[א] ‘יצירות לאומיות’ 🔗
יש רגעים, אשר האדם נמצא במצב־נפש כל כך מדוכא, במצב של איזה סיוּט כל כך קשה עד כי הוא אינו יודע את עצמו ואינו מאמין בעצמו. ‘איפה אני בעולם?’ ־ שואל הוא את עצמו ־ ‘החי אני או מת?’ ‘הישן או ער?’ והוא זקוק אז להתבוננות. הוא צריך לתת חשבון לעצמו מכל אשר הוא רואה ושומע, מכל אשר הוא מרגיש וחושב ־ מכל אשר הוא חי. הוא צריך להשיב לעצמו על שאלתו: ‘איפה אני בעולם?’.
לא הרדיפות מכל הצדדים, לא העלילות והדיבות מכל המקורות, מביאות אותנו לידי מצב־נפש כזה. לזה כבר הורגלנו, את זה סברנו וקיבלנו עלינו. אף לא רוח היאוש, שהתחילה בזמן האחרון מנשבת ביתר תוקף בפינות ידועות במחננו, מביאה לידי כך. ‘האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו’ ־ כתוב בתורת החיים, ובייחוּד, בתורת התחייה שלנו, אם נאבה ואם נמאן.
בכלל מחשבות מעציבות ודאגה למהלך עבודתנו מעוררים לא אלה הרואים את הפסיב שלנו, בכל גדלו הנורא ואת האקטיב שלנו בכל אפסותו הנוראה. האמת, המאירה את המצב בכל נוראותיו, היא אמנם מרה, קשה, נוראה, אבל לא מסוכנה. האמת הנוראה מסוכנה רק לאלה, אשר אין הסכנה גדולה כל כך אם יתפזרו כעשן חלומותיהם היפים, שאינם מטילים עליהם חובה כל שהיא. מחשבות מעציבות ודאגה, דאגה מרובה לעתידנו מעוררים דווקא אלה, הרואים כי יש לנו אקטיב, לפי הערך, לא קטן.
יש לנו בארץ־ישראל לא רק ‘רכוש לאומי’, כלומר לא רק אדמה, שנקנתה בכסף ושראובן ושמעון עושים בה עסקים טובים ומוציאים ממנה כסף על ידי ניצול כוחות זרים: יש לנו גם ‘יצירה לאומית’ ־ יש לנו ‘תל־אביב’, יש לנו אלפי דונמים פרדסים בואדי־חנין2 ובפתח־תקוה, יש לנו בַחַריה3, יש לנו… במלה אחת, יש לנו ‘יצירות’ כאלה, ענקיות, נעלות וכו', הראויות לזכות את בעליהן בפרמיות, במידליות של כסף ושל זהב ושל אבנים טובות ומרגליות. ואם תאמר: במה הן שלנו כל ‘היצירות’ האלה, כלומר במה הן לאומיות, הרי ידי זרים עשו את כל הגדולות והנפלאות האלה, ומשלנו הרי אין בהם כלום, מלבד הנהלת העסק ומלבד הקול קול יעקב? וענו ואמרו לך בטוֹן של נצחון ושל בינה יתירה כאחד; אבל מדוע לא עשו זאת הידיים הזרות בלי האיניציאטיבה היהודית? שמע מינה: היהודים, המוח היהודי והקול קול יעקב ‘יצרו’ את כל הגדולות והנפלאות האלה, ולא הידיים ידי עשׂו! בודאי ובודאי היה יותר טוב, לוא היה נעשה בידי היהודים, אבל הרי אי־אפשר לבטל יצירות לאומיות ענקיות בשביל מילתא זוטרתא כזאת. ואם תשוב לשאול עוד פעם: אבל במה הן סוף סוף לאומיות? האמנם פרזיטיות, שאין דוגמתה בשום אומה ולשון ־ שהרי אצל אחרים סוף סוף גם המנצל גם המנוצל הם בעיקר בני האומה העיקרית, ־ האמנם פרזיטיות לאומית יכולה להיחשב ליצירה לאומית? לשאול כך זה פשוט בושה וכלימה. כי איך קוראים פרזיטים לאנשים, שאינם מקבלים פרוטות משל אחרים, כי אם ‘יוצרים יצירות’, העשויות למלא את כיסיהם כסף וזהב מעמל אחרים?
