🔗

‘במרכז לבנו אנו חרוּת בדמע ודם: ‘גאולת הארץ’, ולאו דווקא ‘הארץ’ כולה ביום בהיר אחד אלא כל דוּנם ודונם שבה. את מקום העז של לילינבלום¹ נחל הדונם. הדוּנם הוא כל הגיגנו וחלומנו לבקרים. ונוסף לו, לשעל אדמה זה, עוד תנאי אחד: שיהא הוא, במחילה מכבודו הרם, נעבד על ידי זרועותינו אנו ומושקה מנטפי זיעתנו, דמעותינו ודמינו אנו. הדונם כשלעצמו, בלי הוספה זו, מתחיל גם־כן, בכל יחשו הרב, להעיק על כל נשימתנו, למרר את חיינו’.

כך כותב ר' בנימין².

אבל השאלה היא, אם ישנם רבים כאלה, שהדונם כשלעצמו, בלי עבודת כפינו, מתחיל להעיק על נשימתם ולמרר את חייהם. אבל השאלה היא, אם התנאי הזה הוא רק תנאי נוסף, תנאי ממדריגה³ שנייה, או הוא תנאי עיקרי, יסוד היסודות, שכל גאולת הארץ, יותר נכון, שכל תחייתנו עומדת עליו.

לוּא היו רבים והולכים ומתרבים אלה, שבאו לידי הכרה זו; לוּא היתה הכרה זו הולכת ומתבררת, הולכת ומתחזקת, הולכת ומתעמקת; לוּא את מקום הדוּנם שיש עמו עבודת כפינו היתה נוחלת עבודת כפינו שיש עמה דוּנם, כי עתה היינו יכולים למנות מכאן תקופה חדשה בכל עבודתנו בארץ־ישראל, יותר נכון, בכל עבודתנו הלאוּמית בכלל, תקופה של תחייה אמיתית.

רוח חדשה היינו יכולים לראות בזה – כלומר העיקר מה שחסר לנו.

הנה גאולת הארץ, – והעבודה. מי, כמדומה לך, לא יראה כאן שני צדדים של דבר אחד? הדבר הלא כל כך ברור, כל כך פשוט, – ומי, כמדומה לך, לא יבין את זאת?

אבל הרי כבר אמרו חכמים, כי דווקא הדבר היותר פשוט אינו מתקבל על לבות בני האדם אלא בקושי היותר גדול.

מילא בגולה, – אולי באיזה מובן צדק ר' בנימין, כי ‘אנו והם – שני עולמות’. שם יוכל להיות העיקר העֵז, יוכל להיות העיקר גם הדוּנם, – ההבדל לא יהיה גדול ביותר. אבל העבודה אינה עיקר כלל. העבודה יש לה אמנם איזו שייכוּת לגאולת הארץ, אם תמצא לומר – שייכות חשובה, כמו שיש, למשל, למנגנים שייכות לחתונה יהודית. אבל לא יותר. סוף סוף בשעת דחק גדול אפשר לעשות חתונה גם בלי מנגנים. שם כשמדברים על דבר עבודה יהודית, ממילא מובן שמדברים על דבר הפועלים. ושאלת הפועלים – הלא היא שאלת בתים לפועלים, דירות זולות, בתי־תבשיל וכו', כידוע. הדבר הזה הוא כל כך טבעי, עד כי אפילו הפועלים שלנו לא כולם רואים בזה עלבון, עלבון להם ועלבון לרעיון העבודה.

אבל אם שם, בגולה, אין רואים את הקשר האמיץ שבין גאולת הארץ ובין העבודה שלנו, הנה אין רואים שם גם כל ניגוד בין שני אלה. לא כן פה, בארץ־ישראל. פה רואים את הדבר בעינים יותר פקוחות – כמובן, מי שזכה לעינים טהורות כאלה. פה רואים את העבודה העברית – והנה היא מעצור לגאולת הארץ. פה אתה מוצא גואלים לארץ כאלה, אשר חכמתם העליונה גוזרת לעבוד בנכרים לשם גאולת הארץ.

