רקע
עמנואל בן-גריון
בטרם ארגעה: על ספרו של ג. שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א.

ג.שופמן אסף את רשימותיו לספר (בטרם ארגעה: רשימות, הוצאת עם עובד, תש"ב) – רובן רשימות לפי שמן הצנוע, קטעים סיפוריים, פרקי התבוננות נמרצים; ומיעוטן “שתיים שלוש שורות”, הערות ספרותיות־אמנותיות, פסוקי ביקורת. שני המדורים נפרדו זה מזה, ונקודת הכובד לחלק האפי, למחזור הרשימות שהן רוב מניין הספר וגם רוב בניינו. השם הכללי – “בטרם ארגעה” – שאול מאחת הרשימות, והוא המציין גם את הזמן וגם את האווירה של הספר. לספריו הקודמים לא סיגל הסופר שמות מיוחדים; יש לנו “כתבי ג.שופמן” ספר ראשון, ספר שני וכו'; וגם על שער ספר ביכוריו, שהופיע לפני ארבעים שנה, נדפס שם פשוט: ספורים וציורים.

כשבא שופמן לארץ, לפני שנים מעטות, בשלהי העלייה האחרונה, והימים אז ימי המאורעות שנטו לקצם, כששלהבתם הדועכת בוטלה במדורת האש הכבירה שתבל ומלואה התלקחו בה, התחיל לפרסם את רשימותיו אלה ולא שעה לא ל“עצות” ולא ל“תביעות”. ציוריו לא נבדלו, גם בסגנונם וגם בכיוונם, מקודמיהם, מעשה השנים שקדמו לעליתו: אותו המועט המחזיק את המרובה, אותה התפיסה של רגע הכושר המציב זמנים ומקומות ומצבים, מסירת העוקץ ללא תוספת לוואי; אלא שהתוכן נתחדש, עם חידושי חייו של הסופר. הקטעים דנו לסרוגין בגורלה האחרון של הגולה שלו, שעבוד אוסטריה וגירוש אוסטריה; בארשת פני המולדת, ימה והריה; בנקודות היישוב ובעיר המקלט הגדולה, בדומם ובחי שלה לא פחות מאשר במדבר; באותות הזמן המופשטים והממשיים, אלה שמתבטאים בשתי הצפירות שלא ידענון תמול־שלשום ושוב לא נשכחן: אזעקה וארגעה. כל רשימה ורשימה היתה תגלית, פענוח ההיוי שלנו באותם השטחים שלא פיללנו כי חידה הם (המשורר נתן לנו לא את הפשר בלבד, אלא גם את הסוד). אולם מדי שבועיים לשבועיים, כשחזרנו ונפגשנו בדברו, נוצר ונתחזק בנו הרושם כי מנגינה אחת הושמעה לנו כאן, בהפסקות, ובעוד הד הצליל הראשון באזנינו – ושמענו את אחיו, וקול יצטרף לקול. שינוי הנושאים, החלפת הנושאים מדי פעם בפעם, לא התירו את הקשר האמיץ הזה, והכרנו יותר ויותר: הפרקים השונים, אשר כל אחד ואחד מהם שלם ומושלם לעצמו כעין טבעת, חוליות חוליות הן של שרשרת אחת.

אוסף הרשימות – יד העורך כמעט שלא ניכרת בהסדרת הדברים; רק פעמים ספורות נראה שהקדים את המאוחר או להיפך, לשם קביעת המסגרת וציון הקו הכללי; ואולם לרוב נדפסו הקטעים גם בספר בסדר שהופיעו בעתון, בסדר אקראי, לפי זמן כתיבתם. הנך קורא אותם זה לאחר זה, ובמקום להתייחד עם כל אחד ואחד ועם מוסר ההשכל שלו, הנך אץ ועובר לבא אחריו, גומר ופותח, פותח וגומר, ועם הגיעך לסוף הרשימה האחרונה – וזכית להרעשה גוברת והולכת, בהתרשמות קיימת זו אשר מעשה־ידי־יוצר אחיד משרה עליך. הנה כי כן: זהו חתך לרוחב גופת גזענו בשעת קיבוץ הגלויות, ראי מקומנו וזמננו.

 

ב.

