היֹה הָיָה יער-ברוֹשִים עבות וּבַיַּעַר בַּתָּוֶךְ קָרַחַת גדולה וּבַקָרחת בַּתָּוֶךְ ברֵכה גדולה ועמֻקה, אשר על שפתה גָאָה הסוּף ושושַנות-המים צפו על פניה. ובתוך הברֵכה אִווּ להן מושב בנות-מים רבות, הן הנִימְפּות, ויהי הן ישֵנות כל היום על מצע חול דק וכל שִׂיחַ רך, ובבֹא הערב תעלינה מן המים, למען שָאֹף רוח על פני היבשה. ובעלותן ותרבצנה על פני הדשא אשר בקרחת היער והן סורקות וקולעות את שערותיהן זהב ועוטות את צעיפיהן הנוצצים בצבעי הקשת וְעוֹדוֹת עֲדי פנינים ואבני יְקָר אשר הן לוקחות מתוך נרתיקי קְלִפּוֹת צַבּים ואוכלות פְּרִי ודבָש ושותות טל וַעֲסיס-פרחים ומשַׂחקות את שחוק הָ“עֵרָבוֹן” ואת “הפרה העִוֶּרֶת”. והיה בַשָׁבוּעות אשר יהיה שיר הזמיר על הארץ וגם בהיות לֵילֵי יָרֵח במלֹא נגהו, וְחָברו הנימפות כלן ועשו מקהלה גדולה ויָצאו במחולות כל הלילה ולא תחדלנה עד קְרֹא הגבר. ויש אשר יבֹאו גם הַגַּמָּדים מן ההרים הקרובים והתערבו בהן גם הם, ובהיות הגמדים ישרים ותמימים וכטוב לב הנימפות עליהן, וְיָכְלו גם המה לחֹל עמהן במחולותיהן ולקחת חלק בשעשועיהן, עד כי יֵאוֹר השחר וְהֵנִיס גם אותם למשכנותיהם. וְחֶלְקַת השדה אשר שם חוגגות הנימפות את חגיהן, כל המקום אשר תרַחֵפנה עליו כפות רגליהן הלבָנות מכסף בחוללן, שם ישגשג העשב פי שנים וְיִיפו הפרחים שבעתים. והאנשים היושבים במקומות הקרובים אשר מסביב, יָדעו מאז כי היתה הקרחת לנחלה לנימפות בנות הברֵכה לשעשועיהן, וַיִטו תמד מפניה ביראה גדולה וישָמרו לנפשם מִגֶּשֶת אליה, כי ידעו אשר בנות-המים היפות לא תשוֹמנה לב מעודן לבני האדם ולא תעשינה להם רעה, ואולם גדול יהיה קִצְפָּן מאד כאשר יבֹאו בני האדם להתגנב אליהן ולחקור את סודן או מקרה יהיה אשר יעברו על מחניהן פתאם למועד שעשועיהן.

ונער היה בכפָר עם שפת היער, אשר לא עשה כל היום דבר בלתי אם חשב מחשבות לעשות שערוריות שונות ונאצות רבות, גדולות וקטנות. עודו נער קטן בבית-הספר או בבית-הכנסת, ויהי לוקח לו זבובים רבים מן הגדולים ויקשור להם ברגליהם מַפּלי ניָר בחוטים ויהי מעוֹפף אותם על סביביו. וכאשר גדל מעט וילך ויקח לו מְגֵרָה ויגזור בה עד לשלשת רְבָעִים את רגלי הכסא האחרונות אשר יֵשב עליו מורו בבית-הספר, ובשֶׁבת המורה ויתמוטט הכסא תחתיו וישָבר ברעש גדול ויפול. וגם אחר כן בהיותו בחור צעיר ויקח לו כלבים וחתולים ויקשור את זנבותיהם יחדו זנב אל זנב, ובראותו אותם נִצִּים בחמה שפוכה, ויריע תרועת גיל. ואולם מעשהו אשר הוא עושה תמיד הלא זה אשר הָרַס כפעם בפעם את קִנֵּי הצפרים המזַמרות ואשר גָנב את פרי כל עץ. והפוחז הזה שָמע את שֵמע הנימפות אשר בבְּרֵכָה ואת דבר מחולותיהן על פני חלקת השדה בלילות הקיץ הבהירים ואת שעשועיהן עם הגמדים, ולא יכֹל עוד לשקוט עד אם יראה את כל הַמשׂושׂ הזה במו עיניו. ויהי בערב בליל תמוז צח למועד נֹגה הירח המלא, ויתגנב אל היער ואל הקרחת ויבֹא עד שפת הברֵכה אל המקום אשר שם צומח סוּף עבות ויסתתר בַּקָּנֶה לחכּות אל אשר יבוא ולבו בו מתפעם.

בשעות הראשונות אחרי בוא השמש לא שמע הנער דבר בלתי אם קול קרקור הצפרדעים הקרובות וצלצלי האנקות הרחוקות ולא ראה דבר בלתי אם ינשופים ולִילִיות מעופפים בחשֵכה הֵנָה וַהֲלום בדממה באין קול. ואולם כמעט בא חצות הלילה, ויעל הירח ויהי אור על פני הברכה ועל חלקת היער כמעט כאור יום, ופתאם ויחרד הנער חרדה גדולה וַיִבָּעֵת עד למות: כי על יד מחבואו אשר הוא שם נשמע פתאם קול צלצול שחוק כפעמון כסף, וברגע הזה נראו פני נימפָּה צעירה על פני המים והיא מַכָּה בקול גדול כף אל כף. כמעט רגע וַתֵּרָאֶינָה על פני הברֵכה עוד נימפות אחרות לעשָׂרות עשָׂרות, וַתְּסֻבֶּינָה את הנימפה הראשונה, ויהי הן מריעות תרועות גדולות מרֹב גיל ומחליקות במים עד היות קצף ומַזות בשרירות לב נטפי מים וזרמי מים אשה על פני רעותה, ואחרי כן מהרו וַתִּשֶׂחֶינָה אחת ושתים ושלש ותעלינה על היבשה אשה אחרי אחותה. ואף אין זאת כי שמלותיהן וְעֶדְיָן היו מְסֻתָּרִים בין הסבכים או במחִלות האדמה, כי מקץ רגע עלו מן הַקָּנִים והן לבושות צעיפים מתנוססים ומזהירים ונוצצים כאבני יְקָר, ותתפרצנה אל פני חלקת היער.