מהלך המחשבה של הגואלים האלה הוא כך: בשביל לקנות אדמה במידה היותר מרובה נחוץ כסף, כלומר צריך שיבואו הנה בעלי כסף וירבו לקנות קרקעות. ובשביל למשוך הנה את בעלי הכסף צריך להראות להם, כי יש חשבון לקנות נחלה בארץ־ישראל, כי הנחלה נותנת ריוח הגוּן. מובן, כי בשביל שהנחלה תתן ריוח הגון צריך שהעבודה תהיה זולה – ועבודה זולה הרי היא עבודה בידי נכרים.

זוהי לשון החשבון, לשון האידיאל של הפרוטה, כלומר הלשון המתהלכת בישוב הארצישראלי. זהו האידיאל, המתקבל פה מאוד על הלבבות, כי מלבד כל החכמה המעשית והנאצלה שבו, הרי גם מתן שכרו בצדו.

ומזה תקיש על השאר, אם קשה לך להסתכל בפניה החצופים של המציאות.

ועתה הגידו נא, אנשים טובים, כמה מכאן עד אותו מצב הנפש שהדונם כשלעצמו, בלי עבודת כפינו, יעיק על נשימתנו וימרר את חיינו?

ואת הדבר הזה – את גודל המרחק ואת ערך הרוחק צריכים אנחנו לברר לעצמנו.

כמובן, צריכים אנחנו להיות מתונים בדין.

כמה שנתמרמר על האיכרים שלנו על מעשיהם בהווה, אבל חלילה לנו לשכוח מה שהם היו ומה שעשו בעבר. חלילה לנו להעלים עין מן התורה, היוצאת לנו מכל מה שהם עשו ומכל מה שהם נעשו. הלא גם הם, כלומר הרוב או חלק חשוּב מהם, באו הנה בשאיפות אידיאליות, ברצון לעבוד, אף עבדו וסבלוּ הרבה והקריבו הרבה, אולי הרבה יותר ממנו, הבאים אחריהם. והדבר הזה מחייב אותנו ללמוד מהם. במפעל גדול כשלנו, אם תמצא לומר, ביצירה גדולה כשלנו, הכול עולה בחשבון: גם האורות גם הצללים. גם השגגות והזדונות של הבאים לפנינו נחשבים במובן זה לאקטיב, ואפילו ירידתם והתנוונותם. אין עולמות נבראים בלי ‘שבירת־כלים’ קודמת, ואין צמיחה בלי ריקבון קודם. אנחנו צריכים לעמוד על הדבר, שהם נכשלו בו. ובאופן כזה לא יאבד לבטלה מה שהם השקיעו בבנין, ובאופן כזה נשיב להם סוף סוף מה שמגיע להם בצדק.

והדבר, שאנחנו יכולים ללמוד מזה, הוא, כי הנגע שדבק בנו הוא כל כך עמוק, עד כי הוא דורש בדיקה יסודית וריפוּי יסודי.

עם, אשר נקרע כולו מעל הטבע, אשר במשך אלפיים שנה היה כלוא בתוך החומות; עם, אשר הורגל לכל מיני חיים, רק לא לחיי עבודה מדעת עצמו ובשביל עצמו, – עם כזה לא יוכל בלי התאמצות כל כוח רצונו לשוב להיות עם חי, טבעי, עובד. העיקר חסר לנו. חסרה לנו העבודה, – לא עבודה מהכרח, כי אם עבודה, שהאדם קשור אליה קשר אורגני, טבעי, ושהעם קשור על ידה אל אדמתו ואל תרבותו, הצומחת מאדמתו ומעבודתו. אמנם גם בני עמים אחרים לא כולם עובדים, גם בקרבם ישנם רבים, המואסים בעבודה ומבקשים להם דרכים לחיות על עבודת אחרים, אבל עם חי גופו פועל את פעולתו באופן טבעי, וגם העבודה היא מפעולותיו האורגניות ונעשית באופן אורגני. עם חי יש לו תמיד רוב גדול, שהעבודה היא להם טבע שני. לא כן אנחנו. אנחנו כולנו מואסים בעבודה, ואפילו העובדים אינם עובדים אלא מתוך הכרח ומתוך תקוה בלתי פוסקת להיחלץ ממנה בזמן מן הזמנים ולחיות ‘חיים טובים’. צריכים אנחנו לבלי לרמות את עצמנו, צריכים אנחנו לראות בעינים פקוחות, עד כמה אנחנו לקויים במובן זה, עד כמה העבודה נעשתה זרה לרוחנו לא רק במוּבן הפרטי, כי אם גם במובן הלאומי. די אופייני במובן זה המאמר: ‘בזמן שישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתם נעשית ע"י אחרים’. אין זו מימרא גרידא. הרעיון הזה, אם מדעת או שלא מדעת, נהפך בקרבנו להרגשה בלתי מוכרת ולטבע שני.

