באחד הימים ובחדר־ספרים ישן התגוררה חתול, ותהי מְמֻנָה שם על הספרים, לשמור אותם ואת צִפּוּיֵיהֶם העשוים עור מפני שִׁנֵּי העכברים. גם אבותיה וגם אבות אבותיה מדור דור כלם התגוררו בחדר־ספרים זה וכלם עמדו על הכהונה הזאת. והחתול היתה אֵם לחמשה חתולים קטנים ונחמדים, זכרים ונקבות יחדו. האחת שחורה ושמה פּוּעָה, האחת לבָנה ושמה נוּעה, האחד טלוא, כלו לבן ושחור, ושמו כרֵתי, האחד בּרוד, כלו שזוף וצהוב, ושמו פלֵתי, והאחד נקוד, שחור ושחוף כלו, ושמו יקטן – כל אלה חתולות שתים וחתולים שלשה. והחתולים הנה זה הגיע להם תור־למודים, ותהי אמם נותנת להם תורה פעמַים ביום, לפני ההרים ואחריהם. ויהיו הם יודעים זה־כבר את התורה לקפוץ ולחפוז זנב, לשרוק ולנהום, לכוף גו ולשלוח כף חלָקָה, להחליק איש את עורו ולרחץ איש את פניו בכף לַחָה. אז החֵלה אמם להכין אותם גם בחכמה העליונה, כי לִמדה אותם גם את מלאכת צֵיד העכברים. ואולם לא קלה התורה הזאת, כי מאחרי קִנֵּי הספרים ומתחתיהם רַבּוּ מאד הפרצים, ויהיו הפרצים האלה לעכברים למחבואים ולמסתורים, אשר לא תוכל לחדור להם כל חתול גדולה ואף לא החתולים הקטנים. ולכן היתה כל המלאכה רק על פני המגרש הריק אשר בתָּוך, ולא מצאו עצה אחרת בלתי אם להאריך נפש ולחכות עד אם יערב עכבר את לבו לצאת, ואז תשתער עליו החתול בפעם אחת פתאם בטרם יוכל להמָלט אל מחבואו. ולכן זאת היתה כל התורה, אשר ילמדו עשות בחפזון ולחטוף בן־רגע את אשר יחטפו, כי אם רק יתמהמהו עד ארגיעה ונמלט השלל.
ויהי יום לפני הצהרים והחתול נותנת את לִקחה כפעם בפעם, ותהי היא וילדיה רודפים בחמת־כח אחרי עכבר, ואולם נחפז העכבר על פני כרֵתי העב וימָלט מתחת לקַן ספרים, והנער הכבד לא מצא לעצור אותו. אז ענשה אותו אמו כיַד אוַלתו ותחַלק לו מכות אחדות על הלחי ואחיותיו פועה ונועה לעגו לו ותקראנה לו פתי לא־יצלח. אכן מקץ רגעים אחדים והעכבר אשר היה בראשונה או עכבר אחר שלח את פיו החד מן החור אשר מתחת לקן־הספרים ויבט על סביביו. והחתול המלַמדת הביטה אותו כרגע בעיניה החדות, ותרמוז לילדיה אשר לא ינועו ולא ינודו. אז החרישו כלם יחד, והעכבר בפחזותו או ברום עיניו עָרב את לבו לצאת החוצה כלו. ברגע ההוא והחתול הזקנה השתערה כמו ברק ותתיצב בין העכבר ובין קן־הספרים, ותגדור את דרכו מִשוּב. אז נתנה קול הֲמות לילדיה ותצו: “הֵחָלצו כלכם!”, ותָחל המלחמה. ויהיו כלם מקַפצים ומדַלגים וממהרים כמשוגעים, והעכבר לא מצא לפניו עצה בלתי אם לתַפֵּשׂ ולעלות בִּמְרום הספרים, והחתולים רודפים אחריו, ויהיו הם רודפים בחמת רוח ובקנאה גדולה, עד כי נעה מערכה אחת ממערכות הספרים אשר נערמה ברפיון־יד, ותִּנָטש ותפול בקול רעש וסאון גדול מעל פני הקֵן ארצה ויגָלה פתאם קן־עכברים, כי שרצו כעשרת עכברים קטנים איש תחת אחיו, והם נחפזים ונמלטים לנוס על נפשם בבהלה וכל עמלם לשוא. אז התנפלה עליהם החתול הזקנה וַתְּהִימֵם במהלומות כפיה בבהלה ובחפזון נמרץ, ואחרי כן חִלְקָה אותם בין ילדיה בעודם זָעִים ונַעוים, למען ישעשעו בהם בטרם ישלחו בם את שִניהם ואת צפרניהם להמיתם. והזוָעות אשר השמיעו העכברים הקטנים במוקשי מותם הגיעו עד לאזני אמם, ותבֹא ותתיצב מתחת למערכת־הספרים אשר נשארה לפלטה עוד, ואולם קצרה ידה גם היא מהושיע לעולליה ולא יכלה בלתי אם לתת קול זעקה נוראה. אך כאשר ראתה בעיניה את כל הבַּלָהות הבאות, ותקצר נפשה פתאם מראות ותהי כמשוגעה, ותשכח ותרץ עד העכבר הקרוב, אשר אחז בו זה־עתה כרֵתי בכַפיו הכבדות ויהלמהו פעם מימין ופעם משמאל, והיא לא ידעה כי רצה היא דרך ישרה עד בֵּינוֹת לצפרני החתול הזקנה. אז נשמע קול הֲמוּת צהלה גדולה וקול מהלומת־כף חזקה, ואֵם העכברים שכבה מתה על יד עשרת ילדיה המתים.