ובנות-המים הראשונות אשר עלו היו נערות בתולות, ואחריהן אִמות צעירות עם ילדיהן, ילדי נימפות, ויש מהם אשר כבר יָדעו לרוץ היטב ויש אשר כשלו ונפלו מדֵי אמרם להתעודד על רגליהם הקטנות, ויש אשר שכבו עוד בְּכִסְתוֹתֵיהֶן בזרועות אִמותיהן. והאִמות הצעירות אשר היו להן עולָלים בין שדיהן היניקו אותם וַתְּנַעֲנָה אותם בזרועותיהן עד כי נרדמו, ואחרי כן השכיבו אותם בתוך החציר הגבוה אשר על שפת הברֵכה ותמהרנה אל אחיותיהן להתערב גם הן בשעשועיהן ובמחולותיהן.

ואשה אחת מן הנימפות השכיבה את יַלְדָהּ בחִתּוּליו אל תוך הסוּף במקום אשר האורב נחבא, ויהי רק ככף-יד בינו ובן הילד למען קחתו. ופני הילד יפים כפני מלאך אלהים אשר במראות גן העדן, כאשר לא ראה עוד מעודו בקרב בני האדם. ואולם לא האריך הנער להתבונן לִיפי הילד, כי המראה אשר ראה עתה על פני חלקת היער לקח את עיניו שבעתים: יש מן הנימפות אשר שִעשעו שַעשועי “הפרה העוֶרת”, ויש אשר יצאו לרַדף אשה את אחותה, ויש אשר חוללו או הרקידו כדורי-נוצה, ואחרי-כן זִמרו זמירות במקהלות, והזמירות ערֵבות ומתוקות, אשר גם עיני הנער כבַד הלב מלאו דמעות לשמען, ובאחריתן רבצו על פני הדשא וַיָּחֶל המשתה והן שְׂמֵחות ומשַׂחקות ומַרבות לצון.

ובהגיע התור הזה נראו גם הגמדים, והם אנשים קטנים ונלעגים למראה וּזְקָנָם ארוך, ויקרבו וינועו כמרַקדים, והם נושאים אִתּם מטעמים וכל טוב. ובראות הנימפות אותם ותחרודנה לקראתם בקול צהלה גדולה, ולא מנעו מהם לשבת גם עם עמהן, אחרי אשר הביאו את חלקם יין מתוק מִגִּתּוֹ ופרי עץ נחמד. ושעירי המים ושעירי ההרים שִעשעו יחדו שעות אחדות, ורק יש אשר הנימפה האחת קמה פעם ושתים ותחפוז אל הילד השוכב על יד המארב אשר לנער, לראות אם ישן הוא. אז שלחו הגמדים את אַפּם החוצה וימצמצו בעיניהם איש אל אחיו ויורו באצבעם השמימה, כי נראה במזרח השמים הקו האדֹם הראשון, ויקדו וישתחוו לפני הנימפות שבע פעמים, ואחר כן דָלְגוּ משם והלאה וילכו ויעברו בחפזון נמרץ אל היער ויעָלמו. וגם הנימפות חשו את רוח הבקר ותקומנה ללכת.

ויד השטן היתה על הנער ברגע האחרון ויסיתהו לעשות לבנות-המים דבַר בליעל. אכן יָרֵא אותן בראשונה יראה גדולה ויחרד מפניהן עד לבלתי השיב רוח, ואולם כאשר הסכין עמהן מעט וירא את יָפְיָן ואת עליצותן, את חִנָּן ואת חַסְדָן, וַתָּסָר ממנו כל יראתו ולא האמין כי תוכלנה לעשות עמו רעה אז נֵעוֹר בו יֵצֶר לבו הרע מעודו. ויגיח אל הילד הישן על ידו שְנָת מתוקה וכפּות ידיו קפוצות בחָזקה, וימהר ויגזול אותו ויקחהו ויברח עמו מן הקָּנֶה בחפזון ככל אשר יָכלו רגליו לשאת אותו ויעבור את הקרחת ופניו אל שפת היער.

והנימפות ראו אותו כרגע בהתעודדו מן הסוף, ותצעקנה צעקה גדולה, אלה חרדו אל הברֵכה ואלה חפזו אל ילדיהן, למען היות להם לסתרה, וקול החרדה הגדולה אשר מסביב הגיע עד לאזני הבורח וידע כי הנימפה אֵם הילד התבוננה אל גזל פרי בטנה. אז הביט מאחריו וירא והנה נימפות אחדות רודפות אחריו, ויתן שחוק לעג גדול ויהי נחפז להגיע עד היער. ופתאם והנה קול רעש גדול נשמע ברוח וקריאות נוראות חרדו מתוך הקרחת ועל פני הברֵכה ושריקות זרות ומשֻנות הלכו הלֹך וקרֹב, אז הביט הנער שנית מאחריו וירא והנה עדת נחשים נוראים ואיומים פרצו מן המים והם מקַפצים אחריו קפיצות גדולות ועגולות ורודפים אחריו. אז נפלה חרדה גדולה עליו, וימהר ויַשלך את הילד ארצה ויָנס על נפשו, ויחשוב בלבו אשר אלפי צבאות שְאוֹל דבקו בעקֵביו. וִיצוּר-המים הקטן נפל על פני מצע דשא רך אשר ביער, ואולם מקול נפלו התעורר וייקץ ויָחל לבכות בכי מר. ברגע ההוא ותרנגול משכים אשר בכפר הרחוק הֵחֵל לקרֹא את קריאתו, ותען אותו זעקה קורעת לב מֵחֶלְקַת היער, ואחרי כן היתה דממה גדולה, והנער הרע רץ בכל כחו ולא עמד תחתיו רגע, עד צאתו מן היער וירא את כְּפָרו לפניו. אז שמח כי נמלט מן הנחשים ולא שָׂם עוד לבו אל ילד הנימפה אשר עזב בתוך היער.

