א 🔗
כשאחזו חבלי־הלידה את אמו יולדתו של מנדל וגניחותיה פרצו למקוטעין והתלבטו בחשכת החדר הצר, נתעוררו הילדים וגעו בבכי. אימה סתומה ירדה עליהם והעכירה את רוחם. האב התעורר אף הוא, מבוהל ומבולבל במקצת כי שנתו ערבה עליו. במהרו להעלות אור ניגף בקצהו של השולחן, נתקל בכסא, הפכוֹ והגדיל על ידי כך המהומה והמבוכה שהשתלטה לפתע בחצות במעונו. לאור עששית שזכוכיתה מפויחת, סדוקה וחבושה פיסת־נייר שהצהיבה מן האש, עמד זליג הנגר ונעץ עינים רגזניות בזוגתו המתהפכת בציריה; הוא התגרד בגבחתו מבלי לדעת מה לעשות. ברם, עד שהוא עומד אובד־עצות, ומהרהר, ועל הסף הופיעה חותנתו שחרגה מן הקיטון הסמוך, כשהיא מתקנת את השביס שעל ראשה לכסות על שערות־השיבה הפרועות; היא התפרצפה לעומתו בעוית־זעם והמטירה עליו:
– גולם חדל־אישים שכמותך! מה אתה עומד ומסתכל בה כתרנגול בבני אדם? אל המיילדת זילברשטיין חושה!
ותוך כדי רגע הפכה את פניה לעבר שלושת נכדיה הקטנים שישבו צפופים במיטה אחת, מבוהלים עדיין ומייבבים חרש, ומפיתחי פיה חסר־השיניים התמלטה נזיפתה: ואתם – אף הגה בל אשמע מפיכם!
גערותיה של חותנתו העמידו מיד את זליג על מצב הדברים. הוא הזדרז להתלבש, גחן תחת המיטה, משש והוציא את נעליו הבלות המשומשות, נעלן ופרץ לתוך הרחוב. בחוץ קדמוהו חשכה דחוסה שרבצה על הגגות ודלף בלתי־פוסק. רחובות העיירה הפכו גבים־גבים, שלוליות ורפש. משראה זליג כי לשוא יתחכם לדלוג מגבשושית לאבן מדומה, כדי למצוא מעבר נקי, הפקיר לבסוף את רגליו והחל בוסס באמצע הרחוב, בתוך הבוץ, כלאחר יאוש. הוא התנהל בכבדות נגד הרוח שנשבה בחזקה, בידרה את כנפות מעילו והרטיטה את גוו מקור; מי־רפש צוננים חדרו בעד קרעי נעליו המרופטות שעם כל פסיעה השמיעו מעין פכפוך חרישי, ובמוחו חלפה הדאגה המעסיקה אותו מיום שנשא אשה: לעולם אין ידו משגת לקנות נעליים. גזירה נגזרה עליו, על אשתו ובניו, שיתהלכו יחפים בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, ודאי באשמת מזלו הקבצני.
הגשם גבר והצליף אלכסונית בפניו. הוא עבר את ככר השוק, עלה על הגשר התוחם בין משכנות־היהודים לאלה של הנכרים, וקול נביחת כלבו של הכומר, נביחה צרודה וזעפנית, הטילה בו אימה ושילחה בו צמרמורת. הפחד מפני שדים ורוחות – פחד קדום שנחרת בלבו מימי הילדות – חרג מתוך חביון ההכרה והפעים את לבבו ברהיטות יתירה. הוא הפך את פניו לאחוריו לראות אם אין מישהו דולק אחריו. את עיניו תלה בפנס היחידי שקרץ מעבר התחנה, ורשף־אור זה שהוצת בידי אדם השיב לו את רוחו. הוא החיש את צעדיו, עבר נטול־נשימה את הגשר ובטחונו חזר אליו לגמרי כאשר החל מתדפק על תריס חדרה של המיילדת להבהילה משנתה.