והחתול הציגה את כלם במערכה ותקרא לאדון חדר־הספרים, למען הראותו את כל שלָלה, ואחרי כן שִלחה מלפניה את עולליה, למען תת לנפשה מעט שֵׁנוֹת.
והעכברים1 הרכים לא עשו כדבַר אִמם. לא הלכו לנוח גם הם, כי אם התקבצו באחת הפִּנות אשר בחדר־הספרים, ופועה החֵלה ותקרא: “הוי העכברים האמללים! הן באמת רק חיות קטנות ונחמדות מאד כלם!”
“הבֵל הבָלים!” הָמָה כרֵתי. “איך זה יוכל איש להוציא משפט כי נחמדים עכברים למראה!”
“רק פרא־מדְבר אַתה האוכל בְּשַׂר חי!” שרקה נוּעה בחמתה. “האם לא דָאַב לבך אף במעט למראה האֵם אשר חשה לעזרת עולליה ואת נפשה השליכה מנגד?”
כּרתי הוריד ראשו בחרפה ופלֵתי צפצף: “אמת הדבר. היתה האֵם כאחד הגבורים באמת. צר לי עליה”?
“ואני מגיד לכם”, ענה אחריו גם יקטן, “כי לא אתגאה אף במעט על הדבר אשר עשינו. הן אמנם רק כלִמה היא, כי אנחנו, אשר גָדַלְנו ככה ואשר חָזקנו ככה ואשר עָצַמְנוּ ככה ואשר שִנַים וצפרנים נתנו לנו והן נוראות למאד, ואנחנו הנה זה מתנַפלים על עדַת רפים וחלשים כזאת אשר לא יוכלו לעמוד על נפשם”.
“רק בוז לנו!” אמרה נועה.
ופועה שבה ותדבר לאמר: “הנה אנחנו כלנו פה ראינו את המראה, והמראה הזה ירדפני בלי הרף עוד ימים רבם. נָוֶה שאנן היה לפנינו, מְלא שלוה ושלום, שלֵוים ושקים יָשבו עשרת האחים יחד ויעלזו בחייהם הרעננים, ואהבת אִמם שומרת עליהם. פתאם באה הרעה: רצחנו והרגנו, ולא חמלנו. הֹרגה אֵם על בניה והקֵן שומם ונעזב. למה עשינו את כל האכזריות הזאת? מה לנו צדקה לעשותה? ולמען מָה?”
“חן חן! רק מלבי הוצֵאת את הדברים!” קרא יקטן הנרגש. ויקטן מכַבּד מאד את אחותו בלבו, כי באמת היתה החכָמה והמשכילה מכלם ובעלת־לשון מאין כמוה. אמנם לא לחנם נולדה בחדר־ספרים ותהי אמונה שם ולא לחנם יָצאה מחלצי אָבות וַאֲבוֹת אבות אשר היו מלומדים כלם. על כן נֶעֶלְתָה מאד על כל חתולי הגגות וחתולי המרתפים, ורבים נִבאו לה כי תהיה באחריתה לתפארת למשפחת החתולים כֻּלָּהּ.
“כי אזכרה את העכברים, אז תבאנה לי דמעותַי”, אמרה נועה.
“לא אשוב עוד לעשות כדבר הזה”, חרץ יקטן את דבָרו בשפה נמרצה.