וקריאת התרנגול עברה את רוח הבקר, בּטרם תשיג הנימפה את המקום אשר שם הילד, ולא יכלה עוד להתמהמה, וַתָּשָב ותֵּרד בִּיגוֹן-לבה אל הברֵכה ואת פרי-בטנה לא לקחה עמה. וישָאר הילד לבדו עזוב על פני החציר ויבך בקול גדול. וחיות היער נחפזו ויבאו מכל עבר, לשמרו, לחַממו וליַשנו. ויהי השפַנים רובצים על הארץ מסביב לו והצבָאים מקיפים אותו סביב וקרני האלונים מְכַשְכְּשות בּזנביהן, להבריח מעליו את הזבובים, וגם פִּרְאֵי-חתולים אחדים אשר נותרו עוד ביער שכחו מֵרוּץ אחרי חיות השדה לטרפן וַיָּלֹקו בלשונם הקשה את פני הילד ויזָהרו מאד בעשותם, לבלתי שוּף את העור הרך כמשי, וישמרו אותו מן השועלים ומן התּחָשים, ולא נְתָנום לגשת, וַאֲיָלָה באה ותֵּינק מֵחֲלָבָה את יליד-הנימפה ותאכילהו ותשביעהו ויישן.

ופני השמים אורו מעט מעט ויאדימו מִלַּהַט שחר, ושני כלבים נבחו בקול גדול וישתערו על המקום אשר שם הילד ישן. והחיות אשר צָבאו עליו מסביב נמלטו וינוסו מפני נִבחַת הכלבים, והכלבים רדפו אחריהן כִּברת ארץ, עד אשר שמעו קול קורא אליהם לעמוד ויעמֹדו. כי מִשנֵה-פְקיד-היער הצעיר, אשר יָצא עִמם לפנות בקר היערה, קרא אליהם לשוב, עקב אשר היה המועד מועד שַׁבָּתון מִצַּיִד, אשר לא יֵרָדף ולא יוּצָד ביער, בלתי אם חיות הטרף המשחיתות. והכלבים שבו ויריחו באפם ויבֹאו עד ילד-הנימפה ויעמדו, ויִטו עליו ויריחו בו שנית ואחרי כן הרימו את כפות רגליהם הקדמונות ומרגע לרגע השמיעו קול נבחה קטנה.

אז האמין משנֵה-פְקיד-היער כי מצאו ציד, וימהר ויבֹא, ויהי משתומם מאד לראות יונק ישֵן בֶּחָצִיר אשר אין כמוהו ליפי. ומִשנה-הפקיד חשב בראשונה כי אֵם הילד קרובה, וישלח את הכלבים מלפניו לְחַפְּשָׂהּ, וישובו הכלבים הערומים אליו מקץ מועד ולא מצאו נפש חיה. אז לקח משנה-הפקיד את הילד בזרועותיו וישאהו ברחמים רבים אל בית פְּקִיד-היער מַהֲלַךְ שתי שעות.

“מה הציד אשר הֵבֵאתָ בזה?” קרא פקיד-היער משתאה, בראותו את משנהו עם הילד בא הביתה. והמִשנה סִפּר את כל הקורות אותו ואת אשר מצא את הילד ביער בקרבת בְּרֵכַת הנימפות, וישאל לדעת את אשר יעשה עם הָאָסוּף.

ופקיד-היער בעל לאשה ידוּעַת מחלות ואב לבנים רבים ומעונו צר, וַיְעַוֶּה את פניו ויאמר: “אכן נחמד מאד הפגע הרע הזה ובחפץ לב אמרתי לגדלו עמי בבית, ואולם כמעט אשר לא יתָּכן הדבר, כי יש לנו שם דָי. ולכן אין עצה בלתי אם להסגיר את הילד אל בית-היתומים”.

וככלותו לדַבר אסַר את עגלת-היער אשר לו יסע עם הילד העירה ויתנהו לבית-היתומים, ובדרך בנסעו לא הביט אל הילד, פן יכבד לבו עליו בהפרדו מעמו.

ובבית-היתומים הכירו כי נערה היא, וישתאו אל יָפְיָה ואל חמדת גוָה ואל מעיליה וכִסְתוֹתיה ולבושיה וחִתוליה היקרים, ויאמר בלבם רק אין זאת כי אם מוצָאָהּ מבית אחד השוֹעִים הגדולים. ואולם בבית-היתומים לא הִפְלו בין ילד לילד ויהי משפט אחד וחקה אחת לכלם. ויקראו לילדה אִירֵינָה כשֵם הקדושה אשר ליום ההוא, ויסירו מעליה את לבושיה אשר היו כְּארֶג קרני הירח וילבישוה כתּונת ומעיל אשר נעשו בד צהוב ועב ויתנו לה דרְדַסֵּי צמר ומצנפת מקבילים אל אלה וישכיבוה במִטה קשה עם ילדה שניה יחדו.

ואירֵנה חשה את קְשִׁי הכתּונת העבה בעורה המפֻנק ויכאב לה ותָּחל לבכות בקול גדול, ואולם איש לא שם אליה לב, כי נתנו לילדים לבכות עד כי עָיְפו ויישָׁנו. אז ראתה גם אירינה כי בִכְיָהּ ללא-הואיל ותַּסְכֵּן מעט מעט עם הבד העב אשר היה לְמִגְרֶדֶת לבשָׂרה. וגם הסכינה מעט מעט עם דברים רבים ואחרים: אשר ייניקו אותה מתוך צלוחית תחת שַׁד-אֵם ואשר לא יטהרו אותה מחלאתה מעת לעת ואשר יניחוה לבדד לשעות רבות ואשר לא תגע אליה לעולם יד ענוגה ותְטַלְטְלֶנָה וּתניעֶנה ואשר לא תביט מעולם עין חומלת לתוך עיניה תכלת ברגע אשר הן מבקשות מָה והיא לא תדע מה הוא.