חושב אתה בודאי, שאין זאת אלא השקפה המונית. אם אתה חושב כן, אינך אלא טועה. כך היא השקפת כל עסקנינו הרשמיים וכל אידיאליסטינו הרשמיים (מלבד אולי יחידים יוצאים מן הכלל). ולא עוד אלא שכך היא השקפת חלק ידוע מסופרינו ארץ־הישראליים.
ועל כל השאלות, שאתה שואל, יש רק תשובה אחת: הם רואים את המציאוּת כמו שהיא ואת החיים כמו שהם. הם אינם בעלי דמיון, הם אינם לקויים ברוחם ונשמתם ־ הם אנשים בריאים, נורמליים.
וחושב אתה: בזה אולי באמת הצדק אתם, אולי באמת הם האנשים הבריאים, הנורמליים. הלוא עמנו בכלל הוא כל כך שבור ורצוץ, כל כך חולה ולקוּי בגוף ובנפש, עד כי להרגיש את כל כאבו לכל עומקו יוכל אולי באמת רק מי שבעצמו שבור ורצוץ, חולה ולקוּי. או לאידך גיסא ־ מי שמרגיש את כל כאב עמנו לכל עומקו הוא אולי באמת בעל כורחו שבור ורצוץ, חולה ולקוּי. ובחשבך כך, אתה מוותר ברצון על אותה ‘הבריאות’, ‘הנורמליות’, ובלבד שתרגיש עד כמה שלבך מסוגל להרגיש, ובלבד שתהא שותף, עד כמה שאתה ראוּי לכך, באותו הצער הגדול, שאין לו שם ואין לו גואלים, אם לא בקרב הלקוּיים והחולים ברוּח, באותו הצער הגדול של אוּמה זו, שכל חייה אינם אלא ביאור רחב ועמוק לצערו של עולם.
הגע בעצמך.
אומה מפרפרת בין החיים והמות, נתונה בתוך נחשים ועקרבים, בתוך כל מיני חיות ורוחות רעות. ומבפנים ־ בריחה מן המחנה, בגידה, שמדות, התבוללות מכל המינים: התבוללות ערומה והתבוללות לבושה בכל מיני צבעונין, ויש גם ־ בטלית שכולה תכלת. ותקוותה האחרונה של אומה זו נתונה גם היא על ראש הר געש, וגם בה מתעללים לא רק צוררים זרים, כי אם גם בוגדים מקרב בניה, עצמה ובשרה. עוד רק פינה אחת קטנה ישנה, שיש אפשרות למצוא שם את מקור חייה של אומה זו, להשיבה משם לתחייה, להקימה משם. יש אפשרות, ־ אבל דבר זה דורש, כמובן, כוחות ענקיים, יוצאים מן הכלל, סבלנות לאין מידה, והעיקר, מסירוּת נפש, מסירות נפש שלמה, בלי שיוּר כל שהוא.
יש לך, כמדומה לך, רשות לקוות, כי בניה, אלה, שקוראים לעצמם, ויש שגם אחרים קוראים להם ‘בוניה’, אלה, שהיא שמה בהם כל מבטחה, ־ ידעו את חובתם, יכירו את כל סכנת המצב ויעשו, אם לא כל מה שמוטל עליהם, אבל לפחות מקצת ממה שמוטל עליהם. יש לך, כמדומה לך, רשות לקוות, כי, אם לא יתנו את כל נפשם, אם לא יקדישו את כל חייהם להצלת האומה, אבל דבר מה יתנו, אבל לא יימלטו על נפשם לתוך קליפת ה’אני' הקטן והחשבונות הקטנים שלהם, שהם קוראים להם ‘חיים’, או לפחות יבינו, כי גם לשלטון ה’חיים' יש איזה גבול, איזה ‘עד כאן’, אשר משם ואילך גם החיים אינם חיים, כי משם ואילך אתה רואה את מיתת האומה, ואינך יכול לחיות חיים כאלה.
כך מדומה לך.
אבל באמת מה אתה רואה?
שלטון אנוכיות פעוּטה, חומריות גסה, אשר גם בגלוּת לא בכל מקום אתה מוצא דוגמתה, שלטון הפרוטה מבפנים וההתהדרות כלפי חוץ. וחיי העם אינם נחשבים למאומה, אינם עולים כלל בחשבון.