המיילדת זילברשטיין נספחה אליו בלי רצון. היא פסעה על ידו ורטנה בלי הרף על הקבצנים המעמידים ולדות שלא לצורך, ועל שהפלונית שלו הואילה לכרוע ללדת דוקא בליל־סגריר כזה. את הפנס שלקחה אתה מביתה מסרה לידו, שלחה אותו בראש להאיר לה את הדרך ונשתתקה לבסוף. כאשר נכנסו הביתה חרדה לקראתה החותנת:
– הזדרזי פן תאחרי חלילה!
המיילדת הרוטנת לא נזדרזה. דלופה מגשם עמדה באמצע החדר, משכה והוציאה במתינות את ידיה הצחורות מתוך הכסיות, ותוך כדי מעשה לא שכחה להטיף מוסר לאשה המתהפכת בציריה על נפלה שוב בפח. אחר סקרה במבט זעום וחטוף את החדר וניגשה לטפל במתינות באשה הגונחת.
במשך שעה ארוכה היו כל בני־הבית עצורי־נשימה, עד שלבסוף בישרה אותם המיילדת באדישות גמורה, כאילו דיברה על ענין־של־מה־בכך:
– בן.
ונפלה ההברה בחדר כאבן לתוך באר ריקה. צריחותיו הפולחות של הרך הנולד צרמו את האזנים והרגיזו משום־מה בעיקר את החותנת ששילחה דברי־ריטון עוקצים בחתנה אשר ישב על כרעי המיטה משמים ואובד־עצות, אין־אונים לגמרי תחת לחץ דלותו, חותנתו, אשתו וילדיו. שלושת הקטנים התכנסו תחת השמיכה הבלה שמשכו אותה מעל לראשיהם, ובתוך האפלולית, בחמימות, נלחצו זה לזה מתוך צביטות ולחישות־גיל:
– אח קטן…
– אח קטן, פעוט…
מזלו של מנדל – שהיה הצעיר בחבורת אחיו שקדמוהו – איתרע לגמרי, באשר בן־זקונים היה והוטל עליו להשתמש בבגדי אחיו ששוב לא הלמו את מידתם. אבל משהגיעו בגדים אלה לידי מנדל, לא היו אלא בלואי סחבות. ונעליים – חדשות לא ראה מימיו וישנות לא זכה לקבל: אחיו השתמשו בהן עד גמירא, דרסון, רטשון, רפטון, תקנו אותן טלאי על גבי טלאי, וחזרו ותקנו אותן עד שלא היתה להן כל תקנה.
מנדל גדל יחף. נער כחוש, שחור־עינים וחיוור. טוב היה לו בקיץ, כשהתרוצץ ברגליו היחפות והמרופשות בחוצות העיירה, משתכשך בשלוליות, ודוהר לו בככר־השוק אחרי חישוק של חבית הרץ ומתגלגל לפניו. רעב היה הנער לעתים קרובות, אך הוא למד להשיר אגסים ותפוחים מעצי גני־הנוצרים ולשבור בהם את רעבונו; לפעמים היה מצטרף לאחד מחבריו הנועזים ביותר ושניהם היו מתגנבים לתחום האכרים, פושטים על שדותיהם וגונבים תפוחי אדמה שהיו צולים אותם אחר־כך על המגרש שמאחורי בית־המדרש. אך רע ומר היה לו בחורף. הוא נאלץ לשבת כלוא בבית, להתקוטט עם אחיו ולספוג מהלומות מידי אביו הקפדן ומר־הנפש. לפעמים היה מנדל גולש מן התנור החם, מגיש את פניו החיוורים נטולי־הדם לזגוגית המצויצת בציצי כפור, משיב עליה בהבל־פיו החם עד שנתבהרה טבעת־זכוכית שקופה כגודל העין; אז היה מנדל מציץ לרחוב המושלג, ועיניו נצמדות בקנאה לילדי השכנים האמידים, ההולכים לבטח דרכם בנעליים שחורות וחדשות ומחליקים על פני הקרח. נפשו של מנדל התעטפה מצער וראש מאווייו היה אז: נעליים. כחולם היה עומד שעה ארוכה ליד החלון ועם דמדומים, בחלוף מיזחלת ברחוב, וצלילי פעמוניה נרעפים לתוך הכחלת הקרושה, היו כיסופים עזים צובטים את לבו הרך, ובחזרו לתנור היה דמיונו מוליכו שבי אחרי אוצרות גנוזים ביערות, מטמונים ששמע עליהם פעם בשעת־רצון מפי סבתא, ואחרי הגמדים השומרים עליהם מתוך צפייה לאביונים מוכי־גורל ולו – למנדל!