ושבועות וחדשים ושנים עברו ואירינה הלכה הלֹך וגדֹל כמשפט, ותהי עומדת והולכת ורצה, ורק יש אשר נפלה ותִּפָּצע במצחה או באַפָּה וַתָּזָב דם; והיא לומדת לדבר ולעשות לה צעצועים וּבֻבּות מן השבבים ומן הסחבות, כי לא היו צעצועים בבית-היתומים, ובטרם מלאת לה חמש שנים ותהי עליה שׂוּמה לעשות לשעות מזומנות כל מלאכה קלה אשר בבית, לָבוּר בגרעיני קהוה, לְקַלֵּף פול ועדשים ולנקות את הַיֶּרֶק מִפְּסָלְתּוֹ.

והשומרות והאומנות וילדי הבית השתאו תמיד לראות כי נֹגה נפלא לעיני אירינה, והיה שם כמראה לַהֲבת תכלת מתלקחת תמיד. ויחשבו את הנגה הזה למחלה, ויקראו לרופא-העינים. והרופא האריך להביט לתוך עיני התכלת המאירות, וינד בראשו, ואחרי כן כתב לה מֵי-עינים אשר לא יתנו ולא יוסיפו, ויאמר אשר ברב הימים וחדלה גם זאת, תגדל נא היַלדה וסר ממנה מוּמָהּ.

ואת מולדתה ואת בית אמה לא זכרה אירינה ברב או במעט כי עוד קטנה היתה מאד בִּגְזוֹל הנער השובב אותה, ולא ידעה את אשר יהגה לב האדם בהיותו שוכב בזרועות אֵם וכַפֵּי אֵם פרושות עליו ונשיקות-אֵם על שפתיו אבל בהתהלכה לרוח-היום למועד המנוחה בתוך החצר אשר לבית-היתומים והיא באה עד הגדר המבדילה בין החצר ובין הרחוב ועיניה רואות בחוץ נערות קטנות מוּבָלות בידי אמותיהן, אז יִמָלא לבה המון תשוקה נסתרה והיה כמחנק לצוארה ודמעותיה שוטפות מעל לחייה. ויתר הילדים אשר מצאו אותה פתאם בדמעותיה קראו לה “בעלת בכי”, והמשגיחה אשר על הבית הזהירה אותה, אשר תחדל מִבְּכות על לא דבר, פן תאסר עליה לצאת גם אל החצר, כי העוברים בחוץ יאמינו אשר רעה עושים פה עם היתומים ויָצא לבית הזה שֵם רע.

ועוד ערוַת דבר מצאו באירינה, אשר הִשִׂיאָה עליה נערות רבּות וגם עֹנש. כי ימעט יצאה את פתח הבית לשאף רוח בחצר או לשוח עם יתר היתומות, והצפרים וכל עוף השמים חרדו אליה מכל עבר: הפרגים והסנוניות והיונים והזמירים והקוראים, וגם צפרי-טֶרֶף קטנות, כמו האיה והנץ והאנפה, ויהיו כלם מעופפים ומרחפים מסביב לקדקד ראשה ומרפרפים רגע על פני אזניה והומים ונואקים חרש, והיה כִדְבַר סתר אשר יאמרו להגיד לה בחִפזון מדי עָברם, ולא יבריח אותם איש מעליה. ועדת הצפרים החרידה את לב הילדים מאד מאד וינוסו וימָלטו על נפשם. והשומרות אשר בבית הוכיחו את אירינה על פניה, כי האמינו בכל לבן, אשר בזדון תמשוך את כל העוף אחריה, ולא האמינו לה כין אין היא יודעת דבר למטוב ועד רע. ואירינה היתה בעיניהן כבעלת-שקרים ואוהבת מרמה, אשר בסתר למדה להטים שונים אשר אין להם שחר. והמשגיחה אשר על הבית הגידה יום אחד את מחשבתה, כי רק בת צוענים הילדה הזאת, אשר לב מין למינו, ולכן טוב כי יביטו אחריה בשבע עינים, פן תגדל והיה הנחש לצפע. והמורות לא האמינו לה והילדים אשר בבית שָׂטו מאחריה וייראו מפניה, וַיִשְׂטְמוּה כל אנשי הבית גם בכל יפיה ובכל חִנָהּ, ותהי בודדת תמיד ועזובה לנפשה.

ככה הגיעה אירינה לַשָׁנה השמינית לחייה והיא עודה גלמודה ולא ידעה גיל ולבה זר לאדם. אז הובאה לבית-היתומים נערה קטנה ושמָה אלישבע, אשר שנותיה כשנותיה, והנערה אין לה קרוב ומודע, כי גם אביה וגם אמה וכל אנשי בית אבותיה נִסְפּו ביום שואה, אשר בא על מרכבת-הברזל בנסעם בה, ותשאר היא לבדה מכל משפחתה.

ואלישבע הקטנה כבר השכילה דַיָּהּ להבין את הרעה אשר מְצָאַתָּהּ לכל נוראותיה. בת שעשועים היתה לאבותיה מעודה, אשר פִּנְקוה כל הימים, ועתה אין איש שם אליה לב. בטוֹבה עברו עליה ימיה עד כה, ועתה חֶסֶר על סביביה. תחת השמָלות היפות אשר לבשה, נתונים לה עתה מַדֵי בַד עבים אשר אין להם תֹּאַר. תחת ידי אמה המפֻנקות, אשר הלבישוה ואשר הפשיטו כפעם בפעם את בגדיה מעליה, שׂוּמה עתה עליה ללבוש ולהתפשט בעצם ידיה, והיא שומעת גערה על גערה, כאשר לא תצלח במלאכתה. אז בכתה הנערה בדממה ובלי מעצור, ולב אירינה נשבר בה למראיה. וכאשר תהיה אירינה זרה ונכריה לאחרים, כן תקרב וכן תתחבר לאלישבע הקטנה ותדבר אליה נעימות ותתחנן מלפניה כי תנָחם ותשוב למנוחתה. ואולם אלישבע תניד בראש ותתיפח: “לא אוכל, לא אוכל לנוח. למה לא הֻמַתִּי גם אָני? כי עתה הייתי עם אמי יחדו. בלעדי אמי לא אוכל לחיות!”