הרומן־הפסיפס הזה, שנקרא בשם “בטרם ארגעה”, יש לו נושא אחיד, מסוים, בלתי־רשמי ונאמן: שיבה בתוך שיבה – שיבת אדם אל אומתו, אל אותה האומה אשר בעזרת כל בניה, ואותו האיש בכללם, שבה זה עתה אל עצמה. השעה היא שעת מבחן. הישוב החדש, הבוגר, שהתגבר על מחלות ילדים קשות ומסוכנות, נזדמן זה אך עתה עם גורלו. ההתמודדות טרם הוכרה במלוא חומרתה. אותה שעה, שעה אחת ערב ההכרעה, נספח לו ליישוב שבט שלם של בנים מרוחקים עד מאוד; חסרי מולדת בלא־יודעים דורכים על אדמת מולדת חסרת בנים ביודעים. הפגישה עצמה, של הגולים הנידחים, המוחרמים־מופקרים, עם הקרקע האם־כל־חי שלהם, סתמית היא, בלתי צפויה, מבהילה וגואלת. נפגשים האח עם האחים שלא ידעם תמול שלשום, החבר – עם החברים שנפרד מהם מסיבת מזל הפרט שאינו יודע חמלה; נפגש היחיד המקופל בצערו עם ציבור הנושא כאבם של דורות; הפרט בעל ההווה האחד בא למקום הגניזה של אוצרות עבר עשירים לאין חקר; מגלה, לאידך, הגאה בעברו המפוקפק את בשורת העתיד מתפתחת לפניו בחידוש אומה בלתי משוער ובלתי מקֻווה; והאיש מוצא את סבלו הנועד לו, שיישאנו הוא ולא אחר.

הפגישה הגורלית הזאת אילמת היא, אינה בת קולי קולות. לכאורה לא נשתנה כלום. הרי ללכת ידע האיש, מאז לימדתו אמו־מאמנתו, ורק כעבור שנים ייווכח לדעת כי אמנם אך עתה למד ללכת, סיגל לעצמו את סוד קפיצת הדרך שרק שליחי מצווה זוכים בו. התמורה שחלה בו, בשובו אל אדמתו העזובה, היא כה גמורה, עד אשר השינוי לא יוכר כלל. התמיהה הזאת, של ה“היינו כחולמים”, היא רגש היסוד אשר בספרו של שופמן; העבר לא בוטל, העתיד לא נכבש, לקראת מזלו צועד האיש וזיכרונותיו ותקוותיו מתנשקים.

התלויים היו היהודים, בגלותם המערבית, באוויר? או שנדמו לצמחים מטפסים בגזעי אלונים מוצקים, אשר אמנם יניקה מן הקרקע אף להם, ואולם אין להם תפקיד שולט במערכת הטבע? ברורה רק אחת: אותה שעה, בה הכריעו המכריעים, הוכרע גורלה לא של יהדות זו בלבד, אלא גם של גרמניוּת זו. מי שמת לו אהוב נפש – זוכה, יחד עם הכאב הממאיר, להתרוממות רוח משונה בשל שינוי כיוון וגיוון חייו לעתיד, שינוי מן היסוד; וכן דינו של היהודי יוצא המערב שמתה עליו מולדתו: כאבו הצורב, כאב האבדון וכאב העלבון וכאב מוסר הכליות, מלֻווה חבלי חידוש חייו, חבלי תיקון חייו. ברם, שני גיבורים למשל שלנו, וכשנלמד ממנו על נמשל אחד, מן הדין שנלמד ממנו על הנמשל השני ונגיד: אכן, ארצות האכסניה והגזירה, משהחליטו לגרש מתוכן את היהודי, מתו. היהודי, זאת תקוותנו ואמונתנו, יחדש חיים, יופנה דווקא לחייו האמיתיים, לייעודו המקורי; ואולם הם – חדלו, כביכול, להיות. מכאן הנעימה המוחלטת בעדותו של שופמן על ה“טבטונים” למיניהם: משפטו נחרץ ללא שנאה, אבל גם ללא רחמים. מעשים שהיו! סופות שהשתוללו! עטיו של נחש!