ערב אחד התעורר מנדל משנתו ולאזניו הגיעו קולות משובה וצחוק. הוא קרב בשקט לחלון ולנוגה הסהר ראה אחדים מחבריו כשהם משתובבים, מטילים זה בזה כדורי־שלג, מחליקים על הקרח וטוב להם בחיק הכפור. עיניו נהו אחרי בריל גוץ המתקדם גחון על פני גוש שלג המתקפל וגדל והולך, והוא מכריז מתוך ניקוש שנים:
– הב־ב־בה ונ־ק־קים ג־ולם!
תקפו את מנדל קנאה ורצון להתחבר אליהם. הוא ניגש בחשאי למיטת אביו, גחן והוציא בשקט את מגפיו הגדולים, הכניס לתוכם את רגליו הדקות מחותלות בסמרטוטים והתחמק חרש בנשימה עצורה החוצה.
כאשר חזר הביתה, והוא קופא ומשולהב כאחד, המתין לו האב, שהרגיש בהיעדרו, וכיבדו בסטירת־לחי מצלצלת.
ב 🔗
בטבורה של ככר־השוק הסתובבה סחרחרת שהעיפה את נערי העיירה ובנותיה על גבי סוסוני־עץ חומים וצהובים, אשר צבעם דהה ונתקלף. משולהבים, בעינים מבריקות, חלפו האכרים בסחרחרת לקול נגינות מפוחית שהפריח מתוכה גבר חסון ועליז, אשר קרץ בשעת מעשה בעיניו החומדות לריבת־כפר בריאה, לבושת צבעונין, שהצטחקה והסמיקה אגב פיצוח גרעינים.
עמד מנדל והסתכל מתוך קנאה במאושרים העולים בגאווה על הסוסונים כפרשים שׂשׂים אלי קרב. שעה ארוכה עמד מבלי לזוז ממקומו. הוא קיווה כי הנה יתרחש איזה נס, ובעל המפוחית יפנה אליו פתאום, יקרוץ עין ערמומית ויפטיר: “עלה בחור ורכב”! אך מאומה לא קרה והוא נאלץ לסור משם וללכת לראות בקרקס הנודד אשר מעל ליריעות אהלו הופיע לפעמים מוקיון לבוש כתונת פסים ומעוטר פיפים כשהוא נישא לראווה על גבי מוט, ראשו למטה ורגליו למעלה.