“יכל תוכלי!” ענתה לה אירינה. “רְאי, הנה אנכי את אמי לא ידעתי, ויש אשר אדַמה כי לא היתה לי אֵם מעודי – ובכל אלה אני חַיה!”

“אִם אֵם לא היתה לך מעודֵך”, השיבה אותה אלישבע ודמעותיה שטפו, “כי עתה לא תדעי את נפש האדם אשר השתעשעה בזרועותיה ולא תדעי עד מה יכאב לאדם כאשר לא תוסיף עוד להיות”.

"כן הוא, את זאת לא ידעתי – " ענתה אירינה ותֵּעָצב פתאם.

“ואולם אני ידעתי זאת”, קראה אלישבע וכאֵבה התלקח בה חדש, “ואני לא אחפוץ לחיות בלעדי אמי. למה לי חיים, אם אין נפש אוהבת אותי?”

“אני אני אֳהָבֵךְ!” קראה אירינה בחָזקה. ואלישבע הביטה בה בעיניה הרטֻבּוֹת ותפול על צואריה בחמת רוח גדולה.

את הדברים האלה דִברו השתים בחדר-המִטות, בטרם תבאנה הילדות לישון. והילדות אשר בבית ראו בנפול אשה על צוארי אחותה ותחבקנה, וממחרת היום בהיות מועד המנוחה נגשו אל אלישבע ויטוה הצִדה ויזהירוה מפני אירינה ומֵהתהלך עִמה באהבה. האחת קראה לה בעלת העינים החולות והשנית קראה לה שֵם המכשֵׁפה בעלת הצפרים והשלישית אמרה לה בת הצוענים. וכלן חרצו את משפטה, כי נפלאה היא בדרכיה וכל ארחותיה זרים, כי על כן היתה לצנינים בעיני כל המורות והשומרות. אמנם לא נתנה אלישבע למוציאות הדִבָּה הקטנות להתעות את נפשה, ואולם לא עצרה ברוחה ותלך ותסַפר לרעותה החדשה את כל הדברים, ודברי הדִבּה ושנאת חברותיה נגעו עד לב אירינה, עד בלתי יכֹלת לאכול ולישון, ותהי בוכָה כל היום, ובזאת נבצרה ממנה לעשות היטב את מלאכתה, מלאכת התפירה, אשר נתנו על ידה. אז ענשה אותה השומרת ותסגרנה בתוך חדר באפֵלה. ואולם אלישבע לא חפצה להפָּרד מעליה ותבך ותזעק בקול גדול, ויַכּו אותה בשבט ותסָגר גם היא. ובצאתה מכלאה ויצוו עליה לבלתי התרועע אל אירינה ולבלתי דַבר עִמה, ויזהירוה כי תעָנש קשה אם לא תשמע לקול המצוה הזאת.

בצאת אירינה מחֶדרה אשר באפֵלה ראתה את אלישבע בראשונה בחדר-המטות, ותחרד אליה ותפול על צואריה, ואולם אלישבע הפטירה לה בדממה על אזנה: “נִשָׁמר נא ונִזָהר, כי המורָה צותה עלי אשר לא אדַבר ולא אתרועע אליך, פן תענשני קשה. ואולם אנכי לא ארף ממֵך, ולוּ יענשוני שבעתים”.

“רק אַל נא תעָנשי בגללי”, ענתה אירינה ותלך מעמה ותבך חרש.

בלילה ההוא לא יָכלו שתי הנערות לישון מיָגון רב, וכאשר נרדמו כל הילָדות אשר בחדר, ותקם אלישבע בדממה ותלך חרש ותתגנב עד למטת אירינה ותרא והנה גם היה עֵרָה.

“לא אוכל להאריך עוד לשאת את כל זאת”, דברה אלישבע בדממה.

“גם אני לא אוכל”, ענתה אירינה בדממה גם היא.

אירינה, נקוּמה ונמָלט מזה".

לאָן, אלישבע?"

“לכל אשר ישאונו רגלינו, אחותי! בכל אשר נהיה ייטב לנו מאשר פה”.

“האם כרגע? באפלת הלילה הזה?”

“לא. עתה סגור הבית ואנחנו לא נוכל צאת, ואולם ממחרת בבקר אחרי לָבְשֵנו את שמלותינו, אז יהיה אור מסביב והדלת פתוחה ויכֹלנו להתגנב החוצה, כאשר רק נאכל את ארוחתנו בבקר. התחפצי, אירינה?”

“חפצתי, אלישבע”, ענתה אירינה. והנערות השתים חבקו אשה לרעותה באהבה, ואלישבע שבה אל משכבה במנוחה ואירינה התנחמה גם היא מעט וַתֵּרָדֵמְנָה שתיהן.

ואל הילדות אשר גדלו דַיָּן עד כי תלבשנה את בגדיהן בְּעַצְמָן לא ישים איש לב בבקר, ולכן לא כבד הדבר מאירינה ומאלישבע להתחמק בלאט מחדר הרחצה ולבוא אל החצר ומשם החוצה. ובהיותן על פני חוץ רצו שתיהן הלך ורוץ כל הדרך אשר לנֹכח פניהן, עד בלתי היות כמעט נשמה באַפּן עוד. והכלבים רצים אחריהן וחורצים אחריהן לשון, ובבואם עד לאירינה ויָרִיחו בה ויחפזו את זנבם וישובו. והנערות השתים הביטו אחריהן ותראינה כי העיר מאחריהן והן על פני השדה. ובראותן כי אין רודף אחריהן, ותלכנה לאִטן, למען השיב רוחן.

“הי אירינה” אמרה אלישבע, “מָה רעֵבה אנכי”.