“אבל מה נעשה אם אמֵנו תצַוה אותנו?” שאל כרתי.
“לא עוד ילדים קטנים אנחנו”, קראה פועה בעֹז ולא נתנתו לכלות את דבריו". “יש לנו הצדקה וגם שׂומה היא עלינו לעשות איש כלבבו. את הדבר הזה נגיד לאמנו מפֹרש”.
וגם אמנם היה כדבר הזה, ובהיות אחרי הצרים והחתול הזקנה באה ותקרא את ילדיה לבוא אל לִקְחָם, אז התיצב פועה לפניה בעֹז לב ותאמר: “אמי, אחת חרצנו לבלתי צוד עוד עכברים.”
החתול לא האמינה לאזניה. אז תפשוט אותן לרָוחה ותאמר: “אתם חרצתם? אמנם יפים הדברים האלה לכל שומע! רק אין זאת כי באמת טובה עצלות ממלאכה. ואולם רב לנו, בואו והֵחָלצו כרגע, פן אמטיר עליכם את מהלומותי”.
"ואולם פועה לא נתנה את אמה ליָרא אותה בדברים. “לא עצלות נבקש, ורק כי לא נחפוץ לעשות את החטאה הגדולה, להתנפל על משפחת כברים גדולה ונקיה וּלְרַצְחָהּ”.
“וּלְ־רַצְ־חָהּ!” ענתה החתול הזקנה אריה ודבריה לעו מרֹב תמהון. “האם אין זאת כי השתגעת פתאם?”
“מעודי לא זך שכלי בי מאשר עתה”, ענתה פועה במנוחה ובחֹזק־פה יחד, “ורק כי חרצנו לשבת מהיום והלאה בשלום עם העכברים יחדו. קדושים יהיו לנו חייהם עם כל קניָנם.”
והחתול לא חדלה בכל זאת מהשתומם. “האם פרי בטני אתם ואם ממזרים מן החוץ? כדברים האלה לא דִבְּרה עוד חתול באמת מעולם. הן לזאת נוצרנו, למען נצוד את העכברים, ואותה תעשו גם אתם, פן אַרְאֲכֶם את נחת כּפּי.”
“אכן הלא זה הדבר, כי לא אאמין למבראשונה, אשר לזאת נוצרנו”, ענתה פועה באֹמץ לבב. “אנחנו נוצרנו, למען נאהב איש את אחיו, אַחים לנו העכברים גם הם ככל נפש חיה אשר על פני הארץ ואשר בחיים תעלוז.”
“מָה אַתּ דוברת! העכברים יהיו לי לאַחים? כי עתה קץ כל בשר בא!” והחתול לא יכלה עוד להתאפק ותמהר ותקפוץ בפעם אֶחָת אל פועה ותאמר ליַסר אותה, ואולם החתול הקטנה נטתה מפניה ומפני תנופת כַּפה ותנס אל הפִּנה ומשם קראה בְמֶרְיָהּ: יחי היֹשר! תחי האחוָּה"
אז נסתה האֵם לדבּר רכות ולהתחנן. “ילָדַי, לַכּל זמן וגם ללצון הזה. אל נא תאבד לנו עת לשוא, קומו ונלכה אל העבודה! הנני ואגַדֶלכם ועשיתיכם לחתולים בני חיל, ואתם תהיו לציָדי־עכברים ידועי שֵם ככל אשר היתה אמכם וככל אשר היו אבותיכם ואבות אבותיכם מדור דור”.
“מה לנו ולדברים אשר עשו אבותינו מקדם!” ענתה פועה בקשי לב. “אכן מפירים אנחנו את הברית עם כל ישן ועם כל אשר היה, כי הנה חתולים אנחנו מן ההולכים לפנים”.
ואחֶיה ואחותה שמעו את הדברים ויהמו ברצון.
והזקנה הביטה בהם ועיניה מלאו זעם. “חתולים מן ההולכים לפנים! רק אין זאת כי המלה החדשה הזאת מצאה חן בעיניכם, פתאים. ואף גם זאת כי מתפארים אתם בלבכם, אשר חכַמְתם שבעתים מאִמכם הזקנה והנבערה. ואולם האם שאל שאלתם את נפשכם, מאין יבוא אָכלכם אם עכברים לא תצודו?”
“הן את העכברים אין אנחנו אוכלים”, ענה יקטן עזות אף הוא.