במשך כל היום התרוצץ מנדל ממקום למקום לראות בפלאי היריד שהציפו את העיירה, ואם כי הפרוטה לא היתה מצויה כלל בכיסו, מצא לו ענין לענות בכמה וכמה דברים הנקנים בראייה בלבד. מכנסיו, שקצותיהם נתרפטו לגמרי, השתלשלו על רגליו היחפות; כותנתו המסואבת והפרומה, עיניו הבוערות, שיוו לו דמות פוחז שידו בכל, העלול להזיק, והוא ניטרד ממקום למקום. ככר־השוק המתה ושקקה כנחיל־דבורים. אהלים ודוכנים גדושי סחורות שונות, סוכות־רוכלים, עגלות וסוסים המטילים את גלליהם, אכרים כבדי־משקל ומגושמים שריח עטרן נודף מהם, אכרות משולהבות, יהודים זריזים לבושי־שחורים, תגרנים, אומנים, צוענים מובילי־דובים, ושאר מיני בריות וכייסים שהשריץ היריד לרוב ושילהב אותם – בין כל אלה נדחק מנדל, ועיניו השחורות הבריקו למראה השפע והעושר לא־מזה שירדו לעיירה בן־לילה. רבים היו הדברים שחמדו עיניו של הנער. היו שם מעילים משובחים, פרוות־כבשים מקושטות גדילים כחולים ואדומים, חליפות ונעליים… הוא התעכב ליד אוהל אחד אשר על כלונסאות מיוחדים לכך שננעצו באדמה ניתלו לראווה זוגות מגפיים ונעליים שריח־עור טרי נדף מהם וגרה את נחיריו. עמד מנדל והסתכל בנעליים החדשות התפורות לפי מידות רגליהם של כמה וכמה בני־אדם. מבטי עיניו עברו ממגף לנעל וחזרו חלילה. הוא עמד וממקומו לא מש. הקנאה בערה בו למראה אכרים מגושמים הניגשים בביטחה אל המוכר, נוטלים, הופכים וממששים בידיהם את הסחורה, מודדים, נועלים, עומדים על המקח ומסתלקים לבסוף כשהנעליים משחירות תחת בית־השחי.
אז חמד מנדל והשתוקק לנעליים חדשות כאשר לא ניכסף עוד לכך מימיו! הרעיון שניצנץ במוחו לא הפחידו כלל. “הן כה רבות ואני יחף”… ועם דמדומים, בשעה שאחד השכּוֹרים חולל מהומה בשוק, התחכך הנער בשולי יריעת הסוכה בעינים נפחדות ומזרות מבוכה; הוא פנה כה וכה, ביצע בזריזות את זממו והסתלק מן המקום בלב פועם.
הביתה פרץ והכריז חגיגית:
– זוג נעליים!
הוא נופף אותן לאור העששית, לעיני אביו ובני־הבית. האב פסע לקראתו פסיעה אחת בפנים זעומים:
– כיצד נזדמנו לידיך, בחור־חמד שכמותך?
– מצאתין במעלה הרחוב. נתקלתי בהן בלכתי הביתה. יתכן ואבדו לאחד מבאי־היריד.
דחופים התמלטו הדברים מפיו.
האב נטל את ה“מציאה” בידיו, בעין בוחנת הסתכל חליפות, פעם בנעליים ופעם במנדל. היה זה רגע מחריד. חושש היה הנער שמא יתנפל האב ויחלק לו מהלומות מבלי לשאול ולחקור. אך לשוא חרד הפעם. מראה הנעליים החדשות, הרכות והמבריקות, האציל ארשת נוחה גם לקמטי פניו הקודרים של האב שהפטיר חרש:
– נעליים משובחות.. . מעמסה כבדה נגולה מעל לבו הלחוץ של מנדל. הוא שאף לרווחה. ברם, אותה שעה נתן האב את עיניו באחיו של מנדל הקשיש ממנו, ואמר לו במתינות:
– הבה, בחור, ונראה אם הולמות הן את רגליך.
מנדל נדהם:
– אבל שלי הן!
האב ענה לו יבישות:
– לא שלך הן.
מפיו של מנדל התמלטה זעקת־יאוש:
– אבל הן אני מצאתין! – (אותו רגע האמין באמונה שלמה שהוא מצאן ובדמיונו גם ראה את המקום במעלה הרחוב וכיצד גחן להרימן…)
האב לא שעה אליו והחל מתיר את השרוכים. מנדל החוויר והושיט את זרועו לתפוס בנעליים. בעיניו ניצנץ החרון. אולם האב דחה באצבעותיו הגרומות־פשוקות את זרועו של בנו והסביר לו בפשטות:
– נעליים אלו נחוצות לאחיך. בשבילך אשיג ישנות.
