רקע
עמנואל בן-גריון
בשולי פאוסט והצגתו: על מחזהו של גתה בתרגומו של יעקב כהן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א.

בצלם אלוהים נברא – האמן. הוא היחידי מבין הברואים שחננוֹ האל לחזור וליצור – בצלם ובדמות. דמויות השירה העילאית מצטרפות אל גיבורי ההיסטוריה, אלה גם אלה אנשי שם. פאוסט, יליד הדמיון, סמל רוח האדם השואף לדעת מה למעלה מה למטה וכו', הריהו בשר ודם, עצם מעצמנו. תוך כדי קריאת שירת “פאוסט” – חדרו של הקורא מתמלא עשן. מלאכים ושדים עולים ויורדים, והדמות המופשטת לובשת קרום ומופיעה לפניך בכל הדרה, בכל תוגתה. חזון הוא, חלום, אך המבקש שיגלמוהו.

שירת פאוסט אשר לגתה, שירת חייו של המשורר, שהעסיקה את מחוללה במשך חייו הארוכים־הברוכים, לא הושלמה. לכל הסגולות שדורשי רשומות מונים ביצירת־אמן זו, מצטרפת עוד סגולת הפרגמנטריות. המשורר, קרוב לגיבור חזונו קירבה יתרה מקרבת אחים, עמד בסוף ימיו מול השער החמישים והוא נעול לנצח. את עלילת המחזה – התערבות האלוהים והשטן על נשמת פאוסט – הביא לידי גמר, לאחר שהכניס לחזונו, מותר לומר: את כל הגות אנוש. החידה נשארת בעינה גם לאחר הפתרון, אף מעל ומעבר לפיתרון. אל פאוסט ואל יוצרו מצטרף הקורא כשלישי, שלא ימצא מנוח.

שבעים הפנים שדרשו ב“פאוסט” של גתה אמנם נכללים בו כולם, ואף לא יהיה קץ לפירושים ולמדרשים, שכן הם חלק מהותי של החזון. מכאן, שגם הבמה רשאית להתנסות בפירוש משלה.

 

ב.

“פאוסט”, אפילו בארץ מוצאו ומה גם בקרב האומות אליהן יגיע בלשון תרגום בלבד, מוחזק ספר “כבד”, אף בבחינת ספר־פרד"ס, אשר יש להתברך אם יצאת ממנו בשלום לאחר שנכנסת בו בשלום. ולא הוא. דין “פאוסט” כדין כמה מהיצירות הגדולות, נחלת דורות שעברו: כמידת גודלו, כן מידת פשטותו. הבקיאים בשדה הביבליוגרפיה יאשרו לך את הדבר: על “דון קישוט” של סרוונטס נכתבו יותר פירושים מאשר על “פאוסט” (ואמנם כן, יצירתו של סרוונטס, המוחזקת גלויה, רבת חידות היא מ“פאוסט”, המוחזק נסתר). עומקו של “פאוסט” הוא שקוף. חידתו, מעבר לכל הפיתרונות, היא גלויה. ואולם, באיזה “פאוסט” הדברים אמורים: בטקסט המקורי.

גתה, שטבע את המטבע של “ספרות העולם”, נתן ב“פאוסט” יצירה ההולמת את המושג ומדגימה אותו הדגמה עליונה. שכן גרעינה של יצירה זו הוא לאומי; אגדת “פאוסט” אשכנזית היא; ואולם אל היצירה גופה השתפכו נהרים־נחלים של שירה עולמית שקדמו לה, ואת התחום הלאומי פרצה שוב בעודנה בהתרקמותה. “פאוסט” של גתה הוא אפוא כעין נקודת הצטלבות של דרכים מדרכים שונים; אחד, או אפילו אחדים, מובילים מן התנ"ך אל גתה, אחרים מקשרים בינו ובין דנטה, גם יסודות מהמיתוס העתיק ופירושו הקלאסי על ידי משוררי יוון התגלגלו לתוך יצירה זו; ושוב, שלוחותיה וקשריה בתרבות העולמית המאוחרת מספרם רב מאוד, וגם בתחום הספרות העברית החדשה תמצא אותם ברורים ושקופים.