האמן יבחר לעתים להשמיע לנו הדו של אסון, למען לא ימגר אותנו על־ידי העמסת המשא כולו, במשקלו המלא, על לבנו. אונס גרמניה, אשר אין לו חקר, על שיעורו נוכל לעמוד כשנביט על אונס שבט גרמני אחד: פרשת נטילת כבודה של אוסטריה. שופמן, כעד ראייה של מעמד אחד במחזה האימים הכללי, שאין להעתיקו במלואו לשפת הספר, מסר לנו עדות מרוכזת שלאחריה אין צורך עוד לשמוע את עדי הכתר. כיוצא בזה פרשת הפליט, המגורש, המעפיל: מעטות הדוגמאות, וכל אחת, רשימת המקרה הבודד שאינו מקרה ואינו בודד, תעיד על יציאת מצרים של ימינו, זו הנבדלת מאחותה הוותיקה בכמה הבדלים, וגם בזה שהפעם לא פסח המלאך הממית על בתי העברים, כי אם פתח בהם.

 

ג.

הארץ – מעגן ההצלה, חוף המבטחים, מקלט המעונים, זירה לפעולות בידיים חופשיות, שדה הניסיונות. העיר־האם מקבלת אותם, את פליטי המזל, אולי לא כמקרבת, אבל – הה הנס הבלתי מקווה! – גם לא כדוחה. לנשום לרווחה ניתן לך, וכל כך התרגלת לעצור בנשימתך, שיש וביטולה הגמור של המתיחות הגדולה מנשוא ישאירך אין אונים, ואך עתה תכרע ברך, תתעלף. אולם עוד מעט והתאוששת. הארץ כה קטנה, אבל כארץ החופש היא משתרעת לאין גבולות; הכיכר העגולה עם בריכתה הזעירה והמזרקה המשתפכת מתוכה – יקרה לך עתה מכדור העולם המסתובב בקצב משוגע ומשליך את ילדיו לעברים. הים פלט אותך, אך פה ישית גאון גליו; הנך עומד נכחו, והודו הענקי משתעבד לחוף זה הבלתי מפותח והמנחם. ארצך – אי, והאוקיינוס מפריד בינך לבין צריך. אך הנה קול היריות, שאוזנך עדיין לא שכחה את צלצולן, נשמע שוב, נשמע קרוב יותר מאשר שם. גם כאן מתיחות, גם כאן היאבקות, וכאן אך כאן החזית. בני הגר מתקוממים בבני שרה, מערערים על ברכה מאוחרת שהפעם לא בחסדי אב נקנתה כי אם בעמל בנים ובדמם. המערכה נטושה; אחיך הם המגינים עליך; מבצרים מבצרים שומרים על עיר הפרזות שלך. הנך נמשך מן הים אל ההר, מן הקריה אל הכפר. גיבורי עבודה ומלחמה, נחשונים, מלקקים, מתוודעים כאחים לך והם הם המקרבים ואינם דוחים. הברית עם ארצך נכרתה בין גלבוע לתבור, הבנים והבנות, הנוער הבונה, אינם עוד בניהם־בנותיהם של אבותם־הוריהם, כי אם ניני אבות קדומים, מימי שפוט השופטים. הארץ שוכחת את ימי הביניים שלה ומתעוררת כשהיא מוחזרת לימי קדם. התנ"ך מגלה פתאום שבעים פנים כאחת: מקרא כפשוטו, מקרא מלא, מקרא קודש.

שעת חירום היא, שעת מפקד. אין רשות ואין שהות לחקור את בני הצבא השומרים באשר הם שם, להתייחד אתם התייחדות שלמה, לשאול ולהשיב, להיות נשאל ועונה, כי למילוי חובתם הם נדרשים, ואתה רק תפריע אותם, תעכבם. הנך מחליף איתם מבט, דרישת שלום מנשמה לנשמה. הנך משהה עליהם את מבטך, מבט של חיבה וחמלה, אבהי, גאה וסולח. מבטם נעוץ בך ונשאר דבוק בך. הבנים – בניך שהשתחררו וייסדו מדינה משלהם וצל קורתם מוענק גם לך. הבנות – עם נעוריהן מתחדשים לא נעוריך אתה בלבד, כי אם גם נעורי שבטך. נצחי הוא היופי החולף, יציב כמו גאון הטבע הדומם, זה הבלתי חולף. הר אפרים לא שינה את פרצופו זה שלושת אלפים שנה ויותר; ודבורה, לא אשת לפידות, אבל זו הקוראת לברק וההולכת עמו – חידשה פניה בבת־ישראל לוחמת של היום. הנבואה של אז כוחה איתה עתה עוד יותר מאז, ואולם אמיתותה נבחנת בסמל חי, בשר ודם של האביב החדש. אם תעירו, אם תעוררו את האהבה?! – עורי, עורי!