– איני רוצה בכך! – צווח מנדל ותפס בחזקה בנעליים – לא אתן!
בעיני אביו נתלקח שביב מבשר רע. הוא הרים את ידו וחבט בה על פני הנער. מאפו של מנדל פרץ קילוח־דם שזנק על כותנתו, אך הוא לא הירפה מן הנעליים וסנטרו רעד מתוך יבבה. למראה הדם נתכעס האב, כי הוא נתכוון בעצם ל“מכה יבשה”. בתנועת יד תקיפה ונמרצה משך והוציא את הנעליים מידי הנער.
אז קם מנדל ובחמתו קילל את אביו…
כשחרד האב לקראתו, לשמע הקללה שנפלטה מפי בנו, מיהר מנדל לברוח החוצה כשהוא מתייפח, לבו דאוב ומוחו לוהט מחרון אין־אונים, יאוש ומפח־נפש. אותו לילה לא חזר הביתה ללון. הוא נרדם באורוותו של איצי בעל־עגלה על גבי חבילת חציר, ובחלומו ראה זוגות־נעליים מתהלכים קוממיות בככר־השוק, דולגים מעל לשלוליות המבריקות לעין השמש, והוא, מנדל, רץ לפניהם, מפזז ומכרכר ומכריז בשמחה: הנה הנעליים! פנו דרך!
ג 🔗
כאשר מלאו למנדל י“ג שנה הפתיע אותו אביו בפעם הראשונה בחייו, ויומיים לפני חגיגת ה”בר־מצוה" שלו, הלך וקנה לו נעליים חדשות, רגילות אמנם, מעור פשוט, ללא ברק ורוך מיוחדים, אבל חדשות. לשמחתו של מנדל לא היה גבול. הוא נעל אותן ופסע כמי שכפאו שד; הסוליות נקשו על גבי הרצפה והוא התאמץ להעלים מעיני בני־הבית את החיוך שפירכס בו ועמד לפרוץ ולהנהיר את פניו.
אותו שבוע, ביום קיץ חם, יצא לחבריו ורגליו מתנהלות בכבדות ובחשיבות יתירה בגלל הנעליים החדשות. הנערים סקרוהו קצרות, בלי לחלוק לו ולנעליו הפשוטות תשומת־לב מיוחדת כי דרכם אצה להם. הם נחפזו לרחוץ בנהר. מנדל ניספח אליהם וכעבור שעה קלה עמדו על שפת הנהר, מוכנים לקפוץ ולטבול במימיו הצוננים. אך בריל גוץ, הוא־הוא שהיה בעוכריו הפעם. בריל עמד והכריז:
חברה! הרי כאן שלולית! בואו ונתרחץ על יד הטחנה!
נעתרו לו הנערים. בקולו של בריל גוץ שמעו תמיד, כי פוחז היה הנער, חרוץ ותקיף בדעתו. לסרבנים היה תוקע את אגרופו הקפוץ בפניהם ותמיד היתה ידו על העליונה. הלכו הנערים למקום הרחוק במקצת מישוב של יהודים, התפשטו וקפצו המימה. והיה המקום טוב באמת ונעים לרחיצה ולשחייה. השתובבו הנערים, התבדחו והראו את כוחם בתעלולים שונים. האילנות שעל שפת הנהר, כרי הדשא, השדות המזהיבים, גלגל הטחנה המסתובב במורד הנהר ליד הסכר והמים המפנקים – כל אלה הרחיבו את דעתם של הנערים והביאום לידי התפעלות קולנית. עוד אלה מתעלסים ופורקים לרגע עול רבי, מרותו של אב קפדן, – וחלוקי־אבנים החלו עפים מעל לראשיהם, חולפים בשכשוך על פני אדוות המים בלוית זמר־גידופים מבשֹר רע.
