואלת, ועל־כן יכול ומי שמגלה שנית את שגילו מקודם יהיה עם זאת המגלה הראשי, הסופי). אבל באותה אובייקטיביות נשיב לו: חידושו בולט, חידוש גם בהעלאת חומר גולמי ובגילויו. הדבר מסתמן במיוחד באוסף המשלים המחורזים. שמעונוביץ הוא הראשון, אחרי יל“ג, שהעמיד ספר משלים עצמאי בספרות העברית. וכממשיך הוא נראה לנו דווקא בסגנון (אשר לאפונטיין וקרילוב קבעו את אופניו המיוחדים לו), בעת שעל האמת הוא גילה משלים חדשים ומה גם נמשלים חדשים. נראה אפוא וניווכח כי בסולמות הברואים, מקרני הראם ועד ביצי הכינה, מארזי הלבנון ועד אזוב הקיר, נמצאים כהנה יצורים, ומה גם צירופים, אשר המושלים לא ראו אותם עדיין ראיית משל; ואם גם דומה כי אוצר המשל העולמי נקבע ונמדד זה מכבר, אין ספק בדבר, כי המושל שלנו, שלא מ”כוונה" תחילה, הוסיף עליו. משל התוכֵן והאדמה (שוחר הכוכבים מתנכר לעבודה כי גם האדמה הבזויה עם הכוכבים ערכה) ומשל האש (אין אש טובה או רעה מבריאתה ומכיוונה, אלא שריסונה הוא הקובע אם כוחה להזיק או להועיל), משלי האלון (האלון והגלגל, הדרדר והאלון, חציר גגות ואלון וכו'), חידושם במשל יותר מאשר בנמשל, וראה שקיצורי עלילות מצטרפים, ללא התאמצות, אל חשבון המשל הקיים, הפרימיטיבי. ואולם אהבת האמת אינה “תלויה בדבר”, אף בשמחת ההמצאה; הנמשל הוא העיקר לממשֵל, ועל־כן גם יכליל אותו לרוב בגוף משלו ויוותר על ניסוחו המופשט לחוד. בכל אלה נדבר על הערכים השיריים כמו שהם, בלי לשים לב לקללות השעה, שהולידו את המשלים בחינת תגובות, שבט מוסר, סם מוות וחיים. אנו יודעים כי משלי הקדומים נתערטלו במצרף הזמנים ממשמעותם־מטרתם האקטואלית שהייתה סיבתם הראשונה, והמושלים קלעו ללב צרות הזמן ומגרעותיו. מכל אלה נשאר בידינו שיר המשל, תמצית חוכמת חיים שווה לדורות. גם במשלי שמעונוביץ תמצא כבר עכשיו שהנאתך מהם אינה ניזונית מהשתתפותך בכוונתו גרידא. הנה חלק מן המשלים והסאטירות שלו מטרתם המלחמתית המפורשת קודמת לכל תכונה אחרת, ואולם יש בהם לא מעטים אשר שעתם המיוחדת הזאת עברה, אף מן הסתם לא ניזכר בה, ואילו המשל פועל עלינו פעולת שיר כביום נתינתו.

מפתח כמעט כללי לאותם המשלים שלו שאינם מתגדרים כמדיניים או חברתיים הוא עניין הספרות. מלחמת מגן והתקפה נערכה על ידי המשורר בכתבנים למיניהם. קנאים קטנוניים, נמוכי ההשגה, המבקשים גדולות ואילו הקטנות שבקטנות אינן מתקיימות בידיהם. דבריו אלה מכריעים, לא בלבד מפאת כוחו היצירי, כי אם הודות לזאת שלבו האמיץ נשאר בכל הנסיבות לב טוב. חיציו פוגעים ברשעים תחילה, אמנם כן; אך, יקר מזה: היות ואין לך “צדיק” תמיד ומושלם, וכל אחד חלק לו באיזה חטא, הרי שהשבט, במובנו החינוכי, יוצא דווקא על מי שחש בחסרונו ושואף אל התיקון. השיר ההיתולי הנו אפוא שיר לימודי. ושוב מצטרף לקח החרוזים במוסר השכל של אמרות הפרוזה. מדור מיוחד בספר “בחשאי”: במצרי היצירה. בין הדברים המרוכזים שם – גם מקבילות למשלים, גם אבות להם. בכללם גם עיונים בתורת המשל. “אמצעי־ההבהרה המובהקים ביותר באמנות השירה הם התדמית (המטאפורה), ההשוואה, המשל, כולם ילדי הדמיון ומפני כך גם ילדי האמת.” והנה לך השוואה קולעת: “אנו תמהים לפעמים: יצירה פלונית במה זכתה בשעתה להתפעלות כזאת? והרי אנו מעיינים בה עכשיו ואיננו מוצאים בה שום טעם לשבח?! ואולם קרש פשוט זה, שבו נאחז הטובע בלב ים ושעל ידו ניצל ממוות, כלום הוא יותר מקרש פשוט?… מעט מים דלוחים בישימון כלום אינם חשובים לציחה־צמא מכל יינות־הרקח שבעולם? ואם אנו רואים דבר, שכעת הוא נדמה לנו קלוקל וחסר ערך ובזמנו עורר יראת כבוד והערצה, סימן שהיה דבר בעתו.” אנו יכולים במקרה זה אף לדרוש למקור האסוציאציות, שהוא בחוויה תחילה. תאמר – בארץ המעפילים, בארץ יקרים בה המים החיים, גדל. תוגת העברי, צערו של המשורר העברי, הולידו אותן.