מובן אפוא ומוסבר שספרותנו שאפה זה מכבר לאזרח את הספר בעזרת התרגום. ולא מקרה הדבר, שהתרגום העברי הראשון, מן הימים שהספרות העברית החדשה עדיין לא התבגרה כדי לקלוט שירה זו, היה תרגום־עיבוד, תוך בקשת סימוכין מן המסורת ה“גויית” והמסורת היהודית: “בן אבויה” למאיר הלוי לטריס. מאז אותו ניסיון עברו כתשעים שנה. בימינו חזרו ותרגמו את “פאוסט” תרגום מילולי, שורה תחת שורה ודמות תחת דמות, י. ל. ברוך ויעקב כהן. תרגומו של ברוך שהוא כולו פשט, עבודה נקייה דו־ממדית – המורה והמסביר יסתייעו בו, בתורת ספר לימוד היצירה. ואילו אל ה“לפני ולפנים” חותר יעקב כהן.

אמנם, יעקב כהן שהפליא לתרגם את גתה הנאצל (“איפיגניה”, “טסו”), ושהושפע בעצמו משירת גתה השפעה יוצרת בשירתו ובהגותו הוא, השכיל לתת בתרגום “פאוסט” נוסח משלו. ולא נקטין את הישגו, אם נקבע כי עבודתו – גם באותן שורות, אף סצנות, בהן הדביק את המקור בלי לשייר, עשויה ללמדנו כי “פאוסט” בתור שלמות לא ניתן לתרגום כלל. מזיגה חד פעמית זו שבין לשון וחרוז עממיים לבין ההגות המעמיקה של ידע ח"ן – מעשה ניסים תיקרא, והנס יתרחש רק פעם אחת. ברם, הבמה העברית, בהעיזה להעלות את החיזיון על קרשיה, נאחזת בדין מלא בהעזתו של המתרגם.

 

ג.

אין לך קורא “פאוסט” שלא יציג לעצמו את השאלה, איזו צורה ילבש החיזיון הערטילאי הזה אם יועבר בתורת גשמיות על במת התיאטרון. הרי אין כאן לפנינו דרמה שעל טהרת היצירה התיאטרונית, אלא שירה דרמטית, ואולי ייתכן ואפילו יתבקש דקלומה יותר מביצועה המוחשי, התפאורתי והשחקני. ההצגה העברית שחזינו נערכה דווקא במלוא ניצול אפשרויותיה הטכניות של הבמה, לשם הגשמת הצד הדמיוני של החזיון רב־הצדדים; ואמנם הניסיון הזה אפשר לחלוק עליו, אף להשיג עליו. וכן נתעוררו בעלי התפקידים הראשיים לשחק אותם מלוא המשחק, איש איש לפי תפיסתו, ולא להטביע ולהשכיח את ה“אני” השחקני שלהם בשֵרות היצירה כמות שהיא. כך ראינו שני ביצועים שחקניים מעניינים במשחק שתי הדמויות המנוגדות, של האדם והשטן; אמנם, כאמור, כל אחד לפי התפיסה המיוחדת שלו. והצופה, שבא להצגה כשהוא מצויד בידיעת החיזיון מתוך הספר, כאילו הוזמן להשוות את התרשמותו באותן הדמויות המוקדמות שהצטיירו בו בדמיונו הוא.

השטן, לפי סיפור המעשה, נכנע לאדם על מנת להכשילו. לשם כך הוא לובש קודם כל צורת אדם, כדי להסתגל לו לפחות מבחינה חיצונית. אנו משערים אפוא כי יימנע מלאשר את היותו שטן־ולא־אדם בכל תנועה ובכל העוויה, אלא שיסתיר תכונותיו אלו במידה כזאת, שהצופה, כמו גרטכן בחיזיון, רק יחוש בו צל צילו של הרע והמדיח ותו לא. אשר לדמות פאוסט, בהיותו אדם ולא שטן, קשה למצוא לכל תכונותיו את המכנה המשותף, או את המניע הראשון; ואולם מכל עדויותיו על עצמו נראית המהימנה ביותר, הנתונה אמנם בסימן שאלה: “לא אני הנודד? בן־בלי־צל־קורה? לא־אדם באין מטרה ומנוחה?” כאילו תרדוף אחריו אי־מנוחה זו, שנזרקה במחשבתו, אף ברגעים שהתשוקה גוברת עליו, אף בטעמו את טעם האהבה הזכה. מורדף!