כמדומה לך, כי אלה, שקוראים להם סופרים, אלה היודעים לכתוב כך, כאילו לבם רחב כרוחבו של אולם, ־ כמדומה לך, כי הם, בראותם מה שאין כל עין רואה יכולה לראות, היו צריכים אם לא לזעוק זעקה גדולה ומרה מעצמת מכאובם, אבל לפחות להיאנח אנחה עמוקה, אנחה, השוברת חצי גופו של אדם. אבל לא! הם הלא הנם אנשים בריאים, נורמליים. הם לא רק שאינם נזעקים ואינם נאנחים, הם יודעים גם לשיר שירי תהילה לכבוד שלטון הכסף וההתהדרות.
אדם בריא, נורמלי דן לו ביישוב הדעת על הדעה, כי העבודה צריכה להיעשות רק בידי יהודים בכל אופן, ומוצא, כי הדעה הזאת אינה אלא אידיאולוגיה של דור המהפכה. ובדעה מיושבה הוא מוסיף לו: 'ובחיים הענין הוא כך. הפועל היהודי אינו חפץ לעבוד במעדר ־ הרי המעדר ברשות הנכרי; אינו חפץ להשתעבד בלילה לאוּרווה ולסוס, האוּרווה נשארת ברשוּת הנכרי; אינו חפץ לעבוד בבוקר בשעות טל לפני קטיפת תפוחי־הזהב שום עבודה אחרת, או ללכת בלילה לעבוד בהשקאת הפרדס ־ הקטיפה והמוטור עוברים לידי זרים וכו''.
השמעת מימיך, שיהודי דתי יאמר לך ביישוב הדעת, למשל, כך: הפועל היהודי אינו חפץ לעבוד בעשיית היין שלי (כלומר אינו חפץ לעבוד במחיר נמוך) ־ עשיית היין שלי תעבור לידי נכרים; הקצב היהודי אינו חפץ למכור לי בשר כשר (כלומר למכור בזול), ־ אקנה בשר טרפה?
יאמרו: הדת היא ענין אחר. כן, הדת היא ענין אחר, ־ הדת אינה ספורט, הדת אינה משחק באידיאלים, הדת יודעת להטיל חובות, לקבוע מקום לעצמה וברכה לעצמה.
גם הדתי מבקש חיים, גם הדתי עושה בשביל הפרנסה, או כמו שאומרים היום, על פי גזירת ‘החיים’ לפעמים יותר מן המידה. אבל אצל הדתי ־ כמובן, הדתי הישר, שאינו צבוע ־ יש גבול לממשלה זו של ‘החיים’. ‘קשים מזונותיו של אדם’, צריך לחיות, אבל עד גבול ידוע, אבל הוא הכיר כוח אותם החיים שהוא בוחר בהם. מכאן ואילך ־ ‘או יהודי ־ או צלוב’. אולם בזמננו, בדור הדעה שלנו, בדור הדמוקרטיות והמלחמה בכל אבסולוּטיזמוס, דוקא בזמננו באו לכלל דעה, כי יש בעולם אבסולוּטיזמוס אחד כזה, שלא ידעו דוּגמתו בדורות החשוּכים, הלא הוא השלטון בלי מצרים של ‘החיים’, כלומר של האינסטינקטים היותר שפלים שבאדם. ואנחנו, הנדחפים תמיד להיות מן המרקדים לפני ‘הפרוגרס’ בכבודו ובעצמו, כאותן המשרתות הנכריות, המרקדות לפני המנגנים בשעת תהלוכת חתוּנה יהודית בעיירה קטנה, ־ אנחנו מכירים היום את כוח מלכותם של ‘החיים’ עוד יותר מאחרים. והיום אין עוד אצלנו דבר העומד בפני ‘החיים’, אין כל ‘עד כאן’. היום גם הצעיר, הבוגד בעמו ועובר למחנה האויב, מתנצל גם הוא, כי כך גוזרים ‘החיים’, גם הוא בא בטענה כי אין ללכת נגד ‘החיים’.