“נבצרה ממני, אחותי, לתת לך את ארוחָתֵךְ”, ענתה אירינה ביגון.

ובדברן עמדו תחת עץ גבוה אשר שם קִננו עורבים רבים, ויהי כמעט דברה אירינה את הדברים האלה, והעורבים התעופפו בקול גדול לעֵבר פני העיר ויעָלמו. עוד הנערות לא הרחיקו ללכת, והנה קול משק כנפים וקול צוָחה וקול רעש גדול מעַל לראשיהן, כי שבו העורבים מן העיר, והם משליכים לרגלי הנערות צרורות צרורות, ובעוד רגע התעופפו וישובו אל עֵצם. ואלישבע שָחָה לארץ וַתָּרֶם מן הצרורות עֻגות לחם ותופינים קטנים וְדֻבְדְבָנִים מלאים עסיס, והיא לא השתוממה הַרְבֵּה, כי אם חלקה חֵלק כחלק עם אירינה, ותאכל וַתִּשְׂבַּע. אז הלכה משם והלאה, הלֹך והוסף הלֹך והוסף, השמש עלתה הלֹך ועלֹה, מועד הצהרים הגיע ואלישבע שבה ותתאונן: “הוי אירינה, חם לי מאד”.

“גם לי, אחותי”, ענתה אירינה.

"ואני רעֵבה ככה ועיֵפה! הוסיפה אלישבע.

“גם אני” השיבה אירינה.

“לא אוכל להוסיף ללכת עוד, אירינה”.

“שָם הנה יער, אלישבע, לכי נא עמי רק עד המקום הזה. אז נמצא לנו צֵל ונִנָפֵש מעט”.

ואירינה נתנה ידה לרעותה הקטנה ותתמוך בה ותוליכנה עד לשפת היער, אז התנפלה אלישבע בצל העצים הראשונים על העֵשׂב, ואירינה רבצה גם היא על ידה ותאמר: “לו באו אלינו העורבים גם עתה והביאו לנו עֻגות חלות ותופינים ודְבדבָנים!” – עוד הדברים על שפתיה ומאחרי סבכי העצים נשמע קול רעש וקול המולה, ויֵחָלקו ענפי הסבכים, והנה אֲיָלָה באה ותתיצב לפני אלישבע השוכבת. והנערה התעודדה ותחרד ותזעק, ואולם אירינה הרגיעה אותה בדברים: “אַל נא, אחותי, תיראי, החיות לא תעשינה עמנו רעה, כי טוב לבן מלב האדם”.

ואף אמנם לא עשתה האילה עמהן רעה, כי אם לקקה בלשונה הגדולה את פני אלישבע ותכרע ותשכב על ידה על פני האדמה וַתּוֹר את עטיניה המלאים אשר נטפי חָלב נוזלים מִדַּדֵּיהֶם. אז הבינה אלישבע כי הבהמה הנאמנה חושבת להריק לה את חֲלָבָה, ותינק הנערה את דדיה לרויה, וכאשר כלתה לָנֶקֶת, ותעש גם אירינה כמוה ותינק גם היא. ויהי הֵן שֵׂבֵעות מרֹב החלב המתוק ועיֵפות מן הדרך הרחוקה אשר לא הסכינו ומן החֹם ומן הנדודים בלילה, ותרבצנה על פני הדשא ותפול עליהן תרדמה גדולה.

וכאשרו פקחו את עיניהן, ותראינה והנה האילה עוד שומרת עליהן, והיא כורעת לפני אירינה ומתרפקת עליה, ותהי כמו קוראת לה לעלות עליה.

“רק אין זאת כי רעותנו הנחמדה חפצה לשאת אותנו” אמרה אירינה, “נעלה נא ונרכב, אלישבע”. ואחרי כן תמכה בידי הנערה הקטנה להעלות אותה על גב האילה, והיא עלתה אחריה גם היא, והאיָלה התנשאה כאשר ידעה כי הנערות יושבות עליה ותלך לאט, לבלתי העתיק אותן מִנְכון מושבן, ותפן אל היער.

“מה טוב שֶבת פה!” אמרה אלישבע ותאנח. “הן לא יכֹלתי עוד ללכת הלאה. הנה רגלַי כואבות לי מאד וכַפּוֹת רגלי בָּצֵקו!”

שעות אחדות יָשנו ולא ידעו, ועתה כבר החלה השמש לרדת והיום פנה. האיָלה חָדְרָה עמהן הלֹך וחדֹר אל היער, הרוח התקרר, הצללים העמיקו, ופתאם והנה הקרחת הגדולה אשר ביער לפניהן והברֵכה הרחָבה והחלָקה נוצצת לעיניהן. אז כרעה האילה על שפת הברכה וַתָּנוּעַ מעט, עד כי שָׁמְטו הנערות ותפולנה בנחת על פני הדשא, ואחרי כן התנשאה ותקַפץ אחת ושתים ושלש עד בואה אל היער וַתֵּעָלֵם.

“מה נעשה עתה?” שאלה אלישבע ולבה פג.

“לא ידעתי”" ענתה אירֵינה בקול דממה.

“מה ירֵאתי!” הוסיפה אלישבע וַתַּסְתֵּר את פניה בחיק רעותה הקטנה.

“מדוע?” שאלה אירינה אותה וַתַּחֲלֵק באהבה את שערות ראשה.

“הנה דממה פה ועזובה ומן המים עולה אֵד. עוד מעט והיה לילה מסביב ואנחנו פה גלמודות ביער פרא. מה יהיה קִצֵנו? מי יאכילנו מחר? ואיה נמצא לנו בית וּמִשְכָּב?”

“הרָגעי, אחותי. אולי באמת בת אנכי לצוענים, כאשר תאמרנה לי חברותי הרָעות, ואולם אנכי לא אִירָא את היער. בטוח לבי כי נעבור בשלום וחיות טובות תהיינה לנו לעֵזר”.

אכן אלישבע רגזה תחתיה ותבך. “מה אמללה אנכי, אחותי”, אמרה, “והחיים מה מרים. מי יתנני והייתי עם אמי יחדו!”