לא תקוות בלבד, גם אשליות הבאת הנה, לא שמחות בלבד קטפת כאן, גם כאב חדש נטלת. אותות הזמן לא שינו בשמי הפרט ולא כלום; צער האדם באשר הוא אדם ירד כרוך עם צערם המשותף של בני התקופה. כל פינה ופינה שבעירך המבריקה והמצוחצחת ספוגה דמעות של אחים ואחיות. גם על ידי קרני המזבח, בהן נאחזת על שלא רצחת, תשיגך יד גואל הדם, מזל הפרט הקנא והפוקד. ודומה, שהיורה והשרב, התנובה היתירה של ארץ זבת עסיסים והמדבריוּת המשתיקה והמעקרת שנפלה אף היא בחלקה, עוד מוסיפות לחיי היחיד האומלל והמאמלל גם גאון וגם שבר. דומה, שבנמרצות כזאת עוד לא טעמת את טעמם של חיים מה הם, גם הם גם שכרם. מעבר לימים ישבת ועבדת אלוהים אחרים, ואולם משעברת והעברת – ונחתה בך הברכה והקללה.

החיזיון לא תם, הוא אך מתחיל. בינתיים, בשעה הקצרה בה הרהרת הרהוריך וסידרת משנתך, החלפת כוח וסבל – ונגדשה סאת הזמן. המלחמה התלקחה. הצפירות משתמעות, מזהירות, משליטות את קצבו של העולם הזה על כל עצמותיך. אבל שעת ההכרעה לא מצאתך הפעם כחסר מולדת. והמולדת הזאת, הקטנטונת־האינסופית, הפכה פתאום גשר בין יבשת ליבשת, נתונה על פרשת דרכי מלך רבים, לב עולם השולח דם ומזקק דם. רבה ההקרבה, רב גם הפיתוי; תרבות טובה לצד תרבות רעה. מחוץ תשכל חרב, ובחדרים מתפשטים אדים מאדים שונים. גם המציאות הזאת נראית, ניכרת ונמדדת בבהירות אכזרית, שאין למעלה הימנה. המוות הכללי הרים ראשו, הרגעים נעשו יקרים לאין ערוך, למדת לעשות חשבונך האחרון בין אזעקה לארגעה. ארכה נוספת, עוד דף אחד בפנקס, פליטת זכר לימים יבואו. שלושה חשבונות הם: של האדם הנענה, של אומתו הנבחנת, של האנושות הנקראת לדין.

 

ד.

לאחר שנתגלתה לנו אחדות הספר, אחדות הנושא, נבין גם באחדות מבנהו. למראית עין מפסיק המחבר עם רשימה ורשימה את הדיבור על עניין אחד ופונה למשנהו; כל פרק ופרק ועוקצו אתו. ואולם, אם הסופר יובילך כאילו בדרכים עקומות מן הגולה אל הארץ וחוזר חלילה, מן העיר אל הכפר, מן הים אל ההר, ושוב מן הזמן אל המעבר לזמן ושוב ללב ההווי, הנך מקשר בדמיונך את הקרוב זה לזה ומדמה לבסוף כי בעל הרשימות ערבב בכוונה את המוקדם במאוחר, את הכללי בפרטי, את הלאומי באנושי, למען העמידך על כל הקווים יחד. דרך רוחו של האיש החי: עתים יתייחד עם זכרונו, עתים יקרע לפניו הצעיף ויראה את הנולד, עתים אך יתרשם מפלאי היום. והוא הדין במציאותנו המחודשת בארץ: זכר עבר עמנו ושאלת עתידו שזורים בתוך מלחמות ההווה.

אחידים גם הגיבורים. כי תסכם את הרשמים הבודדים ותצא לך דמות מוחלטת של ה“טבטון”, של הגֵר, של הפליט, של הדוחה בזירת החיים ושל הנדחה, של החלוץ ושל המאסף, של איש החזית ושל איש העורף. הרשימה הבודדת באה לצייר מצב ולהוציא ממנו את מוסרו; הנפשות של מעמד זה או אחר – כל אחד מהם הוא בחינת גיבור אפיזודי, והדמויות הצדדיות האלה מתלכדות אחרי כן לטיפוסים, לנציגים המציינים בני שבט אחד, בני מעמד אחד, סמלים חיים לצד החיובי והשלילי שבמציאותנו. הסופר עצמו מופיע אף הוא כאח לגיבוריו ושותף לגורלם, כנוטל וכנותן כאחת; יש ואישיותו נפרדת לכמה עצמים, נאמנה לרוח הרגע שהוא בא להנציחו; ושוב, כל הנשמות שבקרבו, גם הפעילות וגם הסבילות, מתאחדות.