ומה היא ‘הציונות’, ‘התחייה’, ‘היישוב’ וכל אלה השמות המצלצלים, שבשמם באים לדרוש מן העם בנקים חקלאיים וכדומה? האם אינם פראזה ריקה? האם אינם משחק באידיאלים, אם אין בכוחם להניח את חותמם הם על החיים לאמור: אלה הם חיים ואלה אינם חיים, אם אין נותנים בעדם כלום ואין מוותרים בשבילם כלום? או האומנם חיי העם, התלוּיים בשערה זו של הישוב בארץ־ישראל, אינם שווים שיעשו בשבילם מה שהיהודי הדתי עושה בשביל הדת?
אם יבוא איזה גוי ויכתוב כתב אשמה על היהודים, כי הם אינם אלא סרסורים ותגרנים, אז יתעוררו בעלי העט ויתרעשו בעלי המדע שלנו ויראו לו באותות ובמופתים מכל התורות ומכל החכמות כי אנחנו הננו כולנו עובדי עבודה, אוהבי עבודה, ורק הגלות שללה ממנו את האפשרות לעבוד בעצמנו, בידינו ממש וכו' וכו'. אבל הנה באה מושבה עברית בארץ־ישראל, ולא רק מושבה אחת, וכותבת, לא בדיו, כי אם במעשיה, בכל חייה, כתב־אשמה נורא ממין זה על עם ישראל, כתב־אשמה, שאין כל אנטישמי שבעולם יכול לכתוב כמוהו. כי היש לך הוכחה גדולה מזו, כי אנחנו הננו פרזיטים, עושים עסקים בעמל זרים ואוכלים עמל זרים, אם במקום שיש לנו האפשרות לעבוד בעצמנו, מלאכתנו נעשית ע"י אחרים, אם את כל תחייתנו אנחנו מייסדים על עבודת עם אחר. אם מושבה עברית בארץ־ישראל כותבת כתב־אשמה כזה, שלא תבטל אותו בהוכחות מכל התורות שבעולם ־ באים סופרים ושרים לה שירי־תהילה!
ואיך לא יכך כל זה בתמהון לבב? איך לא תשאל את עצמך: איפה אני בעולם? איזה ציוּר שחור של החיים מביא לידי בחילה בחיים או לידי רגש דומה לזה, ואותם החיים עצמם, שאין כל ציור יכול למסור את כל עומק שְחוֹרם, מביאים לידי התפעלות ולידי אמירת שירה! איך לא תשאל את עצמך: היש לנו תקנה, אם ‘חיים’ כאלה נקראים אצלנו חיים, שאין כל דבר עומד בפניהם, אם ‘רכוש’ כזה נקרא אצלנו רכוש לאומי, אם ‘יצירות’ כאלה נקראות אצלנו יצירות לאוּמיות?
ואין כוונתי בכל מה שאני כותב בזה להוכיח למי שהוא את טעוּתו. אין כאן מקום לוויכוּחים ולהוכחות. תקיפים הם אלה, המדברים בשם ‘החיים’. ‘החיים’ על צדם, דעת הקהל ברובו על צדם, ‘ההגיון הבריא’ על צדם ־ הכול על צדם. מה שאינו על צדם אינו עשוּי למששו בידיים, ואין לו ערך לא בשוק התחתון ולא בשוק העליון. אבל יש כאן מקום להתבוננות בשביל עצמנו, להזכיר נשכחות בדבר מגמת פנינו, כי יש לחשוש לנטייה מן הדרך, אחרי אשר בראשיתה של נטייה זו אין להרגיש בה.