ועתה נניח, כי כבר יש לנו באיזה מקום קיבוץ של יהודים, האם ישתנה הדבר הזה מעצמו? האם יבוא מעצמו שינוי בטבע נפשנו בלי ריפוּי יסודי? האם לא יבכרו תמיד היהודים שלנו את התגרנות, הפּדלרוּת, הסרסרוּת, ובייחוּד, עסקים, שאחרים יעבדו והם ינהלו את העסק? ואפילו אם החיים יכריחו חלק ידוע מהם לעבוד, הלא בכל אופן יבחרו המוכרחים לעבוד את העבודות שבערים, שיש שם יותר מקום לעשות עושר ובכלל להיפטר מן העבודה, אם לא יבחרו לעבוד בארצות אחרות, יותר עשירות. והאדמה תהיה גם אז נעבדת רובה ככולה בידי זרים, ובכלל תהיינה גם אז העבודות העיקריות רובן ככולן נעשות בידי זרים. האם זהו מצב טבעי של עם חי?

ומי חושב על זה? מי מרגיש את זה? אין לנו עבודה, – ואין אנחנו מרגישים כלל בחסרונה. אין אנחנו מרגישים בזה אפילו בשעה שאנחנו מדברים על דבר תחייה לאוּמית. אין העבודה חסרה לנו לא רק בתור כוח מקשר את האדם אל האדמה וקונה את האדמה, כי אם גם בתור כוח עיקרי בבריאת כל תרבות לאוּמית. אין לנו ארץ, אין לנו לשון חיה, אין לנו תרבות חיה, – את זה לפחות אנו מרגישים, את זה אנו מכירים, אם בהכרה ברורה או לא ברורה, לזה לפחות אנו מבקשים דרכים לעשות מה שצריך ואפשר לעשות. אבל אם אין לנו עבודה – מה בכך? יעבוד איוַאן, יעבוד יוֹהאַן, יעבוד מוּסטאפה, ואנחנו – אנחנו נברא תרבות, אנחנו ניצור יצירות לאומיות, אנחנו נמליך בעולם את הצדק המוחלט.

 

   🔗

הנה הקונגרס האחרון היה בעיקרו קונגרס של תרבות, ובאמת כך היה צריך להיות מתחילת בריאתו. שהרי על עיקרה של תנועתנו הלאומית היא תנועה תרבותית, שאיפה לכונן את חיינו לפי רוּחנו ועל פי דרכנו – שזהו עצם התרבות. שהרי לוּ היה עם ישראל חפץ או יכול לחיות חיים אחרים, לא היינו זקוקים לכל תנועה לאוּמית.

אבל מה טיבה של תרבוּת זו שכבשה סוף סוף את מקומה בתנועתנו הלאומית אחרי מלחמות כל כך ארוכות וכל כך עקשניות?

תרבות זו היא מה שקוראים אצלנו ‘תחיית הרוח’. כלומר אותה הרוח, שאנו באים להחיות, אינה רוּח חיים, הממלאה את כל הגוף ומחייה את כל הגוף ומקבלת חיים מכל הגוף, כי אם איזו רוח נאצלת, שצמצמה את שכינתה בחדרי הלב והמוח. כל עיקרה של התרבות אינו אלא עניין של דעות (כך חשבו ודיברו בקונגרס). ובעניין של דעות הלא יוכל אחד להחזיק בהשקפת־עולם קבועה בבית מדרשם של הרמן שטרוּק והרב מלידא, והשני – בהשקפת עולם קבועה בבית מדרשם של מרכס ואֶנגלס.