“בכל אשר תהיי, אהיה גם אנכי”, ענתה אירינה ותאַמץ אותה אל לבה.

וינשופים ולִילִיות החֵלו להתעופף בּדממה מעַל לראשי הנערות וַאֲנָקוֹת השמיעו את צליל פעמוני קולן.

“אירינה”, אמרה אלישבע, “קצרה נפשי מנשׂא עוד. רְאִי, הנה המים אשר לפנינו קרים ועמֻקים, על פני תְהוֹמָם מִרְבָּץ טוב, הנני אליהם, הבה ואֵרד”.

“כי עתה עִמֵך ארד גם אָני”, ענתה אירינה.

ושתי הנערות הקטנות קָמו ותִּשָקֶינה אשה לרעותה ותתנה יד יחדו ותַּחֲלֵקְנה משפת המים אל הברֵכה.

ברגע ההוא שקעה השמש ומן הברֵכה השוקטת עלו בקול המון רב עדת נימפות רבות אשר אחזו את שתי הנערות בנפלן וַתָּבֵאנָה אותן אל שפת הברֵכה.

“הנה בת-נימפה!” קראה האחת בראותה את עיני אירינה המאירות, ואירינה מביטה אליה משתאָה וחרדה.

"הנה בִתֵּך האובדת, ווֹגְלִינְדָה! קראה השנית. וברגע הזה התפרצה ווגלינדה הנקראה בזעקה גדולה, ותבֹא ותשתער על אירינה ותבט רגע בפניה, ואחרי כן משכה אותה אל לבה, ותשחק רגע ותבך רגע, ותשק לה אלף פעמים.

אז ידעה אירינה בפעם הראשונה את אשר ירחש האדם בזרועות אמו. הנה חם לו! הנה נחת בלבו! הנה אלפי נעימות! ומתוק הרגע אשר תפולנה הנשיקות על לחייו ועל עיניו ועל שפתיו ועל קדקד ראשו והוא מנַשק לאמו גם הוא. אז הבינה את מכאוב אלישבע הקטנה והאמללה, אשר ידעה כבר את כל אלה ועתה אבדו ממנה. וכאשר חלפו רִגְעֵי העדנים הראשונים בזרועות אמה הנמצאה, התחמקה ממנה בנחת ותאמר: “אמי יפתי, תניני נא ואלך לאחותי אלישבע, כי גלמודה היא”.

והנערה ישבה על שפת הברֵכה והיא רטֻבּה ורועדת כֻּלה ותבך חרש, ובנות-מים אחדות עמדו עליה מסביב משתאות לה ולא ידעו מה לעשות בה. אז חֲדְרָה אירינה אל בין ההמון ותמהר אל אלישבע ותחבק לה ותקרא: “מָה אֻשַרתי, אלישבע! שמעי והשתוממי, הנה מצאתי במים את אמי אשר אבדה לי”.

“למה לא מצאתי גם אָני?” התיפחה אלישבע ותבך בקול גדול.

“הרגעי אחותי”, ענתה אירינה ותנחם אותה. “ראי, הנה אמי תקח גם אותך לבַת לה והיו לה שתי נערות”.

‏והנימפה ווגלינדה שחקה בנחת וַתַּעֲבֵר את ידיה על לחיי בת-האדם הרטֻבּות, ותּעש כה וכה לפשוט גם מעליה וגם מֵאִירֵינָה את שמלותיהן הלחות, למען הלבישן צעיפי-נימפות מזהירים עם פנינים ועם אבני אֹדֶם ולמען האכילן דבש ונפת. והזמירים זִמרו והחגבים והנימפות עמדו מסביב משתאות ומשתוממות והגמדים באו ‏וינידו בראשם ובזקנם הארוך ורוחם נפעם למעשה הנורא הזה.

‏בין כה וכה וגם מְלֶכֶת הנימפות עלתה מן הברֵכה וכתר מלכות בראשה, ותבאנה נימפותיה להלביש אותה וְלַעֲדוֹתָהּ את עֶדְיָהּ, וַתְּסַפֵּרנה באזניה את כל אשר היה וכי שבה בת ווגלינדה אשר ‏גֻנְבָה ועמה עוד נערה אחת בת-אדם קטנה.

‏והמלכה צִוְתה וַתָּבֵאנָה את שתי הנערות לפניה, ותשק לאירינה באהבה ותדבר אליה בקולה אשר היה כצליל כסף ותאמר: “שלום לך, בתי, בשובך לגבולך. בהיכל אשר על פני התהום נכלכל אותך עד סור מעליך ריח האדם הרע אשר דבק בך. ואולם את בת-האדם הקטנה הזאת שַלַּח תשַלחי מֵעִמֵךְ ושבה אל אשר באה, כי לא נחפוץ אשר איש או אשה ממשפחת האדם יהיה בתוכנו”.

‏וכשמוע אלישבע את הדברים האלה החזיקה באירינה וַתְּלַחֵש לה באזנה: “הנני שבה.ללכת המימה. רק זה לי הטוב מִכֹּל”

‏אבל אירינה שָׂמָה את ידה על צוארי רעותה ותדבר אל המלכה ותאמר: “מאלישבע זאת לא אַרְפֶּה. אם לא יהיה לה המשפט לשבת עמנו, והלכתי אני עִמה, וגם אַתּ הלא תלכי עמנו, אמי יפתי, אם אין זאת?‏”

‏ופני ווגלינדה האדימו והלבינו חליפות ותהי המלחמה בלבה ופתאם התנפלה לרגלי המלכה ותתחנן: “מלכה ואֵם! עשִי נא חסד רק הפעם. תני נא רק הפעם את המשפט לִילוּד-אדם לשבת בתוכנו”.

“לא אוכל”. ענתה המלכה וַתָּרֶם את ווגלינדה מעל הארץ.. חק עולם הוא אשר הוא גם חֻקֵנוּ. לא יוכל יְלוד-אדמה לחיות בתוכנו. וביד בִּתֵּך נתון הדבר אם להפָרד מעל רעותה ואם לצאת מִקְּהַל בנות-המים".