[ב] שתי דרכים לפנינו 🔗
צריך, שיהיה ברור לנו בירור גמוּר, כי שתי דרכים לפנינו פה, בארץ־ישראל: דרך ‘החיים’, כלומר דרך החיים הגלותיים, עם כל חכמתם ודעתם הגלותית, עם כל הרגשתם וטעמם הגלותיים ועם כל מעשיהם וכוח מעשיהם הגלותיים. ודרך התחייה, כלומר דרך החיים האמיתיים, דרך החיים השלמים, שאנו מבקשים. יבחר כל אחד באשר יבחר, אבל יכיר וידע, כי הבוחר באחת לא ילך לעולם בשנייה. הגלוּת היא לעולם גלוּת, ובארץ־ישראל לא פחות מאשר במקום אחר. ומי שחפץ בתחייה, מי שחפץ חיים שלמים צריך לתת בעדם את החיים הגלותיים. כך הוא המחיר (כמובן לא זה שבשוק), ומחיר, צריך להודות, לא גדול. אין דבר בעולם נקנה בחינם. אין זה אומר, כי החפץ בחיי האוּמה בעתיד, צריך להמית את עצמו בהווה. לא! דווקא הוא צריך לבקש חיים, אבל לבקש באופן אחר ולבקש חיים אחרים. אשתמש בציוּר מוחשי, שנתיישן לכאורה, אבל באמת ‘הוא נשאר תמיד חדש’. האוהב טוב לו בפת חֲרבה ואוהל דל ביחד עם אהובתו מכל היכלי מלך וחיי תענוּגות בלעדיה. לזה הוא קורא חיים. מובן, כי גם הוא מבקש את הרחבות שבחיים וגם את המותרות שבחיים, אבל רק עם אהובתו. כל המרחיק אותו מאהובתו הרי זה מרחיק אותו מחייו. וכן הדבר גם באהבה רוחנית. המבקש תחייה לאוּמית באמת ובתמים, הוא יבקש בארץ־ישראל חיים הטבועים בחותם התחייה האמיתית. מה שטבוע בחותם הזה, אם חיים טובים עם כל המותרות, או אפילו רק חיים כחיי פועל עתה, הרי הם בכלל חיים. ומה שאינו טבוע בחותם הזה, הרי זה פיגול, כי אין בו חיים.
רק דרך אחת, דרך של עבודה בידיים ממש, דרך של הוצאת כל כוחנו הלאומי מנרתיקו, דרך של מסירות נפש לרעיוננו ולעבודתנו, ובמקום שיש צורך, בעד רעיוננו ובעד עבודתנו, ־ רק הדרך הזאת מובילה אותנו אל תחייתנו. אלפי קושאנים4 לא יתנו לנו רכוש לאוּמי, כשם שלא נתנו לנו כל הקושאנים או כמעט כל הקושאנים, שיש לנו עד עכשיו. רכוש לאומי אין לנו על פי האמת עד היום כמעט כלום, כי העם לא זכה ברכוש הזה במאומה. אין עם קונה את אדמתו אלא על ידי עצמו, על ידי הוצאת כוחותיו הגופניים והרוחניים אל הפועל, על ידי הבאת עצמותו לידי גילוּי. פה ישנה במובן ידוע קנייה הדדית, אבל הראשון הוא בכל זאת העם, העם קודם לארץ. ועם פרזיטי אינו עם, כלומר אינו עם חי. את העם נוכל לברוא, רק כאשר יברא כל אחד מאתנו את עצמו בריאה חדשה על ידי העבודה ועל ידי החיים הטבעיים. ואם הבריאה הזאת לא תעלה לו בשלימות, אז ילכו וישתלמו בדרך זו בניו או הבאים אחריו. בדרך זו יהיו לנו במשך הזמן איכרים טובים, פועלים טובים, יהודים טובים ובני אדם טובים. אולם אם אנחנו נשתלם פה בחיי גלוּת, בדרך התגרנות עם כל פירושיה, אז יבואו בנינו או הבאים אחרינו וישתלמו בדרך זו עוד יותר. הדבר הזה אין צריך ראיה. הדרך התגרנית כבר נתנה פרי. בכל המקומות היותר ידועים באמריקה, באוסטרליה וכו' כבר תמצא מן המוכן מספר טפסים מפרי ההדר, אשר נתנה ההשתלמות הזאת.