מבחינה זו אנחנו רגילים לראות אצלנו תרבות, ולפעמים אף פריחת התרבות גם בגלות. ‘דעות’, ‘רוח’ אינן תופסות מקום, ולא תמיד אתה מכיר בהן, אם הן בנות זמנן ובנות עמן. אולם על פי האמת הלא אין לנו ולא תוכל להיות לנו בגלות תרבות – תרבות חיה, המתפרנסת מן החיים ומתפתחת מתוך עצמה. אין לנו תרבות, – כי אין לנו חיים, כי החיים בגלוּת אינם חיים שלנו. מה שיש לנו בגלוּת – הרי הם קניינים תרבותיים ידועים, שנפלו לנו בירושה מן העבר, שאנחנו מתקינים אותם בכל שעת צורך ברוח המקום והזמן, כלומר בהתאם אל אותם החיים, שאנחנו מוכרחים לחיות על פי מהלך החיים של אחרים ועל פי רצונם של אחרים. וגם בהתאם אל הרוחות, המנשבות בעולמותיהם של אחרים. יש לנו גם כשרון הסתגלות ידוע, שהתפתח אצלנו בגלות – לעבּד את תוצאות חייהם של אחרים לפי רוחנו אנו, לעשות מפרי עבודתם של אחרים ‘מטעמים’ לפי טעמנו אנו. מה שיש לנו עוד – הרי היא ההכרה וההרגשה של מה שאין לנו, כלומר שלילה גדולה. במצבנו הבלתי טבעי זהו חלקנו היותר טבעי בדעות, בספרות, בשירה. בכל אלה הדברים שישנם לנו יש אמנם שאנחנו מחדשים הרבה, יש שאנחנו משקיעים הרבה כשרון של יצירה בחידוּשים האלה. אבל מתרבות חיה עוד הדרך רחוקה.

התרבות החיה הלא היא מקיפה את כל החיים. כל מה שהחיים בוראים לשם החיים הרי הוא תרבות. עבודת אדמה, בניין בתים וכל מיני בניינים, סלילת דרכים וכו' וכו' – כל עבודה, כל מלאכה, כל מעשה הרי הם תרבוּת. זהו יסוד התרבות, החומר שלה. הסדר, האופן, הצורה, כיצד כל הדברים נעשים – הרי הם צורת התרבות. ומה שמרגישים, חושבים, חיים העושים בשעת עשייתם ושלא בשעת עשייתם והיחסים הנולדים מתוך כל אלה, בצירוף הטבעי החי בתוך כל אלה, הכול – הרי אלה רוח התרבות. מאלה ניזונה התרבות העליונה – המדע, האמנוּת, האמונות והדעות, השירה, המוסר, הדת. התרבות העליונה, או התרבות במובנה המצומצם, זו שאליה בייחוּד מתכוונים בשעה שמדברים אצלנו על דבר תרבות, הרי היא החמאה של התרבות בכלל, של התרבות במובנה הרחב. אבל האפשר לעשות חמאה בלי חלב? או היעשה אדם חמאה מחלב של אחרים – והחמאה תהיה כולה שלו?

ומה אנחנו מבקשים בארץ־ישראל, אם לא מה שלא נמצא בשום מקום אחר בעולם – את החלב החי של התרבות? לא תרבות אַקדמית אנחנו באים לברוא היום, בשעה שאין לנו כלום, כי אם תרבות החיים, שהתרבות האקדמית מובלעה בתוכה, בתוך כל תאיה ואַטוֹמיה – תרבות החיים, שאינה חסרה אלא חיבוּץ בשביל להוציא ממנה את החמאה, את התרבות העליונה. אנחנו באים לברוא את האמוּנות והדעות שבחיים, את האמנוּת שבחיים, את השירה שבחיים, את המוּסר שבחיים, את הדת שבחיים. ואפשר להוסיף עוד: ומתוך כל אלה – את הקשר שבחיים או את הקשר החי בין ההווה ובין העבר. אנחנו באים לברוא חיים – חיים שלנו, חיים לפי רוחנו ועל פי דרכנו. אבל כאן אני רואה חובה לעצמי לדבר דברים יותר ברורים, אף על פי שהדבר מובן מאליו ממה שקדם. אנחנו הלא בנים אנחנו למקום, אשר ברא הכול במאמר פיו. ואם אומַר ‘לברוא’ חיים, – הרי אין כמונו ‘בוראים’ הכול במלה אחת של זירוז, בקול קול יעקב. על כן צריך לומר פשוט: כל מבוקשנו בארץ ישראל הלא הוא לעשות בידינו ממש את כל העבודות, המלאכות והמעשים מן היותר מחוכמים, היותר נקיים והיותר קלים עד היותר גסים, היותר מאוסים והיותר קשים ולהרגיש כל מה שמרגיש העובד את כל העבודות האלה, לחשוב כל מה שהוא חי על פי דרכנו. אז תהיה לנו תרבוּת, כי אז יהיו לנו חיים.

