א. 🔗
ספרי המופת של ספרות העולם סימן היכר משותף להם, אשר בגללו לא יגיע מספרם אף למניין אחד: כל אחד מהם יקיף עולם ומלואו. מבחינה זו, ולפי קנה מידה זה, יציין ספר אחד יחיד בלבד של הספרות הרוסית את חלקה של רוסיה בנכסי צאן ברזל של ספרות העולם: “מלחמה ושלום” מאת טולסטוי.
אם נרחיב את הגבול ונצרף אל ספרי־הנגלה העולמיים, שהם הראשונים במעלה, גם את ספרי־הנסתר הגדולים, עולה מיד מתוך הסופרים הרוסיים ותופס את המקום השני דוסטייבסקי, בעל “האחים קרמאזוב”.
נכניס עוד מעין ההקלה ונקבע את ערך היצירה העולמית בסגולתה זו לשקף לנו את ההווי הלאומי־מולדתי של בעל־האסופות. אז אך אז מצטרף אל שני הגאונים הנזכרים כשלישי מתוך אומתם ניקולאי גוגול, אף הוא יחיד ואין שני לו.
אכן, רוסיה תדבר אלינו מתוך יצירת גוגול, ארץ ויושבי בה, סגולת האדמה וטיב האנשים. אין מקיפה מתמונה זו – הכוונה במיוחד לגדול סיפוריו, ל“נפשות מתות”, שזה אך מקרוב תורגם לעברית (הוצאת שוקן, תש"ח, בתרגום יצחק שנברג) – אף אין אמיתית הימנה, וזאת הודות לטבע בריאתו של המספר ברוך ההומור. אווירת הסיפור – אהבת מולדת כאהבה דתית ממש, והוא ביחס אליה ידמה מלכתחילה לאפיקורוס, נעשה למודה בעיקר ובכל תואריו. ניתָפש בפה מלא לצחוקו של המספר וניכָּנע בכל לב לכובד־ראשו.
ב. 🔗
הספרויות הלאומיות השונות מצטיינות כל אחת במידה המיוחדת לה אך לה, שיש לראותה כסגנונה־נפשה, מנת יצירה משותפת ליוצרים שוני המזג והתפישה בהם תתברך כל אומה ואומה. בהכללה אפשר להגיד: המספר האשכנזי ילמדך בינה. המספר האנגלי ייתן לך לראות וישאיר לך לשפוט. המספר האיטלקי ישעשע אותך. הצרפתי ימתח אותך. המספר הרוסי נמצא מדבר ישר לעניין, או ביתר דיוק, מתוך העניין. לכן יהי סיפורו המעורר עניין מכולם.
סגולת הבלתי־אמצעיות זו היא המבדילה את הסיפור הרוסי מכל יתר הסיפורים העולמיים. גדולה ביותר המחיצה בין הסופר והקורא בספרות הגרמנית, והוא אופייה ויתרונה. המספר האנגלי נותן לך להיכנס לתוך זירת המאורעות המתוארים על ידו; ואילו חברו הצרפתי, או האיטלקי, דומה והעביר את רשותו הוא לתוך רשותך אתה, בפרצו את הסכר ובהציפו את שדה עמידתך במימיו המשכרים. אך ורק המספר הרוסי אינו מכיר בחיץ בין עולמו לעולמך, כי אמנם זהים השניים עד תכליתם.
המדובר ביצירות המופת של בעלי האסופות, ובספרויות הראשיות. דרך אגב יצוין עד כמה הייתה לספרות העברית החדשה תלותה זו בספרות הרוסית לברכה ולמקור השראה.
ג. 🔗
הסופרים ברוכי ההומור מהווים מיעוט גמור בכל מחנה ומחנה. אפשר למנותם באצבעות יד אחת.
הרשימה הקצרה פותחת בנציג ההומור הגס, פרנסואה ראבלה, אשר אצלו מתגבר ועולה הצחוק כאילו ממעייני המיתוס, בחינת צחוק האלים באולימפוס. השני בזמן והראשון במעלה, סרוונטס, יצא כמו גיבורו לתקן את העולם ויצר מתוך אשליה־הכרה תחילה. אם ראבלה הוא כולו דמיון, וסרוונטס מזיגה עילאית של דמיון והסתכלות, נראה סטרן, בעל “טריסטם שנדי” משוחח גאון, בעל נשמה יתירה. גוגול, אחרון ההומוריסטנים הגדולים, פורשׂ־מגלה לפנינו את החיים כמו שהם.
אפשר גם להגיד ולהגדיר: ראבלה יצר מתוך שמחת יצירה שופעת עליו ומציפה אותו; ואילו סרוונטס – כנכנע לחזונו האדיר. סטרן – תוך כדי בדיחות הדעת ללא גבול; גוגול – כיודע הכל וסולח הכל.