 

ד.

הביקורת בדרך כלל הסתייגה מכמה פנים של ההצגה, אך ציינה את חובת הקהל לנצל את ההזדמנות הזאת, שלא תזדמן לו בשנית. ארשה לי לחזור על הדברים האלה ולהדגישם משנה־הדגשה.

העלאת חיזיון קלאסי על במותינו חשיבותה גדולה עד מאוד. כל מי שהוא קרוב (ומי אינו קרוב) לשדה החינוך העברי, לאפשרויותיו ובעיותיו, יודע אף יודע כי הקניית הערכים היציבים, העולמיים, לנער ולנערה ילידי הארץ, הרי זה תפקיד מן הראשונים במעלה, וכל מאמץ בכיוון זה עשוי לתת פרי; אך מצֻווים כל הגורמים, שחלק להם בחינוך הזה, לתבוע ולחזור ולתבוע שכל שעת כושר שהיא לא תוחמץ חלילה. “הבימה” הציגה בשעתה את “אדיפוס המלך”. ההצגה לא נתחדשה, ואלפי בני נוער החסירו בגין כך חוויה, שיכולה הייתה להתמיד איתם כל ימי חייהם. הצגת “מדיאה”, שנערכה זה לא מכבר, היה בה כבר – בגלל בחירת התיאטרון בעיבוד מודרני – כעין תחליף לערך העתיק, ועם זאת שימשה גם היא (או יכולה הייתה לשמש) אמצעי רצוי וחשוב לשם המחשת תרבות קדומה שאין לקנותה מתוך ספרים בלבד.

והוא הדין ב“פאוסט”. את המחזה קוראים קריאת חובה, בהרבה בתי־ספר בארץ, אבל לא כהרי קריאה הרי ראייה ושמיעה. ותהיינה השגותינו אשר תהיינה, עלינו לדאוג לכך שלא רק “הקהל התרבותי” המבוגר יבקר בהצגה, אלא גם, ובמיוחד, הנוער. בין הטענות, הנשמעות לפרקים לגבי התיאטרון המעלה הצגות פאר, ישנה גם זו של “בזבוז”, הוצאות מרובות, שכאילו אינן הולמות עם עני; אך האמת היא, שהקהל, וגורמי חינוך, הם הם ה“מבזבזים” לא אחת הצגה יקרה, כשאין מנצלים אותה כיאות.

 

ה.

בשעתו, כשחולק פרס ספרותי בעד תרגום “פאוסט”, רבו המערערים בשל השתייכות הספר לספרות הגרמנית. הפעם, עם הצגת המחזה על־ידי התיאטרון הלאומי, אך מעטים הזכירו צד זה שבמטבע.

ארשה לי כאן הערה אישית.

נלחמתי שנים על שנים נגד ההתפייסות עם גרמניה בכלל, ובפרט נגד ההתפייסות בשטח הרוח. ואם גם נשתתקתי, ליבי אינו שותק. שכן הוא יודע, כי עוד עתידים אנו לחזור לסוגיה זו, אף לתת את הדין.

ברם, במה הדברים אמורים – בקשרי תרבות עם גרמניה של זמננו. ואכן, לעולם לא נסלח לאלה שבאו במקום הנאצים את מעשיהם של קודמיהם. ואולם עם גרמניה הטרום־נאצית, ומה גם עם גרמניה הקלאסית, אין לנו כל חשבון.

“פאוסט”, כאמור, מהווה יצירת ספרות מופלאה, שמוצאה מספרות העולם ואריכות ימיה בה־אך־בה. הזכות על היצירה הזאת אבדה לגרמנים בשעה שמכרו בעצמם את נפשם לשטן. אבל בשורתה ליתר העמים, ובכללם גם לעמנו, בעינה עומדת.

מאזניים, אייר תשט“ז – חשון תשי”ז (1956)

המלצות קוראים
תגיות