“כן הוא, כי יש לנו מזון אחר. אבל על מה יֻתַּן לנו המזון ההוא? הלא רק על דבר אשר צָדִים אנחנו את העכברים, ואולם אם נחדל מִצוּד, אז יחדלו מִזוּן אותנו וגם ממעוננו זה אשר בחדר־הספרים נְגֹרָש. או־אז נראה, איך תושיע ידנו לנו”.
“אין דבר”, ענתה פועה. “אל פני הארץ הגדולה והרחבה ערוך השלחן לַכּל”.
“אכן רב לי עתה!” זָעקה החתול בחמת קצף. "גשו ובֹאו כרגע – כי מרה תהיה אחריתכם!
וחמשת החתולים הרכים לא נעו ולא זעו. אז השתערה עליהם אמם ותקפוץ בפעם אחת, אך החתולים נמלטו כלם החוצה בעד הפתח הפתוח וירוצו הלֹך ורוץ, עד כי חדלה אמם מרדוף אחריהם.
אז באו לפאת־שדה אשר עם חצרות אחד האכרים ויעמדו.
“מהיום והלאה יפָתחו לנו חיים חדשים, יפים וטובים וישרים שבעתים מן החיים אשר עד כה”, אמרה פועה אחרי אשר שאפה העדה רוח מעט.
“כן”, ענה כרתי, “אבל בין כה וכה ואני רָעַבְתִּי ונפשי תשאל לה פַּת־ערבית”.
“אכן רק אל אָכלך לבך תמיד”, הוכיחה אותו נועה בדבריה.
ופלֵתי חש לאחיו לעזור אחריו. “בכל לבי אנכי מקדיש את חיי לאחוה וליֹשר, בכל לבי הנני חפץ להיות לחתול ההולך־לפנים, ואולם גם הבטן הלא דורשת את חֻקה”.
“צדקת”, ענתה אותו פועה. “ואולם חַכּו נא רק עוד מעט! אז תראו כי יש שכר לצדקתכם. בוטח לבי בדרך האמת אשר התיצבנו עליה, כי נלך ולא נראה רע. לכו אחרי!”
והעכברים שחקו מטוב לב. והאחד אמר: "אולי נבחר בעיניכם חֵלֶב־חֲזִיר – "
“חֵלֶב־חזיר! טוב ונעים! מַהֲרו ותְנו!” קראו חמשת החתולים כלם יחד ויזקפו בשמחה את זנבותיהם.
והעכברים הביאו בקנאה גדולה פְקִיעֵי חֵלב אחדים, והחתולים נפלו עליהם כלם בחפזון ובשערה גדולה, עד כי נבהלו העכברים וינוסו איש אל חורו. בן־רגע לא נותר מן המאכל אף צרור וכרֵתי קרא: “עוד!”
והעכברים הביטו בבהלה ויענו: “היתכן! הלא זה כל האוצר אשר חָשכנו לנו בימי כל החרף ואתם באתם וְזַלֹתֶם אותו במושב אחד!”
“שְמור את לשונך, פוחז!” קרא פלֵתי בזעם.
ופועה השביחה את שאונו ואל העכברים פנתה ותאמר: "אל נא יחר בעיניכם. הדרך הארֻכּה הרעיבתנו מעט, ואף לא אכחד כי רעֵבים אנחנו עוד גם עתה, אולי יש עם לבכם להגיד לנו את המקום אשר שם נמצא החֵלב היפה הזה – "
רגעים אחדים לא ענה איד דבר, והעכברים נוסדו יחד ויתלחשו בדממה, ואחרי כן ענה האחד: “הנה פה בבית־האכרים אשר אל מול פניכם רפת, והרפת מלֵאה כלה חֵלב־כסלים!”
“הֵחָפזו! קומו ונמהר שמה כרגע!” קרא כרתי.
“אַל נא”, ענה העכבר. “הדבר הזה לא יתכן. הן נבצרה מכּם לבוא אל הרפת פנימה, כי הנה הדלת סגורה. אנחנו חתרנו לנו מבוא אל הרפת מתחת לאדמה, ואולם צר יהיה לכם המבוא הזה”.
“כי עתה עֲשו נא עמָנו את החסד הזה והלכתם אתם והבאתם לנו משם מעט חֵלב”, אמרה פועה.
“חלילה ממנו”, קראו כעשר עכברים יחד. “שני חתולים רשעים מתהלכים ברפת ההיא, ואנחנו עורבים את לבבנו לבוא שמה רק אם יָצאו הרוצחים האכזרים האלה החוצה”.