בריל גוץ היה הראשון שקריאת “אויה!” התמלטה מפיו; משפתו השסועה שתת הדם. כאשר הרימו הנערים את ראשיהם ראו לפניהם שלושה פרחי “שקצים” הרצים לאורך הנהר, מידים בהם אבנים בחימה ומתקלסים בשפת־לעג. לא נראה להם לנערים כל פתח־הצלה אלא לקום ולהשיב מלחמה. ודוקא בריל גוץ הפצוע הוא שהלהיבם לכך. הנערים לבשו עוז, יצאו מן המים תחת מטר אבנים והשתערו על השקצים אשר הופתעו למראה אומץ לבם של היהודונים והחלו בורחים. בשעת מנוסתם חלפו על פני ערימת הבגדים שהשאירו המתרחצים על החוף, התכופפו תוך כדי ריצה ושלחו את ידיהם בביזה. חטפו מכל הבא ביד.
כאשר הגיע מנדל לערימה חרד ונבהל, כי לבו ניבא לו רע, חשכו עיניו: נעל אחת נשדדה והיתה לשלל. השניה התגוללה הפוכה על צדה, מעופרת ומיותמת. דמעות עמדו בעיניו של מנדל והוא חזר יחף, אָבל וחפוי־ראש ובידו הנעל האחת. בהגיעו הביתה קם האב, ולשמע האסון שקרה למנדל, עמד וסטר לו סטירות־לחי שהתיזו ניצוצות מעיניו. פרשת הנעליים היתה תמיד כרוכה בסטירות לחי.
ד 🔗
אין כל ספק שלמנדל־גולם (כנוי שנערי החדר כבדוהו בו) היו כמה וכמה דאגות שהטרידוהו והעסיקו לא מעט את הווייתו העלובה תחת קורת בית אביו הקפדן והקבצן. הבגדים שלבש היו תמיד קרועים־בלואים: תמיד הציקהו הרעב ורק לעתים רחוקות אכל לשובע. ברם, כל הדאגות האלה היו טפילות לגבי הדאגה העיקרית: נעליים. כסבור היה מנדל שאיש נטול־נעליים משוּל למת, לחדל־אישים שאין מתחשבים בו ומבטלים אותו. לעתים היה אביו קונה לו נעליים משומשות, כי לא השיגה ידו לרכוש חדשות. גם לאחר שהגיע מנדל לבגרות ולמד אצל אביו את מלאכת הנגרות, התהלך על־פי־רוב בטל מעבודה בעיירה המתנוונת בדלותה כשהוא מטלטל את גופו הגרמי והכחוש, ועיניו השחורות עדיין מזדהרות מקנאה בראותו נעלים מצוחצחות המקשטות רגלי אחרים. הוא הרגיש עצמו מושפל ומדוכא והעצב אכלוֹ במסתרים.
והנה התחולל משהו בעולם הגדול. השמועה הנוראה עשתה לה כנפים, הגיעה גם לעיירה והילכה אימים: מלחמה! ובעוד יהודי־העיירה מדיינים זה עם זה בבית־המדרש, מתפלפלים מנחשים ומנבאים עתידות, – ופקודת הגיוס הגיעה.
בין המגוייסים היה מנדל. הוא לא פחד ולא ביקש להשתמט או להטיל מום בגופו כמעשה אחרים. אדרבא, בסתר נפשו קננה תקווה סתומה כי הנה דוקא עכשיו יתחילו חייו הוא. וביום צאת המגוייסים בדרכם לרכבת אשר תסיע אותם למרחקי רוסיה, להתאמן בקסרקטין, הלך מנדל בראש והתפלא על הנשים המלוות אותם בקולות תאניה ומספד. אותה שעה גדל ערכו בעיניו, ופירחחים שהיו מתקלסים בו ומקנטרים אותו, הקדימו אותו בפסיעה אחת, הציצו במראהו ביראת הכבוד ולחשו זה לזה: מנדל חייל!
ומנדל חייך. המלים ערבו לאזניו. אף הוא ישלח הביתה להוריו צלום, בו יראוהו ניצב עמידה זקופה, לבוש סגין, חבוש כובע עגול, אלכסונית, מעשה בחור כהלכה! ראה פעם מנדל צלום בנו של בן החזן, חייל ותיק, ודמותו הצטיירה יפה בזכרונו.