קשה היא דרך התחיה, קשה מאד, אבל דרך אחרת אָין. סוף סוף הדרך לחיים, לאי־אלה חיים שהם, היא קשה ועולה בעמל רב, אלא שהמטרה המבוקשה מקילה את קושי הדרך. ההבדל הוא רק במה שאדם רואה את החיים. היהודי הדתי הרגיל שלפני דור אחד או שניים צייר לו את החיים בצורה כזו: שתהיה לו פרנסה בריוח או גם ‘עושר וכבוד’, אבל באופן שיוכל לחיות על פי הדת, לקיים את התורה בכל דקדוקיה ופרטיה. אל החיים האלה שאף, ובדרך שאיפתו זו לא היה לפניו כל קושי. חיים אחרים לא היו בעיניו חיים. היהודי החדש הרגיל, היהודי המבקש ‘חיים’ באמריקה או באוסטרליה או בארץ־ישראל, קורא חיים לכל מה שקונים בכסף ולכל מה שמרבה כסף ־ אוצר ‘החיים’ האלה. אל החיים האלה הוא שואף, ובדרך שאיפתו זו אין לפניו כל קושי. גם חיים כאלה אינם נקנים בחינם או בקלוּת, אלא שבעד חיים כאלה הוא נכון לעשות הכול ולהקריב הכול, בלי כל טענות ומענות ובלי חשוב את זה, כמובן, כלל לקרבן. וכל כך טבעית בעיניו הדרך הזאת, עד כי אינו רואה כלל ועל הרוב אינו מסוגל כלל לתת חשבון לעצמו, כמה הוא עושה יותר מכפי כוחו וכמה הוא מקריב לעזאזל ולכל הרוחות שבעולם מבריאות גופו ונפשו ולעתים לא רחוקות גם מתענוגות העולם הזה, ואין צריך לומר, מעולמו הרוחני בעד ‘החיים’ האלה ובעד הכסף ־ אוצר ‘החיים’ האלה.
וגם עבודת התחייה בארץ־ישראל היא במובן זה צורה אחת מצורות החיים, ובעיני שואפי התחייה היא הצורה היותר נעלה, היותר מבוקשה. גם בצורת החיים הזאת יש מקום להרחבה שבחיים ולמותרות שבחיים ־ הכל לפי טעם האיש ולפי רוחו ־ אבל רק באופן שלא תיטשטש הצורה העיקרית. זאת היא צורת חיים, הדורשת שינוּי יסודי, מהפיכה שלמה במושגינו ובהרגשותינו הגלותיים ובהשקפתנו הגלותית על החיים. היא דורשת זאת לא מן הכלל ובדרך כלל ־ דרישה כללית כזאת אינה אלא פראזה ריקה, ־ היא דורשת זאת מכל פרט ופרט, השואף לתחייה ולחיים של תחייה ובכל פרט ופרט מחייו. היא דורשת ממנו לשנות ולהפוך את היהודי הגלוּתי שבו ליהודי בן־חורין; את האדם הלקוּי, המרוסק, הבלתי טבעי שבו ־ לאדם טבעי, בריא, נאמן לעצמו; את החיים הגלותיים שלו, הטבועים בחותם חיצוני זר לרוֹּחו או בחותם פנימי זר לזמנו, שאינו נותן לו להפתח, לגדול בכל מלוא שיעור קומתו ־ לחיים טבעיים, מלאים, שלמים, די עמוקים ודי רחבים. הדבר הזה קשה הוא מאוד לעשותו. זאת היא עליה בדרך זקופה, קשה, מלאה קוצים ומכשולים, ־ אבל זאת היא עלייה, אבל זאת היא ־חיים. כל כך עשירים, כל כך עמוקים החיים בדרך הזאת, עד כי קשה לי אפילו לבארם, שלא איראה כמגזים.
ואם באים בשם חיים אחרים, בשם אותם החיים, שאנחנו ברחנו מהם, והם רודפים אחרינו ומשיגים אותנו, אם באים ואומרים לנו, כי החיים ההם יותר חזקים מאלה ועליהם לא תתגבר, הרי זה מראה רק, כי האומרים כן אינם מבינים את החיים שאנחנו מבקשים לכל עומקם. כלומר אין החיים האלה תופסים בנפשם אותו המקום, שתפסו, למשל, חיי הדת בנפשו של היהודי הדתי באמת. כמובן, אפשר לאמור גם להפך, כי אנחנו המבקשים חיים, המתאימים לרוחנו, איננו מבינים את ‘החיים’ ההם לכל עומקם, כי לקוּיים אנחנו בנפש, לא נורמליים וכו', או כי אין אנחנו מבינים את כוח ‘החיים’ ההם, את ההכרח שבהם, עד כמה שהם קשורים בחיים