הגענו אפוא גם אל הנקודה הלאומית. ספר המשלים והסאטירות הוא בחלקו ספר מלחמה והתנצחות, נשק רוחני במערכה המדינית־יישובית. מה שאין כן אוסף ההגיונות. רובם – דינם באדם ואשר יעיק על לבו של האדם. תתרגם את דבריו ללעז, וידברו אל לב כל שוחרי האמת באשר הם שם; ואכן כשרים הם ודרושים לנוער זה הגדל בארץ, לזה הדור אשר בפעם הראשונה מאז ימי הגלות, חיים לאומים כמעט טבעיים נפלו בחלקו. באחת מרשימותיו שלא מן הזמן האחרון, בקטע הנוגה “משהו על משורר עברי”, מגולל הסופר את פרשת התנאים ששררו עת התבצר הוא בשדה הספרות והם שהיו עשויים מלכתחילה לבודד את היוצר בעמו ולהרחיקו ממילוי הייעוד הראשוני של כל אמן: לעשות למען הנפש.

בבדידותו האבלה רקם המשורר חלום זוהר. שם, במולדת המתחדשת, בארץ תקוותיו הקמה לתחייה, יקום גם דור חדש של קוראים, אשר הלשון העברית תהיה בשבילו לא “עיקר” לאומי, לא אחד משלושת היסודות המפורסמים “עם, ארץ ולשון”, לא פרינציפ ולא אידיאל, כי אם עובדה, דם מדמו, נפש מנפשו. שם תקרא הנערה את שיריו לא מפני שהיא מצֻווה על כך מפי אביה הלאומי או מפי מורהּ הציוני, אלא מפני שהיא נערה שוגה באהבה ובחלומות –.

לאלה הוא כותב, למען אלה הוא שר, בשביל אלה הוא הוגה הגיונותיו.

הלשון נחלה ניצחונה, חייה הוחזרו לה; החלום לבש קרום. אך האומה נשארה בהיאבקותה, ובצר לה – שבעתיים צר לאיש השיר. צער ישראל, טיפה מרה זו אשר בדמו, הוא גם מקור שירה לא יתכחש לו. חיי הרוח שלו – חיים למופת של סופר אמיץ אשר על חיק אומתו גדל, וכל שנפש האדם עלולה לרחוש מפעמת את לבו. כזה הוא גם יודע לתת לרגע את שלו, לשיר את שירת הנצח על רקע הזמן. לפני כשש שנים, לתקופת שנה אחת, שנת ת"ש, הראשונה לשנות הגזירות האחרונות, רשם:

וְשׁוּב נָפְלָה טִפָּה לַיָּם,

שׁוּב צָלְלָה שָׁנָה בִּתְהוֹם הַנֶּצַח

כָּל נַהֲרוֹת הַדָּם – אַיָּם?

כָּל לַהֲבוֹת הַכְּאֵב, כָּל סַעֲרוֹת הַיְּלֵל

שֵל מְעֻנֵּי יַד רֶצַח,

שֶׁל לְקוּחִים לַמָּוֶת?

אֵי מַבּוּלֵי הַדֶּמַע?

אֵין אוֹת, אֵין שֵׁמַע.

כָּעֲנָנָה, כַּצֵּל,

כָּרוּחַ הנוֹשָבֶת.

טִפָּה נפְלָה לְיָם הַנֶּצַח.

כתובת מכתם, שורות מספר שנמסרו לעיתון יומי ונקראו ביומן. הנה מתנחומי שירה זו הנאמרת בחשאי, שקטה ועמוקה, מערטלת ורבת ישועה.

מאזניים, ניסן־אלול תש"ו (1946)