הוריו נשרכו אחריו מורדי־ראש, שחוחים כאשמים, ומנדל ראה והכיר לפתע כי אכן קפצה הזיקנה עליהם. אמו החזיקה בידה חבילת־צידה שהכינה לו לדרך ובה תרנגולת צלויה וחלה. טעם הבשר הצלוי, הטעם המשוער, מילא את פיו ריר, ובלכתו החליט כי עוד הערב, בקרון, ימלא את כרסו במעדנים אלה שימים רבים לא באו אל פיו. השאר הפך טפל. כי רעב היה מנדל־גולם ללחם, לבגד, לנעל.
בקסרקטין הבנויים לבנים אדומות והנמשכים טורים־טורים מחוץ לעיר, קבלו את פני הטירונים בפקודות מנסרות, הוראות משונות, וטפחו בפניהם סיסמאות על משמעת וגבורה. מובן, שכל הפקודות חלו גם על מנדל; ברם, כשפנו אליו היו מזכירים לו שהוא יהודי נוכל. לא את הכל הבין מנדל, כי הלשון הרוסית לא היתה נהירה לו ביותר, אך את פירוש שתי המלים ידע יפה.
עוד באותו יום הכניסו אותם לאולם גדול ורחב־ידים, קראו אותם אחד־אחד בשמותיהם וחלקו מדי־צבא שלמים וגם נעליים. נעליים פשוטות, אבל שלמות וחזקות, מסומרות ומפורזלות. מנדל שמח עליהן מאד כי נעליו שהביא אתו היו מרופטות למדי. הוא לבש את מדי־הצבא הפשוטים, נעל את הנעליים אשר ניקושן בלבד יוצק עוז לתוך הדם, והוא התהלך קוממיות, כמרגיש בערכו, מוצק ועשוי לבלי־חת.
וערב, בשכבוֹ על גבי הדרגש ונוחר בהנאה, התגנב אחד מן החיילים הותיקים מאגף־הקסרקטין הסמוך לזה של הטירונים, והחליף את נעליו הישנות באלו של מנדל. היטב חרה הדבר למנדל כאשר גילה את דבר השערוריה בבוקר, אך אין־אונים היה לבוא בריב, וגם לא ידע במי עליו לחשוד. הוא נשך את שפתיו בשניו ושתק. שתק מתוך פחד. כעבור שעה, בשעת המיפקד ובדיקת החיילים על ידי הסמל ניגש אליו הלה, נעץ בו מבט שוטם ופתח בחיתוך־דיבור ארסי וקשה:
– ואתה, יהודוני, קיבלת אתמול נעליים?
– אני… אני… – החל מגמגם ומתאמץ לחבר מלים בשפת המדינה כדי להוכיח את צדקתו, אך הוא שוּסע על ידי שר־המאה בבוז:
– מובן שקיבלת, יהודי נוכל שכמותך, וכבר הספקת למכרן, הא?!
מנדל עמד נדהם, נבוך, ועיניו התרוצצו בחוריהן כעיני חיה נפחדת שנפלה בפח; וכשהרים שר־המאה את ידו, עצם מנדל את עיניו והמתין לסטירה. מזל הנעליים לא הירפה ממנו, ותמיד היה בעוכריו, בכל אשר פנה.
ה 🔗
משהובא מנדל יחד עם שאר חבריו החיילים לחזית, הטילו אותם לתוך חפירה טחובה ומעופשת, ובאוזניהם הרעימו תותחי־האויב, ופצצות האוירונים זעזעו את חלל האויר בשריקות ובקולות־נפץ מחרידים. על מנדל הוטל לשכב על־יד מבוא החפירה, מוגן תחת מחסה של שקי־אדמה, ולירות מרוֹבה.