אבל אצלנו אפשר, כי בשעה שמתאספים מכל תפוצות הגולה וגם מארץ־ישראל להתיעץ על כל מה שאפשר לעשות לתחייתנו ולגאולתנו, בשעה שמדברים על דבר תרבות חיה, – בשעה זו לא יעלה על דעת מי שהוא לדבר על דבר יסוד כל תרבות, על דבר העיקר החסר לנו – על דבר העבודה. וזה לעומת זה אפשר אצלנו. אצלנו אפשר ששתי מפלגות קיצוניות, האחת מבקשת תחיית הדת והשנית המדברת בשם תחיית העם, במקום לעמוד על הדבר, מה היא התרבות החיה ומה היא יכולה לתת להן, כמו לכל אברי האומה, – במקום זה תתאחדנה להילחם יחד בתרבותנו הלאומית בכלל, כלומר להילחם באותם החיים הלאומיים, שהן באות לברוא. ולא עוד אלא שראש המדברים בשם תחיית העם לא מצא אופן אחר להביא לידי גילוּי את אהבתו המונופולית לעם ולתחייתו מאשר לקרוא למצדדים בזכות התרבות הלאומית בשם שונאי העם.

 

   🔗

מה כל זה בא ללמדנו?

כמדומה, כי הדבר פשוט וברור. כל זה בא ללמדנו, כי מעתה צריך להיות האידיאל הראשי שלנו – העבודה. אנחנו לקינו בעבודה (אינני אומר: ‘חטאנו’ – כי לא באשמתנו באנו לידי כך), ובעבודה נירפא. את העבודה צריכים אנחנו להעמיד במרכז כל שאיפותינו, לייסד עליה את כל בנייננו. אם רק נעשה את העבודה כשהיא לעצמה לאידיאל, יותר נכון, אם רק נביא לידי גילוּי את האידיאל של העבודה, נוכל להירפא מן הנגע אשר דבק בנו, נוכל לאחוֹת את הקרע, שנקרענו מעל הטבע. העבודה היא אידיאל אנושי גדול, אידיאל של העתיד, – ואידיאל גדול הוא במובן זה שמש מרפא. אם אמנם אין ההיסטוריה מכוונת ללמד, להרביץ תורה, אבל מי שעיניו בראשו יכול וצריך לקחת תורה מפיה. ואנחנו יכולים ללמוד מכל מצבנו בעבר ובהווה, כי אנחנו צריכים להיות הראשונים בדבר הזה. אנחנו צריכים לעבוד כולנו. אינני בא לדון ולהורות, אבל ברור בעיני, כי ראוּי וכדאי הוא שיחשוב המורה, שיחשוב הסופר, שיחשוב המשורר, כמה העבודה יכולה לתת להם. יודע אני, כי זרים ומוזרים יהיו הדברים בעיני רבים, אולם יש אשר דווקא דברים מוזרים מעוררים את המחשבה בכל תוקף. מי יודע? אולי יביאו הדברים לידי מחשבה.

רוח חדשה נחוצה לנו לתחייתנו.

רגילים אנחנו לשמוע התאוננות, כי אדם אַין, כי אין לנו אנשים בשביל לעשות מעשים גדולים. אבל איפה הם אותם היהודים, שהיו עולים על המוקד או הולכים לטבח לאלפים ולרבבות רק בשביל שלא לבגוד בעמם ובאלוהיהם? אל תאמר: האנשים הראשונים היו טובים מאלה. כי באמת לא היו טובים מאלה. אותם ראובן ושמעון, שהיום בארץ־ישראל הנם שקועים כולם בחשבון הפרוטות, וחיי האומה התלוּיים בשערה אינם עולים כלל בחשבונם, – אותם ראובן ושמעון עצמם היו אז, בימים הנוראים ההם בתוך הגולה, מוסרים את נפשם על קידוש שם האומה. כי רוח אחרת היתה אז עליהם, כלומר על כל האומה. לזה אין צורך להביא ראָיות מרחוק. הראָיה היא קרובה מאוד ונמרצה מאוד. הלא הם עצמם, אותם ראובן ושמעון שבארץ־ישראל, היו אחרים לפני שנים לא כל כך מרובות. הלא הם עצמם באו הנה לשם האידיאל, הלא הם עצמם שאפו לעבוד, אף עבדו הרבה וסבלו הרבה והקריבו הרבה. כי רוח אחרת היתה אז עליהם.