והחתולים עִוּוּ את פניהם בשמעם את אשר ידֻבּר בקרוביהם.
ואחד העכברים ראה את הדבר וימהר ויאמר: “הנה אתם רואים את הכבוד אשר אנחנו נותנים לכם, כי חושבים אנחנו אתכם לעכברים שלֵמים כמונו כלנו, וכל דבר רע וקשה אשר ידֻבּר בחתולים אליכם לא יגיע, כי הן הפרתם את הברית עם הזֵדים הנבלים האלה”.
“כן”, ענתה פועה. “ואולם חשבתי כי למעננו תעשו ותבחרו לכם לשון רכה מזאת בדַבּרכם על דבר החתולים וידעתם כי לא כלם נבלים וזדים”.
“הן לא תאמרו להיות למליצים על עַם החתולים הנתעבים, אשר אתכם כִּבַּדְנוּ זה עתה ושׂמנוכם לעכברי־כבוד?” צעקו עכברים אחדים בקצפם.
ופועה ראתה כי הדברים אשר ביניהם הולכים הלֹך ומתלהמים, ותבחר להחריש. בין כה וכה והעכברים כלו לאכול, וישובו שׂמֵחים ושׂבֵעים לחוריהם ויקראו משם באזני החתולים שלום ללילה הבא. והחתולים נשארו בָאֹסֶם לבדם ויביטו איש אל פני אחיו וישתאו ויחלו לחשוב מחשבות כבדות ורבות.
ויקטן היה הראשון אשר פתח את פיו. “הלא תגידו, עכברי־כבוד נחמדים”, שאל בדממה, “מה משפט בני־עמנו החדשים בעיניכם?”
“חבֵרים כשרים”, ענתה נועה חרישית. “אהבתים עד לְאָכְלָה”.
וכרתי שחק ברגזו: “גם אני”. ופלֵתי הוסיף: “פועה, הלא אַת חָכַמְתְּ מכלנו, ואולם ירֵאתי כי היום נוֹאַלת מעט במעשַׂיִךְ”.
“הניחו לי”, נשפה פועה באפה. “אמנם נעים המהלך הישן שבעתים מכל צעד לפנים, ואולם עליכם לדעת כי הולכים אנחנו עתה בדרכים חדשים. מלאכת־חִנוך גדולה עמסנו על שכמנו, ולכן עלינו להאריך מעט את נפשנו ולא נֵרָגֵן במצא אותנו מעט פגעים רעים. הן העכברים הנדכאים האלה לבם טוב ורצונם נכון, ואם יש ביניהם אחדים אשר לא יכירו את טֹהַר לבבנו, לא יפָּלא הדבר הזה בעינינו. עוד מעט וגם זה יהפך לנו לטובה”?
“אבל בין כה וכה ובטני הריקה הומיה”, נָהַם כרתי.
“נלמד נא לכלכל נפשנו בדגן”, ענתה פועה ותתאמץ ותקח גרגרים אחדים ותשימם אל פיה ותחל ללעסם. ואולם בכל מַאֲמַצֶּיהָ לא יכלה לבלוע אותם ותָּשב ותָּקא אותם חרש.
בעת ההיא וגם בְּחורֵי העכברים לא היתה עוד המנוחה. והעכברים נועדו בכל החורים ובכל המחבואים וידברו איש עם אחיו בדממה ובקנאה גדולה על דבר המעשה הגדול אשר נעשה. והזקנים אשר בתוך המחנה לא מצאו רצון בכל הנעשה, ויש אשר אמרו: “לא תבוא אחרית טובה”, ויש אשר אמרו: “לא יחליף חתול עורו וגם אם מְאַת פעמים יִקָרא לו עכבר־הכבוד”, ויש אשר אמרו: “אולי מרגלים המה”.
ועכבר צעיר היה למליץ על בני־בריתו החדשים ויאמר: “הן אין זאת כי אם תודו כלכם אשר החתול העמדת בראש החתולים ההולכים־לפנים היא באמת נפש נחמדה”, ואולם מכל צד ופאה לא נתנו לו לכלות את דבריו ויקראו: “אם איננה בעלת־מזִמות ואם לא התגנבה אלינו למען הָקים את מחשבותיה הרעות אשר היא חושבת עלינו, כי עתה משוגעה היא”. ואחרים הוסיפו: “ואחֶיה כלם הלא פניהם פני מרצחים באמת, בני אספסוף הם הפושטים על הארץ, למען אשר נכלכל אותם. כל החֵלב אשר היה לנו כבר נָמֵס, אָפס ואין. לו רק מצאנו עצה לשַלח אותם מעל פנינו בשלום”.