‏“הנני יוצאָה”, קראה אירֵינה בקול גדול.

“וגם אני”, ענתה ווגלינדה אחריה ותאַמץ את שתי הנערות אל לבה.

‏וִילָלה ומספד גדול קם בין הנימפות וְהֶמְיַת נרגנים עלתה בין הגמדים, ואיש לא זכר בלילה הזה את המחולות והשעשועים וְהַמִשְתִּים. אז נסתה מלכת הנימפות לדַבּר על לב ווגלינדה, אולי תצליח להטות אותה מאחרי דְבָרָהּ, ואולם בראותה כי אחת נחרצה בלב הנימפה לבלתי אֱבֹד ממנה יחידתה גם בפעם השנית, ותצו את ‏הגמדים להביא לה שִלוּחִים. והגמדים שמעו בקול המושלת וימהרו וילכו וישובו מקץ רגעים אחדים ויביאו עמהם המון זהב ואבני יְקָר ובגדים יקרים וחדשים אשר ילבש האדם ומרכבה ושני סוסים אבירים, וישימו את כל האוצָרות על המרכבה, ותעלינה ווגלינדה ושתי הנערות על המרכבה, והמלכה נתנה לה את המשפט לבוא גם מהיום והלאה היא ובתה אל המשתים אשר יהיו בלילי הקיץ ורק את בת-האדם לא תביא עִמהּ.. ובטרם יעלה השחר ותִּשָקינה כל הנימפות בפעם האחרונה לווגלינדה ולבתה וַתָּשובנה אל הברֵכה נוגות ונכות-רוח.. ובהשָמע קריאת התרנגול הראשונה משכו הסוסים הערומים בעגלה ובעלות השמש באו עם שְלֹש הנוסעות עד ‏לפני היער. והסוסים הלכו באין ‏רסן ובאין שוט ויעברו דרך ישרה ויבֹאו העירה ויעמדו לפני בית יפה עם גן נחמד אשר אמרו בעליו למכרו. וַתִּקֶן ווגלינדה את הבית עם הגן בִּזְהָבָהּ, ובבֹאה לשכון בו ויבֹא כל עוף אשר בגן לברך אותה בשלום כּתוֹר הגברת, וגם כל עש וסס אשר בחדר המבַשלות והעכברים וכל יתר השרץ באו ביראה ויאמרו לְכַבְּדהּ, אבל בראותה כי יְרֵאָה אלישבע את כל השרץ וכל הרמש הרומש על הארץ, ותצו אותם לעזוב את הבית. והם שמעו ויעזבו את הבית כרגע.

ואוצרות הגמדים שָׂמו את ווגלינדה לאשה עשירה מאד, ובהיותה יפה ונכבדה למראה, ויחשבוה השכנים לנסיכה נכריה, אשר באה לגור בתוכם ויקראו לה לבוא אליהם ויתרועעו אליה, ולא ארכו הימים ותהי לַנִכבדה מכל נשי העיר אשר רַבּו מבקשי פניה. אז הובאה גם לחצר המלכות, ושם שַׂר מִשָׂרֵי המלך אשר אמר לקחת אותה לו לאשה. ואולם ווגלינדה שחקה חרש בשמעה את הדבר, וַתַּגד גלוי לכּל, כי אחת נחרצה ממנה לבלתי היות עוד אשה לאיש, כי אם חפצה לתת כל חייה לבנותיה לגַדלן ולחַנכן.

והתחברותה אל נכבדי המקום וְגָדְלָהּ נתנו לה ידים לבעבור תוכל לְחַפֵּשׂ את נער הַבְּלִיַעַל אשר גנב מעמה את בתה לפנים, וגם הצליחה במעשיה. בין כה וכה והנער היה לבחור צעיר אשר באה לו עת דודים והוא הוסיף לעשות בכפר מושבו כל תועבה וכל אָוֶן, ואֵם אירינה חרצה בלבה לענוש אותו ככל חטאתיו. אז באה בלילה לבדה אל חלקת השדה אשר ביער ותבקש מלפני המלכה לתת לה זהב מִשְׁנֶה, וילכו הגמדים ויביאו לה שנית משא זהב כבד, ותקח ווגלינדה את כל הזהב הזה ותטמנהו בגן בחצַר אשר אלמנה בכפר, אשר שמעה עליה כי היא אשת מדנים וסוֹרֵרה והומיה אשר אָלה מלאו שפתיה כל היום מאין עוד כמוה. והאשה המבישה הזאת מצאה את האוצר בבקר וַתָּרִיעַ עליו תרועה גדולה, וישמע כל הכפר ברגע אחד כי היתה האשה בן-לילה לעשירה מאין כמוה, וימהרו אליה אחדים מן הבַּחוּרים הנלבבים אשר לא ישובו מפני כֹּל ויאמרו להתחתן בה ולא שתו לב לִשְׁמָהּ הרע. וביניהם היה גם הנער הפוחז אשר אמר בלבו: הן גם לָךְ עוד יכֹל אוּכל. והאשה בכֱּרה אותו על פני יתר האנשים ותהי לו לאשה, ואחרי כן הכיר וירא כי אמנם קצרה ידו ממנה. ותהי האשה המושלת בבית ותלַמדהו מוסר ותּך אותו באגרוף ובמקל ותּציק לו יום ולילה, ותקצר נפשו למות. ויהי זה לו לעֹנש תחת כל עלילותיו ותועבותיו אשר עשה בנעוריו.

ואירינה ואלישבע הלכו הלֹך וגדֹל ותהיינה לנערות נחמדות ובהגיען לשנת העשרים ותהי בת-הנימפה לאשה לאחד מן האמנים הגדולים ואלישבע היתה לאשה לְבֶן-מלך, והיה ככל אשר יִתְאַו לב ווגלינדה לפעמים להיכל הנימפות אשר בברֵכה, כן תשמח בחלקה לראות בשלום בנותיה אשר אָהֲבה גם את שתיהן.