אבל הרוח ההיא עברה, – וזה מלמדנו עוד דבר אחד.

הרוח ההיא נבראה בתוך הגלוּת וניזונה מתוך הגלות. אבל בגלות, שאין לנו שם חיים, היתה רוחנו הלאומית בכלל, בכל הזמנים, יכולה להתקיים רק במצב הקיפאון. ומעת שנעשו פרצים בחומות שלנו, היתה רוחנו למשחק לרוחות החזקות המנשבות מבחוץ. באו רוּחות רעות וקשות ודחפו אותה לצד ארץ מולדתה החמה, הבהירה, החביבה. ותיחם הרוּח ותיאוֹר ותעל ותהי לרוח חיים, לרוּח גבורה וגדולה בלב החלוצים הראשונים. אולם כמעט התחוללו בחוץ רוחות אחרות, ותבואנה הרוחות האחרות ההן לנשב גם במחנה ישראל ותגענה גם עד הנה, ארצה ישראל. ואם אמנם פה לא היה להן מקום ולא היה כוחן גדול לנשב בחזקה, אבל די היה כוחן לגרש כּלה את הרוּח הטובה, הצנוּעה ההיא.

הרוח החדשה, הנחוצה לנו לתחייתנו, צריכה איפוא להיברא פה, בארץ־ישראל, ולהתפרנס מחיינו בארץ־ישראל. היא צריכה להיות כולה חיה וכולה שלנו.

אבל, הנה בעייתנו הראשונה והעיקרית – העבודה. הבה נתחיל לפתור אותה כפי כוחנו. הבה נתחיל בבריאה הרוח החדשה. הבה נתחיל מכאן, מן המקום אשר פגענו בו בראשונה ואשר אנחנו באים להניח עליו את היסוד. נתחיל – ומצאנו את דרכנו. ואולי נוכל לעשות דבר מה גם באשר אנו שם. – – –

לעת עתה עוד הדבר עומד על יחידים, על אותם היחידים היודעים ומרגישים מה מצבנו דורש מהם. והרבה דורש מהם מצבנו. במובן ידוע אנחנו נמצאים עתה באותו המצב, שנמצאו בו לפנים החלוּצים הראשונים של רעיון תחיית הלשון, אלא שמצבנו הוא שלא בערך יותר קשה ויותר מעורפל. גם הם היו בתחילה בודדים, גם מעשיהם היו זרים ומוזרים בעיני הבריות, גם אותם חשבו לבטלנים, לבעלי הזיה, למבלי עולם, גם עליהם צחקו וגם כעסו לפעמים. כל זה עבר גם עליהם, אם כי במידה לא כל כך גדולה, שהרי, ראשית, שאיפתם לא נגעה בכיס, בחשבון הפרוטה, ושנית ­­– היא לא דרשה עמל כפים וזיעת אַפיים, לא דרשה שינוי יסודי בכל הרגלי החיים. בכל זאת יכולים אנחנו ללמוד מהם הרבה. קודם כל – כי הרבה יוכל לעשות הרצון אפילו של יחידים. ושנית – כי נחוצים לנו קנאים לרעיוננו. יאמרו מה שיאמרו – תחיית הלשון חייבת הרבה לקנאי הלשון. אם אמנם לעתים לא כל כך רחוקות הם הגדישו ומגדישים את הסאה; אבל מלבד מה שטבע הדבר מחייב לפעמים שגיאות כאלה, הנה בכלל אפשר לסלוח להם הרבה. לוּלא הם, לוּלא היו לנו קנאים לדיבוּר העברי, מי יודע, אם היה הדיבוּר העברי מגיע עד לאותה המדריגה⁴, שהוא עומד עליה היום. ואם לא יהיו לנו גם להבא קנאים כאלה, מי יודע, אם יעלה בידנו לעשות את שפתנו לשפה חיה באמת.

קנאים לעבודה נחוצים לנו, – כמובן, קנאים במובן המשובח של המלה.

אין לי צורך לברר למי שנותן את נפשו על הרעיון, עד כמה קשה הדבר הזה, אבל אין לי כמו כן צורך לברר לו, עד כמה הדבר נחוץ.

תרע"א (1911)