לא נעשה את ההכרח רצון; לא נטיל את חוקו המיוחד של סופר זה על הספרות כולה. ועם זאת לא נחטא כלפי האמת אם נגיד: על זמננו זה, המפריד והמופרד, יעיד הקטע. כבדה לשונו של עד הראיה; ואולם המתחיל לפרש לפנינו זיכרון ראשונים נעשה איש דברים. הקטעים כאותם נקודות היישוב הפזורות על פני הארץ, מגוונות ומכילות את כל הארץ: קטע וקטע מצטרף לחשבון, חשבוננו. הקורא, כל כמה שיעצור ברוח, התפעלותו מתפרצת; מה שאין כן הסופר עצמו מחולל הפעולה. כי הוא נשאר שולט בסערתו; מתבונן־מבקר בזולת ובעצמו גם יחד ורואה בפלא היום־יומי עובדה שהוא קובע אותה: הביטו וראו.

אחד הוא המספר הזה מאז התבגרותו: בעל העין הפקחית המכירה ומבחינה באירוניה זו הנתונה בין נדבכי החיים. שעל אחד קדימה, והוא ייעשה לץ; שעל אחד אחורה, והוא יעשה מקונן או מקטרג; ואולם הוא משתמש במבדח לשם הוכחה וכפרה גם יחד. אנו מסיחים את דעתנו מסבלות המשורר עצמו, באילו שטנים ייאבק, לאיזה תיקון ייחל; כי כל אלה השאיר מעבר לנפשו.

 

ה.

“שתיים־שלוש שורות” – אם השווינו את כלל הרשימות לרומן, ומצאנו אחדות אפית על אף ריבוי הקווים והגוונים, נתאים לחלק הביקורתי של הספר את השם: יומן – היינו קטעים מתוך ספר זיכרון, הערות בשולי ספרים וחוויות רוחניות, תגובות על חטאי אנשי ספר טועים או מתעים. צדקו של השופט אינו נמדד לפי נאמנותו דווקא לגרסתם הקיימת של לוחות הדין, כי אם בכוחו זה לפסל מעצמו לוחות חדשים ולחקוק עליהם צווי מוסר חד־משמעיים. ואולם שופמן משאיר את פסוקיו כמו שהם, מבלי לעשותם סעיפים. את הלקח נקבל בכל מקום (גם במקרה שלא נהיה תמימי דעות איתו בהערכת איש ספר זה או אחר, יוכיחנו הרעיון, פרי ההערכה הזאת), ואולם אנו תאבים לשמוע את דעתו על כל התופעות הרוחניות המטרידות אותנו. הלקט נשאר מקרי בעינינו כל זמן שהוא לקט; וכל עוד שרעבונך זה לא נשבר כולו, גם דמותו של המורה אינה שלמה לפניך. יש מערערים על קיצור לשון רשימותיו הקהליות של שופמן שאינה ממצה את הנושא, כביכול – מערערים בטעות; אבל יש להצטער על מיעוטן המספרי, זה שמעכב בעד היעשותן תורה.

אחרת היא, אם נסיח את דעתנו לחלוטין מן הגורם הארעי של הרשימות הדידקטיות ונתרגם אותן מייד ללשון הפיוט, אשר אין לה גיבורים נקובים בשמותיהם, כי אם אלמונים־מסמלים. אז באים גם קטעי מחשבה אלה להשלים את התמונה המצוירת ברשימות המספר; כי הרי גם אלה, קטעי הסיפור שלו, משובצים רעיונות, תגליות ארעיות־עיקריות, אפוריזמים חיים. ועוד משהו המאחד את רשות המחשבה עם רשות החוויה שבספר זה: גם ב“שתיים־שלוש שורות” חתומה חותמת הזמן. יש והספרות מזעיקה (אני משתמש באמרת שופמן על אחד גדול וטהור משלנו, אשר “אזעקה הייתה כתיבתו, אזעקה נאמנה…”), יש והספרות מרגיעה. ספרו של שופמן כתוב בטרם ארגעה.

מאזניים, תשרי־אדר תש"ג (1942־1943)

המלצות קוראים
תגיות