הכלליים, בחיים של יתר העמים. אבל בין כך ובין כך דרכינו נפרדות, וההולך באחת לא ילך לעולם בשנייה. בכוח ‘החיים’ ההם, בכוח 'ההכרח ההיסטורי ' לא נשיג בארץ־ישראל כלום. ההכרח ההיסטורי, כמו שמבינים אותו המדברים בשמו, הוא כנגדנו ולא בעדנו. פרנסה טובה, כסף, ‘עושר וכבוד’ אולי אפשר יהיה להשיג בארץ־ישראל, אבל לא יותר. תחייה לא נשיג, ומן הגלוּת ומחיי הגלוּת ומנשמת הגלוּת לא ניפטר, כאשר לא נפטרו מהם אחינו בארצות, שיש להם שם חופש וזכויות, וכאשר לא נפטרו מהם אחינו הספרדים, אשר, אם כי היתה להם תמיד חירוּת בערך לשאר היהודים, לא עלו עליהם בכל זאת בחירות נפשם. והתרבות הלאומית שלנו לא תהיה גם היא פחות גלוּתית, אפילו אם יהיו לנו אוּניברסיטאות ואקדמיות ככל חפץ לבבנו, בכל אופן לא יותר בת־חורין, לפי הערך, מן התרבוּת של ישיבות פומבדיתא ונהרדעא. כלומר לא יותר מתרבות של גלות, תהי אפילו יהודית שביהודית. התרבות לא תוכל להיות יותר עשירה ויותר עמוקה מן החיים, וחיים גלותיים הם תמיד חיים גלותיים. דבר־מה באמת אפשר להשיג רק על ידי יצירה, אבל יצירה אמיתית, ולא על ידי עשיית עסקים טובים, שצריך באמת לאדם גבורה יתירה בשביל שלא תהא נפשו סולדת לקרוא לה יצירה, ועוד יצירה לאוּמית.
יאמרו: חיים כאלה שציירתי טובים אולי בשביל יחידים, אבל לא בשביל הכלל. כן, רק בשביל יחידים, כי להניח את היסוד לבניינים יכולים רק יחידים. ביסוד כל בניין גדול מניחים אבנים חזקות, שיהיה בכוחן להחזיק את כל הבניין. הרוב, הכלל יבוא אחרי־כן. הלא בין כך ובין כך אין באים לארץ־ישראל אלא יחידים. מוטב לנו, איפוא, שיבואו היחידים הטובים ולא יחידים גרועים. ואת הדבר הזה צריך שידעו היחידים הטובים…
‘היתעורר המת? היזדעזע המת?’־שואל משוררנו.
אי־אפשר שלא יזדעזע! כל כך גדול הכאב, כל כך עמוק הכאב, עד כי גם המיתה המדומה לא תסך בעדו.
עוד ישנם לבבות בקרב בני עמנו, אם כי מעטים הם. ואין לך פטיש יותר חזק לדפוק על הלבבות מן האמת הקשה, המרה, הנוראה, הנותנת מקום למסירוּת נפש. ידעוּ נא את האמת כמו שהיא, את האמת בכל נוראוּתה. ידעו נא עד היכן הדברים מגיעים, ־ והזדעזעו והתרעשו עד היסוד והתעוררו. יראו נא את התהום הנוראה, הרובצת לרגלינו ־ ובלי חשוב מחשבות ובלי בקש חשבונות ־ יתנפלו להציל מה שיש להציל. ולא יעצרום מזה לא כל נביאי ‘החיים’, אשר יַראו להם, כי אין צורך ורק שגעון הוא להתנפל, ולא כל ציוּרים מן החיים, אשר יראו להם, כי כלום לא יצילו בהתנפלותם זו, אחרי אשר כל תקוותנו מאפע, כל תחייתנו הבל, כל כוחותינו אפס והונאה עצמית. כי לא מתוך חלומות יפים ולא מתוך דעה מיושבת יבואו לידי החלטתם, ולא מתוך ספרים ולא מתוך חיטוּטים פסיכולוגיים יכירו וידעו את כוחותינו ואת תקוותנו, ־ כי אם מתוך עומק עצמותם, מתוך עומק הצער שלהם. ואם יש להם רפיונות, צללים, ליקויים, כמו שיש לכל אדם, ־ גם אלה אינם מעכבים, ואולי במובן ידוע הנם גם כוח דוחף.
והם, אם כי מעטים הם, הם באמת יצילו את חיי האומה מכיליון, ולא ההולכים בדרך ‘החיים’, אם כי רבים הם.
ובשבילם, בשביל המעטים האלה, צריך לדבר את האמת, צריך לדבר השכם ודבר ובכל לשון שאתה מדבר.
תרע"א (1911)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.