ואחרי כן נרדמו העכברים גם הם כי היו שׂבֵעים ובוטחים, ואולם חמשת החתולים התהפכו מצד אל צד כל הלילה, כי היו רעבים ומשכבם קשה. אז זכרו את העור החם אשר לאִמם ואת מְזוֹנהּ הרב, ופועה שאלה את נפשה, אם שׁוֶה כל עַם העכברים הזה בכל המחסורים הרבים אשר הם מחַסרים את נפשם בגללם.
ובהיות הבקר והעכברים הגיחו מחוריהם אחרי נוּחָם כל הלילה ויחַלו לצאת איש איש לפעלו, ואל החתולים הזועפים לא שמו לב. ויש אשר פצלו להם גרגרי דגן להכין את ארוחת הבֹקר, ויש אשר הִתְיַפּוּ ויש אשר השתעשעו. ונוּעה הביטה אליהם ואל מעשיהם רגע אחד ונפשה קצרה בה ותשאל: “מָה אחרית כל זאת? האין לכם ארוחת־בֹקר לתת לנו?”
ואחד העכברים ענה קשות: “האם עלינו אפוא לנַטל אתכם בחיקנו ולתת את טרפכם על־פיכם, קטנה ואמללה?” והעם אשר מסביב שִׂחַק.
“שִׁמעו נא”, אמרה פועה בנחת, “הלא נחשבנו כמוכם, ואתם לא תוכלו לתת אותנו למות ברעב”.
"רק למשא הייתם עלינו! צעק אחד העכברים. “אם מאַסתם מֵאֲכֹל דגן, כי עתה לכו וגִנבו בשר מן האכר או צודו לכם צפרים על העצים ועל הגגות”.
“לא באמת ובתמים אתם מדברים ככה”, ענתה פועה. “הלא רָצֹחַ צפרים עון, ואנחנו הן חפצנו כי אחוָה ואהבה ויֹשר יבָּנה העולם”.
והעכברים שחקו בקול גדול. “הָמת עכברים רצח, ואולם צוּד צפרים איננו בלתי אם כלכלה ביֹשר”.
“הידד!” צעק יקטן בקול נורא ובפעם אחת השתער על העכבר אשר דבר את הדברים האלה וישכהו וימיתהו ויבלעהו כרגע, בטרם עוד תוכל פועה לעצור אותו. והעכברים נבהלו מאד וימָלטו לכל רוח, וכרֵתי ופלֵתי אחריהם ומביאים להם איש איש את שללו, בטרם עוד יוכלו להתחבא בחוריהם. וכאשר התחבאו העכברים בחוריהם לבטח, נתנו קולות גדולים ויקראו: “בוגדים! רוצחים! נוכלים! שודדים! מי יתן ותשָׁבר מפרקתכם! מי יתן ונגרפתם במים! מי יתן ונחנקתם לעינינו! אספסוף נבזה! תרבות זדים נבאשים!”
אז מלאה הסאה גם בעיני פועה, ותשתער בקצף גדול על החורים גם היא, ואולם לא מצאה ידה לחטוף עכבר. “לכו ונלכה”, קראה ותפן אל החתולים. “עם החיות הנבערות האלה אין אנחנו יכולים לעשות כל מעשה טוב”.
אז שבו ללכת אל חדר־הספרים אשר להם, והדרך דרך ארֻכּה מאד, ויבֹאו עיֵפים ורעבים ונכלמים ומדֻכָּאים. והחתול הזקנה חרדה לקראתם על המפתן ותקרא: " הנה הבורחים שבים ו באים! הַכְּבָר הפכתם לב אחר לעולם כלו לקבל את כל תקוניכם החדשים?"
“אמי, תני לנו לאָכלה, כי רעֵבים אנחנו למָּוֶת”, ענתה פועה בבֹשת־פנים. “אין העולם בָּשֵל עוד לכל מחשבותינו הגדולות, ואף כי עַם העכברים, אשר איננו בלתי אם תרבות עדת מרצחים, אשר עלינו להשמידו כלה. ראי הנה נשוב אל המלאכה לצוד עכברים, אשר תראינה עיניך ותעלוזנה!”
-
“והעכברים” – כך במקור, וצריך כנראה להיות “והחתולים” [הערת פרויקט בן־יהודה] ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.