וכך היה מנדל שוכב לו בחפירה שבחזית גליציה ימים רצופים על גחונו, מציץ בעיניו לגדרות התיל החלוד ומשלח את כדוריו לקראת האויב הבלתי־נראה אך משמיע את קולו בנפוץ מחריש־אזנים, מהדהד איומות בתותחיו ומבשר מות. בלילות נשתלהבו שולי הרקיע מאש הבערות ואורות הזרקורים היו פולחים את העלטה ובולשים אחרי פלוגות חיילים כדי להראות למכונות־היריה להיכן עליהן לכוון את לועותיהן. הרוסים נאלצו לסגת ולהתבצר בחפירות אחרות שהכינו להם בעורף.
באותם הימים ראה מנדל איך המות קוצר את קצירו. ברם, בלהות שדה־הקטל לא הפחידו אותו ביותר, כי האימות שבאו דחופות בזו אחר זו, אחת איומה מחברתה, הסיחו את דעתו מעצם המות, וטובים היו גם חיי־רגע כל עוד ניתנו במתנה. ימים ולילות היה בין הנסוגים, בדרכים לא־סלולות, בביצות ויערות; הוא שרך את רגליו הבצקות עשרות פרסאות בתוך נעליים שבלו ונתרפטו לגמרי. חדשות לא קיבל. לילה אחד גברה התקפת האויב. מבול של אש ניתך בלי־הרף על־פני החפירות. רסיסי פצצות מעוקמים ומחוספסים חדרו לתוכן ומחצו, רטשו ופגעו פצעי־מוות בחיילים רעבים, עצבניים ומוכי־כּנים.
בחצות השתרר שקט שעה קלה, ואחד החיילים, בחור יהודי מפונק ועדין, יצא את החפירה לצרכיו. הוא התרחק מרחק של פסיעות מספר ולא שקד להתכופף מיד עם צאתו. מכונת־יריה שדירדרה מצד מחנה השונא תקעה בו אחד מכדוריה. החייל נאנק וצנח בגבו על גדר התיל. מנדל ששכב על־יד מבוא החפירה ושמע את גניחותיו החליט מיד לחוש לעזרתו. בחור טוב היה אותו חייל מיסכּן ורחמיו של מנדל נכמרו עליו. הוא יצא בזחילה על ארבע לעבר הפצוע. כשהגיע אליו והחל ממשש בדפקו ובפניו ועמל להורידו מעל הגדר, מצא שגופו היה חמים עדיין אך את נפשו כבר נפח. צער צבט את לבו של מנדל למראה מותו הפתאומי של אותו חייל מפונק. מותו דיכא את מנדל. הוא עמד לחזור לחפירה אך רגע ניצנץ רעיון מוזר במקצת במוחו. רגליו של חברו המת היו נעולות נעליים טובות, נעליים שקנה במיטב כספו באחת מעיירות גליציה. מנדל הזדרז ועמד לחלצן מרגליו של החלל. הוא התכופף בלב מתפעם, בידים רועדות התחיל מתיר את השרוכים.
כשהיו כבר הנעליים בידיו פתח האויב שוב באש־תותחים חזקה. הפגזים התנפצו, שרקו, חבטו בעצים, בקרקע, ושילחו אימה בלב החיילים המעונים וזעזעו את עצביהם המתוחים. משול היה האויב לסוס הנוחר לו נחירות מספר ומוכן שוב לסבלו. ומעשה שטן: כאשר עמד מנדל להיכנס לתוך החפירה, חבט פגז תותח על־ידו בקרקע ונתפוצץ. רסיסי פצצה, חול ועפר הומטרו עליו והוא הוטל ארצה.
כשוך הרעש אחזו בו ידי חיילים והכניסוהו פנימה לתוך החפירה. לאור הנר בדקו ומצאו שגופו דומה לבשר בהמה שפשטו ממנו עורה: שתי רגליו היו קטועות וכפות ידיו הקמוצות החזיקו בנעליים שלמות…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.