רקע
עמנואל בן-גריון
אידיוט: על הרומן של דוסטויבסקי בתרגום ש. הרברג
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

שלושה תמימים הם, וקדושתם אחת. האחד, שלא ידע פני החטא, בהיות המציאות כולה לפניו כספר החתום; האבטיפוס הספרותי לדמות הזאת הוא פארסיוואל הצעיר, מגיבוריה של שירת האצילים הנוצרית שמימי־הביניים, ושם־כינוי לו “האוויל הטהור”. השני, הנעלה על כל חטא שמיטשטשים לפניו לחלוטין הגבולות שבין המציאות לבין הדמיון; האבטיפוס – דון קישוט, “האביר בן דמות היגון”. השלישי תמימותו בכך, שאינו מודה במציאות הגלויה לפניו היטב, על כל מורדותיה; ודמותו מאת דוסטייבסקי היא, הנסיך מישקין, אשר אף אוהביו, והרוב יאהבו, יקראו לו בשם “אידיוט”. הצד המשותף בשלושתם, שהם אומרים את כל אשר עם ליבם בלי להחביא דבר. אצל פארסיוואל, הנער והעלם התמים, מידה זו בכלל מידת הנעורים היא, ובה במידה הטובה הוא גם כושל ומכשיל; אצל דון קישוט, דבריו הגלויים אשר בפיו הם בעצם דברי הדיבוק שנכנס בו, ואין אחריותו עליהם; היחיד הנסיך מישקין גלוי־לב הוא מליבו הנבון, וכולו לב.

מגלמי דמויות פארסיוואל ודון קישוט לא יצרו, למעשה, אלא כל אחת את הדמות המיוחדת הזאת, יחידה בעולמם. אצל דוסטויבסקי קיימת, לכאורה, גלריה של גיבורים. ואף אם מספר הטיפוסים מוגבל אלו (גיבוריו הראשיים ברומניו הראשיים מקבילים במידה רבה זה לזה, ואפילו ל“אידיוט” יש כעין אח בין גיבורי דוסטויבסקי: אליושה קרמאזוב), אין ה“אידיוט” אלא אחד מהם. יחידותו בעולמו של דוסטויבסקי היא אפוא בכך, שהוא יוצא דופן (כשם שלמשל, בגלריה של גיבורי שקספיר המלט הינו יוצא דופן, ואולם אינו “בן יחיד” לסופר), ומן הראוי לתהות על המיוחד והמייחד הזה.

שמעתי פעם מפי אחד המאמינים המוחלטים המעטים שנזדמנתי איתם בחיי, והוא היה כומר קתולי, את הפרדוכס הזה: “אילו היה ישו הנוצרי חי בימינו אנו, היה קובע לו למקום מושבו… את בית־הקפה”. המדרש הספרותי נאחז כידוע בכל תקופה ותקופה ובכל לשון ולשון בדמות זו של אבי הנצרות, והרומנים ההיסטוריים השונים המוסבים על חיי ישו מעבירים כביכול את תפילתו והשגתו של המאמין בן ימינו אל הימים הקדומים ההם, המעורפלים והנסתרים. כך דרכה, כאמור, של ספרות מבארת, ואילו ספרות יוצרת תעביר כביכול את הגיבור הקדום אל עולמנו של עכשיו, ונדעהו פנים, נפש ולב. ה“אידיוט” מאת דוסטויבסקי הינו עצם מעצמי הנוצרי.

הדתות העולמיות – יהדות, נצרות, הינדואיזם וכו' – מלבד היותן דתות אבות אשר כל אחת מהן קיימת על תורתה ועל מסורתה, הן גם בבחינת תכונות מובהקות המציינות אדם ומהותו. מי שרוצה לדעת נצרות מהי (והמדובר לא בכנסייה ולא בכמורה, לא בטכס ולא בעיקרים רשומים ומוכתבים) ימצא את התשובה בהתגלות של ה“אידיוט” הזר כל כך עלי אדמות. נצרות זו אינה עוד הדת הקפואה על שמריה, אלא אותה אמת פנימית שהולידה פעם את הדת, התגלמה בה והתעטפה בה, עד שנתכסתה כולה בה. מה שמדבר מתוך ליבו של ה“אידיוט” ומתגלה במעשהו רחוק הוא גם מכל מוסר חד־משמעי אף מוגבל. אינו תובע ולא כלום, אינו מחייב אותך ללכת בדרכיו. יתר על כן השפעתו בכך, שהינך יודע: להיות כמוהו אי אפשר, אף לא רצוי; ואולם הוא, בהופעתו־אמת, הביא תיקון לעולם.

הגיבור המסוים והסיפור המסוים הזה, הנושא את שם כינויו, הם היינו הך, כי אין העלילה רבת המתח והסבל כשהיא לעצמה אלא רקע להופעתו. כמו בכל רומניו של דוסטויבסקי, כן גם בסיפור רחב מידות זה סיפור המעשה לקוח מהעולם התחתון של קנאה ושנאה, תככים ויצרים, המתגלים במערומיהם עד להשחית ועד כלות. ואולם הקדושה היא בתוך הטומאה. החוטאים הם בעלי תשובה ובזה מועמדים מעל לצדיקים שלא טעמו טעם החטא. ויחידותו של ה“אידיוט” שוב בכך, שהינו צדיק ממהותו; אינו רשאי לעמוד במקום שבעלי תשובה עומדים; צדיק לאו־דווקא נסתר אלא נידח; צדיק בבדידותו.

ההוצאה הקודמת של הרומן אזלה מאז שנים הרבה, עתה חידש לנו “עם עובד” את הנכס היקר. לשון התרגום, מאת ש. הרברג, מצטיינת בבהירות, שקיפות ורהיטות. להוצאה המחודשת נוספה אחרית דבר, דברי הסברה והערכה מאת עזרא זוסמן.

דבר, כ“א באדר א' תשי”ז (22.2.1957)

המלצות קוראים
תגיות