גיבורו של רבלה הוא אפוא הגיבור בגבורתו; גיבורו של סרוונטס – הגיבור בחולשתו. סטרן מעלה לפניך את האדם הטוב; גוגול – את בן־האדם שנולד בשני יצרים.
ד. 🔗
מן הידועות הוא שהרומן, כצורה ספרותית מובהקת של הזמן החדש, תפס את מקומו של האפוס העתיק. אך רק לעיתים רחוקות גם יורגש הדבר ויתאשר במלואו, עד כדי שתוכל לקרוא לו לרומן בשם אפוס. והנה הוא הכינוי המגדיר, המתבקש לו לרומן “נפשות מתות”. הגיבור בוודאי מודרני הוא, בן זמן לא מרוחק ביותר מזמננו, ומייצג בו בגופו שני מעמדים שולטים ברוסיה הצארית שמלפני שחרור האיכרים: את הפקיד הגבוה ואת בעל האחוזה. והעלילה עצמה – תחבולות מי שירד ממסלולו לטפס שוב ולעלות ולקנות לעצמו “מעמד” מתאים למעמדו האזרחי, מי שלא בז לאמצעים הנקראים בלתי כשרים, אלא שלא היו מחייבים אותו חובת דין אלמלא נתפש בקלקלתו – אמת כי אינה כאן עיקר אלא עילה בלבד, להאיר את החברה ההיא ולהציגה נציגים נציגים. אפס שעצם בנין הסיפור שנעשה מעמדים מעמדים – פגישות הגיבור הראשי עם הגיבורים הצדדיים אחד אחרי השני – יזכירך את דרך האפוס. וכן תמצא ממידות עתיקות אלה בעצם התחלת הסיפור מן האמצע (פרשיות הרֵאשית נמסרות לך לאחר מכן בחינת הזכרת דברים עברו). וגם בזה שהתיאור נפסק טרם סיומו.
“נפשות מתות” נשאר פרגמנט. החלק המושלם שלו היה לפי תוכנית המספר רק כמחצית היריעה כפי שעלתה במחשבתו. אך מהחלק השני, הבלתי נגמר, נשארו או שרדו כמה פרקים בלבד (מהם שנשמרו דווקא בנוסחאות שונות). המשווה את שני החלקים זה לזה יגיע לידי מסקנה, כי המחבר הלך ושינה אט־אט את טעם סיפורו, וכי בסוף לא יכול עוד להתאפק ולפרש במוסר־השכל, להודות גלויות בכוונה החינוכית המתגלית אך בעקיפין בחלק הראשון, המבדח־מלמד. בהוצאה העברית ויתרו על קטעי החלק השני לחלוטין והציגו את החלק הראשון כאילו הוא הרומן כולו. מבחינה מהותית בוודאי שהצדק עם העורכים, וכן מבחינה אמנותית. החלק הראשון של הסיפור הבלתי מוגמר אמנם סיום לו: החלפת התיאור בשיר, בהמנון לרוסיה הגדולה.
ה. 🔗
כשהנני בא להעריך את התרגום העברי של יצחק שנברג הנני לעבור על לאו. כי אין אני שומע את לשון המקור, ואין אפוא לאל־ידי לקבוע אם גם שמר לו אמונים לשוניים, כשם שיש להניח ששמר לו אמונים ענייניים. אך לכשתדון בדבר אך ורק מנקודת מבטו של הקורא העברי, יהי לך לציין, כי לשון התרגום היא מסוגננת מדי. אנו מניחים מראש כי גוגול, כאחד הגדולים, גם בעל שאר־לשון היה; אבל למי שיקרא אותו בלשון תרגום אין עניין כי אם בסיפורו תחילה. עבודת כל מתרגם היא מטבע הדברים בחינת “ביודעים”, לעומת ה“בלא־יודעים” המציין את הסופר המקורי לטובה. היוצא מזה, שטוב יעשה אם יתרסן, אם יבליג. הרי בידו של המתרגם לקרב לנו קרבה יתירה את היצירה הקלאסית, אשר עם כל היותה קרובה לנו הרי שנכתבה לפני יותר ממאה שנה, על ידי ביטול כל מחיצה לשונית בהגישו לנו אותה בלשון שגורה על פינו אנו; למה אפוא יוסיף ישמור על מרחק כבוד בינה ובינינו, ומעמידה על כַּן – אותה, המורמה כשהיא לעצמה מכוחה הפנימי בלבד?!
ברם, הסתייגות זו ממידת התרגום לא תביאנו לידי הפחתת תודה כלפי המתרגם. יום חג הוא לתרבות העברית, כל אימת שמאזרחים בה מספרי המופת של ספרות העולם. ועל אחת כמה וכמה, אם ספר, שהגיע שעתו להינתן גם בעברית, הוא מבחירי הבחירים.
הפועל הצעיר, י“א בניסן תש”ט (10.4.1949)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.